שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה (ויקרא כה:ג). הקשה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, הא אצטריך למימר, דודאי כן יעשה ורק צריך לצוות על השביעית שישבתו בה. ונ"ל בס"ד, בהקדים מ"ש רבינו בשער הפסוקים בשיר השירים בפסוק דודי לי ואני לו הרועה בשושנים וז"ל, הנה רז"ל וכן בזוהר פירשו פסוק זה ואמרו הרועה בשושנים בשש שנים של שמיטה, גם ירמוז בשושנים בשש שנים, והם שש שיני"ן שיש בפסוק של וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים עכ"ל. והנה דברי חז"ל נפלאים, מה שייכות יש לשבע שנים דשמיטה בפסוק זה דרועה בשושנים, ודברי רבינו האר"י ז"ל שהוסיף לרמוז בזה על שש שיני"ן שיש בפסוק הנז' דשמיטה, הם נפלאים יותר, דמה שייכות לשש שיני"ן אלו בפסוק זה, ומעיקרא מה היא כונת הכתוב להזכיר שש שיני"ן בפסוק זה, ועל מה ירמזון, ולכל צריך ביאור. ונ"ל בס"ד דשש שיני"ן הנזכרים בפסוק הנז' הם רומזים על ששה שיני"ן שיש בתפילין של ראש, והוא כי בכל תש"ר יש שני שיני"ן. אך ידוע מאמר רז"ל בגמרא מקום יש בראש להניח בו שני תפילין, אחד לפי סברת רש"י ז"ל, ואחד כפי סברת ר"ת ז"ל, ואיתא בזוהר חדש דתרווייהו צריכי וכל זה הוא בתפלת שחרית, אבל בתפלת מנחה מניחין תפלין אחד הנקרא שמושא רבה שהוא אצבעיים על אצבעים, נמצא שלשה מיני תפלין הם ובכל אחד יש שני שי"ן, הרי סך הכל הם שש שיני"ן. וידוע מ"ש בספר קה"י ז"ל בשם התיקונים דף כ"ד ע"א, שי"ן דתפילין הוא בינה, ועלה אתמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, פירוש שי"ן ר"ת שם ה' נקרא ע"ש, וידוע כי היובל הוא בסוד הבינה, והמספר שאנחנו מונין ליובל שהם שבע שנים שבע פעמים הוא בבינה, ולכן נודע הטעם שנרמזו בפסוק המדבר ביובל שהוא בסוד הבינה הששה שיני"ן של תפילין שהם בסוד הבינה:

והנה נודע מ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפסוק שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה, דהול"ל ואספת את התבואה, ואומרו תבואתה ללמד שהוא הפך טבעו של עולם, שכל קרקע אם יזרעו אותה שנה אחר שנה יתמעט פריה, ויחסר כל שנה שיעור מתבואתה מה שאין כן ארץ ישראל אחר שלקחוה ישראל איננה תחת הטבע, ולכן אע"פ שזורעים אותה ששה שנים בזא"ז אין פריה מתמעט אלא בשנה האחרונה של שש, ותתן תבואה בשנה הראשנה, ולז"א ואספת את תבואתה הידועה, שהיא תבואת שנה הראשנה עכ"ד ע"ש. נמצא מן השפעת ישראל בשש שנים של שמיטה בתבואת הארץ, יש הוכחה ברורה שאין ישראל עומדין תחת הטבע, אלא הם נזונין למעלה מן הטבע בהשגחתו יתברך בלבד, ולא בהצטרפות מלאכי מרום הממונים על פעולות הטבעיות, וז"ש דודי לי ואני לו, שאין אמצעי בינו לביני בהשפעה, וראיה והוכחה לזה הוא ממה שרועה אותי בשושנים, כלומר בשש שנים של שמיטה, דאין פרי האדמה הולכים ונחסרים שנה אחר שנה כאשר מחייב הטבע הנהוג בכל הארץ, ולכן זה הוא עדות ברור אשר דודי לי ואני לו. בלתי אמצעי בינינו בההשפעה, וזו היתה כונת רז"ל במה שדרשו פסוק זה של אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, תיבת בשושנים ר"ל בשש שנים של שמיטה:

ובזה מובן בס"ד, הרמז שהוסיף רבינו האר"י ז"ל על דברי רז"ל לפרש בתיבת שושנים, שיש בהם רמז גם על שש שיני"ן של פסוק וספרת לך שבע שבתות וכו', שהם רומזים אל שיני"ן של תפילין שהם בסוד הבינה, וידוע כי הפרנסה היא מן הבינה בסוד בני חיי ומזוני, ולכן בזכות מצות תפילין שיש בו ששה שיני"ן שהם סוד בינה תהיה הפרנסה, לכן שי"ן מלאה עולה מספר ש"ס כמנין ה"פ חסד, רמז לחמשה חסדים, ואמרתי בס"ד טעם לזה, דהתפילין נקרא חק וכמ"ש בגמרא על פסוק ושמרת את החוקה הזאת על מצות תפילין, וידוע דאמרו בגמרא מנ"ל דחק לישנא דמזוני הוא, שנאמר הטרפני לחם חוקי, ולכן בזכות השיני"ן של מצות תפלין שנקראת חק, תהיה הפרנסה שנקראת חק:

ועוד הוספתי בס"ד ברמז זה דשש שיני"ן דתפלין הנה שלשה שיני"ן מהם יש בהם תשעה ווי"ן, בכל אחת יש ג' ווי"ן, ושלשה מהם יש בהם י"ב ווי"ן שבכל אחת יש בה ארבע ווין, נמצא צירוף שניהם הוא בי"ט. שהוא ט' וי"ב, וידוע ששם בי"ט הוא יוצא מפסוק כי בי חשק ואפלטהו, וידוע ששם זה הוא בבינה שעולה מספר אהי"ה, ושם אהיה הוא בבינה, והבן:

והיו לך ימי שבתות השנים תשע וארבעים שנה (ויקרא כה:ח). קשה כל פסוק זה מיותר, מאחר שכבר אמר וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, נמצא שעולה המספר תשע וארבעים, וזה כל אדם יבין מדעתו לחשוב חשבון זה. ונ"ל בס"ד בא הכתוב ללמד כשאתה מונה את הימים בפרטותם אל תזכיר המנין שלהם להקדים העשרות על האחרים, שלא תאמר ארבעים ותשע שנה, שאין זה הסדר הוא סימן טוב, שאם תזכרנו כך יהיה הצירוף סדר מ"ט שהוא לשון התמוטטות, ואינו סימן טוב, דהא כתיב לא יתן לעולם מט לצדיק, וכתיב עושה אלה לא ימוט לעולם, אלא תזכיר סדר המנין ארבעים ותשע, שתקדים מספר העשרות על מספר האחדים שאין בצירוף זה לשון התמוטטות ולז"א והיו לך כשאתה מזכיר המנין בפרטיו תזכרהו בסדר שהוא תשע וארבעים, דאין כאן לשון התמוטטות, ועוד כי בסדר זה שאתה מקדים התשע תחלה יש בזה סימן טוב, דידוע מ"ש המפרשים ז"ל מספר התשע הוא משובח, כי לא ימוט, הא כיצד אם תוסיף על תשע עוד תשע כמוהו יהיה י"ח, והוא במ"ק עולה תשע, ואם תוסיף על י"ח עוד י"ח יהיה ל"ו, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על ל"ו עוד מספר ל"ו, יהיה ע"ב, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על ע"ב עוד ע"ב יהיה קמ"ד, ובמ"ק הוא תשע, ואם תוסיף על קמ"ד עוד קמ"ד יהיה רפ"ח ובמ"ק הוא י"ח, ומספר הי"ח במ"ק הוא תשע, וחוזר הדבר חלילה על תשע כאשר אמרנו, ונמצא מספר התשע לא ימוט. וכל מה שאתה מוסיף בו מספר כמוהו חוזר להיות תשע, ולכך אם תקדים מספר התשע בזכרך שנות היובל הוא לסימן טוב, ולכך תאמר תשע וארבעים שנה, ואל תאמר ארבעים ותשע:

ועוד נ"ל בס"ד, צוה הכתוב להזכיר המנין של השבעה שמיטות באותיות אלו, שהם תשע וארבעים שנה, כי באותיות אלו של תשע וארבעים נרמזה הבינה שה"ס היובל, והיינו דאותיות תשע וארבעים עולים מספר אלף ול"ב, וידוע דהבינה נקראת לב, כמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב, בינה לבא ובה הלב מבין, גם ידוע דהבינה נקראת אלף, כמ"ש בגמרא על אותיות אל"ף בי"ת אל"ף בינה, ולז"א והיו לך שבע שבתות השנים שהם שנות היובל תשע וארבעים שנה, כלומר תתבונן במספר אותיות אלו של תשע וארבעים, ותדע היכן הוא סוד היובל:

ועוד נ"ל בס"ד, דאיתא בזוה"ק, שבעה שבועות שמנו ישראל ביציאתם ממצרים, שהם מ"ט יום, וביום החמשים קבלו התורה שנתנה לנו מעולם הבינה הם דוגמת שמיטות שהם תשע וארבעים שנה, אשר בשנת החמשים היא שנת היובל, ששולטת בה הארת הבינה שהיא סוד היובל, נמצא לפ"ז מצוה זו של היובל שהיא נוהגת אחר שיכנסו ישראל לארץ, כבר קיימו דוגמתה בעצמם קודם קבלת התורה אחר יציאתם ממצרים שמנו שבעה שבועות, שהם מ"ט יום, וביום החמשים קבלו התורה שהיא מעולם הבינה, דלכן מתחלת באות בי"ת כנודע, יען דענין זה של שבעה שבועות שמנו קודם קבלת התורה, הוא ענין אחד דומה בדומה למנין שבעה שמיטות, שמקיימים זאת אחר כניסתם לארץ, וז"ש וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, שזאת הספירה תהיה אחר כניסתם לארץ ישראל, כי זו היא ממצות התלויים בארץ, שכבר היו לך אחר יצ"מ ספירה של ימי שבע שבתות שנים, שהם תשע וארבעים שנה, ימי דייקא, כלומר היתה לך ספירה בימים כנגד שבע שבתות השנים, שהם תשע וארבעים שנה, דדא ודא חד היא, אלא דקודם היתה הספירה בימים ושבועות, וכאן בספירה של היובל היא בשנים ושמיטות:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש הגאון השל"ה ז"ל, דכל מצוה מן תרי"ג מצות יש בה כללות חלקים של תרי"ב מצות, שהיא עצמה גוף, וכלול בה חלקים שהם כוחות של תרי"ב מצות האחרים, ולכן מי שמקיים המצוה במתכונתה במחשבה ודבור ומעשה, נחשב לו כאלו קיים כל תרי"ג מצות, ולז"א רז"ל דהאבות קיימו כל התורה כולה, כי בכל מצוה משבע מצות שקיימו יש כל המצות בכח, וכיון שקיימו כל מצוה משבע מצות במתכונתה, חשיב קיימו כל תרי"ג מצות עכ"ד. ועל פי זאת ההקדמה כתבו שכל מצוה שיש לה זמן מתחלתה ועד סופה, אם יעשה אותה האדם כראוי, אז כל יום ויום מן הזמן שלה נחשב כאלו קיים כל המצוה, ד"מ מצות ספירת העומר צריך לה מ"ט יום, עד שתהיה נשלמת, ואם האדם סופר כראוי בשלימות המחשבה וקדושתה, נחשב כאלו בכל יום שסופר בו עושה מצוה שלימה, יען כי בימים אלו שלא נשלמה עדיין מצות הספירה, הנה המצוה הזאת של הספירה היא בהם בסוג כח, שיש באלו הימים חלקים של כח, כי לא נשלמה המצוה בפועל אלא עד אחר שיושלמו ימי הספירה, ולפ"ד השל"ה ז"ל קדושת המחשבה של האדם ושלימות שלה עושה את הכח בסוג פועל, וכן כאן ימי הספירה שבם המצוה היא בכח, נחשב לאדם כאלו גמר אותה וקיים אותה בפועל:

והשתא לפ"ז גם במצות היובל שצריך לו מ"ט שנה עד שיהיה נשלם מצות היובל, אם האדם יקיים שבע השמיטות בשמחה ובקדושת המחשבה, וכונת הסוד שלה, נחשב לו כאלו כל יום ויום מן אלו מ"ט שנים השנים וקיים מצות היובל, כי בכל אלו המ"ט שנים מצות היובל היא בכח, ולא יהיה בפועל אלא עד אחר מ"ט שנה, ולפי האמור לעיל דקדושת המחשבה ושלימותה עושה את הכח בסוג פועל. ובזה יובן וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, וספרת הוא לשון מספר, וגם הוא לשון זוהר והארה כמו לבנת הספיר, נופך ספיר, דהיינו במספר זה תעשה זוהר והארה במחשבה וכונה שלך, אז עי"כ תזכה והיו לך ימי דייקא, דהיינו הימים של שבתות השנים אלו הם כל יום ויום נחשב לך שהשלמת בו תשע וארבעים שנה:

כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כה:יב). נ"ל בס"ד, דידוע יובל רמז לתורה, כי בה האדם יוצא לחירות, דכתיב חרות על הלוחות, וע"ד האמת הוא דהיובל הוא בבינה, ותורה מבינה נפקא, ואמרתי טעם פשוט שנקראת יובל, כי כל התורה רמוזה בעשרת הדברות כמ"ש רז"ל, וזה יו"ד דיובל, והיא מתחלת באות בי"ת ומסיימת באות למ"ד, ואמצע התורה הוא וא"ו דגחון כנז' בגמרא, הרי אותיות וב"ל דיובל, אך מצינו שהתורה נקראת בלשון נקבה, כמ"ש רז"ל בגמרא, והטעם פרשתי בס"ד, להורות כי האדם צריך לעסוק בה להוציא ממנה בנים שהם חדושי תורה שנקראים בנים, ולא סגי ליה בגרסא בלבד, ולכן נקראת בלשון נקבה, כי הנקבה מתעברת ויולדת, מה שאין כן הזכר אינו מתעבר ומוליד אלא מזריע בלבד, וז"ש כי יובל היא התורה קודש תהיה לכם, דע"י שתעסקו בה יהיה לכם דין קודם, כמש"ה קודש ישראל לה' ע"י ראשית תבואתו זו התורה שנקראת תבואה, וע"י הקדושה שיהיה לכם אז תלמדו בה גם בעת הלינה שלכם, שתקבל הנשמה שלכם דברי תורה מן הישיבות של מעלה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר פרי עץ חיים. והנה אותיות שדה במלואם כזה שי"ן דל"ת ה"ה המלוי הוא אותיות תלינ"ה, וז"ש מן השדה, ר"ל מאותיות הנרמזים במלוי השדה שהם אותיות תלינה, תאכל את תבואתה של התורה, שגם בעת שתלינה, שהוא זמן שינה, שגופך לן על מטתו, תקבל נשמתך דברי תורה מלמעלה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש תחום שבת, שהקדושה נקראת שדה, והקליפה נקראת שקר, והאותיות הם שוות, דאות ה' של שדה ואות ק' של שקר שניהם בציור אחד, רק שרגל שמאל של אות ה' נתארך מעט ונעשה אות ק', גם אות ד' ואות ר' הם בציור אחד, ואין הפרש ביניהם אלא רק תג אחד ועוקץ אחד שבאחור אות ד' ע"ש. וז"ש כי יובל היא, כלומר כשאתם מקיימים ומצות היובל שהוא סוד הבינה שכחה רב לדחות החיצונים והקליפות, אז קודש תהיה לכם, שתתחזקו ותתאמצו בדרגא דקדושה, ולא תתערב בהשפע שלכם הקליפה שהיא דרגא דשקר, אלא מן השדה דרגא דקדושה לבדה, בלתי תערובת שקר תאכלו את תבואתה:

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (ויקרא כה:יד). י"ל בכפל הלשון שאמרו תמכרו ממכר, וסגי לומר וכי תמכרו לעמיתך, ועוד אומרו או קנה מיד עמיתך, האי נמי מיותר, כיון דאמר תמכר נכלל בזה גם הקונה, דאם קונה אין כאן מוכר נמי אין כאן. ונ"ל בס"ד, מעשה בראובן שהיה עשיר ונדיב לב מאד, והיה לו אהוב אחד שמו שמעון שאוהב אותו הרבה, אך שמעון היה עני, והיה רוצה ליתן לו מתנות בחנם, ואינו רוצה ליקח כלום, ויאמר לו ראובן קח ממני מאה דנרים בתורת הלואה, ולך לשוק של מוכרי אבנים טובות, ותעסוק בהם ותרויח ותתפרנס, ואח"כ תחזיר לי הקרן מן הריוח, ועל מסחר אבנים טובות אין אחריות דגניבה ואבידה, תניחם בכיס א' ותקשור אותו על לבך. ויאמר לו טוב הדבר, אך אני אין לי ידיעה במסחר זה של אבנים טובות, ואיך אעסוק בו, ויאמר לו אני אצוה לסרסור אחד המצוי שם בעסק זה, והוא ישים עיניו עליך ויביא לך סחורה בערך טוב שקרוב לשכר ורחוק מן הפסד. ויאמר טוב הדבר, וכן אעשה, וקבל מראובן מאה דנרים, והלך לשוק של מסחר אבנים טובות. מה עשה ראובן שלח אחר סרסור אחד המצוי שם, ויתן לו אבן אחת טובה ששוה אלף דנרים, ויצוהו שימסור לאיש אחד, ויביא את האיש אצל שמעון, וימכור האבן הזאת לשמעון במאה דנרים, וכן עשה, ומסר שמעון מאה הדנרים שבידו, וקבל את האבן, ולעת ערב חזר מן השוק ויבא אצל ראובן, ויגד לו שקנה אבן אחת במאה דנרים, ויראהו את האבן, ויאמר ראובן לא אאמין שימכור אדם את האבן הזאת במאה דנרים, והיא שוה לפחות אלף דנרים, וישבע לו שמעון שקנאה במאה דנרים, וא"ל תגיד לי בכמה אתרצה למכור אותה למחר, ויאמר לא תמכור בפחות מאלף דנרים, וביום שני הלך שמעון לשוק ההוא, ויאמר להסרסור אני רוצה למכור האבן, תביא לי קונה, והסרסור מצא לו אחד שיקנה בת"ר דנרים, וזה לא קבל למכור וטרח ומצא אחד שיקנה בת"ת דנרים, וג"כ לא קבל למכור, ויאמר לו הסרסור אתה קנית אתמול זאת האבן במאה, ואיך לא תרצה למכור בת"ת שאתה מרויח ת"ש דנרים, ויאמר שמעון אני שאלתי את ראובן אהובי כמה ערכה של זאת, ויאמר אלף, על כן אין אני מוכר פחות מאלף, והוכרח הסרסור לטרוח הרבה עד שמצא אחד שיקנה באלף, ומסר לשמעון אלף דנרים, ומכר את האבן, ולעת ערב בא אצל ראובן ושמח שמחה גדולה, ונתן לו תודה על אשר הרויח כ"כ על ידי מעותיו, ושלם לו המאה זהובים, ונשאר בידו תת"ק זהובים ריוח. וביום השלישי מסר ראובן לסרסור אבן אחרת ששוה יותר משני אלפים דנרים, ויאמר לו שימסרנה למראה עינים ביד איש אחד, וימכרנה לשמעון בת"ק דנרים, וכן עשה ביום השלישי שקנה שמעון את האבן בת"ק דנרים, ולעת ערב בא אצל ראובן לידע אם יעלה לו ריוח מזה האבן שקנאה בת"ק, ויאמר לא אאמין שימכרו לך זה האבן בת"ק והיא שוה יותר מן שני אלפים, ואם היו מביאים אותה לי הייתי קונה תכף ומיד בשני אלפים, ויאמר לו שמעון א"כ תקנה אותה ממני עתה בשני אלפים, ולא אצטרך למכרה בשוק אע"פ שאפשר למצוא קונה ביותר, וכן עשה ראובן נתן לו שני אלפים, ולקח האבן מידו ונמצא עלה בידו ריוח משני דברים אלו תת"ק דנרים ביום השני, ואלף ות"ק ביום השלישי:

והנה על מציאות כזאת באה התורה להזהיר באונאת ממון, והוא דעל מכר של אבן הראשנה שנמכרה לשמעון יום ראשון במאה, וביום השני מכר אותה באלף, יש צד סברה לומר, כיון דשמעון קנאה במאה מחמת ערמה של ראובן שרצה להנותו בערמה זו, שהיא שוה אלף, אם לא היה טורח הסרסור ביום שני למצוא לו לוקח באלף, אלא בפחות אין זו אונאה, ולכך בא הכתוב ללמד על מציאות כזו המכירה, כיון שראובן קנה אותה במאה נעשית שלו וזכה בה, על כן אם יאנו אותו למכרה בפחות מאלף שהוא כדי שווייה, באמת יש בזה איסור אונאה, ועל זה אמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך, שעשית ערמה בשני ממכרים לטובת עמיתך אל תונו בכה"ג איש את אחיו, וכן או קנה מיד עמיתך כה"ג דהוה באבן השנית, אשר ראובן עצמו שהוא בעל האבן היה הוא הקונה, ג"כ אסור לקנותה בפחות משוייה כי אע"פ שהאבן הזאת שלו היתה, והוא מכרה לשמעון בפחות הרבה שהוא רביע מכדי שווייה, עכ"ז כיון שקנאה שמעון בת"ק, נעשית ממון גמור שלו, ואסור לאנות אותו במקחה, שגם בכה"ג אני מצוה אתכם אל תונו איש את אחיו:

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו (ויקרא כה:כט). נ"ל בס"ד לרמוז ואיש השי"ת נקרא איש מלחמה כנז' בשירת הים, כי ימכור בית מושב עיר חומה גזירת החרבן מכנה אותה בשם מכירה, ובית מושב הוא בהמ"ק שהוא מושב קבוע, ואינו כמשכן שהוא היה מתטלטל ממקום למקום, והיה בנוי בירושלים שהיא נקראת עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ר"ל עד תום הפגם וקלקול העונות אשר גרמו את ממכרו, כלומר שגרמו חרבנו, ויש המשך זמן לגאולתו שני אלפים שנים, דארז"ל ששה אלפי שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, דהיינו אלף החמישי ואלף הששי כל שנה ושנה שבהם היא ראויה לביאת המשיח ולבנין בהמ"ק, וידוע כל אלף שנה נקראים אצל הקב"ה יום אחד, כמ"ש רז"ל על פסוק אלף שנים בעיניך כיום אתמול:

אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה:לו-לז). נ"ל בס"ד כפל לשונות הכתבים האלה, ע"פ מ"ש רז"ל הנותן ברבית [אינו] קם בתחיית המתים, ומעשה היה בזמן הגאון רבינו עקיבה איגר ז"ל, שהיה בעירו עשיר גדול דכל עסקיו היו ברבית, ומזה נתעשר בעושר גדול, ואחר שמת לא רצו הקהל לקברו עד שיתנו יורשיו שני אלפים רייא"ל כסף לקופת הכולל של העיר, והלכו בניו וקבלו אצל הנסיך על הדבר הזה, באומרם שאין דרכם ליקח בשביל קבורה אפילו מעשיר גדול מאד יותר מעשרים רייא"ל כסף, ובעבור אביהם תובעים שני אלפים רייא"ל, והרי זה עול גדול שא"א לסבלו, וישלח הנסיך ויקרא את הגאון רבי עקיבה איגר ז"ל הנז', וידבר אתו קשות על הדבר הזה, ויענהו הגאון בתלמוד שלנו כתוב שהמלוה ברבית שכל עסקיו הם בכך אינו קם בתחיית המתים, אלא ישאר בקבר, והנה זה האיש כל הרווחתו ופרנסתו היה מן הרבית ומזה נתעשר על כן בשלמא שאר ישראל שבודאי יקומו בתחיית המתים אין המתים לוקחין קרקע של הקבר מן הקהל לאחוזה, ורק נקברים בה בשכירות, יען כי בתחיית המתים יצאו ממנה וילכו לביתם לשלום, ואין אנחנו יכולין להעמיס עליהם שכירות הרבה, דאין אנחנו יודעים כמה ידורו בקרקע זו של הקבר, דאולי אחר שנה זו יבא המשיח, ואחר מעט שנים יחיו המתים ויקומו מקבריהם, ואין להם עוד צורך בקרקע זו של הקבר, אבל זה האיש כיון דאינו קם בתחיית המתים, נמצא הדבר ברור שלוקח גוף הקרקע של הקבר לאחוזת עולם עד אין קץ, וכיון שקרקע זו שנתייחדה לקבורת המתים, היא מקודשת אצלינו, וערכה לפי גודל קדושתה רב הוא מאד לכך עשינו לה ערך לפי כבוד קדושתה סך שני אלפים רייא"ל כסף. וערבה להנסיך תשובה זו של הגאון, ויצו שיתנו היורשים כאשר הושת עליהם מן העדה, ואם לאו יקברו אותו אצלם, ע"כ שמעתי:

ובזה יובן בס"ד הכתובים כאן, אל תקח מאתו נשך ותרבית, והטעם חדא ויראת מאלהיך שצוך על הדבר הזה, ועוד הנה בזה תלויה תחיה שלך לעתיד, דעל ידי שאינך לוקח מאחיך נשך ותרבית תקום בתחיית המתים, שתחיה אתה ואחיך עמך, ולא תשאר בקבר וזהו וחי אחיך עמך, שתחיה אתה ואחיך ביחד, ותעמדו שניכם יחדיו. ועוד הוסיף הכתוב להודיע לאדם תועלת אחרת שיהיה לו מזה שהוא מונע עצמו מליקח נשך והוא כי עי"כ במרבית לא תתן אכלך, והוא מלשון ואכלה אתכם ארץ אויבכם, בפרשת בחקותי סי' כ"ו, ולכן הקבר נקרא בשם אוכל שהוא אוכל בשר האדם הנקבר בו, וכן הוא כאן בא לומר שאם תקח נשך אינך קם בתחיית המתים, ולכך תהיה קרקע הקבר לך לאחוזת נצח, ותהיה מוכרח לשלם ע"פ הדין בעבורה ממון רב וכמו שטען הגאון רבי עקיבה איגר ז"ל בעבור קבר של אותו העשיר שהיה נותן בנשך, וזהו אכלה הוא קרקע הקבר שאוכלת בשרך, אל תצטרך לקנותה במרבית כלומר ברבוי ממון:

ובזה יובן מה שקרא הכתוב לעשו איש שדה, דכתיב ויהי עשו איש ציד איש שדה, יען כי הוא אינו קם בתחיית המתים, מאחר שכפר בה, כמ"ש חז"ל ונמצא הקבר שלו בשדה אדום הוא חלוט לו לעולם, שאינו יוצא ממנו, ולכך קרוי איש שדה חוץ מן הראש שלו שהושלך במערה של האבות, דאפשר שהוא שאני בזה, וברוך היודע איך יהיה בו לעתיד:

אחרי נמכר גאולה תהיה לו (ויקרא כה:מח). קשה פשיטה דהגאולה תהיה אחר שנמכר ולא קודם, ונ"ל בס"ד רמז הכתוב, שהגואלים יהיו קלים בגאולתו, ולא יתנהגו בכבידות פן יטמע, ונרמז זה אחרי אותיות נמכר יש אותיות קלים, כלומר הגאולה תהיה לו על ידי אנשים קלים ולא כבדים:

ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (ויקרא כה:כד). נ"ל בס"ד, ידוע דארז"ל התורה נקראת ארץ, דכתיב ארוכה מארץ מדה, וידוע דישראל נשמותם אחוזים בתורה, כמ"ש דורשי רשומות, ישראל נטרקון יש ששים רבוא אותיות לתורה, וידוע דארץ הוא כינוי לספירת המלכות שנקראת ארץ, וידוע שיש שני הארות גדולות נמשכים לספירת המלכות, האחת היא הארת שלשה אלפי"ן דשם אהי"ה במלוי אלפי”ן, שעולה מספרם שלג, בסוד כי לשלג יאמר הוי ארץ, ואלו נמשכים ע"י עסק תורה שבכתב, והארה השנית היא מלוי דמלוי שם אדנ"י שהוא ל"ה אותיות, אם תמלא התי"ו ביו"ד שהיא בחינה עליונה, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק ועתה יגדל נא כח אדני, והארה זו תהיה לה בשבתות ויו"ט, אבל בחול יהיה ל"ד אותיות, דאות תי"ו לא תתמלא ביו"ד אלא ת"ו בלא יו"ד, וזה מורה על דלות שהוא מספר דל, וזו הארה של ל"ה אותיות תהיה ע"י זכות תורה שבע"פ שהיא סוד שם אדנ"י, וז"ש ובכל ארץ אחוזתכם זו התורה שנקראת ארץ שאתם אחוזים בה, ואמר בכל ר"ל בתורה שבכתב ותורה שבע"פ גאולה תתנו לארץ, כתיב גאלה וקרינן גאולה בוא"ו, ודרשינן כפי הקריאה, ותחלקנה לשלש חלקים דקרינן בה ג' א' ול"ה, כלומר ג' אותיות א' של שם אהי"ה, ול"ה אותיות של מלוי המילוי דשם אדנ"י תתנו לארץ היא ספירת המלכות: