כמו שכתב למעלה פל"ו [ד"ה הרי חמשה]: "חמשה הדברות הראשונות כלם מדברים בעלה, הוא השם יתברך. ולפיכך היו אלו חמשה דברות על לוח מיוחד".

לשונו למעלה פל"ו [ד"ה אמנם חמשה]: "חמשה דברות האחרונות כולם מה שלא יעשה אל האדם, במה שהוא אדם עלול מן השם יתברך".

לשונו למעלה פל"ו [שם]: "בחמשה דברות אחרונות מתחיל בדבר שהוא יותר עליון, וכלה בדבר שהוא התחתון. ולפיכך 'לא תרצח' הוא ראש חמשה דברות אחרונות, אחר חמשה דברות הראשונות שהם מדברים בעלה. והחוטא בזה הוא חוטא בעצם מדרגת העלול, שנברא בצלם אלקים... שדבור 'לא תרצח' הוא מאבד עצם האדם, שהוא עלול".

לשון הרמב"ן שמות כ, ב: "שהם חייבין שיהיה השם הגדול והנכבד והנורא הזה להם לאלקים שיעבדוהו, כי הוא פדה אותם מעבדות מצרים, כטעם 'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים' [ויקרא כה, נה]". רש"י שמות כ, ב: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי". והראב"ע שמות כ, ב כתב בפירושו הארוך: "אשר הוצאתיך... כי אתה חייב בעבור שהוצאתיך מבית עבדים להיות לי לעבד שתעבדני, ותהיה לי לעם ואני אהיה לך לאלקים... והוא עשה לנו זאת הטובה הגדולה, על כן אנו חייבין לשמור כל מה שיצונו". וראה למעלה פכ"א הערה 8, פכ"ח הערה 40, ופל"ז [ד"ה ומעתה יתורץ].

רש"י שמות כ, ה "אל קנא - מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עבודה זרה".

כפי שנאמר בבראשית ט, ו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם". ולא ניחא למהר"ל לתרץ שהחמש הדברות הראשונות עוסקות במצות שבין אדם למקום, ומצות אלו אינן מובנות מעצמן, ולכך הוצרכו להטעמה וסבה. משא"כ בדברות האחרונות, העוסקות במצות שבין אדם לחבירו, הרי הן מושכלות וברורות מצד עצמן שאין לרצוח ולגנוב וכיו"ב, ולכך אינן זקוקות להטעמה וסבה [ומעין זה כתב הרמב"ן שמות כ, יג, שלכך לא נכתב שכר בחמש הדברות האחרונות "כי החמשה דברים האחרונים טובת האדם הם, והנה שכרו אתו ופעולותיו לפניו"]. דזה אינו, שהרי אין לך מצוה מושכלת וברורה יותר מכבוד אב ואם [כמבואר למעלה פמ"א הערה 79], ועם כל זה נכתב שם טעם. וא"כ מאי שנא חמש הדברות האחרונות מהדיבור של "כבד את אביך וגו' למען יאריכון ימיך וגו'".

וכן המשך הדברות הוא [דברים ה, יז-יח] "ולא תגנוב ולא תענה ברעך עד שוא ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך וגו'".

להלן ריש פמ"ה. וכן הוא בדרוש על התורה [יד.], ויובא להלן פמ"ה בהערות שם.

כפי שסיכם בקצרה למעלה ס"פ לו: "חמשה דברות אחרונות; הראשון 'לא תרצח', שהוא חוטא בעצם מציאות האדם, שהוא שופך דם האדם. ואחר כך 'לא תנאף', אין החטא הזה בעצם מציאות האדם, אבל הוא חוטא במה שהוא השלמת מציאות האדם, כי האשה היא 'עזר כנגדו'. ואחר כך 'לא תגנוב', שלוקח לרשותו מה שאינו ראוי לו, והוא מדבר בגונב נפשות [רש"י שמות כ, יג]. ומה שלוקח את אחר לרשותו, הוא דומה אל 'לא תנאף', שלוקח אשתו ומאבדה ממנו. ואחר כך 'לא תענה', שאין לוקח דבר, רק משנה בעדות של חבירו בדבור. ואחר כך 'לא תחמוד', שהוא חומד את של חבירו בלבו, ולכך דבור זה אחרון לכל".

והם; בית רעך [הוזכר לעצמו ב"לא תחמוד" הראשון], אשת רעך, עבדו, אמתו, שורו, חמורו, וכל אשר לרעך. ואשה נקראת ג"כ קנין, שהרי נאמר [ויקרא כב, יא] "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו" ופירש רש"י שם "ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא קנין כספו". ומקורו מכתובות נז: ובגו"א דברים פט"ו אות ג כתב: "האשה מיוחדת לו יותר מכל קנינים".

בראשית יח, ט "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל", ופירש רש"י שם "הנה באוהל - צנועה היא", "ואינה נראית" [גו"א שם]. ובתנחומא וישלח אות ו כתב: "כשהאשה מצנעת עצמה בתוך הבית, ראויה להנשא לכהן גדול". ושם וישב אות ו אמרו "מה עשה הקב"ה, בראה מן הצלע ממקום צנוע, כדי שתהיה צנועה יושבת בבית". ובב"ר יח, א אמרו "דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולמד בינה מבני אדם". וכן כתב רש"י בראשית כד, כח "דרך הנשים היתה להיות להן בית לישב בו למלאכתן".

כפי שטען בצלאל למשה רבינו [שציוה לבצלאל לעשות קודם כלי המשכן, ולאחר מכן המשכן עצמו] "כלים שאני עושה להיכן אכניסם" [ברכות נה.]. ולמעלה פכ"ח [ד"ה ורבי יוחנן] כתב: "כי הבית מקבל כל דבר, ומאסף הכל לתוכו". וראה שם הערה 31.

תנחומא כי תצא, א: "מצוה גוררת מצוה, מנין... 'כי תבנה בית חדש'... תזכה לכרם ולזרוע שדה... תזכה לשוורים וחמורים... תזכה לבגדים נאים מן צמר... מה כתיב אחריו 'כי יקח איש אשה', תזכה לאשה ולבנים. הרי למדנו שמצוה גוררת מצוה... לפיכך נסמכו פרשיות אלו זו לזו".

לשון הגמרא "תנו רבנן, 'אשר בנה' [דברים כ, ה], 'אשר נטע' [שם פסוק ו], 'אשר ארש' [שם פסוק ז], לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם, ואחר כך ישא אשה". ובגו"א דברים פ"ה אות ז [ד"ה ונראה] כתב: "כי אחר שאין לו בית, אשה להיכן יכניס, והרי אמרינן במסכת סוטה שיבנה בית ואחר כך ישא אשה. וכן אמרה תורה 'כי תבנה בית חדש', ואחר כך אמר [דברים כד, ה] 'כי יקח איש אשה חדשה'". וראה בדר"ח פ"ב מ"ו [פב:], ולהלן פמ"ה הערה 31.

לשונו בגבורות ה' פכ"ב [צה:]: "הסבה קודמת למה שהוא סבה לו". וכן הוא בגו"א בראשית פל"א אות ח, ושם הערה 21, גו"א במדבר פ"כ אות יא, ושם הערה 80. ובגו"א דברים פ"ו אות ג כתב: "דבר שהוא סבה לחיות שלו הוא קודם לו במעלה בדבר מה", ושם הערה 15. וראה במבוא לדרשות המהר"ל עמוד 16, שכתבו בזה דברי נעם. וראה למעלה פכ"ט הערה 31. ובח"א לשבת נה. [א, ל.] כתב: "ועוד יש לך לדעת כי הדבר שהוא סבה לאחר יותר במעלה ובמדרגה מן הדבר עצמו. שכן ענין הסבה שהיא קודמת למסובב. וכאשר האדם תלוי במזונו ובפרנסתו, נחשב פרנסתו כמו סבה מקיימת לאדם, אשר הסבה יותר במעלה... כאשר ידוע מענין הסבה, שהיא נבדלת מן המסובב".

כן כתב הראב"ע שמות כ, סוף פסוק א, בפירושו הארוך. והרמב"ן הביאו שם פסוק יב בזה"ל: "ואמר רבי אברהם, כי אחז הכתוב דרך ארץ, לומר תחלה 'בית רעך'. כי המשכיל יקדים להיות לו בית, ואחרי כן יקח אשה להביאה אל ביתו, ואחרי כן יקנה עבד ואמה". וראה להלן פמ"ה [ד"ה ובדבור לא תחמוד].