בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות (במדבר ח:ב). נ"ל בס"ד, דידוע הוא שעילוי ישראל בעולם הזה תלוי בשני דברים אלו, הא' הוא אמונתם בהשגחה שלא יחשבו עולם כמנהגו הולך, וכל העניינים נעשים בטבע, אלא צריך שיאמינו דהכל נעשה בהשגחתו יתברך, והטבע מסור בידו יתברך, וכאשר יחפוץ יטנו, והב' שיהיו תמיד בחבור אחד ובאחדות אחת:

ונפרוט שתים אלה אחת לאחת, דהיינו צריך האדם להאמין שההשגחה נעשית ע"י סיבות, שיסבב השי"ת סיבות אצל בני אדם כדי לעשות רצונו בהם, הן בענייני הטובה להטיב להם, הן בענייני ההפך להענישם, וזהו ענין הוכוח שהיה בין ריב"ח ובין בתו של קיסר, כנז' במאמר הנ"ל בגמרא דחולין דף ס', דאמרה בת קיסר לריב"ח אלהכון נגרא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו, אימא ליה דנעביד לי חדא מסתוריתא, (פירוש פלך שטווים בו הנשים). אמר לה לחיי, בעא רחמי עלה ואתנגעה אותבא בשוקא דרומי ויהבי לה מסתוריתא, דהוו נהיגי דכל דמנגע ברומי יהבו ליה מסתוריתא ויתב בשוקא וסתר דוללי, כי היכי דלחזו אינשי ולבעו רחמי עליה. יומא חד הוה קא חליף התם, הות יתבא וסתרה דוללי בשוקא דרומאי, אמר לה שפירתא מסתוריתא דיהב לך אלהי, אמרה ליה אימא ליה לאלהך לשקול מאי דיהיב לי, אמר לה אלהא דידן מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ. וצריך להבין איך העיזה כ"כ לדבר דברים אלה, ולמה ריב"ח לא הוכיחה על פניה לומר לה איך כדבר אחת הנבלות תדברי, ועוד למה בקשה הפלך שהוא מעשה מלאכה של עניים ודלים, והיא אין דרכה בפלך, ובודאי מימיה לא ראתה מעשה הפלך, ולא אחזתו בידה, והיה לה לבקש ארגז שתניח בו תכשיטין, או כסא לישב עליו, וכיוצא בזה. ופרשתי בס"ד הענין דאותה הרשעה לא היתה מאמנת בהשגחה, אלא תולה כל דברים הנעשים בעולם בטבע ומקרה, הן בעניינים של טובה, הן בעניינים של רעה, אך אנחנו בית ישראל מאמינים בהשגחה, ויודעים אנחנו שהשגחתו יתברך היא הפועלת, וכל המעשים והפעולות נעשים על ידי הסיבות אשר יסבב השי"ת לבני אדם, ויודעים אנחנו אם ירצה השי"ת לתת לאדם אלף זהובים, אינו מוריד לו הזהובים מן השמים, ואם ירצה להושיב אדם זה בעיר פ' אינו שולח מלאך או רוח לשאת את אדם זה ולהניחו באותה העיר, אלא השי"ת יסבב סיבות שזה ירויח אלף זהובים ע"י דבר אחר, וגם יסבב לו סיבות שיהיה מוכרח ללכת לאותה העיר ולישב שם. ואם השי"ת רוצה לשבר ידיו או רגליו של אדם זה, אינו זורק עליו אבן מן השמים, אלא יסבב לו סיבה שתפול אבן עליו ותשבר רגליו, או יפול מן הסולם, וכן כיוצא בזה:

ולהיות כי ריב"ח זו היתה אמונתו, וכה היה מדבר ומתוכח עם המינים בימי קיסר, על כן דברה אותה רשעה עמו ברמז בענין הוכוח הזה, כי במה שהיה אומר ריב"ח שהכל נעשה בהשגחתו יתברך, בסיבות אשר יסבב לבני אדם, היתה אותה רשעה מכחשת בזה, ואומרת שהסיבות אשר מהם נולד עניינים שונים, הם טבעיות, ולא נעשו בהשגחה, אלא מאליהם נעשו בדרך מקרה, ולכך רמזה לריב"ח אם כדבריך שהסיבות נעשים מכח השגחת השי"ת, אימא ליה שיעשה לי איזה דבר חידוש ע"י סיבה אשר רחוקה עשייתה מצד הטבע והנהוג, ואז אודה שהסיבה הזאת נעשית על ידו בהשגחתו, מאחר שאינה נהוגה וטבעית, והגידה לו דבר זה ברמז, באומרה אליו אימא ליה דלעביד לי מסתוריתא, שהוא פלך, וכונתה לכנות הסיבה בשם פלך, מפני שהפלך מלאכתו סיבוב שמסבבין בשזירת החוטין, ולא בקשה פלך ממש, אלא היא מכנת הסיבה בשם פלך, וכונתה לומר שיתן לה דבר חדש, שיבא לידה על ידי סיבה רחוקה מן הטבע ומן הנהוג, דאז עי"כ ניכר שהסיבה זו נעשית ע"י השפעת שמים, וכן עשה ריב"ח שהתפלל על סיבה המסבבת לה לישב בשוק כזו, וגם תעשה מלאכה של שזירה בפלך. והנה ישיבתה באותו השוק הבזוי ואחיזתה בפלך לשזור בו רחוקה היא מצד הטבע ומצד הנהוג, כי בתו של מלך היא, ואיך יתכן שתשב באותו שוק הבזוי ותעסוק במלאכה של הפלך, אך על ידי הסיבה שבקש לעשות לה צרעת היא הולידה לה ישיבתה בשוק הבזוי ובמעשה הפלך, מפני שכך היו נוהגים באותו מקום למקטון ועד גדול באין הפרש, ובזה נתאמתו דברי ריב"ח שהיה אומר הכל נעשה בהשגחתו יתברך ע"י הסיבות שמסבב לבני אדם, ולא נעשה הענין הזה ע"י מלאך שישא אותה ויניחה באותו השוק וימסור הפלך בידה, אלא נעשה ע"י הסיבה שהיא היתה הצרעת שנצטרעה, ואח"כ בא אצלה ואמר לה שפירתא מסתוריתא דיהיב לך אלהי, ר"ל טובה הסיבה זאת של הצרעת דיהיב לך אלהי, שממנה נעשית ישיבתך בשוק זה הבזוי ואחיזת הפלך בידך, כלומר עתה נתאמתו דברי בויכוח שהיינו עושים, והיא בע"כ האמינה והצדיקה את דבריו, ורק א"ל אימא ליה לשקול וכו', כי אני לא בקשתי שיתאמתו דבריך באופן שמגיע לה ממנו רע, אלא באופן שתשיג ממנו דבר טוב, ואיך שיהיה הנה הצדיקה דברי ריב"ח בויכוח:

באופן כי אנחנו בית ישראל צריך שתהיה אמונתינו בכך, שנאמין באמונה שלימה שהכל נעשה בהשגחתו יתברך ע"י סיבות אשר יסבב אצל בני אדם, ולא מבעיא ענייני ממון ריוח או הפסד וענייני דירה ומושב, אלא גם עתות מהלכם ופסיעותיהם המעט או רב, הכל נעשה בהשגחתו יתברך:

וענין הב' של קיום ישראל ועלויים, הוא תלוי בשלום ואחדות, וחיבור שיהיה בניהם תמיד, לא מבעיא אדם עם אדם הדומה לו, אלא אפילו אדם חשוב עשיר ונכבד עם אדם עני וקל שבקלים, וכן נמי אדם גדול בשנים ורב כח עם קטן שבקטנים ותש כח, כל אלו צריכין להיות בשלום ואחדות וחיבור, ולכך עשה השי"ת הנהגת העולם באופן שיהיו כל היצורים צריכים זל"ז, אפילו המלך צריך הוא לקל שבקלים, ואדם הגדול צריך והוא לילד קטן. מעשה באדם אחד הולך רגלי מעיר לעיר עם בנו ילד קטן, ורוב הדרך האב היה נושא את בנו על כתיפו, כי קטן הוא ואין בו כח לילך ברגליו, וכאשר יזדמן באמצע הדרך נהר שצריך לשוט בו, היה מניחו על כתיפו ושט בו, וכאשר הגיעו לעיר שרוצה להכנס לתוכה הגיעו בלילה, וראה שדלתי שער העיר סגורים במנעול ברזל, ובחומה גבוהה מאד, ואין אדם שם בפנים שיפתח להם, והקור גדול, והמטר יורד שא"א להמתין בחוץ עד אור היום שיבואו השומרים ויפתחו דלתי השער, אך הוא יודע שדרך השומרים כשהולכין לישן בביתם, סוגרין הפתח במנעול הברזל, ומניחים המפתח בפנים על האצטבה תחת המחצלת, וראה שיש בחומה חלון נמוך בשפולי החומה, והוא קטן וצר מאד שא"א להכנס בו אלא ילד קטן וכחוש ובדוחק, ויאמר לבנו ראה בני כל הדרך היית אתה צריך אלי, כשאתה יגע אני נושא אותך, ובמים אני מניחך על כתפי ושט את הנהר, אך לעת עתה אני צריך לך להכנס לעיר להנצל מן הצינה ומזרם מטר, והוא שאתה מחמת קוטנך ודקות גופך תוכל להכנס לפנים, מן החלון הצר וקטן הזה, ותקח המפתח ממקום פ', ותושיט אותו אלי, ואני אפתח בו המנעול מבחוץ, כי הוא עשוי לשמש בו בפתיחה מבחוץ ומבפנים, וכן עשה ופתח דלתי השער ונכנס לפנים. הרי הקטן היה צריך לגדול בדרך, והגדול היה צריך לקטן בכניסה לעיר, ויעש השי"ת כן בהנהגת העולם בין אדם לחבירו, כדי שידעו ויבינו שקיום הנבראים ותועלתם יהיה ע"י החיבור והשלום והאחדות אפילו הגדול עם הקטן, והעשיר עם העני:

והנה ידוע ששבעה ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, שהם כנגד שבעת ימי השבוע, הם נקראים נרות, כי כל ספירה קרויה נר, ובהם ועל ידם תהיה השגחתו יתברך על ישראל, באורו שמאיר בתוך הספירות ההם, ועז"א חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, דנשמות ישראל יצאו ובאו מן שבעה ספירות ההם שנקראים נרות, לכן גם הנשמות נקראים נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם, וכנגדן נתקנה המנורה בשבעה נרות, ועל זה רומז המראה שראה זכריה הע"ה, דכתיב ראיתי והנה מנורת זהב כולה, וגלה על ראשה, ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, כי גם נשמות ישראל בכללם יתחלקו לשבעה חלקים כנגד שבעה ספירות, ולכן אמר שבעה ושבעה לנרות אשר על ראשה:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן, בהעלותך את הנרות קרי בה ב' העלותך את הנרות, כלומר ב' דברים עלותך את הנרות, אלו הנשמות של ישראל שנקראים נרות, עלויים ותועלתם תלויה בשני דברים, הא' היא האמונה שיהיה להם בהשגחה, שיאמינו כי אל מול פני המנורה העליונה שהיא כוללת שבעה ספירות הבנין, שהקב"ה מנהיג את העולם בהם ועל ידם יאירו שבעת הנרות שהם כללות נשמות ישראל שנקראים נרות, שגם הם יתחלקו לשבעה חלקים כנגד ז' ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, והכונה הוא שכל חיות הנשמות התחתונים ומזונם ומוצאם ומובאם וקיומם הכל הוא ע"י השפע הנמשך להם מאתו יתברך, ע"י ז' ספירות חג"ת נהי"ם, שהם המנורה העליונה דאור השי"ת שוכן בפנימיותם, ובהם משגיח על ישראל ועל כל העולם כולו, ואין העולם הולך כמנהגו בלי השגחה ח"ו, וכמ"ש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו', וזה הוא דבר אחד משני דברים הנז' שצריך להיות ישראל מחזיקים בו, שמועיל להם לעלויים ולתועלתם:

והדבר השני הוא זה מעשה המנורה הרומזת לכללות נשמות ישראל, מקשה זהב כלומר צריך להיות כל כללות הנשמות חיבור אחד, ומקשה הוא ענין חיבור, ולא מבעיא חיבור אדם עם הדומה לו ושוה עמו, אלא עד יריכה, הם העניים, עד פרחה הם הקטנים בשנים שדומין לפרח היוצא ונראה בתחלה, מקשה היא ר"ל חבור אחד. ומה שנרמז כל זה במנורה, היינו מפני כי כמראה אשר הראה ה' את משה בעולם הנשמות, ששם שורש נשמות ישראל, כן עשה את המנורה למטה, כי כולה רמז על ענינים של הנשמות שיש למעלה:

עשה לך שתי חצצרות כסף מקשה תעשה אותם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות (במדבר י:ב). נ"ל בס"ד, דידוע כל איש ישראל יש לו שני מלאכים מתלוים עמו, א' מימין קורא ומכריז בבית דין של מעלה לפני הקב"ה, על מצות שעושה שאומר אדם פ' עשה מצוה פ' ומצוה פ', ואחד משמאל קורא ומכריז בבית דין של מעלה לפני הקב"ה על העונות, נמצא הם הפכיים בהכרזתם ובענינם ובכונתם, אך לפעמים יהיו שניהם שוים בקריאה ובכונתם ששניהם מתכונים לדבר אחד, והשואה זו לפעמים תהיה לרעה לפעמים לטובה:

והיינו ע"פ מ"ש רז"ל במדרש רבא סדר ויקרא פרשה למ"ד, א"ר לוי מי שלוקח לולב גזול למה"ד ללסטים שיושב בפרשת דרכים [ומלסתם] לעוברים ושבים, חד זמן עבר עלוי חד לגיון למגבי דמוסיא דההיא מדינתא, פירוש עבר העבד של המלך לגבות מסים קצובים של אותה מדינה, עמד זה הלסטים והקדים לפניו על הדרך וגזלו, ולקח ממנו כל מה שהיה לו בידו, ואחר ימים נתפס אותו גזלן ונחבש בבית הסוהר, שמע אותו לגיון והלך אצלו ואמר לגזלן תן לי מה שגזלתני, ואני אלמד עליך זכות שתנצל, ויאמר לו מכל מה שגזלתי ומכל מה שלקחתי הכל אבד ואין לי עתה כלום, אלא רק זה החפץ שהוא מונח תחתי ויושב עליו והוא משלך, א"ל הלגיון תן אותו לי ואני אלמד עליך זכות לפני המלך, אמר לו קח לך, ואחר שלקחו א"ל הלגיון הוי יודע שאתה נכנס מחר לידון לפני המלך, ואז המלך ישאל אותך אם יש לך אדם אחד שילמד עליך זכות, ואתה תאמר לו יש לגיון פלוני שהוא יודע ללמד עלי זכות, ואז המלך ישלח ויקראני, ואני אבא ואלמד עליך זכות לפניו, ולמחר הביאו אותו לידון לפני המלך, ושאל המלך ואמר לו אם יש לך אחד מליץ זכות עליך, ואמר לו יש לגיון פלוני שיודע ללמד זכות, שלח המלך וקרא אותו, וא"ל אם אתה יודע ללמד זכות על זה, א"ל יודע אני כי בזמן ששלחתני לגבות המסים מאותה המדינה קם זה נגדי וגזל ולקח כל מה שהיה עמי, וזה החפץ הוא מה שלקחתי ממנו אחר הגניבה והוא יעיד, והיו כל העם צווחין ואמרין אוי לזה האדם שנעשה סניגורו קטיגורו. כך אדם לוקח לולב לזכות בו, אם היה גזול צווח הלולב לפני הקב"ה גזול אני חמוס אני, ומלאכי השרת אומרים אוי לזה שנעשה סנגורו קטיגורו, ע"כ, פירוש המלאך הנברא מן המצוה כשאומר אני נעשיתי ממצות הלולב שקנה אותו האדם, אם הוא קנאו בממון של היתר, יאמר אני נעשיתי ממצות הלולב שקנאו פ' בממון של היתר ובקנין היתר, ואם קנאו בממון של גזל או של חמס, יאמר גזול אני חמוס אני, נמצא הוא מלמד סנגורייא בזכרו המצוה, ובאמת זו הסנגורייא היא קטגורייא, שמסיים גזול אני חמום אני, וכמו אותו לגיון שהוא בא ללמד זכות על אותו גזלן, באומרו שהשיב את הגזלה אשר גזל, כי אומר שהחזיר לי החפץ הזה שגזל ממני, ובאמת שזו היא קטגורייא דהודיע לפי דבריו שגזל ממנו הרבה, שלקח כל מה שהיה בידו, ורק חפץ זה השיב אליו:

ודוגמה למעשה זו שהביא המדרש שהסניגור נעשה קטיגור, אתמר בגמרא דר"ה דף כ"ב ע"ב, ת"ר מה קלקול קלקלו הביתוסין, פעם אחת בקשו ביתוסין להטעות את החכמים, שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז, אחד משלהם ואחד משלנו, ולא הכירוהו, וזה האחד שהוא משלהם העיד עדותו ויצא, וזה שהוא שלנו אמרו לו חכמים אמור כיצד ראית את הלבנה, אמר להם עולה הייתי במעלה אדומים, וראיתיו שהוא רבוץ בין שני סלעים, ראשו דומה לעגל, אזניו דומין לגדי, קרניו דומות לצבי, וזנבו מונחת בין יריכותיו, והצצתי בו ונרתעתי ונפלתי לאחורי, ואם אין אתם מאמינים לי הרי מאתים זוז צרורין לי בסדיני, אמרו לו חכמים מי הזקיקך לכך, (פירוש מי הזקיקך בתחלה להיות נשכר להם להעיד עדות שקר), אמר להם שמעתי שבקשו בייתוסים להטעות את החכמים, אמרתי אלך אני ואודיע להם, שמא יבואו בני אדם שאינם מהוגנים ויטעו את החכמים, אמרו לו חכמים מאתים זוז נתונים לך במתנה, והשוכרך ימתח על העמוד למלקות ופירש רש"י ז"ל שאמרו לו מאתים זוז רשאי אתה לעכבן לעצמך, ואע"פ שלא השלמת התנאי שלך להשוכרך, דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר, שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם כל רכושו ע"ש:

והנה על דברים אלו שאמר זה העד בפני חכמים, כתב מהרש"א ז"ל אינו נראה שיהיו כל דברי של עד זה דרך התול, בלי כונת מה, וכבר כתב בעל העקדה בזה שער ס"ז, ואענה חלקי גם אני, והוא מהידוע בכמה דוכתין דמלכות בית דוד בעולם הזה נדמה ללבנה וכו', ע"ש בד"ק שפירש הדברים בדרך רמז. ואני אומר אלו המאתים זוז שנתנו הבייתוסים לזה האיש כדי להעיד עדות שקר על הלבנה שנולדה ונראית לו, היה בכלל המעות ההם שמצוייר בהם צורת בהמה, שראשו דומה לעגל ואזניו דומות לגדי, וקרניו לצבי, וזנבו מונחת לו בין ירכותיו, כי כך היה דרכם לצייר צורת בהמות וחיות ועופות על המטבעות, ואתרמי במעות שנתנו לו ולחבירו סלעים שיש בהם צורה כזאת ממש, ואפשר שהוצרך לפרוט להם פרטי הצורה הנז', מפני שנתכוון לעשות בהם רמז על אותו ענין, ובארתי מן הרמז שנרמז בזה ואכמ"ל. ואומרו שהיה עולה במעלה אדומים, היינו כי חכמי ישראל יתיחסו ללובן, דלכן נקראים בשם זקנים, אע"פ שהם בחורים, מה שאין כן הבייתוסים נקראים אדומים שיתייחסו לאודם, והם מסטרא דעשו אבי אדום שרצה שילעיטהו מן האדום האדום, ורצונו לומר מה שעלה בידו להטעותם שיחשבו שהוא אחד מהם, ויאמינו לעשות הדבר הזה על ידו, מפני כי קודם זה היה מתערב עמהם ומתחבר עמם, כדי שיאמינו בו, ולז"א עולה הייתי במעלה אדומים אל הבייתוסים שהייתי מתערב ומתחבר עמהם, ולכך טעו ועשו עמי קשר זה שבאמת הם לא הראוני ירח, אלא הראוני צרור המעות במקום הירח, וחשבו שבזה אהיה סניגור להם, וסוף הגיד פשעם וחטאתם, ונמצא שבאו להכין להם סניגור על מחשבתם הרעה, וסוף עלה בידם קטיגור:

איך שיהיה הנה גם מן המעשה הזאת נראה, כי יזדמן שהאדם מכין סנגור, ובאמת הנה הוא מכין אותו להיות לו קטיגור. וכן הענין כאן, באלו השני מלאכים שהם אחד מימין ואחד משמאל, שזה המלאך שהוא משמאל מכריז פלוני קנה לולב במעות של גזל, והמלאך שהוא מימין קורא ומכריז בבית דין של מעלה איש פלוני קיים מצות נטילת לולב אשר קנאו במעות של גזל, נמצא שניהם שוים בדברים של ההכרזה, כי שניהם דברו קטגורייא ודברו רעה על זה האיש, וכן לפעמים הם שוים לטובה, כי מלאך של שמאל יכריז יעל נבעלה לסיסרא והרגתו, ושל ימין מכריז יעל הצילה את ישראל בבעילה של סיסרא. וכן מלאך של ימין מכריז איש פ' קיים מצות מילה בשבת פ', ושל שמאל מכריז פ' חתך ערלה בשבת, דנמצא שניהם שוים לטובה:

ובזה יובן עשה לך שתי חצוצרות כסף, שתי חצוצרות רמז לשני המלאכים הנרמזים, שהם א' מסטרא דדינא, וא' מסטרא דחסד, שיהיו שניהם שוים לטובה להיות שניהם כסף שהוא חסד, מקשה תעשה אותם בהשוואה אחת ממש זע"ז בחבור אחד, והיו לך למקרא העדה, לשון עדי וקשוט שיכריזו על מצות ומע"ט, ולמסע המחנות שיעידו על קיום המצות, שהם נקראים בשם חיל שהוא מחנה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, רמז הכתוב עשה לך שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם. ואקדים לבאר תחלה ענין אחד, כי ידוע שכל הפעולות בין בענייני הנפש, בין בענייני הגוף יתייחסו לידים, ולכן ברא הקב"ה לאדם שתי ידים שהם ימין ושמאל, להורות לו ביד ימין על עסק ופעולה הנפשיים שצריך האדם לעסוק בהם בעולם הזה, והורה לו ביד שמאל על עסק ופעולה הגופניים שצריך האדם לעסוק גם באלה בעולם הזה, וז"ש הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, והרבה עשו כר"י ועלתה בידם נקיט לומר בידם דייקא כי מאחר שיש לאדם שתי ידים זו הוראה שצריך לעסוק בשתי עסקים של הנפש ושל הגוף, ולכן אלו שעשו כרשב"י שלא לעסוק אלא בעסקי הנפש לא עלתה בידם, דא"כ למה ברא לו יד שמאלית, אבל אלו שעשו כר"י לעסוק בשני מיני עסקים של הנפש ושל הגוף עלתה מחשבתם בידם שמצאו לה טעם בבריאת הידים שהם שתים ימין ושמאל:

אמנם כיון שאנחנו רואין דהכח נתן אותו הקב"ה ביד ימין יותר מיד שמאל מזה אנחנו למידין דרצונו יתברך לעשות עיקר עסקי הנפש שהם מתיחסים ליד ימין, אבל עסקי הגוף יהיו טפלים להם כמו שתראה דיד השמאל היא טפילה בכח ליד ימין, ובזה יובן בס"ד וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, כלומר תזכור מעשיו יתברך שנתן לך כח ביד אחת כדי לעשות בה חיל בתורה ומצות השייכים לנפש, ומזה תבין רצונו יתברך שתעשה עסק זה עיקר אע"פ שבאמת הידים שוין זע"ז במדתם ותכונתם, אל תאמר אשוה אני גם העסקים השייכים לזה ולזה בהשוואה אחת, אלא צריך אתה לחלק ביניהם, כאשר חלק השי"ת כח לימין יותר מיד שמאל:

והנה מצינו כמו שברא הקב"ה לאדם שתי ידים ימין ושמאל, כן ברא למעלה מהם שתי עינים ימין ושמאל, והיינו כי הבטת העינים רומזים להבטה השכלית, כי כל עסק ופעולה ממשית הנעשים בידים צריכין הם להבטה השכלית, שיתבונן ויביט בשכלו איך יעשה העסק, ואיך פועל הפעולה, ועין ימין היא הבטה על עסק הנפשיי, ועין שמאל היא הבטה על עסק הגופניי. והנה אע"ג דשני מיני עסקים אלו הם מובדלים זה מזה, כי עסק הנפשיי הוא קודש, ועסק הגופניי הוא חול, עכ"ז הצדיק ע"י הבטה השכלית שלו עושה את החול בכלל הקודש, בסוד התוספת דקי"ל מוסיפין מחול על הקודש, דאז יהיה החול עצמו ג"כ קודש, והיינו כיון שהוא מתכוין בעין השכלית שלו, כשיביט בה בעסק הגופניי לעשותו לש"ש, שמכוין לעסוק עסק זה הגשמי בעבור שיהיה לו יכולת לעסוק עסק הנפשיי, דנמצא עוסק בזה לצורך מצוה, אז ממילא נעשה עסק זה הגשמי מצוה, ואז נכלל בקודש, וגם הוא יהיה נחשב קודש:

נמצא הצדיק ע"י הבטתו השכלית שמכוין בעסק הגשמי לש"ש, הנה בזה נכלל עסק הגשמי בעסק הרוחני הנפשיי, ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד, וכאשר עושין כונה של התכללות בקבלת כוס הקידוש וכוס של ברכה לקבל בשתי ידיו, כדי לכלול השמאל בימין, ואח"כ אוחזו בימין בלבד, כי כבר נכלל השמאל בימין ונעשה הכל ימין, וכן הענין כאן, שהצדיק בהבטחו השכלית מכוין בעסק הגשמי לש"ש, שעושהו לצורך עסק הנפשיי, ובזה הכונה נכלל השמאל בימין, ונעשה גם עסק הנרמז ביד שמאל הוא מצוה ועבודת שמים, כמו עסק המתייחס ליד ימין:

ולכן בעבור זה ראוי להיות הצדיק נקרא בשם כל, שהוא לשון התכללות, כי הוא יש לאל ידו לעשות התכללות עסק הגשמי בעסק הרוחני. ובזה פרשתי בס"ד, מ"ש רז"ל כל האשכולות שעמדו מימות משה רע”ה עד יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו לומדין תורה כמשה רע”ה, דהיינו בלי מחלוקת, ואמרו בגמרא מאי אשכולות איש שהכל בו, ופירש רש"י ז"ל ר"ל תורה ויראת חטא וג"ח ע"ש. ולפי האמור נראה הכונה איש שהכל בו, כלומר היו צדיקים גמורים שיש להם כח לעשות התכללות השמאל בימין, והם מתכוונים בעסק הגופני, הן של מלאכה הן של אכילה ושתיה לש"ש, כדי שיהיה להם כח לעסוק בעסק הנפשי, וכיון שיש להם כח לעשות התכללות זו לא היתה השכחה שהיא מצד הקליפה שולטת בהם, ולכן היו לומדים תורה כמשה רע”ה בלי מחלוקת, כי המחלוקת תהיה מצד השכחה ובלבול הדעת הבאים מצד הקליפה, ולכן יוסף הע"ה שהיה כוחו גדול בענין ההתכללות, שיכול לעשות התכללות שמאל בימין כראוי בשלימות, נקרא כלכל כמ"ש רז"ל כלכל זה יוסף:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ואקדים להביא תחלה המעשה דאחז"ל במדרש רבא במגילת רות, והוא, כי רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא היו יושבין ועוסקין בתורה בבית המדרש של טבריה בערב פסח. ושמעו קול הבריות מיבבין והומין, א"ל רשב"ח לר"ח אלו הבריות מה עסקהון שכך הומין, א"ל מי שיש לו בידו מעות הולך לקנות לצורך יו"ט, ומי שאין בידו מעות הולך אצל בעל אדון עבודתו שעושה מלאכה אצלו, ונותן לו מעות לצורך יו"ט, א"ל רשב"ח א"כ הוא גם אנכי אלך אצל אדון עבודתי, הוא הקב"ה לבקש ממנו והוא נותן לי, קם ויצא, והתפלל במערה אחת דטבריה, וראה כדמות יד אחת שהיתה מושטת לו מרגלית אחת וקבלה, ומאחר שהוא לא היה עשיר ואינו מכיר בערך זו, הלך והראה אותה לרבינו הקדוש, ואמר לו רבינו הקדוש זו היא דבר חשוב מאד, ואין לך למהר במכירתה, וצריך להתמתן בה כדי שתקח בה כפי שויה, ועל כן אני נותן לך שלשה דנרים בהלואה, ולך וקנה בהם צורך יו"ט, ואחר יו"ט אנחנו מכריזין מי שרוצה לקנות מרגלית כזו שיבא, ואז כאשר יתנו לך כפי שויה תקח ותמכור. ולקח רשב"ח השלשה דנרים מרבינו הקדוש, והלך וקנה בהם מה שצריך לו ליו"ט והביאם לביתו, אמרה לו אשתו שמעון התחלת לגנוב, אלו המקחות שלקחת מה טיבן, ומהיכן לקחת מעות, וספר לה המעשה, אמרה לו מה אתה רוצה שתהא חופתך לעת"ל חסירה מחופת חביריך מרגלית אחת, אמר לה ומה נעשה עתה, והלא כבר עשיתי הדבר הזה ואי אפשר להחזיר, אמרה לו לך והחזר המקח שקנית לצורך יו"ט לבעליהן, ותחזיר הדינרין לבעליהן, ותחזיר המרגלית לבעלה, וכאשר שמע רבינו הקדוש הדבר הזה אשר דברה אשתו נצטער, שלח והביא את אשתו אצלו, אמר לה כל זה הצער צערת לזה הצדיק, אמרה לו מה אתה רוצה שיהיה האוצר שלו חסר משלכם מרגלית אחת בעולם הבא, אמר לה ואם יהיה חסר, כי אין בנו יכולת למלאות אותו, אמרה לו רבי בזה העולם זוכין לראות פניך, ואולי בעולם הבא לא נזכה, ולא אמר רבי לוי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע והודה לה, וכן עשה רשב"ח והתפלל והחזירה, וגדול היה הנס האחרון מן הראשון, מפני שדרכן של עליונים ליתן ואין דרכן ליקח, ולא עוד אלא כשלקח רשב"ח אותה מרגלית היתה ידו של רשב"ח מושפלת למטה כמי שמקבל דבר מחבירו, וכשהחזירה היתה יד רשב"ח עליונה, ודמות היד השלוחה מאת השי"ת היתה למטה, כמי שמלוה לחבירו כביכול ע"כ המעשה ע"ש:

נמצא לפ"ז, הגם שאין הצדיקים מבקשים עושר ומותרות בעולם הזה, עכ"ז אם יזדמן שיהיה להם רצון לבקש עושר בעולם הזה עושה הקב"ה רצונם, ונותן להם, וכאשר מצינו ברשב"ח כשהתפלל בתחילה להקב"ה שיתן לו עושר נתן לו, ששלח לו מן השמים תבנית יד, ונתן לו מרגלית יקרה להתעשר בה, ואח"ז כשנשתנה רצון שלו בדבר זה שרצה להחזיר את אשר ניתן לו, אע"ג דמשמייא מיהב יהבי משקל לא שקלי, שלח לו תבנית יד שקבלה ממנו המרגלית:

ובזה יובן הכתוב עיני כל אליך ישברו, פירוש שתי עינים של הצדיק שנקרא כל על שם שהוא כולל השמאל בימין, דלכך נקרא כל, וכדאמרן על מאמר איש שהכל בו בשתיהם אליך ישברו, ר"ל כונתם בין בעסק הימין שהוא נפשיי, בין בעסק השמאל שהוא גופניי, הוא אליך בעבור קיום רצונך ועבודתך, ולא בעבור טובת עצמם, שעי"כ הצדיק נקרא כל, שבזה נכלל עסק הגשמיי בעסק הרוחני, ולכן אתה נותן להם את אכלם, כלומר שכר המצות תתן להם בעתו הנצחי שהוא זמן עולם הבא, ולא תתן אכלם דהיינו שכרם בעולם הזה, שאינו קיים ונצחי, ועכ"ז יזדמן שהם יבקשו בעולם הזה קצת מן השכר, תעשה רצונם ותתן להם, וכשחוזרין בהם ויבקשו להחזיר השכר שנתת להם תעשה רצונם ותקבלנו מהם, וכדאשכחן בהך עובדא דרשב"ח, שבתחלה רצה לקבל, ושלח לו הקב"ה תבנית יד עליונה ונתנה לו. ואח"כ חזר בו ורצה להחזיר הנותן לו, וג"כ עשית רצונו ושלחת לו תבנית יד וקבלה ממנו, ולז"א אע"פ שאתה רצונך שתתן להם אכלם שהוא שכר תורה ומצות בעתו דוקא, שהוא זמן עולם הבא הנצחי, עכ"ז יזדמן שתהיה פותח את ידיך שתי ידים שהוא יד אחת ליתן, ואח"כ יד אחת לקבל, יען כי אתה משביע לכל חי זה הצדיק שנקרא כל, ונקרא חי, רצון שלו. ולכך כאשר היה לו רצון לקבל שלחת לו יד ליתן לו, וכשהיה לו רצון להחזיר שלחת לו יד לקבל ממנו, והרי בזה אתה עושה להם נסים ונפלאות, וגדול נס האחרון מן הראשון:

ולז"א ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. וי"ל דנקיט ידינו ב"פ, ובזה ניחא, חדא ידינו קאי על עסק ומלאכה הנפשיים שמתייחסים ליד ימין, וחדא ידינו קאי על עסק ומלאכה הגופניים שהם מתייחסים ליד שמאל, שבזה ובזה כונתינו לש"ש לקיום רצונו יתברך, ובזה נעשה ונצליח בשתיהם, כמ"ש הפסוק בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן עשה לך שתי חצוצרות כסף, רמז לשתי ידים ימין ושמאל שהם ארוכים כמו חצוצרות שיהיו עסקיהם חשובין ככסף שהוא חסד, מקשה תעשה אותם שיהיו שוין בכונה שלהם, כי בשתיהם תהיה הכונה לש"ש, ועי"כ יהיו נכללים זה בזה, ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד, כי נקרא על עסקי שתיהם שם קודש, ואז והיו לך עסקים של שניהם תועלת למקרא העדה, הוא בירור ולקוט ניצוצי הקדושה, שגם בעסק הגשמי אם יכוין האדם בו לש"ש עושה על ידו בירור נ"ק, למסע המחנות הם המלאכים הנבראים מן התורה והמצות, שיסעו ויעלו למעלה למקום הקודש השייך להם בשלימות בלי חסרון:

וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות וכו' (במדבר י:ט). נ"ל בס"ד התאוה נמשלה למלח שצריך למעט, דאע"פ שהוא צורך גדול לאדם עכ"ז אם ירבה בו יהיה רע לו, ורק מיעוט שלו טוב, וכמ"ש במדרש רבא איש אחד אמר לירושלמי הא לך פרוטה אחת ותקנה לי בה אוכל שאוכל ואשבע ואקח עמי את הנשאר גם לדרך, והלך וקנה בה מלח, וא"ל אכול כדי שבעך, ולקחת ממנו גם אתך לדרך. ולכן התאוה נקראת מלח, כי רק המעט ממנה טוב, אבל אם ירבה בה היא רעה דוגמת המלח, וזה אינו אלא בתאוה החומרית הגופניית, אבל תאוה הנפשית כל מה שהאדם יכול להגדילה ולהרבות הוא טוב לו, וז"ש וכי תבאו מלחמה בארצכם, חלק תיבת מלחמה לשנים, וקרי בה מלח מה, כלומר מה שאתם צריכין להביא ולהכין מלח מה, מדה שהיא דוגמת מלח מעט, כי מה ר"ל מעט מלשון ונחנו מה, זה דוקא בארצכם, ר"ל בחומר שלכם, כי החומר מכונה בשם ארץ כנודע, ולא יהיה זה בחלק הנפשיות שלכם גם תהיו מורגלים יותר בזמירות דוד בן ישי נעים זמירות ישראל, ולז"א על הצר הצורר אתכם, הצר הוא השטן, ולמעלה מן אותיות שטן באלפ"א בית"א יש אותיות זמר. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש השי"ת לנחש שהוא השטן הוא ישופך ראש, ר"ל ישופך בזמר שהוא ראש שמך, והריעותם בחצוצרות רמז לקנה ולושט שהם דוגמת חצוצרות, והריעותם לשון רצון שתהיו מרוצים להשי"ת הן במעשה הקנה שממנו יוצא פעולת הקול והדבור, והן במעשה הושט שבו האכילה והשתיה, בשניהם תהיו מרוצים, ותרגום של רצון רעוא. ונזכרתם לפני ה' אלהיכם בטהרת הלב שהוא גלוי רק לפני ה' אלהיכם, ובזה ונושעתם מאויביכם, שאויביכם יהיו נהפכים לכם לאוהבים, כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה. או הכונה שהשטן וגונדא דיליה ימליצו טוב עליכם, וכאשר נעשה ביום כפור:

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה (במדבר יא:ד). צריך להבין למה קראם אספסף, וגם אומרו אשר בקרבו נראה לשון יתר הוא, וגם אומרו התאוו תאוה לשון כפול הוא. ונ"ל בס"ד כי נודע תגבורת התאוה באדם הוא רע ומר לחומר הגוף ג"כ, כי התאוה היא משלשה דברים המוציאין את האדם מן העולם, כמ"ש התנא באבות שלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם, והם הקנאה והתאוה והכבוד, ואע"פ ששלשה דברים אלו הם מצויים בכל אדם, ואין אנחנו רואין שמוציאין אותם מן העולם, אלא הם קיימים בעולם, כונת התנא לומר אפשר להיות להם נזק זה שיתגברו בהם שלשה דברים אלו, עד שיגיעו למדריגה זו שיהיו סיבה להם להוציאם מן העולם:

ונדבר עתה במדת התאוה אשר היא נחלקת לשלשה חלוקות, שהם הא' תאות המאכל והשתיה, והב' תאות המשגל שהוא תשמיש המטה, והב' תאות הממון. כל אלו השלשה אם יתרבו ויתגברו ביותר באדם, אפשר שיהיו אלו סיבה להוציא מן העולם:

והוא כי בתאות האכילה כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דיעות פ"ד וז"ל, אכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החלאים, ורוב החלאים שבאים על האדם אינם אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים, הוא ששלמה אמר בחכמתו שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו, כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע, או מלשבוע וכו' עכ"ל. נמצא רבוי ועוצם התאוה שגוברת בו אפשר שתסבב לו המיתה שבה תהיה יציאתו מן העולם, שע"י רבוי ותאוה יבא לידי חולאים רעים, שיהיו סיבה למיתתו ב"מ, וכן הענין הוא בשתיה של מיני שכר המשכרים את האדם, גם מאלו הרבוי שלהם מוליד לאדם רע, שאפשר להיות לו סיבה שיכחד מן העולם, כי נודע מעשה אשר קרה לשיכור אחד שהיה דרכו לשתות יותר מדי בלי שום גבול, ופעם אחת ע"י שכרותו כל רוחו הוציא כסיל, וגילה דבר סוד הנוגע למלכות, ותכף נהרג הוא ושלשה אנשים אחרים עמו. ועוד היה אדם אחד אשר בסיבת רבוי התאוה שהיה לו בשכרות, לא זכה להוליד בנים ובנות, ויש כי מחמת רבוי תאותו בשתיה בלי גבול מת פתאום ב"מ, ואמרו הרופאים שזה היה לו מסיבה זו:

וכן הוא בכח התאוה הב' שהיא תאות המשגל, שהוא רבוי תשמיש המטה בלי גבול, ג"כ גורם לאבד את האדם מן העולם, כמ"ש הרמב"ם בה' דיעות שם וז"ל, אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף מרוב התשמיש ע"כ ע"ש. נמצא גם במין התאוה הזאת גורם הרבוי רע לאדם להוציאו מן העולם:

וכן הוא בכח התאוה הג' שהיא תאות הממון, לאסוף ממון רב אשר הוא אוהב כסף לא ישבע כסף, בזה רבוי התאוה הוא רע ומר לאדם, שגם תאוה זו אפשר להיות רבוי שלה בגדר עצום ורב, שיהיה הממון רבוי תאותו סיבה להוציא אותו מן העולם, ואזכיר פה מעשה האמורה בספר אחד בדרך משל ע"ד המוסר, והוא איש אחד היתה מלאכתו לחטוב עצים מן היער בכל יום מעלות השחר עד הצהרים, וישאם חבילות על כתפו להביאם לעיר למכור אותם ומדמיהן היתה פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו בכל יום, ובזו המלאכה פתח עינו ונתגדל, כי גם אבותיו היתה פרנסתם במלאכה זו שהיו חוטבי עצים. ויהי היום בתקופת תמוז שהחום קשה מאד, והוא היה חוטב עצים כדרכו ביער מן הבקר עד הצהרים, אז מרוב החום וגודל היגיעה והטרחה שהיה עיף ויגיע מאד, ורפו הידים וכשלו הברכים, הנה קודם שנשא החבילות על כתפו ישב על הארץ אצל חבילתו לנוח מעט, כי כשל כוחו, וכאשר הביט בעמלו ויגיע כפו התאמץ לבבו, ויאנח במר רוחו באומרו למה איש כמוני רק לעמל יולד, לא אנוח ולא אשקוט מדי יום ביומו, לכרות עצים חזקים וגבוהים, ומאכלי תמיד לחם עם ירקות השדה או בצלים, ולא טעמתי טעם בשר עוף ובהמה, וגם לא פירות העץ ופרי האדמה, ומימי לא תפסתי בידי מטבע זהב, ורק פרוטות דקים של כסף או של נחשת מחיר חבילתי אשר אביא ביגיע כפי, ומדוע לא ניתן לי הזהב המושלך אצל השולחנים והתגרים צבורים צבורים, ומדוע לא ניתן לי מטות יקרות לשכב עליהם במנוחה, ומדוע לא ניתן לפני שלחן מלכים ושרים מלא גדוש בקערות זהב וכסף מלאים מיני מאכלים וממתקים, וכזאת וכזאת הוא פורט והולך מכל דברים היקרים שבעולם, ועיניו היו זולגות דמעות כזרם מים כבירים, והוא מרוב בכייתו ואנחתו נרדם וישכב במקומו אצל חבילתו, ויחלום והנה לקראתו נער נחמד ויפה עינים ופניו מאירות כמו כוכבי השמים, ובידו שבט זהב מזהב פרוים, ויאמר לו שמע השי"ת קול אנחותיך, וראה את דמעותיך, ועתה שלחני אליך לומר לך שאלה אחת תבקש ממני ואמלא שאלתך, ויען זה ויאמר לו זאת שאלתי ואבקשנה, כל דבר אשר אהיה נוגע בו בידי או יהיה נוגע בכל אבר מאברי יהפך לזהב. ויען הנער ויאמר לו כדבריך כן יהיה, ויגע בו בשבט הזהב שבידו, ותכף ומיד נתעלם מעיניו, אך ראה כאשר השיב לו הנער כך היה משחק, וכאשר נתעלם מעיניו אז הבין בדעתו כי זה הנער היה מלאך שלוח מן השמים אליו, וישמח על זאת, ויבקש לנסות את ברכתו, ויושט ידו ויקח עץ אחד מחבילתו אשר כרת בזעת אפו, ויהפך העץ לזהב בכפו, וישמח שמחה גדולה, ויאמר עתה זאת מלאכתי תהיה נחלה לאנשים אחרים לחטוב עצים ולשאת על כתפם משאות כבדים. אך אני אהיה רם ועליון על כל עשירים ונכבדים, וגם על כל מלכים ונסיכים, כי הנה עתה אוחזה בידי בעצים ובאבנים ואהפכם לזהב, ואמכרם ואבנה בהם ארמון גדול מושב מלכים, ותוכו מטות וכסאות כראוי, ואח"כ אכנס בו ואעביר כפי על כל עציו ואבניו, ויהפכו לזהב, וגם אוחזה בכל המטות והכסאות שבו, ויהיו לזהב, ואמלא אוצרות שבו עפר ורגבי אדמה, ואשים ידי עליהם ויהיו זהב, ואעבור ברגלי יחף על הרצפה ותתהפך לזהב, היש בעולם מלך יושב ובארמון אשר כל עיציו ואבניו ורצפתו זהב, וכל אוצרותיו הגדולים מלאים זהב, א"כ לי הזהב לי הזהב, ולא לאחר. ובהיותו שש ושמח בחלומו בכל הדברים האלה אשר צייר בעצמו, הרגיש בחלום כי הוא צמא מחום היום, ויושט ידו בחלום ויקח את הכד שהיה מלא מים ומונח אצל מראשותיו, כדי לשתות מים ממנו, ותכף ומיד בנגעו בו נהפך החרס לזהב, והנה כד זהב נוצץ לעומתו, ותגדל שמחתו, אך המים שבתוכו נשארו מים, כי לא נגע בשרו בהם עדיין, וכאשר הניח הכד על השפתים שלו לשאוב המים, אז גם המים אשר בתוך הכד נהפכו לזהב, ולא זבו המים בפיו, כי בנגעם בשפתיו שהם אבר מאבריו נהפכו המים ונעשו זהב:

ואז אותה שעה הרגיש זה האיש בכסלותו בתאוה אשר התאוה בשאלתו, ויצעק בחלומו בקול מר ויאמר מה עשיתי בזאת השאלה אשר שאלתי לרעתי, כי אם כל הנוגע בבשר איברי יתהפך לזהב, מה אוכל ומה אשתה, כי הלא כל מאכל ומשקה אשר יבא לפי אז תכף ומיד בנגעו בשפתי ולשוני יתהפך לזהב, וא"כ ודאי ימות בצמא וברעב, כי א"א לאכול ולשתות את הזהב, ויבך בחלומו בכי גדול על רוע מזלו, אשר התאוה בשאלתו ובקשתו דבר שהוא לרעתו, כי אז בודאי קירב את מיתתו, ויאמר עתה ידעתי למה שחק הנער בשמעו שאלתי ובקשתי, ובתחילה חשבתי השחוק היה על כי התפלא על חכמתי ובינתי, במה שעשיתי לי בבקשתי, ועתה ידעתי כי השחוק היה ששחק על כסלותי שהסכלתי לבקש שאלה כזאת, שבאה מרבוי התאוה שהיא דבר המסבב רעה גדולה. והנה הוא בבכייתו הקיץ משנתו, והנה חלום, וירא כי חבילת העצים כולה אצלו, וכד המים מונח כמו שהוא, ואז נתפקחו עיני שכלו להתבונן במראה החלום ללמוד ממנו מוסר השכל. ויאמר בלבו הנה חלום הזה הראני כי לא טובה התרעומת אשר נתרעמתי על חלקי ועמלי, ולא טובה היתה ההסתכלות אשר הייתי מסתכל בקניינים של אחרים בתים וחפצים שאינם שלי, ולא טובה התאוה אשר הרחבתי ופשטתי אותה בכל הדברים הנמצאים בתבל להתאוות אליהם, ויורוני מן השמים טוב בחלומי להיות תמיד שמח בחלקי, ולא אקרא תגר על עמלי, ולא אביט בדבר שאינו שלי, כי כל תאוות של האדם באדמה הבל וריק המה, והיה מראה החלום הזה לי לנחמה שלימה. ע"כ המעשה שהובאה בספר אחד ע"ד המוסר:

והמשכיל יבין מן המעשה ההוא, כי רבוי והתגברות התאוה בשלשה מיני הנאות הנז' גורמים סוף דבר להוציא את האדם מן העולם. גם לא תוכל להחליט להם מספר ומנין, יען כי יסתעף מהם סעיפים רבים, ובפרט תאות הממון סעיפיה רבו מאד, ושייכה בכל דבר ודבר המצוי בעולם, וגם יש בה מדרגות רבות ועצמו מספר, וטבע האדם אם יראה דבר שחבירו יתאוה לו גם הוא יתאוה, אע"ג דבלא"ה אין לו תאוה לדבר הזה, ולכן לאלו המתאוים כמה מיני תאוות מרובות קראם בשם אספסוף ותחלק התיבה לשתים וקרינן בה אסף סף, שהם שתי תיבות, דהיינו אסף תיבת אסף היא לשון אסיפה, ותיבת סף לשון כריתה, כמו יחדיו יספו נאם ה', ללמד כי באסיפה זו שמאספים בלבם תאוה רעה יספו בה, יען כי לא די להם תאוה בדבר אחד, אלא אשר בקרבו התאוו תאוה, כפל הלשון ללמד על כמה תאות, ואמרו אשר בקרבו ללמד אם בפיהם יאמרו על אחת, הנה בקרבם יש כמה מיני תאות, ולכן קראם בשם אספסף, שהוא אסף סף, כלומר זה אשר אסף מיני תאוות בקרבו סופו להיות סף מן העולם, כי אלו הכוחות של התאוה יתגברו עד מאד אצלו ומוציאין אותו מן העולם, וכאשר פרשנו בתאות אכילה ושתיה ובתאות המשגל ובתאות הממון:

לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו (במדבר יב:ז-ח. נ"ל בס"ד כי מצינו שכתב משה רע”ה בתורה דברים שהם שלו, כמ"ש והאיש משה עניו מאד מכל האדם, וכן בפרשת כי תשא וידבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, ובפרשת וזאת הברכה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואפשר שיהיה איש שוגה ופתי להתקשות בדבר זה, איך משה רע”ה יכתוב שבחים שלו והוא באמת עניו מאד, לכך עתה סתם הקב"ה פה האנשים הבאים להרהר אחרי משה רע”ה בזה, להודיע כל מה שכותב משה רע”ה בתורה עפ"י גזרתו ומאמרו של הקב"ה הוא כותב, ועל כן אע"פ שיש דברים שהם שבח עצמו הוא מוכרח לכתוב כאשר אומר לו השי"ת. מעשה במלך אחד ששמע שיש אצל מלך א' שהוא אהוב שלו שר אחד חכם ושלם בכל מדות טובות ודרך ארץ, וחוקים ונימוסים של המלכות, ודעתו רחבה מאד, ומבין דבר מתיך דבר, ומפרש סתומות קולע אל השערה ולא יחטיא, והיה רוצה לראותו ולבדקו ולנסותו לידע אם אמת הוא, כאשר מפליגים אותו העולם בשבחים ומעלות הנמצאים בו, וכתב למלכו שישלחהו אליו לראותו, וכן עשה, וכאשר בא אצלו היה אותה שעה המלך עומד אצל המרכבה שלו לרכוב בה ליסע למקום אחד, וקודם שעלה המלך למרכבה רמז בידו לזה השר החכם שיעלה למרכבה קודם שירכב הוא, וזה תכף ומיד עלה, ואחריו עלה המלך, ואחריו עלה המשנה של המלך, ויחר להמשנה על הדבר הזה, ויאמר להשר החכם ההוא אתה הוא אשר משבחים אותך בשלימות המידות ובידיעות בחוקי המלכות ודרך ארץ, איך עלית למרכבה קודם שיעלה המלך, וזה הוא קלות ומיעוט דרך ארץ, והיה לך לסרב ולומר למלך חלילה לי לעלות קודם המלך, ויען השר ויאמר להמשנה אם אתה היית מכבדני לעלות למרכבה שלך קודם שתעלה אתה הייתי מסרב מפני כבודך, אך מאמר המלך על כל אדם אינו מסוג הכבוד, אלא הוא עניין גזרה, כי אין ראוי שהמלך יקדים כבוד עבדו על כבוד עצמו, כי לכן אמרו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולכן אם יצוה המלך לעבדו לעשות דבר אחד אע"פ שבזה הדבר יגדל כבוד העבד מאד, הוא מחוייב לעשות תכף ומיד, שאם יסרב משום ענוה ה"ז מקל בכבוד המלך, כי בזה ניכר שהמלך צוהו כך בשביל להרבות לו כבוד על עצמו, וזה אינו מן הראוי למלך, על כן כשאמר לי המלך לעלות למרכבה קודם ממנו, אם הייתי מסרב הייתי חוטא בכבוד המלך, לכן מיהרתי לעלות לקיים גזרתו, כי בזה ביררתי שאני מקיים גזרת מלך, ויענו כל השרים ויאמרו להשר צדקת בזה. ולכן כשאומר לו הקב"ה למשה רע”ה תכתוב והאיש משה עניו מאד, ודבר וכו' כאשר ידבר איש אל רעהו, וכן ולא קם נביא עוד וכו', היה מוכרח משה רע”ה לכתוב כאשר צוהו, לקיים גזרת מלך, וז"ש לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, בכל דייקא, כלומר בין בדברים השייכים לכבודו, בין בדברים דלא שייכי לו, בכולם נאמן לכתוב כראוי, יען כי אני פה אל פה אדבר, כלומר בכל דבר אני מצוהו לכתוב כך וכך, והוא מוכרח לכתוב כאשר אנוהו: