באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר (במדבר א:א). נ"ל בס"ד מה שהוצרך לפרש באחד לחודש השני בשנה השנית, שפירש שלשה מניינים שהם ב' בשנים, ועוד ב' בחודשים, וא' בימי החודש, הרי כאן אותיות בב"א, שהם רומזים לתורה שמתחלת בראשית ברא אלהים שהוא ר"ת בבא, לרמוז שזכות התורה יגן עליהם שלא יזיק להם המנין הזה. גם בבא הוא שער, כי תרגום שער הוא בבא, וידוע דהחכמה נקראת שער כמ"ש בגמרא מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד, הרי כאן נרמזה החכמה לרמוז שאותם הנפקדים כולם היו בעלי חכמה:

ועוד נ"ל בס"ד, רמז במנין ימי החודש אות א', ובמנין השנים אות ב', הרי צירוף אב, ובאומרו תפקדו אותם אתה ואהרן, רמז אותיות אם, כי משה אהרן ר"ת אם, רמז לו בזה שלא יהיה להם נזק בעין הרע מן המנין הזה, כי יגיע להם שמירה מן שם י"ה שהוא אב ואם. ובזה פרשנו בס"ד מ"ש בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, ראש צורים הם האבות שראשם הוא אברהם אע"ה, והגבעות אלו האמהות, והוא רצה להזיק להם בעין הרע שלו, אך נצייר פניו שנשמות האבות והאמהות עומדים אצלם מכאן ומכאן, וידוע אם הבן עומד אצל אביו ואמו, אין עין הרע שולטת בו, וכן כאן אב ואם שלהם, שהם אבות הקדושים ואמהות הקדושות, יבאו ויעמדו אצל בשעת המנין, ואז לא יהיו נזוקין בעין הרע מצד המנין:

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם (במדבר א:ב). י"ל תיבת כל נראה לשון יתר, דהא ודאי על כולם הוא מצוה, ועוד לבית אבותם נראה ג"כ לשון יתר. ונ"ל בס"ד ידוע הוא שצריך האדם להזהר שלא ידבר חובה וקטגוריא על ישראל לפני הקב"ה, אפילו על הרשעים שבהם, ואפילו שהחכם חייב להוכיח רשעי ישראל, ולהראות להם גנותם וכסלותם, ורשאי לדבר אתם קשות כדי להחזירם בתשובה, עכ"ז לפני הקב"ה לא ידבר חובה וקטרוג, ולא יגנה אותם, אלא אדרבה ידבר זכות וסנגורייא עליהם. צא ולמד מן ישעיה הע"ה, שבשביל שאמר לפני הקב"ה בתוך עם טמא שפתים אני יושב, נענש, אע"פ שבאמת לא היו עושין רש"מ, ואמר הקב"ה עליהם הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים משחיתים ועוד דברים קשים כאלה, עכ"ז היה קשה לפני הקב"ה על מה שקראם ישעיה הע"ה לפניו עם טמא שפתים, דמה לו לגנותם לפניו יתברך והלא הוא ית' יודע אותם מה הם, ולכך תכף ומיד נענש על דבר זה שבא מלאך והכהו בפיו בגחלת אש, וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר, וכן מצינו בהושע הע"ה שנענש על אשר דבר חובה על ישראל, ולא דבר זכות וסנגורייא לפני הקב"ה, וכן נמצא באליהו הנביא זכור לטוב, כשאמר קנא קנאתי וכו' כי עזבו בריתך וכו' והוכיחו הקב"ה על אשר דבר חובה על ישראל לפניו, וכן אמרו בגמרא דפסחים על פסוק אל תלשן עבד אל אדוניו, כי מקפיד על המלמד קטגוריא על ישראל:

הנה פעם אחת שמעתי מאדם אחד מדבר בגנות אחינו בית ישראל היושבים בארצות אירופ"א ואומר שהם מחללי שבתות בפרהסייא מקטון ועד גדול, ואוכלים מאכלות אסורות, ועוד ועוד הרבה לגנותם. א"ל מי הכריחך לדברים אלו של גנות וחובה וקטרוג, המעמך ישלמנה, ואתה מה יש לך בדברים אלו, ומי הכניסך בתגר זה. ועוד למה תבחר לעשות מעשה זבוב שאינו חונה על בשר נקי וטהור, אלא רק על מכה וחבורה אשר על הבשר, כי כן אתה מספר בגנות אנשי אירופ"א, ואינך מספר בדבר טוב ושבח הנמצא בהם. ויאמר מה שבח וטוב נמצא בהם ביהדות, כדי שאדבר בו, א"ל יש ויש, כי הנה תמצא אפילו אותם אנשים שהם מחללים שבתות ויו"ט, ואוכלים בשר חזיר, ובשר בחלב, וטרפות, ושותין יין עם הנכרים ומתערבין עמהם, עכ"ז הם מחזיקים בשם היהדות אשר עליהם ומודים ומודיעים בפיהם שהם יהודים ואין שם יהודי חרפה להם, אלא הוא להם לכבוד ולתפארת:

ואספר לך מעשה ששמעתי על עשיר גדול ועצום מאנשי אירופ"א בדור שקודם הדור הזה, שהיה שר נכבד מאד בעיני המלכים, ואוכל ושותה עמהם, והנה פעם אחת מלך אחד הזמין שלשה מלכים לארמונו המשובח הבנוי במקום דשן ושמן, ומיופה בתכלית היופי, לאכול ולשתות שם, וגם את היהודי העשיר ההוא הזמינו שם עמהם ביום פ' ידוע, ואז היהודי העשיר רכב בעגלה המפוארה שלו לבא אל ארמון המלך מקום הסעודה, ובאמצע הדרך היה מקום גבוה, ושם עמדו קרוב לחמשים ילדים קטנים, וכשהגיעה העגלה של העשיר ההוא, היו הילדים ההם מכים כף על כף וקורין בקו"ר "יהודי" "יהודי" בלי מספר, וכשנתקרבה העגלה אצלם העמיד אותה, ויתן למשרת שלו כיס שיש בו אלף דנרים זהב, ויזרוק אותם לפני הילדים, כדי שילקטום ויקחו אותם, וכשהגיע לארמון המלך וישב על השלחן לאכול ולשתות עם המלכים, נענה מלך אחד מהם אשר הוא עשה הדבר הזה ללמד את הילדים שיעמדו באותו מקום ויקראו יהודי יהודי, כי חשב לבזותו בדבר זה, כי היה קשה עליו הדבר שיהיה כ"כ כבוד וגדולה ליהודי לאכול עם המלכים בשלחן אחד, והוא שמע מה שעשה זה עם הילדים לתת להם מתן אלף דנרי זהב בעבור דברים אלו, ויאמר להעשיר בהיותם יושבים על השלחן, שמעתי הבזיון שעשו לך הילדים באמצע הדרך, והיה ראוי לעשות בהם משפט, אך כיון דקטנים הן ואין להם דעת אין מענישין את הקטן. ויענהו העשיר למה אתה אומר שעשו בזיון, אדרבא עשו לי כבוד ונחת רוח בזה, ואל תתמה על דברי, שמע נא מעשה שהיה קודם כמה שנים, שעשיר אחד גדול הוריש לבנו עושר גדול, ובכלל נכסיו הוריש לו מרגלית אחת יקרה משקלה מאה קירא"ט, ואין בה שום מום, ויצא לה שם בכל העולם, עד שקראו לה שם יקר, והבן איבד נכסי אביו ולא נשאר לו אלא המרגלית ההיא, והלך אצל בנק אחד ולקח ממנו בהלואה חמשים אלף זהובים, ונתן לו המרגלית בתורת משכון, ואחר שהוציא מעות אלו חזר ולוה ממנו חמשים אלף זהובים על סמך משכון ההוא, ולקח עוד חמשים וחמשים, עד שלקח סך הכל שני מאות אלף זהובים, וכשבא ליקח עוד לא קבל הבנק לתת לו אפילו אלף אחד, ונשאר ריקם ריקם בבית ובחוץ ויבא אצלו סרסור אחד ואמר לו שמע לעצתי, תמכור המרגלית לבנק בחמש מאות אלף זהובים או יותר, ותקבל עתה ממנו סך שלש מאות אלף, ותמכור לו המרגלית, כי עתה אין לך הנאה ממנה, יען כי הבנק לא ירצה להלוותך עוד אפילו אלף זהובים, והמרגלית מונחת אצלו, וא"א שתוכל להביא לו שני מאות אלף זהובים ותקח המרגלית, ע"כ טוב שתמכור אותה לו. ויאמר לו זה א"א לעשות, יען כי עתה שהמרגלית מונחת אצל הבנק בפקדון, הנה היא נקראת על שמי בפי העולם, כאשר מדברים בה יאמרו מרגלית של איש פ', ואני מתכבד בזה, כי מרגלית כזו שאין נמצאת בעולם אצל המלכים היא שלי, ונקראת של פ', אבל אם אמכרנה לבנק הלך השם של כבוד המרגלית ממני, ולכן א"א שאמכרנה, אלא יהיה שמי נקרא עליה, ואע"פ שאני בע"ח להבנק, זה לא אכפת, אפשר שאפרעהו, והעולם אומרים אם ירבה סך החוב, יש הרבה פתחים למקום לפרעונו:

ועל כן גם אני יודע בעצמי שאני יהודי מזרע היהודים, אשר כולם זרע יעקב אבינו, ונתן לנו אלהינו תורה ומצות לחזק בהם את יהדותינו, ועתה הוא רואה עצמו שנתערב עם בעלי דת אחרת, ואינו מקיים מצות דתי היהודים, ובכל שעה שהוא מסתכל בדבר זה יש לו צער ויגון בלבבו, כי ירא פן סר מעליו שם יהודי היקר מאד, אשר הנחילו אביו אליו, מאחר שאינו עושה משפט ודת היהדות, אך היום כשפגע בסיעה של חמשים ילדים שהיו כולם בפה אחד קורין אותי יהודי יהודי, כמה פעמים באין מספר, שמחתי מאד כי ידעתי ששם יהודי שהוא מרגלית יקרה עד מאד לא ניטל ולא סר ממני, ועדיין שמי נקרא על המרגלית היקרה הזאת, כי עודנה היא שלי, ועל אשר אני חייב בעבור שעברתי על כמה מצות, יש לזה פרעון, כי העיקר הוא המרגלית עודנה שלי ושל זרעי, ומרוב שמחתי בדבר זה שכך העידו אלו החמשים ילדים לפי תומם כלו נבואה נזרקה בפיהם שאני עודני בשם יהודי, לכך השלכתי להם אלף זהובים למתנה, ואם היה אצלי בעגלה עשרת אלפים זהובים, הייתי משליך להם בעבור שמחתי בבשורה זו שבשרוני, וידעתי כי אני הוא מרדכי היהודי. ע"כ הוא המעשה ששמעתי:

והנה עתה אנחנו רואין באנשי אירופ"א, אע"פ שיש בהם רבים שהם מתערבים עם נכרים גדולי הארץ, ואוכלים ושותים עמהם, ועושים חלול שבת כמותם, עכ"ז אין רוצים להסיר מעליהם שם יהודי, ואין פושטים מעליהם כבוד היהדות, ואין נחשב אצלם שם יהודי לחרפה ח"ו, והם אוחזין בשם יהודי ומחזיקים בו בשתי ידים, ושומרין אותו לזרעם ולזרע זרעם לנצח, ויש שני עדים מעידים על הדבר הזה, הא' הוא שמלין את בניהם לשמונת ימים כאשר צוה ה' אלהים, וידוע כי המילה היא חותם אמת של היהדות, כי כיון שנימול נבדל מבעלי דת אחרת הבדלה גמורה ושלימה, שלא תכזב, כי הנימול א"א להתערב ולהתדמות עם הערל. ועד הב' שהוא יותר אמיץ וחזק, נזהרים שלא ישאו נשים נכריות, ואין נושאין אלא רק מבנות ישראל, יען כי אם ישאו נשים נכריות נפסק חבל היהדות מזרעם, כי בדין הוא ישראל שנשא נכרית ולדה כמוה, והרי הולד הוא גוי גמור, וכיון דאפילו אותם שעושים עבירות חמורות, אין רוצים לישא נכריות בשביל שלא יפסידו שם היהדות ולא יפסק מזרעם, הרי בזה נתברר שהם מיקרים שם היהדות, ועודם דבוקים באבותם עד אברהם יצחק ויעקב:

על כן אמרתי לך יש ויש לאותם אנשי אירופ"א שאתה מגנה אותם, דבר טוב ושבח בענין היהדות, ולא כאשר דברת שלא מצאת להם דבר טוב ושבח ביהדות, ובאמת כאשר תשכיל בדבר זה תמצא שיוצא ממנו זכות וסנגורייא גדולה להם, ובפרט לאנשים גדולים אשר מתערבים בשררה ובמקח וממכר ובטיול עם אנשים שרים וסגנים ובעלי זהב וכסף, ועכ"ז שם היהדות אין פושטים אותו מעליהם, והוא אצלם לכבוד ולתפארת ולא לחרפה ח"ו, וזו המדה היא מצויה אצל אומת ישראל תמיד מקדם קדמתה, בדורות הראשונים מכמה מאות שנים, דאעפ"י שחטאו בכמה עבירות חמורות, ואפילו בע"ז ג"ע וש"ד, לא פשטו ולא הסירו מעליהם שם היהדות, ונזהרו רק בדבר זה שלא לקחו נשים נכריות מעמים עע"ז, כדי שלא יוסר מעליהם ומעל זרעם שם ישראל ושם יהודים:

ובזה השבח נשתבחו בנבואת בלעם, באומרו הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב, ואע"פ שהאומות היו מתלבטים להסיר מעליהם שם ישראל, לא יכלו להם בדבר זה, וכמ"ש אסף במזמור פ"ג על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, וענין הערמה של האוייבים דקאמר עלייהו יערימו סוד, הוא שהיו מיעצים לישראל שיקראו לבניהם בשמות הנכרים הנקראים על שם הבעלים שלהם, ומראים להם עצה זו לטובתם, כדי שלא יהיו ניכרים בין העכו"ם, אלא יחשבו שהם מבני אמונתם ולא יזיקום, וע"ז אמר יערימו סוד, אבל באמת הם מתייעצים בזאת העצה על צפוניך, הם נפשות של ישראל שהם צפונים בתוך הגוף, כדי שתחול עליהם רוח טומאה על ידי שמות הרעים של עובדי ע"ז, כי אמרו אוייביהם בלבם לכו ונכחידם מגוי, ר"ל נכריתם מלשון ותכחד מן הארץ, ר"ל נכרית אותם מגוי האחדות, שנאמר בהם ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כלומר נכריתם מן הבטחה של גוי אחד, ולא יזכר שם ישראל עוד, ולא יכלו על ישראל בדבר זה, אלא מסרו עצמם לבלתי יוסר מעליהם שם ישראל ובזה יובן בס"ד נבחר שם מעושר רב מכסף וזהב חן טוב, כלומר נבחר שם ישראל ושם היהדות אצל ישראל, יותר מעושר רב, דאפילו העשירים שהם מלאים מכסף וזהב, יהיה להם משם היהדות חן טוב:

ובזה יובן בס"ד הפסוק כאן, שאו את ראש כל עדת בני ישראל, כל דייקא, אפילו אותם בעלי עבירות שבהם שיהיו אחר דורות, תעשו להם נשיאות, בשבח וזכות וסנגורייא, שתאמרו עליהם, ובמה תמצאו זכות וסנגורייא על הכל אפילו על אותם שאין שומרים חוקות התורה, אמר למשפחותם לבית אבותם, ר"ל זאת הסנגורייא והזכות אשר תמצאון להם, כל הימים שיש להם דבר טוב זה שמחזיקין בו הכל, והוא שאין מזדווגים ונושאין נשים נכריות, אלא רק נדבקים למשפחותם שהם לבית אבותם, כלומר מזרע ישראל, ולמה נזהרים בזה יותר, מוכרח מפני שחביב עליהם שם היהדות והישראלות שלא יפסק מזרעם ולא יוסר מעליהם, וכדאי הזכות הזה ללמד בו סנגורייא עליהם, ותנשאו ותשבחו אותם בכך, והשי"ת יעזור לכל בר ישראל שעושה עול לשוב בתשובה שלמה, ויעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח:

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו (במדבר ב:ב). נ"ל בס"ד דידוע מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה ח"ג פרק א' במהות העולמות בתכלית הקיצור, הנה המאציל העליון אשר האציל כל העולמות נקרא אין סוף, ואין בו שום תמונה לא בשם ולא באות ואפילו בקוצי האותיות, ולכן ההרהור אסור דלית שום מחשבה תפיסה ביה כלל, ותחלה האציל עשר ספירות, וזה האור נקרא עולם מחצב הספירות, ובלשון הגאונים נקרא צחצחות, ונרמז בקוץ היו"ד של שם הוי"ה, כי לרוב העלמו אין לו תמונת אות אלא קוצו של יו"ד, כי הא"ס אפילו תמונת קוץ אין לו, וזה האור המיוחד הנקרא עולם הי"ס הוא הנקרא אלהות גמור. וכמו זה יש עוד אור הנקרא מחצב הנשמות בכל פרטיו. ועוד יש אור אחד הנקרא מחצב המלאכים שממנו נחצבו כל המלאכים, וגם הוא נכלל מכל פרטים ההם, והוא מלבוש חיצון על אור מחצב הנשמות, ועוד יש אור א' מועט ונקרא אור חשוך, וכולו דינים קשים, שמנו נאצלו כל הקליפות שבאותו עולם, ומלביש על אור מחצב המלאכים וכו':

נמצא חור מחצב הנשמות הוא פנימי ועליון מן אור מחצב המלאכים, כי על ידו נמשך הארתם וחיותם מאור מחצב הספירות, וזה סוד הן אראלם צעקו חוצה, כי כשאין נמשך מן מחצב הספירות שפע לנשמות ישראל הפנימיים מהם, חסרה השפעתם של המלאכים, מפני שהם חיצונים אליהם וכו', ולכן נאמר בישראל בנים אתם לה' אלהיכם, כי הם בבחינתם כבן מתאחז באביו בתכלית, ונמשך ממנו, וזה סוד האבות הן הן המרכבה, שהם מרכבה אל אור מחצב הספירות הרוכב עליהם, שלא ע"י אמצעות אור אחר וכו'. והנה נמצא אור מחצב הנשמות הוא לבוש לאור מחצב הספירות, וזהו סוד ואתם הדבקים בה' אלהיכם, שיש למחצב הנשמות דבוק גמור עם אור מחצב הספירות, מה שאין כן באור מחצב המלאכים, וז"ש כי כאשר ידבק האזור במתני איש, כן הדבקתי אתכם אלי בית ישראל:

ובזה יובן בס"ד הכתוב בפרשת תצוה ושכנתי בתוך בני ישראל והיתי להם לאלהים, פירוש ושכנת יו"ד הוא עולם הי"ס שנקרא מחצב הספירות בתוך בני ישראל, בני לשון בנין הוא מחצב הנשמות, שבו נבנו נשמות ישראל תוך דייקא, כי מחצב הנשמות הוא מלבוש למחצב הספירות, והוא בתוכו בלי אמצעי ביניהם, ולכן והייתי להם לאלהים שאכנה אלהותי עליהם, שאהיה נקרא אלהי ישראל, דלגבי אוה"ע נקרא אלהי האלהים, אבל לגבי ישראל נקרא אלהי ישראל, כי מחצב הספירות דבוק במחצב הנשמות של ישראל:

ובזה יובן בס"ד מ"ש במלכים א' סי' ה', ושכנתי בתוך בני ישראל ולא אעזוב את עמי ישראל. וי"ל למה בתחלת הפסוק קראם בני ישראל, ובסופו קראם עמי ישראל תוך כדי דבור, ובזה ניחא דהכי קאמר, ושכנת יו"ד הוא מחצב הספירות שנקרא עולם הספירות, הנה הוא תוך בני ישראל, ר"ל תוך מחצב הנשמות שממנו נבנו נשמות ישראל, וכיון דהם דבוקים במחצב הספירות לכן בדין הוא שלא אעזוב את עמי ישראל, וקראם עמי כלומר עימי הם הדבוקים בי, וכמ"ש ע"פ כאשר ידבק האזור וכו':

והנה נודע מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל שם, דמחצב הספירות שהוא עולם הי"ס הנז"ל, נרמז בארבע אותיות שם הוי"ה, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בשלח לך ואמרו אל יושבי הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' בקרב העם הזה ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה, והכונה הוא ואמרו קאי על השרים של האומות שלמעלה, יאמרו אל יושב הארץ הזאת, דהיינו אל האומות התחתונים היושבים בארץ התחתונה, שמעו כלומר הבינו, כי שמיעה הוא ר"ל הבנה, כמ"ש שמע כלומר הבן, ר"ל שיגידו להתחתונים שהם הבינו מישיבה של מעלה, כי אתה ה' כלומר מחצב הספירות שהוא עולם הי"ס, שרמוז בשם הוי"ה, ולכן קוראו כאן בשם ה' הוא בקרב העם הזה, כלומר בקרב מחצב הנשמות, אשר ממנו באו נשמות ישראל שהם העם הזה, ומהיכן הבינו הסוד הזה, אמר חדא כי ראו אשר עין בעין נראה אתה ה', כלומר בעת שנתת להם התורה בסיני דברת עמהם פנים בפנים שלא ע"י מלאך, וזה עדות ברורה כי מחצב הנשמות דבוק במחצב הספירות, דנמצא מחצב המלאכים הוא חוצה לו, כמ"ש רבינו ז"ל ע"פ אראלם צעקו חוצה וכנז"ל, ולכן לא קבלו בסיני על ידי מלאך, מאחר דנשמותיהם הם למעלה מן המלאכים, ואיך יקבלו מן התחתון מהם, וכמ"ש רבינו ז"ל, על כן מן הדבר הזה שהיה להם בסיני שדברת עמהם פנים בפנים, וראו עין בעין שלא היתה ראייתם בהתלבשות ע"י מלאך, נתברר לשרים של האומות שלמעלה דמחצב הספירות הרמוז באותיות הוי"ה הוא בקרב מחצב הנשמות שממנו יצאו ישראל:

ועוד ידעו מעלתם של ישראל ממה שרואין שעננך עומד עליהם, עננך דייקא שהוא חצוב ממקום עליון וגבוה, דלכן נקראו ענני כבוד, כי כבוד הוא מספר לב רמז לל"ב נתיבות חכמה, ועוד רואין שבעמוד ענן אתה הולך לפניהם, אתה דייקא, דכתיב ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך, ואיך עתה המתה את העם הזה כאיש אחד:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, בת מלך רמז למחצב הספירות, הוא פנימה דמחצב הספירות, עומד לפנים ומלובש במחצב הנשמות, ומחצב המלאכים הרמוזים באותיות זהב, דהיינו אות ב' הוא מחצב הנשמות שהוא בסוד בריאה, וכנז' בדברי רבינו ז"ל בסוד אות ב' של בראשית, ואותיות זה של זהב רמז למחצב המלאכים, דידוע מאמר רז"ל במדרש זה הוא המלאך דכתיב וקרא זה אל זה ואמר, וז"ש ממשבצות זה"ב שהם מחצב הנשמות, ומחצב המלאכים לבושה שהם מלבוש לבת מלך שהוא מחצב הספירות:

ובזה יובן בס"ד הכתוב בפרשת ואתחנן, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו, פירוש מאחר דמחצב הנשמות דבוק במחצב הספירות, יש כח לישראל מצד נשמתם להתפלל להשי"ת בלתי אמצעות מלאך, כמ"ש לא תצעק למיכאל או לגבריאל, אלא אתה קרא וצעק אל השי"ת לבדו וז"ש כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו, שבאמת אין מחצב מפסיק בין מחצב הספירות לבין מחצב הנשמות, וכמש"ה ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ע"כ ראוי שבכל קראינו הוא אליו דוקא, ולא נקרא לשום מלאך להיות אמצעי בינינו:

וז"ש הכתוב בפרשה זו, איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, פירוש באותיות הוא בספירות, דידוע כל ספירה נקראת בשם אות, ובית אבותם היינו מחצב הנשמות שנקרא בית אבותם, וכמ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל על מאמר רז"ל האבות הן הן המרכבה, דקאי זה על מחצב הנשמות שהוא מרכבה אל אור מחצב הספירות הרוכב עליהם שלא על ידי אמצעות, וכאשר העתקתי דבריו לעיל ולז"א איש על דגלו באותות לבית אבותם, ר"ל בספירות בית אבותם שהוא מחצב הנשמות יחנו בני ישראל, שממנו נשמותיהם חוצבו, וגם שהם מנגד ר"ל מן הפנים של מחצב הנשמות ששם הם סביב לאהל מועד יחנו, אוהל מועד קאי על מחצב הספירות ששם בית ועד של הספירות, ולכך קרי ליה בשם אהל מועד, וידוע דמחצב הנשמות שמשם נשמות ישראל, הוא מלביש למחצב הספירות הנקרא אהל מועד מסביב, ולז"א סביב לאהל מועד:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד הכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וכו', בהקדים מה שפרשתי בס"ד ברמז הכתוב בפרשת בשלח, ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה, והוא כי נראה עתה בדורות החדשים האלה, יש מבני אדם מתייאשין מן הגאולה, באומרם מאחר שהגלות הזה נתארך כ"כ יותר מן אלף ות"ר שנים, יש הוכחה גמורה כי לא ישוב אלהי ישראל לגאול אותם מבין האומות, לשלח להם מלך המשיח ולקבץ גליות לארצנו ולנחלת אבותינו, כי אורך הגלות הרב הזה שנתאחרה הגאולה וביאת המשיח, זו עדות ברורה על ישראל כי עזבם ה' והשליכם מעל פניו ח"ו, כך היא טענת כמה אנשים בדורות החדשים האלה:

והנה נראה לי בס"ד שתי תשובות לסתור דבריהם ולבטל טענתם, ולחזק התקוה של קץ הגאולה וביאת המשיח, ע"פ טעם ודעת שלא תתרופף התקוה מחמת אורך זמן הגלות, אע"פ שעברו יותר מן אלף ות"ר שנים, ועדיין לא נושעו ישראל ולא בא המשיח, אלא תהיה תקותינו חזקה מאד בבנין ירושלם וביאת משיח צדקינו בב"א, כאשר אנחנו מתפללים עליהם שתי ברכות קבועות בתפלת העמידה, אחת תשכון בתוך ירושלם, ואחת את צמח דוד עבדך וכו', כי לישועתך קוינו כל היום:

והתשובה הראשונה לדבר זה, דמצינו שאמר הכתוב אלף שנים בעיניך כיום אתמול, וקשא מאי קא משמע לן בדבר זה לומר דאלף שנים שלנו נחשבים אצל השי"ת יום אחד, ומאי נ"מ מזה החשבון, ועוד איך יתכן לעשות חשבון מכוון כזה, והלא הוא יתברך חי וקים ואין אצלו שיעור זמן וקץ וגבול, ולא התחלת זמן ולא סוף זמן, ואפילו אם תאמר אלף אלפים ורבי רבבות שנים בעיניך כיום אתמול טועה אתה בהשערה זאת, על כן מוכרח לומר כי השערה זו של אלף שנים בעיניך כיום אתמול נאמרה לסכך את האזן, בעבור דבר אחד אשר נהיה לומדים מן השערה זו של אלף שנים כיום אתמול, וצריך לנו לדעת מה הוא הדבר אשר נתלמד מזה. ונראה הענין הוא שבא המשורר ללמדנו, שאם יראה האדם שנות הגלות, ארוכים מאד, שהגיעו קרוב לשני אלפים שנים, לא יבא להכריח מזה יאוש מהגאולה, ולא יסיר תקוה כאשר עולה בלבבות קצת בני אדם לחשוב, שכיון שנתארך הגלות כ"כ יותר מן אלף ות"ר שנים אין עוד תקוה לגאולה ולביאת המשיח, כי באמת אין כל זה נחשב לפני הקב"ה זמן ארוך, כי באמת סך הגדול שבמספר שהוא אלף שנים שלנו, הנה אצל הקב"ה נחשב קצר ומעט שהוא כיום אחד שלנו, ואמר כיום אתמול בכ"ף הדמיון, שאין זה שעור מדוקדק אצל הקב"ה, אלא רק נאמר על צד הדמיון, לדמות שיעור ההקצרה והמועט, כי באמת לא יש שיעור יום מוגבל אצלו יתברך, ולכן אמר אלף שנים שלנו הם בעיניך קצרים וקטנים, כמו שיעור יום אחד שלנו, וא"כ מזה ההשערה שעשה המשורר בדרך משל ודמיון לשכך את האזן, בין תבין כי שני אלפים שנה שלנו נחשבים לפניו יתברך שני ימים, ולכן הזמן הזה שאנחנו רואין אותו ארוך אין זה נחשב ארוך לפני הקב"ה. וכונת המשורר בזה ההשערה שעשה הוא כדי להסיר מלב בני אדם הטענה של הבל, שחושבין בה בענין התקוה של הגאולה וביאת המשיח, לומר להם אתם רואין את האלף שנים זמן עצום וארוך, זהו ארוך בעיניכם, אבל בעיני השי"ת אין זה נחשב זמן ארוך, אלא למרבה יהיה נחשב יום אחד, ככה צריכים אתם לעשות השערה בדעתכם, וממילא בטלה הטענה וההכרח אשר אתם עשיתם להתייאש על ידו מן הגאולה וביאת המשיח. ועל זה אמר הנביא החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא, ונאמר על ידי ישעיה הע"ה הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו. ונאמר כי לא משחבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם:

והתשובה השנית אשר אמרתי בס"ד, שהיא יותר חזקה מתשובה הראשונה, והיא דארז"ל שתא אלפי שנה הוי עלמא, שהם שני אלפים תוהו, ושני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח, נמצא העולם הארציי היה חרב שני אלפים, שהיה מתמוטט ונופל, וארז"ל בנין עולם הארציי וקיומו ותקונו, נעשה ע"י מתן תורה שנתנה אחר שנברא העולם כמ"ש על פסיק משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, דקודם שנתנה התורה היה העולם באותם שני אלפים שנה מתמוטט ומזומן ליפול להחרב ולהתבטל, ועל ידי שנתנה תורה נעשה לו קיום ותיקון ועמידה, וכל זה הוא בעולם הארציי, אבל בנין וקיום האדם שהוא נקרא עולם האנושי, הוא תלוי בזמן שיבא המשיח, כי בנין וקיום האדם הוא על ידי זכוך החומר שלו שאז יהיה ראוי לרוה"ק, ויתקיים בו הבטחה הנזכרת בנבואת יואל הע"ה, ככתוב והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו, וכן תתקים נבואת ירמיה הע"ה שנתנבא בדבר ה' כי זאת הברית שר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וכו'. נמצא תיקון ובנין חומר הגופים של האדם שהוא ג"כ נקרא עולם בפני עצמו, זה תלוי בזמן ביאת המשיח בגאולה העתידה:

ועל כן אם תראה שנתארך תיקון ובנין עולם האנושי שהוא האדם קרוב לשני אלפים שנה, אין חידוש, שכבר מצינו שכך נהג השי"ת בתיקון ובנין עולם הארציי, שהיה תלוי במתן תורה שנתאחר קרוב לשני אלפים שנה, מעת שנברא העולם עד מתן תורה ולא הקדים תיקונו ובניינו במתן תורה אחר שנברא העולם במאה שנה, או בת"ק שנה, או באלף שנה, אלא המתין עד קרוב לשני אלפים שנה, ואז נתן את התורה שבה נבנה העולם הארציי ונתקיים, ועתה אז אם תראה שנתאחר זמן ביאת המשיח והגאולה, שבזה יהיה נשלם תיקון ובנין עולם האנושי שהוא האדם יותר מן אלף ות"ש שנים, לא תכריח מזה ביטול ביאת המשיח והגאולה מחמת אותה טענה של אורך הגלות, שנתאחר זמן הגאולה שנים הרבה, כי באמת עדיין לא הגיע זמן איחור זה לזמן איחור תיקון עולם הארציי, שהיה במתן תורה, ולכן אין פתחון פה לומר אבדה תקוה ח"ו:

ובזה יובן בס"ד, הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כלומר אחרית זו הגאולה האחרונה שבה יהיה תקון ובנין עולם האנושי, שהם בני אדם, כראשית כמו גאולה שהייתה לעולם הארציי שנעשית ע"י מתן תורה, כי כמו שהראשית נתאחרה קרוב לשני אלפים שנה, כן האחרית מתאחרת קרוב לשני אלפים שנה, ואנחנו נדע האחרית מן הראשית, ולז"א מגיד מראשית אחרית:

והנה ידוע דעת הגאולה וביאת המשיח נקרא חק מפני שא"א לזה ביטול, שכבר הקב"ה נשבע לעשות כן, וכנז' בדברי רז"ל, ועוד נקרא חק מפני שאין לו טעם, יען כי מוכרח להיות כשיגיע קץ האמיתי אע"פ שהם דור שכולו חייב. ובזה יובן ושמרת את החקה הזאת, כלומר תצפה עת הגאולה שנקרא חק, מלשון ואביו שמר את הדבר, ואמר הזאת קרי בה ז' אות, כי בעת הגאולה נשלמים ז' אות של השם והכסא, דעתה כתיב יד על כס יה, גם נשלמים ז' אות של שם שד"י ושם אד"ני, שנפגמו בחטא חוה. ואל תאמר כיון שנתארך הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, זה הוכחה ברורה שנתבטלה הגאולה וביאת המשיח ח"ו, אלא תהיה תקותך חזקה וגדולה בדבר זה, יען כי הוכחה שאתה אומר היא בטילה ומבוטלת, מפני כי מן הימים הראשונים של שני אלפים ראשונים של העולם, נלמד מהם על ימימה הם ימים אחרונים של סוף שיתא אלפי שנים דעלמא, וכאשר פרשתי מ"ש מגיד מראשית אחרית, והיינו כיון שראינו שנתאחר תיקון ובנין עולם הארציי שהיה ע"י מתן תורה קרוב לשני אלפים שנה, לכן אם יהיה מתאחר בנין ותיקון עולם הארציי שהם בני אדם שיהיה על ידי ביאת המשיח, אין זה חידוש, ובודאי יעשה השי"ת התיקון הזה, ואין הוכחה מן איחור הזמן, כי עדיין לא נתאחר הזמן בזה כמו שנתאחר בתיקון עולם הארציי שהיה על ידי מתן תורה, ולז"א מימים ימימה, כלומר מימים הראשונים של העולם תבין ותקיש על ימימה הם ימים האחרונים. דכמו שנהג באלה כן נהג באלה, דכמו שנתאחר התיקון כאן שנים מרובין כן נתאחר כאן, והוא יתברך היודע טעמו של זמן האיחור, וההכריח שמכריחים בזה לאבד התקוה, הרי הוא בטל מעיקרו:

ועוד נכלל באומרו מימים ימימה, גם תשובה הראשונה, והוא כי שיעור אלף שנים שהוא אצל האדם זמן ארוך, הנה הוא אצל הקב"ה שיעור מועט, שהוא שיעור יום ולז"א מימים ימימה, דכל זה הזמן האלפים שנה הוא נחשב לימים שהוא זמן קצר מאד:

ועוד נ"ל בס"ד, שנכלל בזה הכתוב טעם נכון, על אשר נתאחר הקץ של בעתה קרוב לשני אלפים שנה, והוא דידוע כי בשני אלפים האחרונים שהוא אלף החמישי ואלף הששי, כל עת שיעשו ישראל תשובה מעליא יבא משיח קודם שיגיע קץ האמיתי שנשבע עליו הקב"ה, וכל זמן שהוא קודם שיגיע קץ האמיתי אם תהיה בו הגאולה, הנה היא בכלל אחישנה, אבל קץ האמיתי שנשבע עליו הקב"ה זה הוא בסוף אלף הששי, ולא נודע לנו מתי יהיה אם הוא קודם מאה שנה, או יותר, שזה הוא סתימות הקץ שלא נגלה לכל אדם, וכשיגיע זה הקץ האמיתי נגאלין בו אפילו דור שכולו חייב, אבל קודם שיגיע הקץ האמיתי הזה אם יהיו ישראל רצויים לפני הקב"ה, הם נגאלין, וזה נחשב בכלל אחישנה:

והנה נודע מדברי רז"ל, כי זה הקץ האמיתי שיהיה בסוף אלף הששי אשר נשבע עליו הקב"ה, זכו ישראל אליו בזכות שני אלפים תורה, שבזכות שני אלפים תורה שקדמו זכו שישבע הקב"ה להם שיגאלם בסוף שני אלפים האחרונים של העולם ביום הידוע לו, ולכך היתה השבועה על סוף שני אלפים אחרונים, מפני שהיתה בזכות שני אלפים תורה, וחשבונם שוה כאן שני אלפים וכאן שני אלפים, וזאת השבועה של קץ האמיתי היא בחסד גדול, כי נשבע לגאלם אפילו בדור שכולו חייב, אך זכו לה בזכות שני אלפים תורה שהם אלף השלישי ואלף הרביעי. הנה כי כן, עתה אין להתיאש מן הגאולה מטעם אריכות הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, כי קץ הגאולה האמיתי שנשבע עליו הקב"ה הוא בסוף אלף השישי, שזכו אליו בזכות שני אלפים תורה, ועדיין לא הגיע זמנו, ובודאי כשיגיע זמנו אז תכף ומיד תהיה הגאולה, כי אין דבר מעכב בקץ, מאחר שנשבע לגאלם בזה הקץ, אע"פ שהוא דור שכולו חייב, ובזה לא שייכה אותה טענה להכריח בביטול הגאולה מכח שנתאחר הזמן, כי בזה הגאולה ליכא איחור, וכשיבא זמנה תהיה בודאי, ונשאר עוד הגאולה של אחישנה, אשר אפשר שתהיה קודם שיגיע הקץ האמיתי, ואין זה נוגע לצידו יתברך, כי דבר זה תלוי ביד ישראל, אם יעשו תשובה כולם אפילו בהרהור, ורק יעשו כולם מצוה גדולה בענין האחדות, ובענין צדקה זע"ז, אפשר שיהיו נגאלין קודם שיגיע קץ האמיתי:

ובעבור זאת הגאולה של אחישנה, שהיא קודם שיגיע קץ האמיתי, אנחנו מתפללין בכל יום בעמידה, את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, מהרה דייקא, כלומר קודם שיגיע קץ האמיתי, כי לישועתך זו שהיא קודם שיגיע קץ האמיתי קוינו וצפינו כל היום, שאנחנו מצפים אולי יעשו הדור דברים הגונים, שיהיו מסוגלים לגאולה וביאת המשיח קודם שיגיע זמן קץ האמיתי. ובזה יובן, אם יתמהמה חכה לו, ר"ל אם יתמהמה בזמן של אחישנה שהוא קודם שיגיע קץ האמיתי, חכה לו, שתחכה אולי יעשו ישראל מצות המסוגלים לגאולה וביאת המשיח, כי בא ר"ת ב' אלפים, כלומר בסוף שני אלף שנה שיגיע קץ האמיתי, יבא המשיח בודאי, ולא יאחר, כי אין דבר מעכב ביאתו בקץ זה:

וראיתי לרבינו בשער הפסוקים פרשת בראשית דף ז' ע"ב, על מאמר רז"ל בגמרא בששה אלף שנים, דעלמא, שהם שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, וז"ל, נבאר עתה סדר חלוקם, כי התחלתם ממטה למעלה, והתחילו להתתקן מבחינת שני אלפים דעולם העשיה, ולהיות כי שורש כל הקליפות הם בעשיה, לכן נקראו שני אלפים תהו, כי תהו הם בחינת הקליפות, בסוד והארץ היתה תהו, ולכן רוב אותם הדורות היו רשעים, דור אנוש דור המבול דור הפלגה, אנשי סדום וכיוצא בזה, ואח"כ נתקנו בחינת שני אלפים דיצירה, שהם כנגד ז"א הנקרא תורה שבכתב, ולכן נקראו שני אלפים תורה, ולכן בהם נתנה התורה לישראל. אח"כ שני אלפים ימות המשיח, שהם שני אלפים דבריאה, אימא דנקראת ימי המשיח, ועם היות דבן דוד אינו בא אלא בסופם, עכ"ז כל השני אלפים נקראים ימות המשיח עכ"ל. ודע כי בודאי הסוף דנקט כאן הוא על זמן שעבר רובו של אלף השישי, אך לא נדע אם על מאה השביעית, או השמינית, או התשיעית, או העשירית:

ובזה יובן ושמרת את החקה הזאת, הוא קץ האמיתי שנקרא חק, מפני כי יהיה אפילו בדור שכולו חייב. ואל תאמר כיון שנתארך הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, ולא גאלם הקב"ה לא יגאלם עוד, הנה טענה זו היא הבל, יען כי מימים הם שני אלפים של תורה, שהם אלף השלישי ואלף הרביעי, שנקראים שני ימים, זכו לימימה, כלומר זכו לקץ האמיתי שהוא בסוף ימימה, שהם אלף החמישי ואלף הששי, כי בעבור שני אלפים תורה זכו לקץ האמיתי של שני אלפים ימות המשיח, ואין בזה איחור, שלא נתאחר קץ זה, אלא מתחלתו נגזר כך להיות בסוף שני אלפים, מפני שהם זכו לו בזכות שני אלפים דתורה:

והנה ידוע דר"ת האבות הוא מספר אהי"ה, שהוא סוד הבינה, וס"ת האמהות שרה רבקה רחל לאה הוא מספר גאולה, שישראל זוכין לחירות מן הבינה בזכות האבות, וזהו מצד חירות הנפש, וזוכין לגאולה מצד הגופים בזכות האמהות, וכמ"ש על פסוק מדלג על ההרים אלו האבות, מקפץ על הגבעות אלו האמהות, נמצא זוכין לגאולה בזכות האמהות, שהם בתים של האבות, כי האשה נקראת בית לבעלה:

ובזה יובן איש על דגלו, זאת התורה שהיא נקראת דגל לישראל, באותות לבית אבותם, אותות ר"ל אותיות של בית אבותם, הם האמהות, כלומר הגאולה שהיא רמוזה באותיות בית אבותם, יחנו בני ישראל, ואם תאמר כיון דנתארך הגלות יותר מן אלף ות"ר שנים, ולא היתה הגאולה, אבדה תקוה של הגאולה ח"ו, לז"א מנגד סביב לאהל מועד יחנו, פירוש אהל מועד זה בהמ"ק שנקרא אהל, ושם נועדים ליראות בשלש רגלים, ויתקבצו הגליות שם סביב למקדש, ויזכו לזה בקץ האמיתי, מנגד קרי בה מן גד, ר"ל מכח זכות אלף השלישי ואלף הרביעי, והם שני אלפים תורה, ולכן אם קץ האמיתי נתאחר עד סוף שני אלפים ימות המשיח, הנה איחור זה מוכרח, מפני כי הוא נולד, וזכו לו מחמת זכות אלף ג' ואלף ד', ולכך ראוי להיות בסוף שני אלפים, וכדאמרן: