הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלו (במדבר כב:ה). פירש רש"י ז"ל לשון כריתה, כמו כי אמילם. ונ"ל בס"ד דכונתו לומר לו, אל תאמר כבר הם מצווים בתורה אל תצר את מואב, ולכך אין לחוש מהם, הנה ציוי זה יש לו תקנה, וכאשר היה כן באמת בחשבון שהיתה של מואב, ובא סיחון ונטלה ממואב, ובאו ישראל ונטלוה מסיחון, וכן אפשר להיות בשאר מדינות מואב, ובזה נתקן הצווי של אל תצר את מואב, ולז"א והוא יושב ממלי, ר"ל עתה יושב ממלי בעיר שהיא נכרתה מארצינו, כי חשבון שיושבים בה עתה היתה של מואב, ובא סיחון וכרת אותה ממואב ובאו ישראל וישבו, וככה יהיה מכאן ולהבא בכל מדינות של מואב, על כן צריך לאור אותם כדי שאוכל אכה בו ואגרשנו מן הארץ:

ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה (במדבר כב:ו). קשה תיבת עתה אין בה צורך דודאי עתה הוא מבקש. ונ"ל בס"ד כי בלק היה יודע עתידות מן הקסמים ומן הצפור שלו, ולכן אפשר שהוא ידע שבלעם יתן לו עצה שתעשה נזק גדול שהוא לישראל בגהינם, ואע"פ שלא ידע מה היא העיצה, עכ"פ ידע שיתן לו עיצה שתעשה לישראל נזק גדול בגהינם, ונראה כי זאת העצה של הזנות שיעץ את בלק להכשילם לזנות בנות מואב ומדין, וזה הזנות עם ארמית יעשה נזק גדול בגהינם, דאמרו בגמרא שאברהם אע"ה מעלה מגיהנם את פושעי ישראל הנימולים, חוץ מהבועל ארמית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה, ולכך הקדים בלק לומר לבלעם ועתה ארה לי את העם הזה, כלומר אל תבטחני בעיצה שתתן לי לגרום להם רעה גדולה בגיהנם, דמה תועלת יש לי בזה, כי אני רוצה להרע להם עתה, דעל ידי שתאור להם עתה אז אוכל לגרשנו עתה מן הארץ, ומה תועלת יש לי ברעה שתגיע להם בגהינם:

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבאו אל בלעם (במדבר כב:ז). י"ל מאי קא משמע לן בזה שאמר וקסמים בידם, ועיין מ"ש רש"י ז"ל בזה. ונ"ל בס"ד, כי בלעם היה מיקר ומחבב עצמו בעיני בני אדם, ולכן היה לו שומר בפתח שלא יכנוס אדם אצלו בלא נטילת רשות תחילה, וכשיבא השומר ליטול רשות לא יתן רשות לבא תכף, אלא דוחה את האיש הבא ליכנס אצלו לשעה אחרת או למחר, ולכן אלו זקני מואב וזקני מדין. כיון שיודעים שדרכו בכך ידעו שבודאי לא יתן בלעם רשות תכף ומיד לבא אצלו, אלא דוחה אותה עד שעה אחרת או עד מחר, ולכך נתחכמו כשבאו אצל פתחו הביאו קסמים גלוים בידם, כדי שיראם זה השומר ויגיד לבלעם, ומאלו הקסמים ידע כי הם אינם הדיוטות, אלא הם חכמים במלאכה זו, דניכר זה ממין הקסמים שבידם, כי יש בהם סימנים אשר בהם נודע דאלו המתעסקים בהם הם גדולים במלאכה, ואז תכף ומיד יתן רשות שיכנסו אצלו ויקבלם בכבוד, וז"ש וילכו זקני מואב וזקני מדין, ויתחכמו לתפוס הקסמים בידם בגלוי, כדי שעי"כ יבואו אל בלעם תכף ומיד, וידברו אליו דברי בלק, ולא והיה דוחה אותם לשעה אחרת או למחר, כמשפטו עם כל בני אדם הבאים אצלו כדי ליקר עצמו:

אי נמי אמר בידם כי בלעם היה כוחו בגבורות שהם של פה, אך אלו הם בעלי קסמים שכוחם בגבורות שהם בידים, שהם של זרוע וכף ואצבעות כנודע:

ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי וישבו שרי מואב עם בלעם (במדבר כב:ח). י"ל מלת פה ללא צורך, ועוד גם מ"ש וישבו שרי מואב עם בלעם ללא צורך, דהא אמר בתר הכי ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם, משמע דלנו שם בלילה ולא הלכו לארצם, קודם הלילה, ואמאי הוצרך לומר וישבו שרי מואב עם בלעם. ונ"ל בס"ד, דידוע שבלעם כשהיה מגיד נסתרות ברוח הטומאה היה מטמא עצמו בבעילת אתונו, כמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק חלק, וכל ידיעתו להגיד עתידות היא מכח הסט"א, אך להיות שיש בו ניצוצות טובות מן הבל, זכה לנבואה שידע עתידות מצד הקדושה, ודבר עמו מלאך האלהים, ואלו שרי בלק ושאר העולם היו יודעים שהיתה השגתו וידיעתו מצד הטומאה בלבד, והיו יודעים שהוא מטמא עצמו בבעילת אתונו, כדי שתחול עליו רוח טומאה ויתנבא מכח הטומאה, ואין יודעים שיש לו השגה וידיעה מצד הקדושה ג"כ על ידי מלאך האלהים, ולכן הודיע להם עתה על השגה זו שיש לו, באומרו להם והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' עמי, אך חשב שבודאי לא יאמינו לו בדבר זה שידבר ה' עמו, וישיג נבואה מצד הקדושה מאחר שהכל יודעים שנבואתו מקבל אותה מסטרא אחרא בכח הטומאה, ולכך היה מוכרח לבעול את אתונו תחלה, כדי שתחול עליו רוח טומאה ויתנבא, ואיך יאמינו לו בדבר זה שאומר כי ה' דבר עמו, על כן רצה להשכיבם אותה הלילה בחדר משכבו אצלו, ולא ילינו בחדר אחר שבחצרו, כדי שיראו בעיניהם, דאינו קרב בלילה אצל אתונו, ולא בועל אותה כדי שתשרה עליו רוח טומאה, דהא הם ישנים עמו והוא אינו יוצא מחדר משכבו אלא עד הבוקר, עד שישיב להם דבר מה שנראה לו ע"י המלאך מסטרא דקדושה, ולז"א לינו פה הלילה, פה דייקא, ר"ל בחדר משכבי שאני שוכב, ולא תזוזו ממני, ובזה יתברר אצלכם כי והשבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' עמי, שאקבל דברי הנבואה מסטרא דקדושה, דהא האתון אינה עמי ואתם שומרים על זה, ולכן עשו כאשר אמר, ולא יצאו מחדרו לשכב בחדר אחר, אלא וישבו שרי מואב עם בלעם עמו בחדרו, ולא זזה ידם מתוך ידו, עד שקבלו דברי תשובה ממנו בבוקר:

ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם (במדבר כב:יב). י"ל למה עתה בפעם ראשנה לא הרשהו שילך, ואח"כ הרשהו. ונ"ל בס"ד גם בפעם ראשנה הרשה אותו, אך הוא לא הבין כי הוא אמר בתחלה ועתה קבה לי אותו, והשיב לו אלהים לא, כלומר על דבר זה שאמר לך קבה לי אותו לא תקוב, אבל תלך עמהם, דמלת לא אינה דבוקה עם תלך עמהם, והוא כמ"ש הרב אברבנאל, אם השרים הסכימו אני לא אברח, שפירש דבריו, ר"ל אם השרים הסכימו אני לא אסכים, אלא אברח מן העיר, וכנז' במעשה שהובאה בספר עומר השכחה ע"ש:

לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה (במדבר כב:יח). נ"ל בס"ד, דאיתא במסכת ע"ז דף י"ב ת"ר לא ישתה אדם מים בלילה מפני סכנת שברורי. ואי צחי למשתי נימא שברור"י ברור"י רור"י ור"י ר"י י', ופירש רש"י ז"ל שד הממונה על מכת סנורים שמו שברורי, וכששומע השד המעטת אותיות שמו אות אחר אות בורח ע"ש, וידוע מכלל הן אתה שומע לאו, דאם יוסיפו באותיות השם פעם אחר פעם, שמרבין אות אחר אות מתגבר בעל השם. והנה כאן א"ל בלק לכה נא קבה לי את העם הזה, וקבה הוא לשון המעטה, וכמ"ש באה"י קב לשון מארה והמעטה, ע"ד לא קבה אל עכ"ל, וכן הוא בדברי חז"ל שאמרו משנת ראב"י קב ונקי, והיינו קב ר"ל מעט וכנז' בערוך ז"ל, על כן י"ל מ"ש לו קבה לי את העם הזה, רצה ממנו שיזכיר שמם בדרך המעטה והקטנה, כמו שברורי הנז"ל שיזכיר שם שברורי בדרך הקטנה, וכן כאן שיאמר שם ישראל בדרך הקטנה שהוא ישרא"ל שרא"ל רא"ל א"ל ל', ובזה יחלש כוחם לפי דעתו, כי כוחו של אדם באותיות שמו, וז"ש קבה נא את העם הזה, כלומר תעשה הקטנה והמעטה בשמם שבזה אתגבר עליהם, ואז מדבריו מובן ממילא להגביר את מואב ע"י שיזכיר שמם להיפך, שיאמר מ' מ"ו מו"א מואב, שבזה יהיה תגבורת למואב, ולכן אחר שא"ל קבה לי את העם הזה, שרמז לו שיזכיר שם ישראל בדרך הקטנה והמטטה כמו ענין הזכרת שברורי הנז"ל, לזה א"ל בלעם דבר זה שאתה מבקש ממני לעשות קטנה, ר"ל הקטנה בשמם כמו שברורי, או גדולה, ר"ל הגדלה בשם מואב כדי להגביר אותם לא אוכל לעשות בלתי רשות ה' אלהי, דגם בדבר זה צריך אני ליטול רשות מה' אלהי. ועוד פרשתי בס"ד ביאור בפסוק זה לקמן בפרשת כי תצא בפסוק לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה ע"ש:

ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה (במדבר כב:יט). י"ל תיבות נא בזה הוא לשון יתר, ודי לומר שבו גם אתם הלילה. ונ"ל בס"ד, כי היה מתפאר בעצמו שהדיבור בא אליו בקול גדול, וא"ל בפירוש (שבו האזן שלכם, כלומר) תטו האוזן לשמוע הדבר שידבר עמי, והתורה רמזה תיבת האזן שאמר להם בשתי תיבות אלו שהם נא בזה, כי אותיות נא בתוך אותיות זה הוא צירוף האזן, ובבוקר כשאמרו לו לא שמענו, אמר להם א"כ אין אתם ראויים לשמוע:

אל נא תמנע מהלוך אלי (במדבר כב:טז). נ"ל בס"ד רצה מבלעם שיעקור אות מ"ם [משמו] ויתן אותה אליו, ויהיה אצל בלק אותיות בלק"ם, שהם סופי שמות אברהם יצחק ישראל יעקב, ויהיו סדורים אצלו מתתא לעילא כסדר בלק"ם. ובזה יתגבר ח"ו על ישראל, שהם זרע האבות, מאחר שעיקר אותיות של שמותם נמצאים אצלו, כי ידוע שהסט"א תחשוב הסוף הוא עיקר לא הראש, דלכן כתיבתם הוא משמאל לימין, וכן כל סדרם ומהלכם. ולז"א אל נא תמנע מהלוך, ר"ל אל תמנע מ"ם שלך הלוך אלי, אלא תהיה הולכת אלי להדבק בסוף שמי, שיהיה השם שלי בלק"ם, ובזה כל כוחות ישראל מסוף שמות האבות הם אצלי:

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו (במדבר כב:כג). י"ל למה היה בידו חרב ולא חנית ולא רומח, ועוד למה הוצרך לומר שלופה, ודי לומר וחרבו בידו. ונ"ל בס"ד כי החרב אינו הורג אלא מצד אחד החד, ואם תהפכנו לצד השני העב אינו הורג, ורמז בזה על לשון בלעם שרצה להרוג בלשונו, לומר כלם בסדר אבג"ד, וסוף נהפך דבורו לצד השני שהוא סדר תשר"ק שאמר מלך דכתיב ותרועת מלך בו, כי צירוף כלם שהוא קללה הוא בסדר אבג"ד, דומה לצד החד של החרב, אבל צירוף מלך הוא בסדר תשר"ק דומה לצד השני של החרב, שהוא צד העב שאינו מזיק, והראה את החרב שלופה לרמוז על החרב של בלעם אינו חרב ברזל, אלא חרב של הפה, ונרמז זה באותיות שלופה שתחלקם לשנים, וקרי בהו של פה. וגם רמז המלאך בחרב זה שסופו למות בחרב הטמא, ולא ימות מות ישרים, וגם רמז לו זה החרב שהוא לשונו אשר מכין אותו להרוג בו את ישראל, לא יעשה בו כלום, וסופו שיתהפך עליו לצירוף ברח, מאחר שלא יוכל לעשות מאומה אומר לו בלק ועתה ברח לך אל מקומך:

ותט האתון מן הדרך (במדבר כב:כג). צריך להבין שלשה דברים אלו אשר נעשה באתון על ידי המלאך, על מה הם רומזים. ונ"ל בס"ד, כי באמת סוף דבר לא היה יכול להזיק את ישראל בקללה של ארה או קבה, וגם לא היה יכול להזיק להם בעין רעה שלו, אלא רק בעצתו הרעה שיעץ לבלק להכשילם בזנות, לזנות את בנות מואב, מזאת העצה נתכוון לעשות הצלה לבלק מן המגור שהיה לו מישראל, פן יפגעו בו לרשת אותו, ובזה שיכך דעתו שיהיה הוא מוצל מהם ממה נפשך, כי מזאת העיצה נולדו לו שתי טענות, דאז ממה נפשך יהיה ניצול, והשנית גרם נזק לישראל בדין גהינם כאשר נבאר. והנה הצלה של בלק עניינה הוא מה שכתב הגאון ר' העשל ז"ל כי בלק פחד פן ילחמו בו וירשו אותו, אך זה אינו אלא אם נאמר שיש לישראל דין בן שירש הכל, ואז ממילא ירשו גם את אומת בלק שהם בכלל שבעים אומות, אבל אם יש להם דין בת אין להם לירש, אלא רק את שבעה עממין, ואין בלק בכלל, ובלעם נתחכם להרע לישראל בעיצה של זנות, ובזה יציל את בלק מידם, והוא דאיתא בזוה"ק במעשה שיטים נחשבו ישראל כבן סורר ומורה, והיו חייבין מיתה ח"ו, ואיתא בגמרא דבן נידון כבן סורר ומורה ולא בת, ולזה העמיק בלעם הרשע בעצתו לומר לבלק, אם אתה מבקש שתנצל מידם, שמע עצתי וצא והכשילם בזנות בשיטים, וכיון שנכשלים בזנות באותו החטא נחשבים בן סורר ומורה כמ"ש בזוה"ק, וא"כ חייבין מיתה ולא יתקיימו בעולם כדי שירשו אותך, ואם יטענו שיש להם דין בת שאינו נוהג בה דין סורר ומורה, א"כ אין לך מורא מהם שירשו אותך, כי בהיות להם דין בת אין יכולים ליקח אלא רק שבעה עממין ולא יותר, ונמצא אתה ניצול מהם ממה נפשך עכ"ד, נמצא הועיל בעיצה זו של זנות להציל את בלק ממה נפשך:

והשנית עשה נזק לישראל בדין גהינם על ידי עיצה זו, והוא דאיתא בספר שב"ד על מ"ש בלעם לבלק לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, בשם הגאון רבי מרדכי ז"ל, דאיתא בגמרא דערובין דף י"ט, דפושעי ישראל המחוייבין גהינם אתי אברהם אע"ה ומסיק להו, בר מישראל שבא על הנכרית דנמשכה ערלתו ולא מבשקר ליה, פירוש שאינו מכירו שהוא יהודי, וז"ש בלעם לכה אעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, פירוש דבר העצה שאני מלמדך יעשה את העם הזה, שיהיה דומה לעמך ר"ל יעשה אותם ערלים ח"ו, שיהיו דומין לעמך שהם ערלים, ולכן יורדים לגהינם ואין עולין, כיון דנמשכה ערלתם ולא מבשקר להו אברהם להעלותם מגהינם, וזה יהיה באחרית הימים כשיורדין לגהינם עכ"ד:

נמצא בלעם בעצתו שיעץ לבלק להכשילם בזנות, עשה שני דברים אחת להציל את בלק אויב ישראל מיד ישראל, בטענה של ממה נפשך, וכמ"ש הגאון ר' העשל ז"ל, והב' חשב לעשות נזק לישראל שירדו לגהינם ולא יעלו ממנה, ועל כן העצה שיעץ, וגם שני הדברים שנולדו מעצתו נרמזו שלשתם בשלשה עניינים שעשתה האתון, הא' ותט האתון מן הדרך נרמז בזה העצה של הזנות, כי התשמיש נקרא דרך דכתיב דרך גבר בעלמה, והוא יעץ להטות הדרך שיהיו זונים עם בנות מואב, וענין הב' עמד המלאך במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה ותלחץ רגל בלעם אל הקיר, הנה בזה רמז אשר הוליד הצלה לבלק להצילו מיד ישראל בטענה אחת של וממה נפשך ע"י עצה זו שהכשילם בזנות, דאז ממה נפשך אם יש להם דין בן ימותו כולם בעבור הזנות כדין בן סורר ומורה ויהיה ניצול בלק ואומתו מהם, ואם יאמרו שיש להם דין בת כדי שיהיו פטורין מדין סורר ומורה, א"כ אין להם שליטה על בלק ואומתו, דבת אין לה אלא עישור נכסי, ולא יגיע להם אלא רק שבעה עממין, ואין בלק בכלל, וזה ענין עמידת האתון במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה, כי המציא על ידי עצתו הנז' ביד בלק טענה מדין בן, וטענה מדין בת, שבהם ניצול ממה נפשך. וענין השלישי שנעשה לאתון הכרח לעמוד במקום צר שאין דרך לנטות ימין ושמאל, בזה נרמז ענין הנזק שגרם בעצתו שיהיו פושעי ישראל שחטאו בזנות יורדים לגהינם במקום צר, שאין להם דרך יציאה, לא מימין ולא משמאל, כלומר א"א לצאת משם ע"י אברהם אע"ה שהוא בימין שאחוז בחסד שיוציא ויעלה הרשע מדין גהינם ע"פ מדת החסד, אין דרך זה פתוח להבועל ארמית שיוציאנו אברהם אע"ה משום דלא מבשקר ליה, וגם משורת הדין אשר בשמאל אין תקוה שיצא הרשע משם, כי שורת הדין מחייבתו להשאר שם, אע"פ שלא נמשכה ערלתו. וכ"ש בנמשכה ערלתו:

לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה (במדבר כג:יג). צריך להבין מה נתכוין בלק בדברים אלו שאמר קצהו תראה וכולו לא תראה, ואיך יחשב שבזה יעלה בידו יכולת לקלל ונ"ל בס"ד, דרז"ל אמרו שהוליכו לראש הפסגה, כי בלק ראה ע"י קסמיו שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, יען כי שם נפטר משה רע”ה, כמ"ש עלה ראש הפסגה וכו'. ונראה כי חשב שבזה יתעורר ויקטרג על ישראל לומר הם הסבו בעונותם פטירת משה רע”ה במדבר, שלא נכנס לארץ אלא אמר לו עלה ראש הפסגה, ברם צריך להבין למה דקדק עליו בדבר זה שא"ל אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, והוא ע"פ מ"ש במ"א מספר משה רע”ה שמ"ה, ומספר ישראל תקמ"א, ואם יחסר מספר שמ"ה מן מספר תקמ"א, ישאר מספר קוץ, רמז כי בחסרון משה רע”ה מישראל יהיה להם קוץ ומכאוב ופרענות קשה ב"מ, ולכן הביאו למקום ההוא ששם נחסר מהם משה רע”ה, וחסרון שמו מן מספר השם שלהם מורה שיהיה להם בפטירה ופרידה שלו קוץ מכאיב, וז"ש אפס קצהו תראה, קצהו בהפוך אתוון הקוץ, ר"ל שם במקום פטירתו תצייר בדעתך מה שישאר בשמם אחר אשר יפרד ויחסר מספר שם מנהיגם מהם, ובזה תמצא לך מקום תגבורת עליהם, וזו היא ראיה על העתיד, בדבר הנולד להם במקום הזה, שהוא מקום סילוקו ופטירתו של משה רבם מהם. וגם עוד רמז לו כי באשר הוא שם שמשה רבם עמהם ולא נסתלק מספר שמו מן מספר שמם, לא תצייר ותראה את מספר שמם כולו שעולה תקמ"א, שהוא מורה על השפעתם העליונה הנמשכת מן חיבור הוי"ה אדנ"י, בסוד בנים אתם לה' אלהיכם, כי מספר תקמ"א עולה כמספר שפ"ע הוי"ה אדנ"י, וז"ש וכולו לא תראה, ר"ל כל מספר שמם כולו ביחד שעולה שפ"ע הוי"ה אדנ"י, לא תראה ותצייר אותו בדעתך, כי בזה הראיה והציור תתן להם כח בהשפעה זו:

או יובן רמז לו קצה השם שלהם שהוא ישראל, בקצהו יש אותיות לא, ע"ד מש"ה וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, והכי ארז"ל האי ארגא דיומא לא שמיה, ושני אותיות הקצה הזה למפרע נקראין לא, וזהו קצהו תראה שהוא סימן רע, וכולו ר"ל כל השם כולו שהוא ישראל אשר מורה על שררה, וכמ"ש משמעות ישראל הוא כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, שהוא סימן יפה שלהם לא תראה, כלומר לא תציירו ותראהו בדעתך ובלבך, כי עי"ז יהיה להם חוזק ותוקף:

ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם (במדבר כב:מא). י"ל תיבת משם נראה לשון יתר, וסגי לומר וירא קצה העם, וידעינן כי משם ראה כיון דאמר ויעלהו במות בעל וירא, ועוד צריך להבין הטעם שנתכוון לראות מקצתם ולא כולם ונ"ל בס"ד כי ידוע בעל קאי על ע"ז שלו וכמ"ש רש"י ז"ל במות בעל כתרגומו לרמת דחלתיה שם ע"ז ע"ב. נמצא בעל הוא שם ע"ז שלו, וראה אות מ"ם שוכנת על הע"ז ההיא שנקראת בשם בעל, ונעשה בשם הע"ז צירוף אותיות בלעם, שאם תניח מ"ם באותיות בעל יהיה צירוף בלעם, ולז"א ויעלהו במות בעל וירא משם חלק תיבת משם לשנים וקרי בה מ"ם שם, כלומר ראה מ"ם מחוברת עם בעל, ונעשה שם צירוף בלעם, ולכך נתכוון לראות משם קצה העם דוקא ולא הכל כיון שראה על הע"ז אות מ"ם שנעשה בה צירוף בלעם, ראה כנגד בלעם יש אותיות מגפן, שישראל נקראים גפן, דכתיב גפן ממצרים תסיע, ואות מ"ם משמעותה מקצת, ר"ל יראה במקצת הגפן ולא בכל הגפן, ולכך וירא משם קצה העם וכן היה כי בעצתו שיעץ להכשילם בזנות שלט במקצתם דוקא, שע"י עצתו מתו במגפה ארבעה ועשרים אלף:

כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו (במדבר כג:ט). נ"ל בס"ד בע"כ בא לשבחם בתורה שבע"פ, שהיא תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, דארז"ל אדם הראשון ראשו נברא מעפר ארץ ישראל ועגבותיו מבבל, וז"ש מראש צורים זה תלמוד ירושלמי שנתייסד בארץ ישראל, שהיא מקום שנברא ממנו ראש צורים הוא אדם הראשון שראשו נברא מעפר ארץ אראנו, ומגבעות זה תלמוד בבלי שנתייסד בבבל, שמשם נבראו העגבות של אדם הראשון אשורנו, כי מגבעות בהפוך אתוואן מעגבות:

או יובן בס"ד שישראל לא יהיו נידונים לפי ערך העכו"ם שהם רעים וחטאים, דאז לא יהיה ניכר בהם חסרון אלא צריך שיהיו נידונים בפ"ע לפי ערך וחשיבות שיש בראש צורים הוא אברהם אע"ה, ובגבעות הם האמהות ולכן הן עם לבדד ישכון בעמידתם בדין, ובגוים לא יתחשב שלא יגיע להם חשיבות יותר מחמת רשעת הגוים:

קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור (במדבר כג:יח). י"ל למה עתה א"ל קום ולא אמר לו כן קודם זה. ורש"י ז"ל פירש כיון שראהו מצחק בו נתכוון לצערו וכו', ועוד י"ל למה קראו עתה בן צפור, ועוד למה אמר בנו צפור ולא אמר בן צפור. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב עמק המלך ז"ל דף ק"ח ע"ב, סוד בלק בן צפור ממש, שהיה עושה עוף א' על ידי כשוף בשעתו ויומו ומזלו וכו', ואותו הצפור היה הכשוף שאסרה תורה ושמו ידעוני מפני שיודע רזין וסודין מגלוי עינים מה שנעשה בכל העולם, ומה שיהיה לאחר זמן רב ומגלה לו עתידות, ובזה הכשוף היה יודע בלק מה לעשות הכל מעז"א ועזא"ל, רק שלא היה יודע לשוט ולפרוח, ובלעם במילולא דיליה פרח ושמע מעז"א ועזא"ל, אבל בלק לא היה יודע אלא בעובדא דהיינו באותה מעשה צפור של ידעוני, עכ"ל וע"ש:

נמצא הפרש שיש בין בלק לבלעם הוא, שבלק לא היה יכול לזוז ממקומו ולפרוח ולילך למקום החשך של עז"א ועזא"ל, אלא היה יושב במקומו ושומע הדברים מן הצפור אשר הוא עשאו והמציאו ע"י כשפיו, ועל כן זה הצפור נקרא בנו של בלק כאלו הוא ילדו, ואחר שראה בלעם את בלק מצחק בו, כי א"ל מה דבר ה', כלומר אין אתה ברשות עצמך ואינך יודע לעשות כלום, ולכן בא בלעם עתה ואמר לבלק קום בלק ושמע, כלומר הבט בחסרונך שאתה גרוע וחסר ממני הרבה שאין אתה יכול לקום ולפרוח בעצמך עד מקום החשך לשמוע כאשר אני עושה, הלא תנסה עצמך עתה בדבר זה קום ושמע ותראה שאין אתה יכול לזוז ממקומך, ונמצא כי אתה חסר וגרוע ממני מאד, ועוד כל ידיעתך אתה מקבל מן הצפור שהוא נחשב כמו בן שלך, שאין ראוי לומר עליך בלק בן צפור, כי אין הצפור אביך אלא הוא בנך שראוי לומר עליך בלק בנו צפור, כלומר הצפור הוא בנו, ונמצא אתה מקבל ידיעה מן בנך הגרוע ממך, ולא כן בלעם שהוא מקבל ידיעתו של עז"א ועזא"ל שהם היו בתחלה שני מלאכים:

כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג:כג). נ"ל בס"ד הכונה לומר, ראה כמה הרויחו ישראל בזה הגירוי שרצינו להתגרות בהם לקללם, כי מלבד שבעל כרחי אני מברך אותם תחת הקללה, אלא גם עוד הרויחו מדבר זה מצוה אחת שמקבלים עליה שכר גדול, שהם יכולים לקיים אותה בכל שעה, והיא מ"ע לזכור מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם, וזו המצוה אין לה זמן ידוע, אלא כל עת הם יכולים לקיים מצות זכירה זו, כי בלעם ידע ברוח נבואתו שעתיד להיות מצווים במצוה זו של עמי זכור נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם, דנמצא מלבד שלא יכולנו לעשות להם רעה ונזק של כלום בנחשים וקסמים, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, נולד להם מצוה כעת, כלומר מעתה ומעכשיו יאמר ליעקב לישראל מה פעל אל, שיש להם באמירה וזכירה בפה בלבד, שיאמרו ויזכירו בפיהם מה פעל אל להם, וכמ"ש עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים למען דעת צדקות ה' שהוא יתנבא, שעתידין להצטוות בזכירה זו והיא מצות עשה מעשרה זכירות:

ועוד נ"ל בס"ד, דידוע כי עתה ישראל נקראים בשני שמות, שהם שם יעקב ושם ישראל, כי הקב"ה כשקרא שם ישראל לא עקר שם יעקב, אבל לעתיד אין נקראים אלא בשם ישראל בלבד, וכמ"ש ובשם ישראל יכונה. עוד ידוע ששם יעקב מבטל כח הנחש שהוא בפה, ושם ישראל מבטל כח הקסם שהוא בידים, וכמ"ש במ"א, ומזה תדע כמה הגדיל השי"ת חסדו וטובו עם ישראל, כי בזה"ז ששולטים נחשים וקסמים בעולם, לא עקר שם יעקב מהם אלא נקראים בשם יעקב, כדי לדחות מהם כח הנחשים ונקראים בשם ישראל כדי לדחות מעליהם כח הקסמים, אבל לעתיד שתבטל הנחש מן העולם, שאין צריכין עוד לשם יעקב, אין נקראים אלא רק בשם ישראל, וז"ש כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, כלומר שם יעקב שומר מן נזק הנחש, ושם ישראל שומר מן נזק הקסם בעת שצריך שמירה מן הנחש ומן הקסם יאמר ליעקב ולישראל ראו מה פעל אל, טובה וחסד עמכם בשני שמות שאתם נקראים בהם, כדי להיות לכם שמירה מן הנחש ע"י שם יעקב, ומן הקסם ע"י שם ישראל:

אי נמי נ"ל בס"ד אומרו כעת ואמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, והוא כי בקהלת מנה כ"ח עתים, ועת העשרים הוא עת להשליך, וזה רומז על שבירת הכלים שגזרה חכמתו יתברך נצוצות הכלים, כדי לזכות את נשמות בני אדם שיבאו אח"כ וילקטו אותם ויקבלו שכר, משל למלך שהשליך אבנים טובות קטנים למאד בתוך החול, וצוה לבני חיל שלו שילקטום ויתן להם שכר, והוא לא עשה כן אלא כדי לזכות את נשמות של ישראל. ובזה יובן כעת חלקנה לשנים וקרי בה כ' עת כלומר עת העשרים שהוא עת להשליך דקאי על שבירת הכלים יאמר בו ליעקב ולישראל ראו מה פעל אל עמכם, חסד גדול שהשליך זה מדעת כדי שתלקטום ויטיב לכם:

נאם בלעם בנו בעור ונאם הגבר שתום העין (במדבר כד:ג). נ"ל בס"ד ע"פ מעשה באחד בריון ליצן שהיה חגר ועור בעין א', שבא לפני חכם א' לשאל ממנו שאלה להתלוצץ בו, וישאלהו מי הוא גדול יותר בלעם או בלק וחשב אם יאמר בלעם גדול, יאמר לו איך יתכן והלא בלק מלך היה, ואם יאמר בלק גדול יותר ישוב איך יתכן והלא בלעם נביא היה, וכששאל השיב לו בלעם גדול, ויאמר לו איך יתכן והלא בלק מלך היה, ויאמר לו החכם הנה נודע גדול שבצדיקים הוא מי שנקרא טוב דכתיב אמרו צדיק כי טוב, והגדול שברשעים הוא הנקרא רע דכתיב אוי לרשע רע, ויש שני סימנים המעידין על הרע שבו הא' הוא מום הפסח, והב' הוא מום העור, דכתיב בפרשת ראה וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע, ר"ל כל מום שיהיה מן המומין האלה הנה הוא מעיד שהוא רע, ולפ"ז בלעם שהיה פסח ועור, הנה שני מומין אלו כל אחד מהם מעיד עליו שהוא רע, וכיון שבלעם יש עליו ב' עדים שהוא רע, ובבלק לא יש אפילו עד אחד מעיד שהוא רע, נמצא בלעם מוחזק ברע יותר, וכיון שהוא רע יותר מבלק נמצא הוא גדול מבלק, כי ברשעים מי שהוא רע יותר הוא הגדול. וידום הבריון ההוא, כי היה בעל שני מומין עור ופסח המעידין עליו דהוא רע בליעל, ע"כ:

והנה ידוע כי בעור אביו של בלעם, גם הוא היה נביא לגוים, והיה עסקו רע דארז"ל דסיחון שכר את בעור ואת בלעם בנו לקלל את מואב, ועי"כ כבש את חשבון. ועתה בא בלעם להתפאר בעצמו לומר אע"פ שבעור היה אביו, עכ"ז נחשב שהוא בנו וטפל אליו ברע, יען כי אביו בעור לא היה לו מום המעיד על רע שלו, אבל הוא היה לו עד ברור המעיד עליו שהוא אדם רע, וז"ש נאם בלעם בנו בעור, כלומר בעור אביו נחשב בנו ולא אביו, יען נאם הגבר שתום העין שהיה עור וסומא בעינו וזה עד המעיד עליו שהוא רע וכמ"ש החכם ע"פ פסח או עור כל מום רע, אע"ג דהיה פסח ג"כ נקיט עור, שזה עד ברור יותר שא"א להתרפאות, אבל פסח אפשר שיתרפא:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דידוע כל נבואות של בלעם שנכתבו בתורה הגיד אותם מסטרא דקדושה, דאם לא היה כן לא היו נכתבים בתורה, ומה שזכה בלעם לזה, שנתן לו הקב"ה נבואה מסטרא דקדושה, כל זה הוא בשביל חבתן של ישראל, כי האומות היו אומרים מה שכתוב בתורה שבחם של ישראל וחיבתן לפני הקב"ה מי אמר זה, נביאים שלהם אמרו שהם הפליגו בשבחן וחבתן לשמח לבבם של ישראל, ולאו קושטא הכי הוה ח"ו, לכן הניח הקב"ה שיהיה בלעם נביא האומות מתנבא ומגיד שבחן של ישראל וחבתן, ואז בע"כ של הגוים יודו בזה, כיון דמדידהין אסהיד על ישראל. אך מקשים, איך זכה בלעם שישרה עליו רוח קדושה בנבואת אמת, והלא בלעם כל אבריו פגומים וטמאים היו, כי חטא בכל אבריו וטמאם בטומאת מת, ואיך שרתה עליהם רוח קדושה של נבואת אמת. ומתרצים לכך היה סמוי באחת מעיניו כדי שלא יעשה רע בזאת העין ויטמאנה, ואז על עין זו הסמויה שרתה רוח קדושה של נבואה עכ"ד. ואמרתי לפ"ז יש לומר דעין זו לא היתה נקודה, דא"כ היא חסרה ואין בה ממשות שישרה עליה רוח נבואה, אלא מוכרח שהיתה שלימה ורק פרגוד של לובן חופף וחוצץ עליה, ולכך לא היה יכול לראות בה, והרע של העין הוא בראיה:

וז"ש נאם הגבר שתום העין, שהעין אינה נקובה וחסרה אלא היא סתומה שיש לובן חופף וחוצץ עליה שמונע הראות, אבל היא עצמה אבר שלם ועומדת במקומה ולא נעקרה ממקומה, ולכן נאם שומע אמרי אל, דהיינו נבואה מסטרא דקדושה כי ישרה רוח הנבואה על עין זו המכוסת ונסתם כח הראיה שבה, דעי"כ נשארה טהורה שלא נעשה בה רע, ולכך היא ראויה שישרה עליה רוח נבואה מסטרא דקדושה, ומחזה שדי יחזה בראיה רוחנית ולא בראייה גשמית:

או יובן נאם הגבר שתום העין. דארז"ל בסנהדרין בלעם בלע עם. וקשא מתי בלע, והלא לא היה יכול לעשות כלום, אך אין זה קושיא, כי באמת לא יש בשמו אלא חד ע' המצורף עם מ"ם להיות צרוף עם, אבל ע' של בלע חסר וסתום משמו שבקש להיות בלע עם ולא בלע, וז"ש נאם הגבר שתום העין, דצריך להיות בשמו עוד עין אחרת ונסתמה שלא נכתבה בשמו יען כי בקש להיות בלע עם ולא בלע:

יזל מים מדליו וזרעו במים רבים וירום מאגג מלכו (במדבר כד:ז). נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש על פסוק ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, והיינו שבתחילה היו שניהם בעיצה אחת לקללם בתיבת כלם שהיא שיעור רגע כממריה, וכשראה בלק בפעם הב' במקום הב' שאמר ותרועת מלך בו, שנהפכה כלם לאותיות מלך, אז הביאו בפעם השלישית למקום הזה שהוא ראש הפעור הנשקף על פני הישימון, שצפה בלק ע"י קסמיו שבאותו מקום יחטאו ישראל בזנות, וחשב דאע"פ שניצולו מקללה של כלם שהיא מיתה, יוכל לקללם בקללה של עניות דהיא חשיבה כמיתה, מפני דעונש הזנות הוא בעניות, דכתיב כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, והוא מתנחם בזה שהיא קרובה לקללת כלם, כי עני חשוב כמת, כך היתה כונת בלק כשהביאו למקום הזה בפעם זו השלישית, ולכך בא בלעם בפעם זו לדבר בדברי הנבואה כנגד כונת בלק, ואמר יזל מים מדליו, ר"ל מה שאתה חושב להרויח בקללה של עניות, אדרבה תפסיד בזה כי ע"י שיהיו עניים אז מוכרח שיהיו עוסקים בתורה הרבה, מה שאין כן אם הם עשירים, יהיו טרודים בממונם, ולכן ארז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, וגם מרגלא בפימייהו דאינשי לומר חסורי מחסרא והכי קתני, וז"ש יזל מים התורה שנקראת מים מדליו, לשון דלות, ר"ל התורה תמצא ותתרבה באותם הדלים שאין להם ממון ונכסים שיהיו טרודים בם, וא"כ בקללה זו שאתה רוצה לקללם בעניות אתה תפסיד שהם (ידברו) [יתגברו] עליך, כי כל כוחם של ישראל ותגבורתם של האומות הוא על עסק התורה, ועתה יתרבה אצלם עסק זה של התורה:

ועוד וזרעו במים רבים, כלומר אם יהיו אדוקים בתורה מחמת העניות או לא מבעיא הגדולים שבהם ישיגו השנה גדולה ושלימה בעסק התורה אלא גם זרעו הקטנים שנקראים בשם זרע, כמ"ש חז"ל ע"פ זרע יעבדנו שעדיין לא גדלו והיו לאנשים, תמצא אותם במים רבים, כי תניק בן עשר שנים תמצאנו מלא וגדוש ויודע ומבין בתנ"ך ומשנה וגמרא. וכמ"ש בגמרא בדורו של חזקיהו הע"ה בדקו ומצאו אפילו תנוק ותנוקת בני שש או שבע שנים בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, וזהו במים רבים, כלומר תורה הרבה:

מעשה בחכם אחד שהלך אצל אחיו שהיה ג"כ חכם והביא את בנו הקטן עמו וקרא החכם את הבן אצלו ללמוד לפניו לידע טיב לימודו, והיה אביו עומד בחוץ, והיה לפני דודו החכם מונח על השלחן חומש אחד עם פירוש רש"י ושפתי חכמים, וכיון שראה דהבן עודנו קטן בשנים, נסתפק אם יודע ללמוד הפרשה בטעמים, ופתח לו החומש ורמז לו באצבעו על הפרשה שיקראנה לפניו, והבן נתבייש ללמוד פרשה, מאחר שהוא לומד בבית רבו גמרא ותוספות, ולכן שתק הבן ולא קרא כלום, ודודו חשב שעדיין לא הגיע ללמוד המקרא אפילו בלא טעמים, ויקרא את אביו שהיה עומד בחוץ ואמר לו, האם בנך עדיין לא הגיע ללימוד המקרא, א"ל היכן פתחת לו באותיות הגדולות של המקרא, א"ל כן, אמר לו תפתח לו באותיות הקטנות שבקטנות והוא יפרש לפניך מה שכתוב בם, פירוש כי החומש יש בו מקרא באותיות דאשורית, ויש בו ביאור רש"י באותיות קטנות, ויש בו שפתי חכמים שהוא קושיות ותירוצים על ביאור רש"י והוא נדפס באותיות קטנות משל אותיות רש"י, ולכן א"ל תפתח לו באותיות הקטנות שבקטנות, היינו בשפתי חכמים והוא יגיד לפניך פלפול שיש בשפתי חכמים ג"כ, יען כי הוא חכם ואתה חשדת אותו שעדיין הוא בלימוד המקרא ונתבייש ללמוד מקרא לפניך שהוא לימוד הקטנים ע"כ. ולז"א וזרעו במים רבים, פירוש עדיין שם זרע נקרא עליהם כי קטנים הם בשנים, ועכ"ז תמצאם למדנים במים רבים גמרא וביאור גמרא כמו התוספות ופלפול הראשנים:

ועוד נ"ל בס"ד יזל מים מדליו וכו', דאיתא בגמרא דכתובות דף ס"ב ע"ב, רבי חמא ברבי ביסא אזיל יתיב תריסר שני בבי מדרשא כי אתא אמר לא העביד כדעבד בן חכינאי (שבא לביתו פתאום אצל אשתו ופרחה נשמתה כשראתה אותו) ולכן לא נכנס לביתו אלא נכנס לבית המדרש וישב שם כדי שיודיע ע"י שליח לבני ביתו שבא קודם שיכנס לביתו וכשישב בבית המדרש אתא רבי אושעיה בריה יתיב קמיה (ולא ידע שהוא בנו, וגם הבן לא ידע אביו), הוה קא משאיל ליה שמעתא, חזא דקא מתחדדין שמעתיה, חלש דעתיה ואמר אי הואי הכא הוה לי זרע כהאי, פירוש כשראה רב חמא את רב אושעיה בריה שהיה חריף ומחודד נצטער, ואמר בלבו אילו הייתי כאן בעיר זו כשהנחתי בני קטן והלכתי הייתי מלמדו תורה והיה חכם וחריף כמו זה, ולסוף עייל רב חמא לביתיה, ואחר שנכנס ר"ח לביתו יצא רב אושעיה מבית המדרש והוא ג"כ בא לבית אביו, ועדיין לא שמע שבא אביו לעיר, וכאשר ראה את ר"א שבא לביתו קם ר"ח מפניו, כי עדיין לא ידע שהוא בנו, וחשב שבא לשאול אותו שאלה בשמעתא שהיה לומד עמו בבית המדרש, אמרה לו אשתו, מי איכא אבא דקאים מקמי ברא, והלא זה בנך הוא אשר הנחת אותו קטן כשנסעת מן העיר, אז שמח שמחה גדולה באותה שעה וקרי עליה רמי בר חמא והחוט המשולש לא במהרה ינתק, זה רבי אושעיה בנו של רבי חמא ברבי ביסא, וכתבו התוספות ששלשתן ראו זא"ז כדאמרינן בעלמא שאמר רבי אושעיה דבר אחד ואתו ושאלו לרבי ביסא, לכך קרי עליהו החוט המשולש לא במהרה ינתק וכו' ע"כ. ע"ש טעם לדברי התוספות הנז' כל שראו זא"ז אז נעשה בהם דוגמת האבות זיע"א אברהם יצחק ויעקב שלמדו זע"ז, ואז זכות שלשתן נצטרף יחד ונתחזק ונעשה רב ותקיף שלא ינתק ולא יתפרד, ולכך ארז"ל חביבה תורה של יעקב אע"ה לפני הקב"ה יותר מתורה של אברהם אע"ה:

ועוד ארחיב הדברים בס"ד כאן יותר, דידוע מ"ש הכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וצריך להבין מה ענין החבל שהוא מדמה אותם אליו בזה. וכתבתי במ"א כי הפגם שעושין ע"י העוונות מגיע למדת המלכות בשתים, הא' שתתמעט ותהיה נקודה קטנה אחר היותה שלימה בי"ס, ועוד ע"י הפגם של העונות יורדת מן האצילות לבריאה, ובתיקון מעלין אותה למקומה העליון ותהיה שם בגדלות שלה כידוע, ולכן מדמה את הצדיקים המושכין ומעלין את המלכות למקומה העליון בדמיון חבל, כי החבל הוא מושך ומעלה מלמטה למעלה, ולכך קראם חבל נחלתו שהם דוגמת החבל שעל ידם נמשכה ועולה נחלתו שהיא מדת המלכות מתתא לעילא:

והנה ידוע כי חבל הוא לשון חבילה ואין חבילה פחות משלש, כן החבל שהוא חזק שנקרא חבל באמת צריך להיות משולש בשלשה חלקים שזורים ביחד, ולכן כשיראו וילמדו האב ובנו ובן בנו ביחד, יהיה צירוף לימוד שלשתם חבל חזק שלא ינתק:

ובזה יובן יזל מים מדליו, בא לרמוז כאן על צירוף השלשה דורות בעסק התורה הנקראת מים ביחד, ומדבר באמצעי שהוא יזל מים מדליו, כלומר מאביו שדלה אותו והביאו לעולם הזה, ומשמע מזה שהוא חכם ואביו חכם, כיון שהוא יזל תורה מאביו, ועוד וזרעו של אמצעי זה ג"כ במים רבים, שהוא חכם בתורה, וזה יבא נכון על שלשה חכמים הנז', והיינו יזל מים זה רבי חמא, מדליו זה רבי ביסא שדלה אותו והביאו לעולם הזה, וזרע של רבי חמא שהוא רבי אושעיה הוא ג"כ במים רבים, שהוא חכם גדול בתורה, והרי בהם ובכיוצא בהם נעשה חבל חזק שהוא משולש ומצורף משלשה חכמים שלמדו זע"ז ואז זה החבל יש בו כח להרים מאגג מלכו אגג רמז לשבע הספירות התחתונות, מלכו היא מדת המלכות, וגם תנשא עוד מלכות לעלות למעלה למעלה לעולם האצילות ששם ההתנשאות שלה:

ועוד נ"ל בס"ד, דמצינו הבטחה גדולה לישראל בפסוק ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואותיות בדד בסדר תשר"ק הם עומדים למעלה מן אותיות אגג, וזו הבטחה של בדד תתקיים בזמן מלך המשיח, וז"ש וירום מאגג מלכו, שירום מלך המשיח בהבטחה של בדד הרמוזה למעלה מן אותיות אגג, ואז באותו זמן תנשא מלכותו: