דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש (ויקרא טז:ב). הדקדוקים שיש כאן הם נודעים לכל עיני הרואה, הא' אומרו אחיך נראה מיותר, דידוע שהוא אחיו, וכמה מקראות יש שמזכיר השי"ת שם אהרן ואינו מפרש לומר אחיך, ועוד אות וא"ו של ואל יבא ג"כ נראה מיותר, דהא לא אמר לו קודם זה דבר אחר שבא להוסיף עליו דיבור זה דאל יבא. ונ"ל בס"ד דמלת אחיך הוא צווי, שצוהו לומר זה לאהרן להזהירו שיהיה עליו מורא שכינה, כשיכנס לבית ק"ק, שלא יסתכל באור השכינה הנגלה לפניו, שיהיה דומה בזה למשה רע”ה, אשר כשידע בסנה דהאש שהיה לפניו הוא אש מאור השכינה, כתיב ויסתר משה פניו כי ירא מלהביט אל [אור] האלהים, וידוע ששם אחוה יאמר על דברים הדומין זה לזה, כמו אשה אל אחותה האמור ביריעות המשכן, וכן במרכבה שדבר בה יחזקאל הע"ה, והכי קא"ל רחמנא דבר אל אהרן שיהיה אחיך, כלומר דומה לך במורא מראה אור שכינה, שיהיה לו מורא בכניסתו לבית ק"ק כאשר היה לך מורא בסנה מאור שכינתו, ועוד תצוהו צווי אחר דאל יבא בכל עת אל הקודש, ולכן אמר ואל יבא בוא"ו כיון שאמר דבר אל אהרן שיהיה אחיך כלומר דומה לך, א"ל עוד תדבר לו ואל יבא בכל עת, כזה הדיבור מוסיף על דבור של אחיך:

וראיתי להמפרשים ז"ל שנתקשו כאן ביתרון הוא"ו של ואל יבא כיון שלא קדם אליו דבור אחר, וזה הדבור ההתחלה, וכן נתקשו במ"ש בפרשת תולדות ויתן לך האלהים ביתרון וא"ו, וכן בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח, וכן פסוק ואביה ירוק ירק בפניה, ונדחקו לומר זה דרכו של המקרא למנקט הכי, ולא ערבה לי תשובה זו, והנראה לי בס"ד בכל זה וכיוצא באמת לא היה דבור זה התחלה, אלא אמר דבור אחר קודם זה באותו ענין, ולא נכתב, כי באמת כל עניינים הנזכרים בתורה יש בהם דברים הרבה שלא רצה השי"ת שיכתבם בפירוש בתורה, ומשה רע”ה לא היה כותב מדעתו הדברים שהיה הקב"ה מדבר אליו, אלא כותב כאשר אמר לו הקב"ה נכתוב, כמ"ש רז"ל כשכתב משה רע”ה את התורה היה הקב"ה אומר הדברים ומשה רע”ה שומע מפי הגבורה וכותב, ובודאי בכל מקומות הנז"ל הכי הוה, וכשאמר לו ואביה ירוק ירק בפניה, א"ל עוד דבר אחר באותו ענין, ואחריו אמר ואביה ירוק ירק. אבל בשעה שכתב דבר זה בס"ת לא אמר לו לכתוב אותו דבר, אלא התחיל מן ואביה ירוק ירק, וכן באומרו אליו ויעשו בני ישראל את הפסח, א"ל עוד דבר אחר, וזה הדבור של ויעשו היה אחר אותו דיבור, וכשבא לכתוב בס"ת לא אמר לו לכתוב אותו דבר שקדם לזה, אלא התחיל מן ויעש. ואל תשאל למה היה כך, הנה זה מפלאות תמים דעים, ומי יודע בסוד ה'. וכן כשברך יצחק אע"ה את יעקב אע"ה לא התחיל מן ויתן לך, אלא אמר קודם זה דברים השייכים לברכה, והוסיף עליהם ויתן לך וכו', וכשכתב משה רע”ה את התורה לא אמר לו הקב"ה אותם הדברים שקדמו לזה, הלה אמר לו לכתוב דברי יצחק מן ויתן לך:

בזאת יבא אהרן אל הקודש (ויקרא טז:ג). נ"ל בס"ד דידוע מ"ש רבינו הרש"ש ז"ל דהשם הקדוש המתפשט ממרכבה התחתונה הוא שם אל"ד, וכשהוא כלול עם מקורו שהוא שם אהי"ה, יהיה השם בן שבעה אותיות, וכן השם הקדוש המתפשט ממרכבה העליונה הוא שם קר"ע, וכשהוא כלול עם מקורו שהוא שם יהו"ה יהיה השם הזה בן ז' אותיות, והנה מלת זאת נקראת בוא"ו, כי החולם משמש במקום וא"ו, ולכן קרינן בז' אות הם שני שמות הנז' המתפשטים ממרכבה התחתונה ומרכבה העליונה, שכחם גדול וחזק לדחות המקטרגים בהם, כלומר בכחם והארתם יבא אהרן אל הקודש, ואיני חושש מן המקטרגים הנצבים, כי הוא גובר עליהם בכח שני שמות אלו שהם שבעה ושבעה, וכנגד זה נעשה חנוך בהמ"ק שבעה ושבעה:

והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה ויעש כאשר צוה ה' את משה (ויקרא טז:לד). י"ל למה אחר שגמר סדר העבודה וקדושת היום כולה, אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם והלא קודם פסוק זה כבר אמר על העבודה שהיא חוקת עולם, דכתיב והיתה לכם לחוקת עולם בחדש השביעי וכו', וגם מ"ש כאן לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, נמי קשה שכבר אמר קודם זה, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם, והן הן הדברים שאמר כאן לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה, שהודיע לנו שהכפרה תהיה אחת בשנה, דהא אמר כי ביום הזה דוקא יכפר עליכם, ועוד י"ל במה שסיים ויעש כאשר צוה ה' את משה, למאי הוצרך ללמדנו זה כאן, פשיטה שכך נעשה כאשר צוה ה' את משה. ונ"ל בס"ד, כי הנה נודע דכמו שאנחנו קורין עתה ביוה"כ בס"ת סדר עבודת היום בפרשה זו, וגם מה שקורין במפטיר בספר שני קרבנות המוספין, כך היו קורין בזמן שבהמ"ק קיים בס"ת פרשת עבודת היום זו, וגם פרשת המוספין, ועל זה יש לשאל למאי אצטריך קריאה זו בזמן שבהמ"ק קיים, מאחר דהיו מקיימים ההקרבה בפועל ממש. ואמרתי בס"ד בישוב הדבר ע"פ משל, במעשה שהיה לאחד עובד אדמה שהיה עוסק בשכירות בשדה, וכלי המחרישה תמיד הוא בידו כמנהג הפלאח'ין, והוא מה שקורין בלשון ערבי מסח'ה, והיה מתפרנס מיגיע כפיו בדוחק עצום מאד כי היה לו רבוי אכלוסין בביתו, ויהי היום והוא עוסק בכלי הנז' שבידו להסיר גבשושית אחת קטנה, והנה נראה לעיניו תחת הגבשושית כלי אחד טמון בארץ. ויחפור ויוציאנו והוא מלא זהובים, וישמח מאד ויבא לעיר ויקנה לו ולאשתו ובניו ובני ביתו בגדים חשובין, וישכור חצר אחד חשוב לדור בו, וקנה מטלטלין חשובים כנמצא בבתי העשירים, אבל אותו הכלי של מלאכתו שקורין מסח'ה, ואותם הבגדים הפחותין שהיה לובש בשדה כשהיה עוסק במלאכתו כשמצא הזהובים, לא השליכם חוצה אלא הניחם תוך תיבה אחת בחדר אחר בחצר שדר בו עתה, והוא היה עוסק במו"מ לשלוח סחורה ממדינה למדינה במדינת הים, ושם על עצמו חק ולא יעבור, שכל שנה ושנה כשיגיע יום עשרה בחדש אדר שהוא היה היום שראה המציחה של הזהובים ונתעשר בהם, יהיה אותו היום אצלו ליו"ט כמו יום פורים, ושם פורים קרא עליו, ובאותו היום ילבש אותם הבגדים הפחותים שהיה לובש במלאכתו בשדה, ואוחז בידו אותו הכלי הנקרא מסח'ה, שבו היה מסיר הגבשושית, ומצא תחתיה את המציאה ההיא, וישב על כסאו בחדרו, ויבואו כל בניו ובנותיו ובניהם וכל בני ביתו לקבל ממנו דנרים כמו מתנות פורים, והיה מחלק להם בשופע ובשמחה רבה. ככה היה נוהג בכל שנה ושנה, ביום עשרה לחודש אדר אשר החזיקו ליו"ט שלו, וקרא עליו שם פורים. והנה אחר כמה שנים קרה לו מקרה רע ב"מ, ששלח סחורה גדולה למדינה אחת בים, והיתה בסך עצום כפליים על ממונו, אשר חציה שילם ממון שבידו, וחציה לקח בהקפה מסוחרים אשר בעירו והנה ביום תשעה באדר באה השמועה שנטבעה ספינתו בים, ולא עלה ממנה שריד ופליט, ותכף ומיד באו הסוחרים שקנה מהם בהקפה, ונכנסו לביתו ולקחו כל מטלטלי הבית כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושאר מטלטלין ונשאר החצר אשר דר בו ריקם, ולא נשאר בידו כלום כל זה היה בתשעה באדר, ולא מצא דרך להתפרנס בוי, כי אם לחזור למלאכתו לשדה שהיה עוסק בה בשכירות, כדי להחיות את בניו מן השכירות שיקח בעבור המלאכה, ועל כן ביום עשרה לחודש בבוקר נכנס לחדר שבו מונחים חותם הבגדים הפחותים שהיה לובש בעסקי במלאכתו, ולבש אותם, ולקח את כלי ההוא שקורין מסח'ה בידו כדי לצאת לשדה למקום שהיה עושה בו מלאכתו, כדי להשכיר עצמו שם, וקודם שיצא מחצירו ישב על אצטבה אחת כדי לאכול פת לחם קודם שיצא, וכשישב בהיותו לובש אותם הבגדים הפחותים וכלי מלאכתו בידו, באו בניו ועמדו לפניו כדי לקבל ממנו מעות פורים, כי ידעו שביום זה שהוא עשרה באדר הוא יום פורים שלו שלובש בו בגדים הפחותים, ואוחז כלי המסח'ה בידו, והוא מחלק להם מעות פורים, על כן באו לפניו לקבל כמנהג ימים טובים הראשנים, ויאמר להם בדמע, בני, הן אמת זה כמה שנים אני לובש בגדים אלו וכלי המסח'ה בידי, והייתי מחלק לכם מעות פורים, הנה קביעתי ללבוש בגדים אלו והכלי המסח'ה בידי היתה מטוב לב, כדי להיות זה אות וסימן על יו"ט זה שקבעתיו זכר להצלחתי ועושרי, אשר השגתי ביום זה בבגדים אלו ובכלי הזה, ואני לובשם לזכר הנס שנעשה לי ביום זה קודם כמה שנים. אך בעוה"ר יום זה של שנה הזאת לא לבשתי הבגדים ולקחתי הכלי המסח'ה בידי בשביל לעשות בהם זכר לנס ההצלחה שהיה לי, אלא אני לובשם באמיתות לבישת קבע, ואוחז הכלי הזה בידי אחיזה של קבע, שאני חוזר למלאכתי הראשונה להתפרנס בה, וביתו וכיסו נשארו ריקם, אין בם פרוטה אחת, ומהיכן אביא לכם הדנרים של מעות פורים לחלק לכם, ע"כ המעשה:

והנמשל הוא, כי בזמן הקודם שהיה בהמ"ק קיים שעושין עבודת היום בפועל, היו קורין בפרשה שלהם לאות וסימן להודיע דתהילות לאל בהמ"ק קיים, ואנחנו עושין העבודה אשר צוונו ה' אלהינו ביום זה, כאשר ציונו באין מחסור, והשומע שומע הקריאה בס"ת, ורואה בעיניו המעשה אשר עושין באותו היום היא בשלימות כאשר קורין בס"ת, באופן שהקריאה היא איננה עיקר, אלא היא אות וסימן לשומעין, דכל הצוויים האלו הם נעשים היום ככתוב בפרשה, ולא נעשים הכפרה בקריאה זו, אלא נעשית ע"י העבודה שעושין במעשה ממש, שהיא העיקר של הכפרה, וכאשר היתה הלבשת הבגדים ואחיזת הכלי אצל אותו האיש ביום עשרה לחודש אדר, זכר וסימן ואינם עקרים. אמנם בגלות שבהמ"ק חרב ואין יכולים לקיים מצות עבודת היום בפועל, אז הקריאה של פרשת היום בהיום הזה אינה לסימן ולאות ולזכר, אלא היא עקרית, שאנחנו אומרים הקריאה הזאת של הפרשה במקום העבודה, שיחשוב לנו הקב"ה כאלו עשינו עבודה זו ביום זה בפועל, ובקריאה זו נעשית הכפרה בו ביום, וכמ"ש ונשלמה פרים שפתינו, שיקבל אותם במקום העבודה בפועל, והרי הם עקרים, וכאשר היה אצל אותו האיש בסוף השנים, דהמלבוש ואחיזת הכלי המסחה בידו היו עקרים, שהוא לובשם לעסוק בהם במלאכתו להתפרנס בה, כן הקריאה היא עושה לנו הכפרה בו ביום:

ולכן אע"פ שכבר אמר והיתה לכם לחוקת עולם וכו', ואמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתכם, הנה זה אמר על מעשה העבודה בפועל, ואחר שסיים כל סדר העבודה וחובות היום הקדוש, הוצרך ללמדנו דבר אחד בזה על זמן הגלות שאין בהמ"ק קיים, כדי לעשות כל סדר העבודה בפועל, ובמה תהיה כפרתינו ביום הקדוש הזה, ועל זה אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם. דקדק לומר והיתה זאת, מה שאין כן בפסוק הקודם אמר והיתה לכם לחוקת עולם ולא אמר זאת, והיינו דאיתא במדרש רבא, התפלה מכונית בשם זאת, דכתיב את התפלה הזאת, גם איתא שם עוד, זאת כינוי לתורה שנקראת זאת, דכתיב וזאת התורה, ולכך אחר שסיים כל סדר העבודה של חובת היום בפועל, אמר אל תאמרו בגלות שאין בהמ"ק קיים מה תהיה עלינו, ובמה תהיה כפרתינו, לכך אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם, שתהיה כפרתכם נעשית בתפלה שנקראת זאת, שאתם מזכירים בה סדר עבודה של יום זה כולו בתפילת מוסף, ועוד נשלמת ע"י קריאת התורה שנקראת זאת, שאתם קורין פרשת סדר העבודה בס"ת, ולז"א והיתה זאת תורה ותפלה לכם לחוקת עולם שקריאת הפרשה בס"ת וקריאת סדר העבודה בתפלה זה נוהג גם בגלות ולא תתבטל, ובהם תהיה הכפרה לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה יען כי ע"י קריאת הפרשה בס"ת וזכירת סדר העבודה בתפלה נחשב להקורא כאלו ויעש בפועל כאשר צוה ה' את משה, והוא נכון ויציב בעז"ה:

את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (ויקרא יח:ד-ה). י"ל דפסוק השני נראה כולו כפול, שכבר דברים שבו נזכרו בפסוק הקודם אליו, ואם בשביל לומר וחי בהם הול"ל זה ובפסוק הקודם שיאמר ללכת בהם וחי בהם, ועוד למה בפסוק ראשון נקיט תעשו במשפטי, ולשון תשמרו בחקותי, ועוד מה כונתו במ"ש אשר יעשה אותם האדם, מאחר שכבר אמר תעשו ושמרתם על בני האדם. ונ"ל בס"ד, דפסוק ראשון קאי על מצות שאין בהם עריבות לגוף האדם, שאם לא היה השי"ת מצוהו לא היה האדם מקיים אותם, אך בפסוק השני איירי על מצות שהם ערבים לגוף, דאפילו אם לא היה השי"ת מצוהו, הוא היה נזהר בהם, ולכן אמר עליהם אשר יעשה אותם האדם, כלומר הוא עושה אותם בלא"ה מצד טבעו ומזגו, דהסברה מחייבת דאין לו קבלת שכר עליהם, כיון דהוא בלא"ה נזהר בהם מצד טבעו ומזגו, וקא משמע לן דאפ"ה וחי בהם. כלומר יש לו שכר בעבורם, ולכן סיים אני ה' בעל הרחמים לשלם שכר לפנים משורת הדין:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ליישב הדקדוקים הנז', דידוע שהפלסופים אומרים כיון דהמחשבה היא עליונה שהיא רוחנית וקדושה וטהורה מאד, למה צריך האדם לטרוח לקיים רמ"ח מצות עשה בפועל, שהוא עושה אותם בדברים שהם גופניים וגשמיים, הן ממין החי הן ממין הצומח או הדומם, יותר טוב שיהיה מכווין ענייני המצוה במחשבה בלבד, ד"מ הלולב ומיניו נתנו בעבור ענין רוחני לעורר איתו למעלה ע"י נטילת הלולב, למה צריך לטרוח עד שימצא לולב ומיניו וינענע בידו, כדי לעורר בזה דבר תיקון ברוחניות למעלה, דנמצא ההתעוררות שלמעלה נעשית ע"י דברים גשמיים תחתונים שהוא מין הצומח, יותר טוב שיהיה מצייר במחשבתו שהוא נוטל לולב ומיניו בידו, ועושה הנענועים, דנמצא הוא עושה הנענועים במחשבה שהיא קדושה וטהורה ורוחנית, ואז תהיה ההתעוררות למעלה בקדושה ע"י מחשבה שהיא רוחנית, ולא ע"י עץ ופרי שהוא דבר גשמי שמקבל טומאה, וכן הענין בשופר למה יטרח לתקוע בשופר ממש, יצייר במחשבתו שהוא תוקע תשר"ת, ונעשה התיקון למעלה ע"י המחשבה שהיא רוחנית וכן הענין בסוכה וציצית ותפלין, וכן הוא בכל מצות עשה שבתורה. וכתבתי תשובה על זה במ"א, אם האדם יסמוך בקיום המצות על המחשבה בלבד, יגיע לו נזק עצום מן מחשבות הרעות שהוא מחשב תמיד בלבבו, לעשות רע ולעבור על כמה איסורי לאוין שמתאוה להם בלבבו, יען כי האדם שהוא חמרי מוכרח שיתאוה תאוות רעות בלבבו תמיד, אע"פ שאינו עושה אותם בפועל, ואין לאל ידו לעשות האיסורים ההם, עכ"ז כח התאוה לא ישקוט ולא ינוח הן בערוה של זנות וניאוף בכל מיני עריות, הן בשפיכות דמים, הן בגזל וגניבה וכיוצא, באופן שיעבור בלבבו תלי תלים מחשבות של איסורים, ואם האדם יתן חוזק ואומץ למחשבה, לומר שהוא יוצא י"ח במ"ע ע"י המחשבה בלבד שהיא עיקר, ומה שיחשוב הרי הוא מקיים המצוה ממש כמעשה ועדיף ממעשה, אז שורת הדין מחייבת שגם במחשבות של איסורין שהוא מתאוה להם בלבו נחשב כאלו עשה האיסורין בפועל ובמעשה, ואז יתחייב עונש עליהם כאדם שעבר על הלאו במעשה, וההולך בדיעה זו ימצא מה שמרויח ע"פ דעתו מן המחשבות טובות שיהיה לו במ"ע, יפסיד כנגדן אלף פעמים מן המחשבות רעות שיש לו באיסורי לאוין שאם האדם חושב עשרה מחשבות טובות ביום אחד, אפשר שיחשוב אלף מחשבות רעות באותו היום עצמו:

ובזה פרשתי בס"ד מ"ש במשלי סי' וא"ו ידים שופכות דם נקי לב חושב מחשבות אין, פירוש אם יש לו שונא ורוצה לשפוך דמו במעשה, הנה הוא שופך דם אחר נקי, אבל בלב שמחשב עליו קודם שהרגו איך יהרגנו באיזה מקום ובאיזה עת, דכל שעה הוא מצייר בלבו הריגתו של זה, נמצא זה הרג דמו של זה במחשבות אלו הרבה פעמים, שאם יתחייב על המחשבה הנה הוא מתחייב על דם זה הרבה פעמים, אבל במעשה אינו יכול לשפוך דם של זה האדם, אלא פעם אחת, ולכן במעשה נקיט דם לשון יחיד שאמר ידים שופכות דם ולא אמר דמים, אבל במחשבה שיש לו באותו דם ששפך אמר מחשבות און לשון רבים:

ועל כן אם האדם במ"ע סומך על המחשבה בלבד, לעשותה עיקר להיות כמעשה ממש, דלפי דעתו הוא יוצא ידי חובתו במחשבה בלבד, אז יתאבד לגמרי, כי עי"כ נחשבים עליו כל מחשבותיו הרעות לעונות גמורים, ויתחייב עליהם אע"פ שלא עשה העבירה במעשה, מאחר כי לפי דעתו יש סיפוק במחשבה בלבד לצאת י"ח כמו המעשה, ואין צריך לעשות המצות במעשה, והמחשבה היא עיקר, לכן בדין הוא שיתחייב על המחשבות רעות כמו שיתחייב על מעשים הרעים, כי הקב"ה דן את האדם מדה כנגד מדה, דכתיב כי תלכון עמי בקרי אתהלך עמכם בחמת קרי, מה שאין כן אם אינו סומך על המחשבה במצות עשה, שהוא מודה דאין יוצא י"ח אלא רק במעשה, אז הקב"ה אינו מחייבו על מחשבות שלו, ויזכה שיעשה עמו חסד לתת לו שכר על מחשבות טובות בטענה זו, כיון שהוא יגע לקיים המצות במעשה, הנה ודאי המצות שיש לו מצד המחשבה היה ג"כ מקיים אותם במעשה, ולכן כל מצוה שלא היה אפשר לו לקיימה בפועל, אלא רק הוא מצפה ומתאנה לה במחשבתו, חשיב כאלו קיימה בפועל ויש לו שכר עליה, ועל זה ארז"ל המחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

ובזה יובן בס"ד, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, והיינו און קאי על מחשבות הרעות שחושב להרשיע באיסור לאוין, ועמל קאי על ביטול מ"ע במעשה שרואה אותם עמל עליו, אם יקיים אותם בפועל, והוא סומך על המחשבה שמחשב ומצייר בלבו והוא דעת הפלסופין שזכרתי לעיל, אשר המעשה של המצות היא עמל בעיניהם, והוא טורח גדול על חנם, כי יספיק לאדם הציור של המעשה שמצייר בלבבו ובאמת ההולך בדיעה זו הוא מאבד את עצמו, שגורם לעצמו נזק רב מרבוי העונשים אשר ראוי להתחייב בהם מצד מחשבות הרעות באיסורי לאוין, דעל פי שיטתו צריך להיות נחשבים לו עבירות גמורות, ועל זה משבח את ישראל שהם מוצלים מזאת, ולז"א לא הביט און ביעקב הם מחשבות הרעות שנקראים און, שאינו מחייב אותם בעבורם, יען כי לא ראה עמל בישראל, שאין להם דעת הנפסדת של הפלסופין לחשוב מעשה המצות עמל, דהם סומכים על המחשבה והציור אשר יציירו מעשה המצות בלבבם, הישראל אין הולכים אחר דעת זה אלא דעתם שאין תועלת במצות עשה אא"כ יעשה אותם האדם בפועל ומעשה:

נמצא לפ"ז אין לאדם שכר על המחשבה טובה שמחשב במ"ע, אא"כ הוא מקיים המצות עשה במעשה, בהיכא שאפשר לו לקיים, אבל אם אפשר לו לקיים במעשה, ואינו מקיים שחושב אותה לעמל ועל חנם, אלא סומך על המחשבה בלבד, אין בידו שכר כלל, יען כי יתבטלו המחשבות טובות במחשבות הרעות שהם יעלו אלף פעמים יותר, וכדאמרן:

ובזה פרשתי בס"ד והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם, ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, והיינו כי יש לשון שמירה נאמר על קיום בפועל, ויש לשון שמירה משמעותו צפוי שמצפה בלבבו, מתי יבא לידי דבר זה ואקיימנו, והוא מלשון ואביו שמר את הדבר, שהיה מצפה על דבר החלום, שחלם יוסף הע"ה מתי יבא ויגיע לידי קיום, וכן כאן אמר ושמרתם ר"ל תצפו להם, ר"ל במחשבה, וגם עוד ועשיתם אותם במעשה כשיבואו לידכם, אז ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך, במצות העקדה שאמר לאברהם ויצחק בהר המוריה, בי נשבעתי נאם ה' יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך וכו' כי ברך אברכך וכו', דנשבע לתת לו שכר זה בעבור המחשבה בלבד, כי מעשה של הקרבה בפועל לא עשה, כי לא שחט את יצחק אלא רק חשב לשחטו, והעלה עליו המחשבה כמעשה ממש, ופסק לו שכר הרבה על זאת, וכן אתם אם תשמרו, כלומר תהיו מצפים המצוה והמשפטים מתי יביאו לידינו ונקיים אותם, וגם ועשיתם אותם במעשה כשיבואו לידכם, אז בזה אתן לכם שכר גם על המחשבה בלבד בפ"ע, כאשר עשיתי עם אבותיכם:

ובזה פרשתי בס"ד הפסוקים בסוף ואתחנן, ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר צונו. והכונה, ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, דהיינו לקיים אותם במעשה ולא תספיק המחשבה כדעת הפלוספין אלא לעשות דוקא, וזה היה לטובתינו לתת לנו שכר לעת"ל אחר התחיה שנהיה כולנו חיים וקימים כהיום הזה, היא השמש שנקראת יום שהיא קיימת לעולם, כי בעבור זה נמשלו הצדיקים לשמש, כמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כלומר יהיו חיים וקימים כשמש, וכן כסאו של דוד הע"ה נמשל לשמש, דכתיב וכסאו כשמש נגדי, כלומר יהיה קיים לעולם כקיום השמש, ואחר שצוה אותנו לעשות את כל החוקים שהם מצות עשה במעשה דוקא, ולא סגי במחשבה בלבד, הנה בעתה אנחנו מרויחים לקבל שכר גם על המחשבות טובות של מצות עשה, דהיינו שנקבל שכר גם בעבור שאנחנו מצפים מתי תבא לידינו מצוה זו, ומצוה זו, ונקיים אותם במעשה, ולז"א וצדקה תהיה לנו, כלומר שכר הנקרא צדקה, בעבור כי נשמור לעשות את כל המצוה, נשמור ר"ל נצפה, מלשון ואביו שמר את הדבר, כלומר לא מבעיא שנקבל שכר על המעשה, אלא גם על המחשבה אשר מצפים בלבבינו שתבא המצוה לידינו ונעשנה, ג"כ יתן לנו שכר, והיינו מטעם דאמרינן לעיל:

ובזה יובנו בס"ד הפסוקים כאן, את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, והיינו משפטי אלו מצות עשה תעשו במעשה, ולא סגי לנו במחשבה כדעת הפלסופין, ואת חקותי אלו מצות לא תעשה תשמרו ללכת בהם, תשמרו לשון שמירה, שלא תעברו עליהם, אלא תשמרו אותם ללכת בהם, ובזה אתם מיחדים שמי, וזהו אני ה' אלהיכם, יען כי המצות לא תעשה הם באותיות י"ה בשם הוי"ה, וכמ"ש רז"ל שמי עם י"ה שס"ה, ומצות עשה הם באותיות ו"ה של שם הוי"ה, כמ"ש זכרי עם ו"ה רמ"ח, ועל ידי קיום משפטי שהם מצות עשה במעשה, ושמירת חקותי שהם הלאוין אתם מיחדים שמי, ולזה סיים ואמר אני ה' אלהיכם, ואחר שדבר על קיום המצות במעשה דבר עוד על מחשבה טובה שיש להם במצות עשה ועל זה אמר בפסוק השני ושמרתם את חקותי ואת מצותי, האי ושמרתם אשר בכתוב הזה משמעותה צפוי, כמו ואביו שמר את הדבר, דהיינו גם על מה שאתם מצפין על חקותי אלו הלאוין, לומר מתי יבא לידי לאו זה או לאו זה ואקיימנו, שאזהר שלא לעבור עליו, וכן מצפים על משפטי אלו מצות עשה אשר יעשה אותם האדם בפועל, כשיבואו לידו, הנה גם על המחשבות של אלו ושל אלו, אומר אני וחי בהם האדם, שאתן לו שכר גם על אלו המחשבות טובות, ולזה סיים ה', וכמו שפירש רש"י אני ה' אני נאמן לשלם שכר:

ועוד נ"ל בס"ד אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', בהקדם מעשה בחכם אחד שהיה גביר עצום, וה' הניח לו מסביב תורה וגדולה ובנים ובריאות הגוף שלם בכל מידי דמיטב, ולא יחסר ממנו כלום, והיה חושב תמיד בדעתו ומצייר בלבו שהוא זכה לכל הטובה הגדולה הזאת בעבור מעשיו הטובים, ודרכו הישרה, והנה מן השמים הורו לו שטועה הוא בכך לכן גלגלו עליו דבר אחד שיום אחד יצא לטייל לבדו בשדה בימי הקיץ, ולא שם לבו להביט במסילה שהולך בה, ותעה בדרך והלך במדבר לבדו, ולא ידע אם הוא מתרחק מן העיר או מתקרב לה, ומחמת החום היה צמא למים, ולא נשאר בו כח לילך ברגליו, ונפל על הארץ והרגיש שהוא בסכנה גדולה. והנה ראה אחד עובר וכד מים בידו, ויבך ויתחנן לו להשקותו מים הן במעות הן בחנם, וימאן בעל הכד, ויאמר אני לא אמכור מים במעות, אלא רק בתורה ומצות, שתתן לי כל תורה ומצות שעשית מנעוריך ועד עתה, וזה התחנן לו שקשה עליו לעשות הדבר, ואחר בכייתו ותחינתו נתרצה למכור לו כד המים בחצי תורה ומצות ומע"ט שיש לו, והוציא בעל הכד נייר וקלמוס ודיו, וכתב זה את השטר המכירה הזאת, והלך בעל הכד מלפניו והוא מחמת הצמאון שתה כל הכד עד שצבתה בטנו מרבוי המים, ולא היה יכול לזוז ממקומו אפילו טפח, והרגיש שנפל בסכנה גדולה, ואותו האיש בעל הכד כבר הלך, ואחר חצי שעה עבר עליו אדם אחר שמכריז מי רוצה רופא מי רוצה רופא, ויקרא לו ברמיזה שיבא אצלו, ובא אצלו ויאמר לו אני יש לי עשב אחד תלעוס ממנו שיעור אצבע ותתרפא ותלך על רגליך כאחד האדם, אך אני לא אעשה בחנם, וגם לא אמכור במעות, אלא אמכור בתורה ומצות, ויאמר עכשיו מכרתי החצי ולא נשאר אלא חצי, ואיך יתן גם זה וישאר ריקם, ויענהו אחת דברתי לא אתן לך העשב אלא עד שתתן לי כל הנשאר אצלך מן תורה ומצות ומע"ט, וזה כיון שראה שימות נתרצה, והוציא האיש נייר ודיו וכתב, וחתם בו החכם ההוא ויתן לו העשב והבריא תכף ומיד, ואח"כ הלך במדבר חצי שעה, והנה מדינתו לפניו ויכנס למדינה, ויבא לביתו ויפיל עצמו על מטתו ויצעק צעקה גדולה ומרה, ויבך בכי גדול. א"ל אשתו מה לך, ויאמר נשאר ערום מכל תורה ומצות וצדקות שעשה מקטנותו עד היום, כי הכל מכר. והוא מרוב צעריו לא אכל בלילה, וישן מתוך בכיה גדולה, ויחלום והנה אותו האיש הרופא לנגד עיניו ויגש ויפול על רגליו ויתחנן לו שיחזיר לו השטר, כי נשאר ערום, ואחר שבכה הרבה בחלום, אמר לו האיש אל תירא, אני אליהו הנביא ואני הוא בעל הכד ואני הוא בעל העשב, ומן השמים שלחוני להראות לך הטעות שלך, שאתה חושב תמיד בדעתך שאתה ראוי לקבל כל הטובה בעבור תורה ומצות שיש לך, ובאמת אתה טעה בזה, כי בעבור תורה ומצות די לך שתחיה בלבד, ואין לך משורת הדין לקבל רבוי הברכה והטובה שבידך. ולכך גלגלו לך דבר זה של הצמא ושל הצבת הבטן שאתה הוכרחת ליתן כל תורה ומצות שלך בעבור חיי שעה, ומנין לך בדין זכות לכל הטובה הגדולה שבידך, על כן הזהר והשמר מעתה שלא יעלה בלבך מחשבה זו אלא תדע שכל הטובה שבידך ניתן לך הקב"ה בתורת צדקה וחסד, וקרע השטרות כל המכר לפניו, ויקץ והנה חלום. ואז אח"כ תיקן מחשבותיו בדבר זה, והאמין כי בצדקה הוא מתפרנס:

ובזה יובן ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, די לו שיהיה חי בהם, ואל תחשבו שבעבור זה שורת הדין מחייבת שאתן לכם רבוי טובה וברכה, אלא תדעו דדי לכם בעבור שמירתתכם את חקותי ומשפטי, החיים בלבד שאני מחיה אתכם, וכל המזון והפרנסה וטובה וברכה אין אתם ראויים לה בעבור תורה ומצות שאתם עושים, אלא אני נותן לכם כל זה במדת החסד ורחמים, ועכ"ז אני ה' לשלם שכר תורה ומצות, אע"פ שכבר לקחתם בעבורם החיים אשר החייתי אתכם:

ועוד נ"ל בס"ד, כי הנה הרמ"ח עשה ושס"ה לא תעשה אינם לכל או"א מישראל, כי יש בהם דשייכים לכהנים בלבד, ויש ללוים בלבד, ויש לכל ישראל, אמנם ע"י האחדות שיש בין כולם יתחברו כהנים ולויים וישראל להיות נחשבים גוף אחד, ואז יהיו שייכים כל תרי"ג מצות לכל אחד ואחד. ולכן כהנים לויים ישראל ר"ת כלי, שעל ידי האחדות ואהבה שיש להם זה עם זה יהיו כולם כלי שלם, לקבל שפע מן שורש כל תרי"ג מצות שלמעלה, ואם אין אחדות אז יהיה הכלי שבור, ואין בשברי כלי בית קבול לקבל בו כלום. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שנקראת התורה כלי חמדה, כמ"ש במשנה דאבות, כי ע"י התורה יהיה אחדות ואהבה בין הכל, ויהיו כלי כלם לקבל בו שפע מן שורש תרי"ג מצות הכתובים בתורה:

והנה ידוע כי שם י"ח משמות ע"ב של ויסע ויבא ויט. הוא שם הנקרא כלי, וידוע האהבה שורשה בחיים והשנאה להפך, ולכן כשעושין רש"מ נקראים חיים, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, ולכן כל יחיד ויחיד מישראל שהוא צדיק נקרא חי ככתוב ובניהו בן יהוידע [בן] איש חי. והיינו כי מאיר להם שם ח"י מן ע"ב שמות שהוא כלי לקבל להם השפע, ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, כי ע"י השלום יהיה שם כל"י הנז' מחזיק ברכה לישראל, וזה יהיה ע"י השלום שהוא מחבר כהנים לוים ישראל ביחד דר"ת שלהם כלי:

ובזה יובן ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם, שעי"ז יהיה בניכם אחדות וחיבור של כלי שהוא ר"ת כהנים לוים ישראל ואז וחי בהם, כלומר שם ח"י משמות ע"ב שנקרא כל"י יהיה משפיע ומאיר בהם, אני ה' למלאת להם הכלי הזה טובה וברכה וחיים:

אי נמי ידוע דרמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם יונקים מן רמ"ח עשה ושס"ה ל"ת, כל אחד יש לו אחיזה ויניקה ממצוה אחת, ולז"א ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם שהם תרי"ג מצות, ואל יהיה דבר זה קל בעיניכם, לומר אם יחסרון התרי"ג מצות עשרה למאה או חמשה למאה, מה בכך, הלא תדעו כי האדם חי בהם, דכיון שיש לו רמ"ח אברים ושס"ה גידין מכוונים כנגד תרי"ג מצות, ואיך יתכן לקבל לחסר אבר א' או גיד א' מאבריו וגידיו, על כן תהיו שומרים כל תרי"ג מצות כדי שימשך לכם חיות בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים שלכם, כמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום: