אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם (ויקרא כו:ג). יש לדקדק היינו שמירה היינו עשיה, כי השמירה עניינה קיום שתקיימו אותם, ולמה כפל הדברים בב"א, באומרו ושמרתם ועשיתם אותם. ונ"ל בס"ד ע"פ מה שכתבתי לעיל בפרשת אחרי, חקירת הפלוסופים, כיון שמצות עשה לא נתנו לצורך הדבר הנגלה שבהם, אלא לצורך דבר הנסתר הרמוז בהם, שעל ידי שיעשם האדם למטה בגשמיות יתעורר התיקון בשרשם הרוחני שלמעלה, על כן יש לחקור למה צריך האדם לטרוח לעשות הדבר ממש, די לו לצייר אותם במחשבתו, שיצייר ויחשוב בלבו שהוא נוטל הלולב בידו ומנענעו לד' רוחות ומעלה ומטה, ויצייר שהוא נוטל שופר בידו ותוקע בו תשר"ת ותש"ת ותר"ת, וכן עזה"ד בכל מצות עשה. ולעיל כתבתי תשובה נכונה על זה ע"ש. וכאן אכתוב תשובה אחרת, והיינו שאם לא יהיו המצות נעשים על ידי מעשה ממש, אלא סומך האדם על הציור שהוא מצייר מעשה שלהם במחשבה בלבד, שמכוין וחושב מעשיהם בלבבו דוקא, יהיו משתכחים ממנו, כי דבר שצריך לזכרו במחשבה דוקא הוא עלול להשתכח מן הלב, יען כי הלב מלא טרדות ומחשבות מינים ממינים שונים, ויזדמן ברוב עתים שיהיה לו בלבול וטרדה גדולה בהם, ואז ישכח לצייר מעשה המצות ולכוין בהם, אבל חיוב המוטל על האדם לעשותו במעשה לא ישכחנו, כי המעשה היא גלויה, וכפי הטבע תהיה חקוקה בלבו ובמוחו ולא תשכח ממנו, כי הוא מלומד בה, ועוד כל האנשים מחוייבים לעשותה, וכל אחד רואה מעשה חברו, והוא ג"כ זוכר לעשות המצוה כמותם, וכיוצא בזה אמרז"ל ברבים לא חיישינן לשכחה דמדכרי אהדדי, מה שאין כן אם מקיימים המצות על ידי הרהור וציור שבלב, אין אדם יודע בחבירו אם הוא שכח מלהרהר אחריו כדי להזכירו, וגם השוכח לא יתעורר מכח אנשים אחרים שלא שכחו, והם מקיימים המצוה, דהא אין רואה בעיניו כלום, ודברים שבלב לא נודעים ולא נזכרים לשום בריה, ולכן אמר הכתוב בפרשת ציצית וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ללמדך שהזכירה תהיה מחמת העשיה:

ועוד אם יהיה האדם מקיים המצוה ע"י ציור שהלב בלבד, יהיה לפעמים דעתו מבולבלת, ולא יצייר הדבר כמו שהוא אלא יצייר אותו חסר או מהופך ומעורבב, ד"מ אם הוא אינו אוחז שופר בידו ותוקע, אלא יצייר בלבו שאוחז שופר בידו ותוקע תשר"ת תש"ת תר"ת, אפשר שיצייר הקולות חסרים או מהופכים ומעורבבים, אבל כיון שנתלמד לאחוז שופר בידו ולתקוע הנה הוא תוקע הקולות כסדרן, כי מעשה שהיה עושה בשופר בעת שהיה אוחזו בידו תזכירהו לעשות בכל שנה הקולות כמנהגו אשר נהג לעשותם, סימן לדבר מ"ש מצות אנשים מלומדה שהלימוד לא יהיה קיים אלא ע"י מעשה, וכן אם יצייר שהוא נוטל לולב ומיניו ומנענען, אפשר שיחסר מן א' מין הציור שלו, וכן יתערבב במינים, וכן הוא בכל מצוה, ולכן תמצא בתפלה אם אין התפלה שגורה בפיו, אם יתפלל על פה יטעה ויערבב ויהפך, ואם מתוך הסידור יהיה הספר במקום אדם שמזכירו ולא יטעה, וכן הענין כאן:

באופן כי קיום המצות במעשה נעשה שמירה למצוה מכח המעשה שלא תשתכח ממנו, וגם לא יהיה בה מחסור, ויש להמשיל משל לדבר זה, מעשה שהביא בספר שב"ר ז"ל בפרשת תצוה, איש כפרי בא העירה, וירא עששית שקורין (פ'נוץ') אצל המזגג, ויפלא בעיניו לדעת מה זאת, כי הוא לא ראה זאת מעולם, ויגד לו המזגג כי טוב להאיר חשכת לילה בנר המוצב בתוכו, לבל יכשל באישון לילה באבן, ולבל יפול באחת הבורות, ויקנהו הכפרי ויבא לביתו בלילה ויצב נר שקורין (שמע"א) בתוך העששית הנז', ולא התבונן שצריך להדליק את הנר, אלא חשב בלבו כי יאיר לו כמו שהוא בלתי דלוק, ובהיות הלילה והיה חשך, לקחו בידו לעלות על הגג באישון לילה, ויהי בעלותו בחשך ויפל אחור ותשבר מפרקתו, וימלא גופו פצעים וחבורות, וגם העששית נשברה לרסיסים. לימים נרפא גופו, ויבא העירה וילך אל המזגג הנז"ל, ויתן עליו בקולו קול עוז, הוי בליעל למה רמתני ועל ידך נפצעתי, ועי"ז חלה כמה שבועות, וישאלהו המזגג הגד נא לי איך עשית, ויאמר עשיתי ככל אשר צותני, שמתי הנר בתוך העששית ואבטח כי יגיה חשכי, אך שקר ענה פיך כי לא היה אור כלל, וסבב דבר זה הנפילה מן הגג והוכה כל הגוף. ויען המזגג אליו הוי שוטה ופתי, מדוע לא הדלקת את הנר באש כי אז יהיה לך אור, ויען הכפרי אם אך בהדלקת הנר יפיץ ענן אורו למה זה העששית, הלא אוכל לאחוז נר דלוק בידי, ויאיר לפני בלא עששית, ויען אליו המזגג תועלת העששית הוא לבל יכבה הנר ברוח, ולבל יבעיר הנר מגדיש ועד קמה, ועליך אמר שלמה הע"ה הכסיל בחשך הולך, ע"כ המעשה שהביא שם:

וכן הענין כאן, הפלוסוף אומר למה צריך לאחוז הלולב בידו וינענענו, ויאחז השופר בידו ויתקע בו, די שיצייר בלבו שיש בידו שופר ותוקע ולולב ומנענע, וכאשר חשב אותו הכפרי למה צריך העששית, יאחז הנר בידו ויאיר לו. אף אתה אמור לו, כאשר אמר המזגג לכפרי, תועלת העששית לשמור את הנר לבל יכבה ברוח, וכן כאן במצות תועלת המעשה לבל תכבה המצוה ע"י ערבוב או חסרון דבר ממנה, שלא יהיה האדם טועה בציור לבו ובמחשבתו, וגם כדי שלא תשתכח המצוה ממנו לגמרי, ובתועלת העששית כדי שלא ידליק הנר מטלטלים ועצים ובגדים, שיהיו נפסדים לגמרי:

נמצא המעשה היא שמירה למצות שלא יתבטלו, וז"ש ואת מצותי תשמרו, כלומר תעשו להם שמירה שלא יתבטלו ולא יחסרון, והשמירה הזאת תהיה על ידי העשיה שתעשו אותם במעשה ממש, ולא סגי לכם לצייר אופן עשייתם במחשבה בלבד, ולכן נקיט ושמרתם ועשיתם בבת אחת, כי השמירה שלהם תהיה בעשיה, ולכן אמר נמי בפרשת קדושים ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, ללמד שהשמירה של המצוה שלא תתבטל ולא תחסר כל בה תהיה ע"י העשיה שלה שהוא מעשה ממש:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אם בחקותי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, דמצינו שתורה שבע"פ שבה מפורש כל פרטי המצות וטעמם ודקדוקיהן חלקוה לששה סדרים, וצריך טעם לזה המספר הששה, כי לכאורה נראה, כיון שהיא ביאור ופירוש לתורה שבכתב, צריך שתחלק לחמשה סדרים כנגד חלוקות של תורה שבכתב, שהם חמשה ספרים. ופרשתי בס"ד טעם לזה החלוקה של הששה כנגד ששה קצוות העולם, שהם מזרח ומערב וצפון ודרום ומעלה ומטה, שצריך האדם להיות מסתכל ורואה ומהלך בדעתו לכל צד מששה קצוות, כדי שיקח לו מהם בינה והשכלה, למשוך מכל צד מהששה קצוות לימוד טוב, ונבארם אחת לאחת, הנה מן צד המזרח נמשך כח השמחה לאדם, יען כי מן המזרח יוצא אור לעולם ומן האור תמשך השמחה בלב האדם, דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, וכתיב אור צדיקים ישמח, ומן השמחה ימשך הרצון שנקרא בלשון הזוהר רעותא דלבא, כי זה תלוי בזה, ומן הרצון שהוא רעותא דלבא נמשך הזריזות לאדם במצות, שלא יהיו כבידין עליו, אלא יהיו קלין בעיניו, ואינו מרגיש כבידות בהם, וכיון דאינם כבידין עליו על כן יבא האדם בהם לידי עשיה, שיעשם בשלימות, דאם הם כבידין עליו יתעצל בעשייתם, ולא יבואו לידי עשיה. ואספר מעשה בטוביה השופט שהיה כל המשפט של בני אדם נעשה באמרי פיו, ופעם אחת הלשינו עליו אצל המלך, וגמר המלך בדעתו להעבירו מפקידתו, וגם לייסרו ולענותו, וטוביה הרגיש בדבר זה, וקודם שעשה המלך עמו כלום לא מצא טוביה הצלה לעצמו אלא רק ע"י בריחה שיברח מארצו של המלך, וילך למלכות אחרת, ובלילה החליף שמלותיו ויתנכר ויצא יחידי מן העיר וילך דרך המדבר, ויבא למקום אחד שיש נהר מפסיק, וצריך לעבור לצד השני, ואין שם מעבורת, ויצטער מאד, ולא ידע מה לעשות, כי ירא פן ירגיש בו המלך שברח, וישלח אנשים לרדוף אחריו לתפסו, על כן א"א לו להתמהמה. ויזדמן שם איכר אחד שהכירו שהוא טוביה השופט, אשר כל המשפט נגמר על פיו, ובידו לעשות טובה או רעה כפי מה שירצה, ולא ידע כי בורח הוא, אלא חשב יש לו דבר נחוץ לעבור הנהר בשבילו, ויגש אליו ויאמר לו אדוני, אני אשא אותך על כתפי ואשוט בהנהר הגדול הזה, ואעביר אותך לעבר השני, וישמח טוביה על דבריו, ויעש לו כן שנשאו על כתפו ושט בנהר, ואע"פ שהיה טוביה כבד הרבה מחמת גודל גופו שהיה עב וארוך ושמן הרבה, עכ"ז שאו על כתפו ושט בנהר שהיה רחב הרבה ולא אכפת לו, ואחר שעבר שלשה רבעי רוחב הנהר, שלא נשאר לו אלא רביע עד שיגיע ליבשה לשפת עבר השני, אמר טוביה להאיכר, אם ייטיב האלהים לי ואחזור על משמרתי אגמול אותך טובה הרבה, ויאמר האיכר וכי עתה אתה אינך שופט הארץ, והסירוך מן ממשלתך, ויאמר טוביה כן, כי בני אדם ארורים הלשינו עלי אצל המלך, ולכך אני בורח, וכל דברים אלו היו בעוד האיכר שט בנהר וטוביה על כתפו, וכששמע האיכר דבר זה שטוביה אינו שופט וסר ממשלתו, אז השליך את טוביה בנהר, ויאמר לו כשתחזור לממשלתך אוציא אותך מן הנהר, ואשא אותך על כתפי, וחזר לאחוריו ושט ויצא אל עבר הראשון שהיה עומד בו, והרבה אנשים היו באותו העבר הראשון עומדים, וכולם חשבו שהאיכר תש כוחו ולא היה יכול לסבול את טוביה, ולכך נפל מעל כתפיו באונס, ויאמרו להאיכר אם כ"כ כח גדול היה לך שנשאת את הכבד הזה שלשה רבעי הנהר, איך לא השתדלת לסבול כובד שלו על משך שיעור קטן להגיעו ליבשה, ויאמר להם האיכר בתחלה חשבתי שעדיין הוא שר המשפט שהכל מסורין בידיו, וכשראיתיו שהוא צריך לעבור ולא יכול היה לי שמחה ורצון לב מאד לעשות לו שמוש זה לישאהו על כתפי, ולשוט בו ע"ד שאמר שלמה המלך שלח לחמך על פני המים, על ידי הטבה זו שאני עושה עמו הוא יעשה לי הטבות הרבה כשיהיה לי עסק בבית המשפט שלו, כי הכל צריכין אליו, ולכן אע"פ שהוא כבד מאד, כשנשאתי אותו על כתפי, לא הרגשתי בכובד שלו, ונחשב אצלי קל מרוב השמחה והרצון שהיה לי בשמוש זה אשר חשבתי שיהיה לי זה קרן קיים, לאכול מפירותיו במשך השנים, ולכך לא היה קשה עלי כובד גופו כשהעברתי אותו שלשה רבעי הנהר, אמנם אחר שהגיד לי שהוא סר מן פקודתו, ובורח הוא שלא יש תקוה לראות מצידו הרווחה וטובה, אז הרצון שהיה לי בשמוש זה נסתלק מלבי, וממילא הרגשתי בכובד שלו, ולא נשאר בי כח לסבול אותו, ונפל מעלי בע"כ מחמת כובדו, ע"כ המעשה. נמצא הרצון מוסיף ונותן כח באדם לסבול ולעשות דבר שהוא יותר מכדי יכולתו:

ודבר זה תמצאהו בחוש הריאות, כי תמצא ילד קטן בן י"א שנים הוא מתאוה להתענות תענית צבור כמו ט"ב או יוה"כ או י"ז בתמוז, כדי להתפאר בעיני העולם שיראו שהוא יש לאל ידו להתענות כמו אנשים גדולים, אעפ"י שאומרים לו אביו ואמו לא תוכל ואם תתענה תתעלף, לא ישמע אליהם, ואם יכוהו וירצו לפתוח פיו בחזקה הוא יבכה ויצעק ואינו מקבל בשום אופן, וסוף דבר יתענה ולא איכפת לו, והולך ובא ברגליו ביום התענית, ולא יכבד עליו התענית, והטעם כי מאחר שהיה לו רצון גדול בדבר זה כדי להתפאר, לכן הרצון יתן לו כח ויכולת לישא עליו משא הצום, וכמו שאמר האיכר במעשה הנ"ל:

וכן תמצא תנוק בן שבע שנים הולך רגלי לפרדס מהלך שעה או יותר, ולא איכפת לו, וכל זה מחמת תגבורת השמחה והרצון בלבו בפרדס, ולכך סובל יגיעה יותר מכדי יכולתו, כי השמחה והרצון נותנים לו כח בגופו, ולכן שלימות האדם בעבודת שמים צריך שיהיה לו רצון בתורה ומצות, ואז לא ירגיש בכובד המשא שלהם עליו, וזה הרצון נמשך מהשמחה שנמשכת מן האור שיוצא מן המזרח, ולכך הבטה שיביט האדם לצד המזרח בדבר היוצא משם יהיה לו לימוד במדת השמחה היוצאה מן האור, ואז מן השמחה ישתלשל הרצון בלב האדם, ומן הרצון יבא האדם לידי עשיה בשלימות, כי הרצון מזרזו לעשות המצוה במהרה, כי הזריזות עושה קיום למעשה המצות, שהזריז נשכר לעשות המצות בעתם, והעצלות בהפך שהאדם יהיה חסר מחמת העצלות:

ויהיה האדם צריך להיות מביט והולך לצד המערב למשוך משם היראה, דהיינו שיצייר תמיד כאלו אור שכינה כנגדו, דארז"ל בגמרא חונה אור שכינה במערב וילפי לה מקראי, ובזה יהיה לבו נכון בטוח שיקיים בודאי מצותיו יתברך בלא מחסור, כי היראה מביאה האדם לשלימות המצות, ולא יטה לדרך רע להשמאיל, וכמ"ש דוד הע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט:

וגם צריך שיהיה הולך ונמשך ומסתכל לצד דרום שממנו תמשך החכמה, כמ"ש רז"ל הרוצה להחכים ידרים, והיינו שישתדל לרדוף אחר החכמה להשיגה, כי החכמה יסוד למעשה המצות ועסק התורה, כמ"ש רז"ל אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד:

וגם צריך שיהיה הולך ומסתכל לצד צפון, שממנו נמשך העושר, כמ"ש רז"ל הרוצה להעשיר יצפין, והיינו שישעבד כל עושרו לעבודתו יתברך, וכמ"ש ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, ודרשו רז"ל מאודך ר"ל ממונך, כי יש כמה מצות שא"א לאדם לקיים אותם אלא ע"י פזור ממונו, ונמצא גם הממון הנמשך מן הצפון הוא יסוד למעשה המצות, וגם ללימוד התורה הוא טוב, שהממון פותח את הלב בהשגת התורה, וכמו שאמרו על רבינו תם ז"ל, שהיה עשיר גדול, והיה דרכו על שלחן שלומד עליו בתלמוד שמפלפל בו מניח קערה גדולה מלאה דנרי זהב עשרת אלפים או יותר, ואומר הזהב פותח את הלב להתחכם בפלפול הגמרא והמשנה:

וגם צריך להיות הולך ונמשך להסתכל לצד מעלה, ועוד ג"כ לצד מטה, דהיינו לצד מעלה בחלק עשה טוב, שהם מצות עשה, ולצד מטה בחלק סור מרע שהם הלאוין, כמו שאמרו על חסיד אחד כשהיה רואה אדם גדול ממנו בשנים, היה אומר זה ודאי עדיף ממני, כיון דחי כמה שנים יותר ממני, כמה חבילות של מצות יש לו יותר ממני, כמה כפורים התענה, כמה מצות קול שופר שמע, כמה סוכות ישב, כמה לולב נטל, כמה פסח עשה, כמה ציצית ותפילין לבש, כמה תפלות התפלל, וכן עזה"ד, וכשהיה רואה אדם קטן ממנו בשנים, יסתכל בסור מרע שהם הלאוין, ואומר ודאי זה טוב ממני, כי לפי מיעוט שניו גם חטאיו מועטין, ואז ע"י הסתכלות זו להביט במי שהוא למעלה ממנו בשנים בחלק העשין, ובמי שהוא למטה ממנו בשנים בחלק הלאוין, אז ממילא יקנה מדת הענוה והשפלות ולא יתגאה, וידוע כי מדת הענוה היא יסוד המקיים מעשה המצות אצל האדם, דעי"כ אפשר שיהיה שלם בתורה ובמצות:

נמצא על ידי הסתכלות הנז"ל שיסתכל האדם בשש קצוות ללמוד מהם דברים הצריכים בעבודתו יתברך, ישתלם האדם בתורה ומצותיה, כי מן ההסתכלות בשש קצוות אשר פרשנו יהיה לו מהם יסודות חזקים לקיום התורה והמצות שבה, ועל כן תורה שבע"פ שהיא המבארת ומודעת לאדם הדרך אשר ילך בה במצות הלאוין, והמעשה אשר יעשה במצות העשין, חלוקה לששה סדרים, לרמוז לאדם שצריך להיות הולך ונמשך אחר ששה קצוות העולם, להתלמד מהם יסודות הצריכים בעבור קיום תורה, שעליה עומד העולם כולו בשש קצותיו, וכמש"ה אם לא בריתי יומם ולילה חוקית שמים וארץ לא שמתי, ופרשתי בס"ד במ"א הכונה על תורה שבע"פ שהיא נוהגת ביום ובלילה, מה שאין כן בתורה שבכתב אין לומדין אותה אלא ביום, שאין קורין מקרא בלילה, ולז"א אם לא בריתי התורה הנוהגת יומם ולילה חוקות שמים וארץ הוא העולם כולו בשש קצותיו לא שמתי:

ובזה יובן אם בחקותי זו התורה תלכו, קרי בה תלך ו', כלומר יהיה לכם בה, מהלך לשש קצוות כמספר וא"ו להסתכל בהם למשוך מהם דעת והשכלה, ללמוד דבר טוב מכל הקצוות שיש בעולם, אז יש תועלת ותקוה בזה, אשר את מצותי תשמרו הלאוין שלהם, ועשיתם אותם העשין שלהם:

ועוד נ"ל בס"ד אומרו מצותי תשמרו ועשיתם אותם, הכונה תשמרו כלומר תצפו מלשון ואביו שמר את הדבר, כלומר לא תצפו לומר מתי תגיע מצוה זו לידי ואעשנה, כדי שאקבל שכר, אלא תצפו להם בשביל שתעשו, דנמצא תכלית כונתכם בצפוי זה הוא בעבור עשייתם, שבזה אתם מקיימים רצונו יתברך, ולא בשביל ליתן לכם שכר, והוא ע"ד מעשה שהיה במלך אחד שהיה צריך לו לעשות עשרים מיני כלים של זהב, וקרא לשנים אומנים, ויתן לכל אחד עשרה ניירות שמצוייר בכל נייר צורת הכלי, כדי שיעשום ע"פ הדוגמאות המצויירים בניירות ההם וקצב לכל אחד שכר ת"ק זהובים, כי המלאכה היא גדולה, ונתן להם זמן ששה חודשים, כי ידע שצריך זמן ככה, כי יש בהם ציצים ופרחים הרבה מינים ממינים שונים, ונתן להם הזהב שצריך לעשותו, אבל השכר יתן באחרונה כשיביאו הכלים מתוקנים ע"פ הדוגמאות, ושניהם יצאו שמחים וכל ואחד הלך לביתו לעסוק במלאכתו, ושניהם גמרו המלאכה בתוך הזמן שקצב להם המלך. והנה אחד מהם התחכם ולעשות לו בגד עליון שעליו מצוייר כל העשרה כלים שעשאם למלך, ולבש זה הבגד כשנכנס לפני המלך, והגיש לו את הכלים, וירא כי המלאכה שלימה, ויתן לו ת"ק זהובים כאשר קצב לו, ועליהם הוסיף עוד אלף זהובים תוספת למתנה. והב' ג"כ עשה בגד לעצמו שעליו מצוייר ת"ק זהובים, וילבש אותו כשהביא הכלים לפני המלך, וירא המלך כי גם זה מלאכתו נקיה, ועשאה כרצון המלך, ויצו לתת לו ת"ק זהובים אשר קצב לו, ויאמרו לו עבדיו, אדונינו המלך הלא זה וזה מלאכתם שוה, למה לראשון נתת לו אלף זהובים יותר על שכרו, ולזה נתת לו רק שכרו שלם. ויאמר להם הראשון היתה כונתו בעסקו במלאכתי כדי לעשות רצוני שבקשתי ממנו עסק עשרה כלים, ולא בעבור השכר, ולכן כשהביא לי הכלים לבש בגד שעליו מצויירים הכלים, להודיע כי הוא שמח על אשר עשה רצוני, וקיים דברי שזה תכלית כונתו. אמנם השני כשהביא לי הכלים לבש בגד שמצוייר עליו צורת ת"ק דנרי זהב, הרי הודיע וגילה לבו שתכלית כונתו הוא בעבור לקבל ת"ק דנרים, ובעבורם הביא לי הכלים עתה וצייר ת"ק דינרים בבגדיו להזכירני לשלם לו הדנרים, שבא עתה כדי לקבל הדנרים, ולכן אין ראוי לתת לו מתנה כי אם רק הדנרים אשר קצבתי לו, כאשר צייר אותם בבגדו כשבא לפני. וכן הענין כאן, אמר השי"ת הן אמת שאני נותן לכם שכר ע"כ מצוה ומצוה, הנה ראוי שאתם לא תהיה תכלית כונתכם במצות בעבור השכר, אלא תהיה תכלית כונתכם הוא לעשותם דהיינו לעשות רצוני שצויתי אתכם לעשות, וכאשר כיון האומן ההוא במעשה הכלים כדי לעשות רצון המלך שצוהו לעשותם אליו, ולא בעבור לקבל שכרו, דלכך לא צייר הדנרים בבגדו כאשר צייר חבירו, אלא צייר מעשה הכלים שאין כונתו לתבוע את המלך בשכרו:

והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע (ויקרא כו:ה). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רז"ל שיש ב' צירים וב' דלתות באשה, והוא של בית הרחם ששם מקבלת הזרע, ומתגדל העובר ונשלם, כי הוא הכלי המקבלת בתוכו הולד, ובתוך הכלי הזה נתנים המ"ן שלה, והמ"ד של בעלה. ופירש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער הירח פ"ג, דאלו השני צירים ושני דלתות רמוזים באות ד', כי אות ד', היא צורת יו"ד, ושני ווי"ן, שהיו"ד עומדת באמצע השני ווי"ן, והיו"ד ההיא היא הציר של הדלת, שכל הדל"ת סובב עליה שאין קיום לשני ווי"ן, אלא באותו היו"ד שהוא הציר, ולהיות שהם כפולים, לכן הם ב' צירים וב' דלתות, ואם תחברם יחד יהיו מ"ם סתומה כזה ם', ואלו הם סוד מ' יום דיצירת הולד, וכאשר מקבלת הולד בתוך בית הרחם שלה, היא צורת מ"ם סתומה, וכשיולדת נפתח רחמה, והשני דלתות שהיו דבוקות זו בזו כעין מ"ם סתומה נפתחין, ויוצא הולד ע"ש:

ובזה יובן בס"ד והשיג לכם די"ש אותיות שד"י, שהוא ביסוד, שבו מתברך בית הרחם של האשה ששם הצירים והדלתות, את בציר חלק התיבה לשתים וקרי בה ב' ציר, הוא בית הרחם שבו ב' צירים, וב' דלתות, ולהיות כי העיקר הוא הציר שכל הדלת סובב עליו, וכנז"ל, לכן לא נתפרש כאן אלא ב' ציר של בית הרחם, ואמר ובציר ישיג את זרע, כלומר בבית הרחם שהוא שני צירים ישיג שם את הזרע, כי שם מתקבל הזרע ונעשה הולד, ששם זרע האיש וזרע האשה:

ואמר עוד ואכלתם לחמכם לשובע, לשבע כתיב, רמז בזה שתעשו העונה של נשותיכם בליל שביעי, שהוא ליל שבת, וידוע דהזווג נקרא בשם אכילה, והאשה נקראת בשם לחם, כמ"ש חז"ל ע"פ כי אם את הלחם אשר הוא אוכל, וכמ"ש אכלה ומחתה את פיה. אי נמי רמז בזה על שבעה נקיים, שתהיו מזדווגים אחר ספירת שבעה נקיים, וזהו לשבע. אי נמי רמז בזה על עיבור שהוא לשבעה חודשים שהוא עליון וגדול מאד, ולכן רובן של צדיקים גדולים נולדו לשבעה חודשים, וזהו ואכלתם לחמכם לשבע, שאתן לכם כח בזווג שלכם להמשיך העיבור שיהיה מן הזווג שלכם, הארת שבע תיקוני גולגלתא, שמשם יהיה העיבור לשבעה חודשים, וישבתם לבטח בארצכם, האשה נקראת ארץ, ולבטח הוא אותיות חלב ט', ר"ל יניקה מן היסוד שהוא ט':

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד (ויקרא כו:ו). נ"ל בס"ד, דארז"ל בגמרא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, ופריך והתנן הנעלבים ואינן עולבין וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ומשני דנקיט ליה בלביה, ופריך והאמר רבא כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, ומשני דמפייסין ליה ומפייס. גם עוד משמע מהגמרא במקום אחר דאפילו בלב לא לנקוט, אלא עד זמן שכיבה, כמו שאמר אותו חכם מימי לא עלתה קללת חבירי על מטתי דאמינא קודם שינה רחמנא שארי לכל מאן דמצער לי, ובזה פירש הרב שבט מישראל ז"ל, רגזו ואל תחטאו פירוש שתרגזו על המצער אתכם כדרך ת"ח, אך באופן שלא תחטאו בזה, אלא אמרו בלבבכם הרוגז הזה, וכמ"ש בגמרא דנקיט ליה בלביה, ולא תדברו בפיכם להשיב על חרפתכם, ואף גם זה שהוא בלב לא לנצח יריב, אלא יהיה זה רק על משכבכם, ר"ל עד סמוך למשכבכם, כי על ר"ל סמוך, כלומר עד זמן הסמוך למשכבכם, ואז ודומו סלה שגם בלב לא יהי לכם רוגז, אלא תמחלו לו מחילה גמורה, עכ"ד:

נמצא לפ"ז, אע"פ שדרכו של ת"ח להיות נקיט בלביה על הקמים עליו, עכ"ז בעת משכבו על מטתו צריך למחול, ולא ישאר בלבו שום חרדה של כעס על המצער אותו כלל, וז"ש ונתתי שלום בארץ שלא יהיה כעס והקפדה לאדם על חבירו, אע"פ שציער אותו, וא"ת והלא כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, דעכ"פ צריך לנקוט בלביה ואיה השלום, לז"א ושכבתם ואין מחריד, ר"ל בעת השכיבה לא יש חרדה של רוגז אפילו אצל ת"ח, על כן הכל ישנים בשלום:

והנה צריך טעם לשיעור הזמן שאמרו חז"ל, דראוי למנקט בליביה עד זמן שינה ולא יותר, דאם באמת מותר לו למנקט בלביה בשביל כבוד התורה, למה עשו לו גבול זה עד זמן שינה ולא יותר. ונ"ל בס"ד. דידוע בעת שינה יוצאת הנשמה מגוף האדם ועולה למעלה בסוד מ"ן, וידוע כי למעלה לא יש שום קנאה ושנאה כלל, וכמ"ש על המלאכים כולם אהובים כולם ברורים וכו', וכן הוא אומר עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו, ואיך תעלה הנשמה למעלה והיא יש לה שנאה ורוגז עם אחרים, על כן עשו גבול זה לעשות קודם שינה שלום עם כל אדם שציער אותו, ולא לנקוט בליביה בזמן שכיבה, אלא ימחול לכל אדם כדי שמצידו לא יהיה שנאה ומריבה ומחלוקת כלל, ובזה יומתק סיום המזמור של רגזו ואל תחטאו הנז"ל, שאמר בשלום יחדיו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני, כלומר בשלום עם כל אדם אשכבה, ואישן, ולא ישאר לי רוגז על שום אדם, אפילו בלב, יען כי אתה ה' לבדד, ר"ל כשאהיה לבדד שנשמה תצא מן הגוף ותהיה לבדה, אז לבטח היא ישיבה של מעלה ששם הוא בטח, מדבר רע תושיבני שם במקום הבטח, ושם לא יש שנאה וקנאה, וצריך שתהיה נשמתי דומה ליושבי עולם העליון, ואיך יהיה שנאה ורוגז על אחרים, ולכך בעת שאישן אהיה ישן בשלום עם כל אדם:

ובזה נבאר בס"ד מאמר בגמרא שהוא תמוה, דאמרו בגמרא שהיה רב אחדבוי מקשי לרב ששת, והיה מעמידו בקושיותיו, והיה רב אחדבוי משחק על ר"ש, וחלש דעתיה דר"ש, ולכך נענש רב אחדבוי שנתאלם, ובאה אמו של רב ששת לבקש מן ר"ש בנה שימחול לרב אחדבוי, ויתפלל עליו שיתרפא, ולא היה רוצה ר"ש להתפיס, והוכרחה אמו לגלות לו דדים שלה, ואמרה לו עשה בשביל דדים אלו דינקת מנייהו, ואז נתפייס והתפלל עליו ונתרפא. והדבר יפלא, איך רב ששת לא יעביר על מדותיו, ועוד איך יעבור על רצון אמו שבקשה ממנו להתפייס ולמחול, ועוד למה באה עליו מצד הדדים והיה לה לומר עשה בשביל כבודי שאני אמך, או עשה למען ידים שלי שגדלו אותך ויגעו בך, ומאי רבותייהו הדדים, ובזה ניחא כי רב ששת רצה לקיים דברי חכמים שאמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, והיינו משום כבוד תורה צריך למנקט בליביה עד זמן שכיבה וימחול לו, ואמו בקשה ממנו שאותה שעה בעוד היום גדול יתפייס וימחול לו, ולכך לא רצה באומרו לה אני אמחול, אך אין עתה עת המחילה המתיני עד הלילה ואמחול לו בעת שאני בא לישן, ע"כ כדי להכריחו שיעשה המחילה והפיוס באותה שעה קודם הלילה, אמרה לו עשה למען דדים אלו דינקת מנייהו, כוונתה לומר כשהיית בא לינק מן הדדים שלי ביום לעת ערב, לא הייתי אומרת אין עתה עת אכילה המתן עד הלילה ותינק, לכן גם אתה עתה לא תאמר לי המתיני עד הלילה ואתפייס, דאין עתה עת הפיוס אלא תתפייס עתה, ותקום להתפלל עליו שיתרפא, וכן עשה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, דארז"ל לצדיק מראין לו חלום רע, ופרשו הטעם מפני שהצדיק בוכה ומתוודה קודם שישן, וכמ"ש דוד הע"ה בדמעתי ערשי אמסה. וכן אמר הרא"ש ז"ל באגרתו לבנו, ומטתך בדמעך תמסה בזכרך חרדת ריב"ז על יום הדין. והנה כל זה לא יהיה לעתיד, יען שיהיו כל ישראל צדיקים גמורים, ויהיה שלום רוחני בין בנפש בין בגוף, שעל שלום זה אמר הכתוב שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול, וכיון דאין חוטאים כלל אין להם בכיה וודוי ודמעה בלילה קודם שינה, כדי שיראו חלום רע, כי חלום רע הוא אם יהיה לאדם דאגה וצער קודם שינה, דכך מחייב הטבע, וכיון דהם ישנים בשמחת לב, לא יהיה להם חרדה בחלומות רעים, כמ"ש איוב אמרתי תנחמני ערשי ותחתני בחלומות, אלא אדרבה יראו חלום טוב, וז"ש ושמתי שלום בארץ שלום רוחני שלא יחטאו ולא יצטרכו להתוודות ולבכות קודם שינה, ועי"כ ושכבתם ואין מחריד אתכם בחלומות רעים, אלא תראו חלומות טובים: