למען שתי אותותי אלה בקרבו (שמות י:א). נ"ל בס"ד דידוע ששם הוי"ה במלוי אלפי”ן עולה מספר מ"ה שהוא מספר גאולה, וע"י העונות שישראל הם בגולה יתעלם אות א' דמלוי וא"ו וישאר מספר מ"ד שהוא מספר גולה, ובגאולת ישראל ממצרים נתגלה אות א' במלוי וא"ו ונעשה בו מספר גאולה, ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק בן איש חי רמז הכתוב נורא תהלות עושה פלא בהפוך אתוואן. ועוד פרשתי בפרשת וארא עוד פסוקים בפסוק למחר יהיה האות הזה ע"ש. וידוע דאות אל"ף יתייחס להשי"ת כי אות א' מספרו אחד, והשי"ת אחד, גם אות א' צורתו וא"ו ושני יודי"ן שהם מספר כ"ו כמנין שם הוי"ה, וז"ש הכבדתי את לבו להרבות בנסים למען שתי אותותי אלה רמז לאות אל"ף שבו רמוז שמו יתברך, לכן קראו אותותי אל תקרי אותותי אלא אותיותי כמ"ש רז"ל בשאר מקומות, בקרבו קרי בה בקרב וא"ו דהיינו שאשלים אות א' במלוי הוא"ו שיתגלה בו אל"ף ויהיה שלם במספר גאולה ואז אגאל את ישראל:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי פרעה במלוי שמו כזה פ"ה רי"ש עי"ן ה"ה, יש מספר ש"ף כמנין מצרים, וידוע דהשר של מצרים שמו מצרים, וכמ"ש רז"ל ע"פ וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים מצרים העליון וידוע שהשר היתה תלויה מתתו בקי"ס ושם זמנו דהא בהא תליא וקי"ס סיבתה היתה מחמת כובד לבו של פרעה שרדף אחר ישראל ללחום בם כמ"ש ארדף אשיג אחלק שלל וטבע בים, ואז גם שרו הנקרא מצרים שרמוז בקרב אותיות פרעה מת על שפת הים, ולז"א כי אני הכבדתי את לבו בהמשך רב למען שתי אותותי הם המכות עד השר שלו הרמוז בקרבו של פרעה, כי כבדות הלב שאני עושה לפרעה יתגלגל ממנה עניינים עד שיגיעו המכות גם להשר שלו:

או יובן בס"ד דידוע מה שחקרו המפרשים ז"ל למה עשה לו כבדות לב בכל פעם להרבות בנסים, והיה די שיאריך מכה אחת עליו זמן הרבה עד שילאה ולא יוכל לסבול אותה, ובע"כ ישלחם או יביא לו מכת בכורות בתחלה והיה משלחם תכף כאשר נעשה באמת במכת בכורות, אך הטעם הוא נראה ע"פ משל לאדם שהיה מהלך במדבר ומצא מציאה עשרה אלפים זהב בבת אחת ושמח שמחה גדולה, וחבירו היה הולך במדבר ומצא מציאה אלף זהובים ושמח שמחה גדולה, והלך עוד ומצא אלף וכן עזה"ד כל מציאה היתה אלף זהוב, ועד שהגיע למדינתו נעשה בידו עשרת אלפים זהובים, הנה אע"פ שהם שוים בסך הממון עכ"ז טובה של השני היא יותר גדולה, כי הראשון שמח שמחה אחת, אך השני עשרה שמחות שמח, וכן ישראל אם היה מביא על מצרים מכת בכורות בתחלה היה משלחם פרעה תכף וישראל היו שמחים שמחה אחת על הנס, אך עתה שעשה להם עשרה נסים ע"י שהביא עליו עשרה מכות שמחו ישראל עשרה שמחות בעשרה נסים שבהם רבו שמחות בישראל, וידוע דאות ו"ה של שם הוי"ה ב"ה הם מורין על השמחה כי ו"ה לשון שמחה, כמ"ש רז"ל בין וי לוה ניצול ריב"ז, ולכן ארז"ל כל והיה הוא לשון שמחה, וכל ויהי הוא לשון צער, ולכן משנכנס אדר מרבין בשמחה. כי בו נעשו נסים גדולים שבהם נתעלו ו"ה שבשם הוי"ה, אבל באב שרבו בו צרות גדולות ממעטין בשמחה, וידוע דאותות י"ה שבשם הוי"ה הם עלמין דאתכסיין, ואותיות ו"ה שבשם הם עלמין דאתגליין ולכן על ו"ה שבשם יצדק לומר לשון אלה כי אלה יאמר על דבר גלוי, וכמ"ש בתה"י ז"ל דאלה יאמר על ו"ה שבשם ב"ה, וז"ש למען שתי אותותי אלה רמז לאותיות ו"ה שבשמי שהם עלמין דאתגליין דנאמר עליהם אלה, והם מורין על שמחה שתי לשון שתי, כמו בשתי או בערב שהוא החוט המשוך והולך לאורך הבגד, וכאן הוא ר"ל אמשיך אותותי אלה שהם ו"ה שבשמי דמורין על השמחה, שהם לשון שמחה אמשכם ואאריך אותם כחוט השתי ההולך ונמשך לאורך הבגד, בקרבו לשון מלחמה, כלומר במלחמה שלו שאנכי נלחם בו אאריך ואמשיך השמחה על ידי רבוי הנסים שאני מרבה מחמת הכבדת לבו ולב עבדיו:

ובזה יובן בס"ד מ"ש המגיד בשבח רבוי הנסים שנעשו עשרה, אע"פ שהיה כדי סיפוק באחת דוקא, והוא אומרו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, והיינו על אחת שעשה בראשנה שהיתה מספקת לבדה, הוסיף עוד טובה שהיא כפולה עליה שבזה נמצא נעשו שלש שהם שתים של זו הכפל ועם האחת הראשונה נעשו שלשה, ואלו השלש עשה אחריהם עוד טובה שהיא מכופלת על אלו השלש שהיא שיעור ששה שהם כפליים על השלשה, הרי נעשו סך הכל תשעה, אשר הם מתייחסים למשה ואהרן, ועוד יש טובה נוספת על התשעה והיא למקום עלינו שזאת תתייחס למעשיו יתברך והיא מכת בכורות, נמצא במקום שהיה מספיק לגאולה בראשנה לבדה שהיא מכת הדם אם היתה מתארכת ולא תסלק ימים הרבה, הנה הוא יתברך עשה רבוי נסים עד עשרה כדי שנשמח שמחות הרבה:

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם (שמות י:ב). מקשים למה אמר אשר התעללתי דקרי למכות בשם שחוק, גם הדברים נראין כפולים דמ"ש ואת אותותי אשר שמתי בם היינו מ"ש אשר התעללתי. ונ"ל בס"ד דארז"ל הרבה מן המצריים החביאו בליל פסח את בכורותיהם בבתי ישראל ובבא המשחית לבית המצרי ולא ראה שם בכור הכה את גדול הבית הבכור, כי גדול הבית הוא נחשב כמו הבכור. ובזה מתורץ היטב דקדוק גדול בפסוק, שאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, משמע דמכת בכורות היתה על ידו יתברך ולא ע"י מלאך, ואח"כ אמר ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, דמשמע מזה דבכורי מצרים הוכו ע"י המשחית שנכנס בביתם והכם. ועוד איכא קושיא הסימן של הדם למאי איצטריך, ובזה ניחא כי המצריים החביאו כמה בכורות בבתי ישראל והמשחית לא נכנס אלא לבתי מצרים להרוג בכוריהם כאשר נצטווה, ולכך בבית שלא היה שם בכור הכה גדול הבית, אבל לאותם הבכורות המצריים שהוחבאו בבתי ישראל לא הכם המשחית שאם יכנס לבתי ישראל להכותם לא יבחין, ואפשר שיכה גם בכורי ישראל עמהם, ולכך בכורי מצרים אלו שהוחבאו בבתי ישראל הוכו על ידו יתברך, ועל זה נאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים, ונמצא כי מצרים לקו בכפלים, ותקנתם היה קלקלתם כי הם החביאו בכורותיהם בבתי ישראל, ואבותיהם הפסידו כי גם הם הוכו ע"י המשחיתים בביתם, כי המשחית כשלא ראה בכור הכה את גדול הבית במקומו, ודבר זה היה קשה על המצריים יותר ויותר, אחר שראו שהם הסבו יתרון רעה על עצמם:

ולכן צוה הקב"ה שיתנו סימן בפתח ע"י הדם כדי שיכיר המשחית ולא יכנס, הנה זה הסימן היה לתקלה למצרים שהיו מחביאים בכורותיהם בבתי ישראל, ועי"כ יהיו לוקים כפלים שגם גדולי הבית הוכו, והיינו שאם לא היה זה הסימן לא היו המצריים נותנים בכורותיהם בבתי ישראל, כי היו אומרים מה תקנה יש בזה, הלא המשחית יכנס גם בבית ישראל ויהרגנו, וא"כ יותר טוב שיהיה בכורם מוכה בביתם ולא יהיה מוכה בבית ישראל אויביו, אך כיון שראו שעשו סימן על הפתח שהוא סימן למשחית שלא יכנס, א"כ נתברר להם שאין המשחית נכנס בבתי ישראל, ונמצאו בתי ישראל ערי מקלט, לכך החביאו בניהם שם, והם לא ידעו כי הן אמת המשחית לא יכנס מפני שאינו מבחין, הנה הם יהיו מוכים על ידו יתברך. וזהו השחוק ששחק הקב"ה במצריים בדבר זה שעי"כ שם אותותיו של מכת בכורות בם, כלומר במצריים עצמן, כי מלבד הבכורות שלהם הם עצמן נעשה להם דין בכורות ולקו, ולולי זה לא היו נהרגים גדולי הבית כדין בכורות:

ובזה יובן ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים, ר"ל שחקתי בהם שעשיתי סימן בהם שיהיו טועין בו, ועי"כ תוכפל צרתם על ידם, והיינו ע"י שצויתי את ישראל שיעשו סימן בדם על פתחיהן, בזה טעו המצריים שחשבו בתי ישראל יהיו ערי מקלט לבכורותיהם, ולכך הבריחו אותם שם להצילם ועי"כ נכפלה צרתם דמלבד הבכורות מתו גדולי הבית, וז"ש ואת אותותי של מכת בכורות שמתי בם במצריים עצמן שאינם בכורות ממש, ולכך לא היה בית אשר אין שם מת, ונתקיים בהם גמלא בעא קרני אודני דהוו ליה גזיזו מיניה, וגבר ישראל:

או יובן אומרו את אותותי אשר שמתי בם ע"פ מ"ש רז"ל בפסוק למכה מצרים בבכוריהם, שהבכורות קמו בערב פסח והכו מכה רבה במצריים, בשומעם שהם יהיו מוכים באותה הלילה, וזה ההרג שהיה למצרים הם בהם, היה קשה עליהם יותר מכל המכות, ולז"א ואת אותותי אשר שמתי בם, שיצאה אש מהם ותאכל אותם:

ועוד נ"ל בס"ד לרמוז אשר התעללתי תניח למ"ד אחד מן התעללתי סמוך לאות ת', אז נקראת הת"ל עלתי במצרים, שנעשה עילויי לחמשה שמות אלהים אשר מספרם ת"ל, דאע"ג שהם לא היו בקושי השעבוד אלא פ"ו שנים כמנין שם אלהים אחד, ונשאר שמ"ד, עכ"ז נמתקו הארבעה שהם שמ"ד בזכות משה רע”ה שמספרו שמ"ה מספר אחד יתר על שמ"ד וכנז' בספרי המקובלים ז"ל. ועוד את אותותי אשר שמתי בם קרי בה במ"ם, היא מ"ם סתומה של מצרים עשיתי אותה פתוחה שנקראת מצרימה, ובזה יצאו ישראל מתוכם מתוך מ"ם, ובחדוש זה שחדשתי לעשות אותיות מ"ה במצרים כדי לפתוח לכם פתח הגאולה שעולה מספר מ"ה, אז וידעתם כי אני ה' ששם הוי"ה שלם במלוי אלפי"ן שעולה מספר מ"ה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו אשר התעללתי במצרים והיינו כי בגזרת פרעה שגזר הבן הילוד היאורה תשליכוהו יש להתקשות למה גזר רק על הזכרים דבשלמא בגזרת הלידה שגזר אם בן הוא והמתם אותו ואם בת היא וחיה, עשה כן כדי שלא ירגישו ישראל שהמילדות חונקים אותם, אלא יחשבו שזו היא גזרה מן השמים על הזכרים שיהיו נולדים חנוקים, שאם המילדות חונקים אותם ע"פ גזרת פרעה למה אין חונקים הנקבות אבל גזרה זו דהשלכה ליאור המצריים עושים זה להדיה שמשליכים הילדים בחזקה ליאור, ולמה לא גזר שישליכו גם הנקבות אשר רואין. ופרשתי בס"ד טעם לזה בהקדים מ"ש בגמרא דסוטה א"ר סמאי שלשה היו באותה עצה בלעם ואיוב ויתרו, בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכה שמבני בניו ישבו בלשכת הגזית שנאמר וממשפחות סופרים יושבי יעבץ ע"ש. והקשה הרב אם לבינה ז"ל, שהשותק והבורח השוו שניהם יחד בשתיקה ומניעת העצה, ולמה איוב נידון ביסורין ויתרו זכה ללשכת הגזית ע"ש ונ"ל בס"ד כי פרעה בחר בשלשה יועצים על הדבר הזה ולא יותר, מפני שכל עצה לא תהיה חזקה לסמוך עליה אם לא תהיה בהסכמת שני דיעות, ולכן בחר בשלשה כדי שאם יהיה מחלוקת בזה בין יועץ הראשון ויועץ הב' יבא השלישי ויסכים כאחד מהם ואז יתבטלו דברי האחד מפני השנים, ולהיות כי בלעם היה קוסם גדול וראש הטמאים, נבחר להיות יועץ הראשון בדבר הזה, והוא אשר יעץ על השלכתם במים, כי בירר טעם הכרחי לעצה זו, כמ"ש רז"ל בגמרא שאמרו הבה נתחכמה למושיען של ישראל במה נדונם, נדונם באש ילקו על זה מאלהיהם דכתיב כי באש ה' נשפט, ואם נדון אותם בחרב ג"כ יהיו לוקין בחרב על זה, דכתיב וחרבו שלופה בידו, בואו ונדונם במים שכבר אמר ונשבע שלא יביא מבול לעולם, ע"ש. העצה הזאת יצאה מן בלעם כשבחר בו פרעה לישב עם איוב ויתרו ביחד, כדי שיסכימו על עצה נכונה איך ידונו את ישראל לכלותם, והם לא יהיו נזוקין ונשפטים מאלהי ישראל, והוא אשר הסכים לדון אותם במים, וכן פירש רש"י ז"ל שלשה היו באותה עצה של הבה נתחכמה לו ע"ש, נמצא בלעם הוא שהסכים על המים, ולא בדבר אחר מחמת הטעמים הנזכרים:

ואחר שיעץ בלעם על המים עדיין לא נתאמתה העצה, ולא נתקבלה לעשות מעשה בכך, אלא עד שתהיה בהסכמת היועץ השני שבשלשה שבחר בהם פרעה. והנה איוב שהיה שני בכלל השלשה, אם היה טוען וסותר העצה הזו של המים שיעץ בלעם, היו שואלין מן השלישי שהוא יתרו לראות דעתו אך כיון דאיוב שהוא השני לבלעם לא אמר כלום, אלא שתק, ש"מ הסכים לדברי בלעם, פי בכ"מ דנין השתיקה כהודאה, וכיון דהודה חייב מחמת כי שתק, אז פרעה החליט בדעתו לקיים גזרה זו של המים, ולא היה צריך לידע איך היא הסכמת יתרו, כיון דאיכא שתי דיעות בגזרת המים. והנה יתרו מחמת טוהר לבו שהיה אוהב את ישראל, היה רוצה לטעון דברים לסתור העצה הזאת של המים, אך השי"ת ראה שאם יסתור לא יועיל לישראל כלום, אפילו אם יאמר דברים של טעם, מאחר דאיכא שתי דיעות מסכימים כאחד, שהם בלעם ואיוב, ולכך שם הקב"ה בלב יתרו שיעשה בריחה שברח תכף ומיד ממצרים ויפקד מושבו מן חצר המלכות של פרעה, ולא נודע איה הוא. והנה ידוע מ"ש בגמרא, דמלכים הקדמונים היה להם ניחוש אם גוזרים גזרה ואחר שגזרו מת אחד מן השרים הגדולים שלהם מבטלים הגזרה, כי מיתת אותו השר סימן שלא יצליחו באותה גזרה, וכ"ש במצרים שכל עסקם היה בנחושים וקסמים, היה ניחוש זה חזק אצלם ולכן נתחכם יתרו לברוח להיות נפקד מהם, ונעשה בלב פרעה ושריו חשש גדול מאותה הגזרה, וכ"ש שנפקד איש אחד מן השלשה שנבחרו בעבור אותה עצה, דאיכא למיחש בזה טפי, ולכך הסכים פרעה לבטל הגזרה, אך כיון שלא מת אלא רק נפקד, לא ביטל אותה לגמרי, אלא קיים אותה במקצת, דהיינו בזכרים הנולדים בלבד, ולא בנקבות הנולדים, ולכך גזר כל בן הילוד היאורה תשלכוהו, וכל הבת תחיון:

ולכן תמצא לכל אחד מן השלשה שהיו באותה עצה נעשה גמול כפי מעשהו, והיינו בלעם שדבר בפירוש על רעתם לדונם במים מיתה ממש לחנקם במים, אז גם הוא נענש במיתה שהומת בפועל, ואיוב אשר לא דבר בפה מלא אלא שתק, ונדונה שתיקתו כהודאה בכף הדמיון, לכן לא מת ממש אלא נידון בצרעת, דמצורע חשיב כמת ואינו מת ממש, אבל יתרו שברח וגרם בזה הצלה לישראל שנתרפפה הגזרה וחיו הנקבות, וגם למקצת זכרים הוה הצלה פורתא, זכה שישבו בניו בלשכת הגזית, שטובה זו הגיעה לבניו וכאלו הגיעה אליו, כי תפארת בנים אבותם:

ועתה בא וראה חסדי השי"ת עלת כל העלות, כמה סיבות סיבב לטובת ישראל בענין זה, והוא כי מנהגו של עולם שגוזרין המלכים איזה גזרה על העם היושבים תחת ממשלתם, תתחיל הרעה מן השרים ועבדי המלך, שיעשו מלשינות להלשין על אותם העם, ואז יטב לב המלך לעשות להם רעה, אך כאן אצל ישראל לא התחילה הרעה מן שרי פרעה ועבדיו שנתעוררו להלשין על ישראל לפרעה כדי שיגזור עליהם גזירות רעות אלו אלא פרעה הוא אשר נתעורר תחלה להרע להם, שהוא נתעורר לדרוש עצה מיועציו בעבור נזק ישראל, איך יזיק להם ויאבדם ח"ו, וכמ"ש רז"ל מפני מה פרעה היה לוקה תחלה במכות מצרים, מפני שהוא התחיל בעצה תחלה, דכתיב ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום וכו', לכך ממנו היתה מתחלת הפרענות, וכנז' בגמרא דסוטה ובמדרש רבא, וכן הביא רש"י ז"ל בפסוק ועלו ובאו בביתך וכו' ובבית עבדיך ובעמך, וכל זה היתה סיבה מאת השי"ת שגזר שתתחיל התעוררות זו מן פרעה כדי שהוא ילקה תחלה, ובזה יהיה נחת רוח לישראל, בראותם כי המכה שולטת ומתחלת בפרעה תחלה, וגם היה נעשה קדוש השם יותר בזה, שהנס נתעלה יותר, כי ראו שהצפרדעים כשעלו מן היאור לא נכנסו תחלה לבתים שהם סמוכים ליאור, ונתפשטו לאט לאט עד שהגיעו לבתי פרעה ונכנסו שם, אלא תחלה כשעלו מן היאור לא נכנסו בבתים שאצלם, אלא הלכו ברחובות העיר עד שהגיעו לבתי פרעה ונתמלאו, ואח"כ נכנסו לבתי שריו ועבדיו ומילאום, ואח"כ נכנסו לבתי המון העם, ויש אומרים שהלכו תחלה תחת הקרקע עד בתי פרעה, ושם בקעו הרצפה ויצאו, וכל זה היה נס פלאות, וכן הערוב לא נכנס תחלה בבתים הראשונים אשר בפתח העיר, אלא נכנס תחלה לבתי פרעה, ואח"כ לשאר בתים, וכן הארבה, וכן הברד, וכן הדבר, וכן השאר, וכל אלו הפלאות נעשו ע"י סיבה ההיא שנתעורר פרעה תחלה לפתוח פיו בקלקלה:

ועוד נעשה סיבה אחרת לתועלת ישראל מן עצה של בלעם, שאמר לא נדון אותם באש או בחרב אלא במים, והיינו כי האש דין והחרב דין, ואם היו דנים אותם באש או בחרב היו מתגברים בזה עליהם, והיה יוצא נזק עצום לישראל מידם, אך כיון שעשו הגזרה במים שהם חסדים לא הרעו לישראל בגזרה, כי באמת אחר ימים מועטים נולד משה רע”ה, ואחר שלשה חדשים נתנה אותו אמו בתיבה בתוך היאור, וטעו בזה שחשבו שנפל במים, ואז בטלו הגזרה, וכמ"ש רז"ל שאמר משה רע”ה לישראל בשבילי נצלתם כולכם, וכיוצא בזה כתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כי ע"י שקנה המן את ישראל מאחשורוש בכסף שהוא חסד, בזה זכו והצליחו בהצלתם ובביטול הגזרה, ואם היה קונה אותם בזהב שהוא דין, היה הדבר קשה עליהם, וכאשר האריך הגאון חיד"א ז"ל לפרש בזה כמה מקראות. וכן הענין כאן, נתן השי"ת בלב בלעם שלא יהיה מיעץ לעשות הגזרה באש או בחרב שהם דין, אלא במים שהם חסד, ובזה נצחו ישראל והצליחו בביטול הגזרה בזמן מועט:

והסיבה השלישית היתה, מחמת דאיוב לא דבר בפיו להדיה על הסכמתו בדבר בלעם, אלא שתק ועי"כ נענש ביסורין שהם צרעת דחשוב כמת ואינו מת ממש, אבל אם היה מדבר להדיה על הרעה היה מת כמו בלעם, ורק עתה ששתק שהוא נחשב כהודאה נעשה לו דבר דחשיב כמת שהוא צרעת, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק תרעץ אויב, דהיינו אותיות צרעת, ואויב הוא אותיות איוב, כי בקי"ס היה השטן מקטרג בעבור ישראל לומר מה אלו גם אלו, והשי"ת הציל את ישראל ע"י אשר נתעסק באיוב, באומרו השמת לבך על עבדי איוב, ונתעסק בו השטן, ומה דביני וביני נקרע הים וטבעו מצרים ויצאו ישראל מן הים לשלום:

והסיבה הד' שנתן בלב יתרו לברוח ולא עשה דרך אחרת להצלתם, באופן שהוא יסתור עצה זו של המים, שאם היה עושה כן לא היה יוצא מזה תועלת לישראל לבטל הגזרה, מפני שהיו סומכים על שתי דיעות של בלעם ושל איוב ששתק, אבל שם בלבו לברוח זה היה סיבה לבטל הגזרה, מפני שהיו סומכים על שתי דיעות של בלעם ושל איוב ששתק, אבל שם בלבו לברוח זה היה סיבה לבטל הגזרה ברובה, והמעט ג"כ היה רפוי אצלם וגבר ישראל. ולכאורה היה נראה שיתרו לא היה אהוב נאמן לישראל, שהיה לו לסתור את העצה הזאת של המים ולדבר טוב בפירוש על ישראל, ולמה ברח שבזה לא דבר לא טוב ולא רע, אך באמת מה שעשה יתרו היה סיבה מאת השי"ת לתועלת ישראל, שאם היה מדבר טוב לא היה תועלת ממנו לישראל, מאחר דיש שני דיעות מסכימים בדעתם, מה שאין כן עתה שברח נעשה תועלת גדולה לישראל וכדאמרן:

ובזה יתבארו הכתובים היטב בפרשת שמות, דאחר שאמר משה רע”ה לפני הקב"ה, בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי, אמר השי"ת אליו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור הלא אנכי ה', ועיין להרב אם לבינה ז"ל מ"ש בפסוק זה, ואני אבארנו לפי דרכי, ויש הפרש ביני לבינו והוא, דאחר שטען שהוא כבד פה ואינו ראוי לשליחות זו, הודיעו השי"ת דמה שהיה כבד פה הוא סיבה בעבור תועלת, ופירש לו כמה דברים שהם נסתבבו מאתו יתברך לתועלת, אע"פ שמתחלה נראין קשים, ולכן אמר לו ישלך לדעת כי אני מקדים רפואה למכה, ומה שעשיתיך כבד פה נולד, מזה רפואה כטעם נכון, וכאשר עשיתי והקדמתי רפואה למכה בעניינים אלו כן הקדמתי רפואה במכתך, והבט נא וראה מי שם פה לאדם זה פרעה שיפתח פיו בקלקלה תחלה, לבקש עצה בעבור לאבד שונאי ישראל, הלא ממני היה הדבר הזה, כדי שהוא ילקה תחלה, ובזה ישמחו ישראל יותר ויגדל הנס יותר, ונמצא מה שהיו ישראל חושבין דבר זה רע וקשה להם בשומעם שהמלך נתעורר תחלה לאבדם, הנה אח"כ יראו שאדרבה זה היה לטובתם. או מי ישום אלם זה איוב, דאע"פ שהוא הסכים לדברי בלעם לא דבר בפיו הסכמתו, הלא נעשה כמו אלם ששתק, ונודעה הסכמתו מחמת דשתיקה היא כהודאה, שבזה נסתבב טובה לישראל שלא מת ממש אלא נצטרע, שעי"כ נתעסק בו השטן בשעת קי"ס, ולא השטין על ישראל וכנז"ל. או חרש או פקח זה יתרו, שהיה לו דברים לדבר לטובת ישראל לסתור עצת בלעם, אך נעשה כמו חרש שלא שמע מה אמר בלעם, כדי שישיב על דבריו, וסוף נעשה פקח שעשה בריחה שברח, ובזה נפקד מושבו ודנו אותו כמת, שראוי להם ע"פ הניחוש לבטל אותה הגזרה, ובטלו רובה, והמקצת ג"כ לא נתקיים, כי היה רופף בידם, ונמצא ע"י שלא טען כלום לא יצא מכללם, וממילא הועילה בריחה שלו בעבור ישראל. או עור זה בלעם שלא עשה הגזרה בחרב או באש אלא במים שהיה נראה בזה דבר קשה יותר, מפני שא"א להלקותם כנגד מדה זו, דאין להביא מבול, ובאמת היה זה לטובת ישראל, כי המים חסד ולא נתקימה גזרה זו ונתבטלה תכף, הלא אנכי ה' עשיתי כל אלה שיהיו סיבות לתועלת ולטובת ישראל, אע"פ שבתחלה בהשקפה הראשונה נראין דברים קשים, וכן אתה צריך לדון בענין שלך שנעשית כבד פה, הוא סיבה לתועלת ולטובה היה וכאשר בארנו לעיל בס"ד בפרשת וארא:

ובזה יובן בס"ד כאן, ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי ואשר שמתי בם, התעללתי מלשון עילה וסיבה, כלומר עשיתי כמה דברים שהם היו עילות וסיבות לתועליות שהיו במצרים, ואלו העילות עשיתים בהתחלת הגלות והגזרות שהיה פרעה גוזר עליהם, אבל על זמן היציאה שעשה מכות באותות ומופתים נקיט חלוקה שנית דקאמר על זה ואת אותותי אשר שמתי בם, דזה קאי על זמן היציאה שהביא עשר מכות ולפ"ז מ"ש את אשר התעללתי במצרים קאי על התחלת הגלות והתחלת הגזרות, ועל זה נקיט לשון התעללתי שהוא לשון עילה וסיבה שעשיתי כמה עילות וסיבות לטובתם:

ויפן ויצא מעם פרעה (שמות י:ו). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פסוק ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו, דהיה מן הראוי שתקראהו מה"ש, שהוא על סדר חג"ת, שהוא מ"ם חסד ה"א גבורה ש' תפארת, ולמה קראתו משה שהשי"ן שהיא תפארת הכריעה באמצע, מפני כי בסדר מה"ש היתה ה"א שהיא גבורה מכרעת, וזה מורה על תגבורת הדין, ובאמת הוא מן המים החסדים משתיהו וצריך שיהיה בו תגבורת החסד, על כן קראתו משה, דאות ש' שהיא תפארת שהוא רחמים מכרעת עכ"ד ע"ש. נמצא משה רע”ה שמו מורה על תגבורת החסד, אך אם יתהפכו אותיות שמו להיות כסדר מה"ש מורה על תגבורת הדין, ועל כן כשהיה בא אל פרעה לעשות בו דין, היה מתכוין להפוך אותיות שמו מסדר משה כסדר מה"ש, שסדר זה הוא מורה על תגבורת דין ולז"א ויפן ויצא מעם פרעה, ר"ל ויפן לאחור באותיות שמו שכיון באותיות שמו למפרע, לסדר אות ה"א קודם אות ש', שהוא סדר מה"ש המורה על תגבורת הדין. או יובן היכל פרעה שיושב בו ודאי גדול הוא, ויש כמה אמות מכסא פרעה עד הפתח, והוא כיון שפנה תכף ומיד יצא בפסיעה אחת:

או יובן בס"ד ויפן ויצא מלשון ואנכי פניתי הבית, שפינה ניצוצי הקדושה והוציאם ממנו ע"י כונות שלו בראייתו:

או יובן, שבכל פעם היה חולק לו כבוד, כשיצא מלפניו אינו מחזיר לו גבו אלא הולך דרך אחוריו ופניו יהיו נגד פרעה, אך עתה החזיר גבו אליו ויצא ועבדי פרעה דנו בדעתם מה טעם עשה שינוי עתה להחזיר לו גבו, אלא ודאי כונתו בזה לומר הלואי שגם במכה זו תודה ביציאה ואחר כך תחזור לאחור, כדי שאביא עליך עוד מכה אחרת, ולכך כשיצא החזיר גבו ביציאתו, כך דנו בדעתם, ולכך נתרעמו על פרעה עד מתי יהיה זה לנו למוקש, כי עתה נודע כל פעם שאתה תודה לו בשעת המכה בתנאי שיסיר אותה, ואח"כ תשלחם, והוא נעתר לך ועושה כדבריך ומסיר המכה אינו מכבדך בזה ואינו מאהבתו אותך, אלא הוא עושה כן לרעתך כדי שיביא עליך מכות אחרות, ונמצא הוא עושה לך מוקש ומכשול בדבר הזה, שהוא מכבדך לעשות רצונך ולמלאות בקשתך בהסרת המכה:

לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים (שמות י:יא). נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש במדרש רבא פ' בראשית פרשה כ"ב, ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה וכו', על מה היו מדיינים אמרו בא ונחלוק את העולם, אחד (קין) נטל קרקעות, ואחד (הבל) נטל מטלטלין, דין אמר ארעא דאת קאים עלה דידי היא, ודין אמר מה דאת לביש דידי הוא, דין (הבל) אמר חלוץ, ודין (קין) אמר פרח. פירש רש"י הבל אמר לקין חלוץ המטלטלין אשר עליך, וקין אמר אל תעמוד בקרקע שלי, אלא פרח באויר, מתוך כך ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו ע"כ. וידוע מ"ש הגאון הש"ך ז"ל כי פרעה היה קין, וכל ישראל היו נצוצותיו של הבל, ולכן גאולתם היתה, ע"י משה רע”ה שהיה גלגול הבל ע"ש:

ובזה יובן הטעם שעשה השי"ת בנס יצ"מ, דוגמה לטענות קין והבל הנז', שהיו מדיינים זע"ז, והיינו דארץ מצרים היתה דוגמה לכל העולם כולו שהיו דרין בו קין והבל ביחד, וכמו קין טען לגרש את הבל מן הקרקע, באומרו הקרקע שלי היא ואל תעמוד בה, כן פרעה שהוא קין אמר למשה רע”ה ולישראל שהיו כולם נצוצות של הבל, בליל פסח קומו צאו מתוך עמי, וגרשם מן הארץ שלא יכלו להתמהמה, וכן נעשה ג"כ דוגמה לטענת הבל, שאמר לקין חלוץ כי המטלטלים כולם שלי הם והוא כי גם ישראל שהם ניצוצות של הבל, לקחו כלי כסף וכלי זהב ושמלות, שהם המטלטלים מן פרעה ועמו, כדכתיב וינצלו את מצרים ולכן השי"ת תלה הא בהא, באומרו גרש יגרש אתכם מזה, שיעשה עמכם דוגמה לטענת קין שטען לגרש את הבל מן הקרקע באומרו ששלו היא, וכן אתם ג"כ תעשו עמו בעת הזאת דוגמה לטענת הבל שאמר לקין חלוץ כי המטלטלין שלי הם, ולכן דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו, כדי שבעת שיעשה לכם הגירוש מן הארץ אחם תקחו את המטלטלין האלה ותצאו, ודבר נא מעתה שישאלו, כי עתה עדיין לא אמר לכם תצאו מן הארץ, ולכך תקבלו אותם בתורת שאלה שיהיו מוכנים בידכם, ואז בעת שיגרש אתכם תהיו זוכין בהם מדין טענת חלוץ שאמר הבל לקין. ובזה יובן הטעם שנשאו מלאכי השרת את ישראל בעת יציאתם מרעמסס לסוכות, כמ"ש רז"ל ע"פ ואשא אתכם על כנפי נשרים, והיינו כדי לקיים בהם דוגמת טענת קין שאמר להבל פרח באויר:

והנה פרעה הרגיש ע"י השר שלו שעתידין ישראל ליקח כל המטלטלין הגשמיים שהם כלי כסף כלי זהב ושמלות, וגם המטלטלין הרוחניים שהם ניצוצי הקדושה שגם אלו נקראו מטלטלין כנודע בסוד שמיטת כספים, וידוע שכל נצוצי קדושה שהיו בקליפת פרעה ומצרים הם רמוזים באות ה' שבשם פרעה, כי היא מורה על זה, נמצא בתגבורת ישראל שגברו ליקח ולברר מן פרעה ניצוצי הקדושה הם חטאו ונטלו בזה את אות ה' שבשמו, כי המטלטלים הרוחניים הם בסוד אות ה' כנודע, וכיון שנטלו מטלטלין הרוחניים זכו ליקח גם מטלטלין הגשמיים שגם הם בסוד אות ה' כמ"ש הרב ז"ל בדין שמיטת כספים, והא בהא תליא. והנה אם תסיר אות ה' משם פרעה ישאר בו אותיות עפר, וז"ש לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אתה אתם מבקשים, חלק תיבת אתה לשנים וקרי בה כי את ה' אתם מבקשים, כלומר בדעתכם לצאת מתחת ידי לעולם, יען כי אות ה' שבשמי מרומזת למטלטלים הרוחניים ומטלטלין הגשמיים מבקשים ליקח, ועי"כ תהיו יוצאים כולכם לגמרי, ועל כן לא ארצה לתת לכם רשות שתלכו כולכם כדי שלא תתקיים בידכם מחשבה זו שאתם חושבים לעשות:

יהי כן ה' עמכם (שמות י:י). נ"ל בס"ד, דידוע כשם שצריך האדם לסיים בטוב, כך צריך להתחיל בטוב, כי ברית כרותה לשפתים, אך בסיום יש קפידה יותר מן ההתחלה, לכן הוכרח לפתוח בטוב של ישראל שהתחיל לומר יהי כן ה' עמכם כדי לסיים ברעה של ישראל, והיינו לומר כי רעה נגד פניכם, כי בסיום יש קפידה יותר, אך פיו הכשילו לסתור תוך כדי דיבור את דבור הרעה אשר דבר בהם, והוא כי היה לו לומר רעה נגד פניכם, וישתוק, אך הוא אחר שאמר רעה נגד פניכם אמר לא כן לכו נא הגברים, ונמצא בשתי מילות של לא כן שסמך אותם לרעה נגד פניכם, חזר וסתר הבנין של הרעה שעשה, כי אמר לא כן, כלומר לא תהיה רעה נגד פניכם:

ויט משה את ידו על השמים ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים וכו' (שמות י:כב). י"ל למה היו ג' ימים ראשונים חושך נהוג, ושלשה אחרונים חושך קשה מאד, שהיה כמו מכבש עליהם לא יזוזו ממקומם אפילו שיעור אצבע, ולא יעשו שום תנועה באברים שלהם, והיה מן הראוי שיהיה להם כל ששה ימים חושך קשה מאד כזה ונ"ל בס"ד, בהקדם מ"ש במדרש רבה נטה ידך על השמים, הה"ד שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו, רבותינו אמרו על שלא קבלו במרות דבר הקב"ה עליהם, ד"א אמר הקב"ה למלאכים המצריים ראויין ללקות בחשך, מיד הסכימו כולם כאחד ולא המרו, מהו שלח חשך ויחשיך, למה"ד למלך שסרח עליו עבדו, אמר לאחד לך והכהו חמשים מגלבין, הלך והכהו מאה והוסיף לו משלו, כך הקב"ה יתעלה שלח חשך על מצרים, והוסיף שר החשך משנו, הוי שלח חשך ויחשיך עכ"ל. וי"ל הו"ל לפרש תחלה שלח חשך ויחשיך ואח"כ יפרש ולא מרו את דברו, ועוד י"ל למה במדת החשך נתייעץ עם המלאכים, ולמה הוסיף שר החשך משלו, והיה לו לעשות כדבר ה'. ונ"ל בס"ד דמצינו להרב מהר"א הכהן ז"ל, שהביא טעמים לכל המכות ממדרש רז"ל, ובכל מכה נמצא טעם שהוכו בה מדה כנגד מדה במה שהרעו לישראל, ורק במכת החשך לא מצאו לה טעם בשביל הרעה שהרעו לישראל, אלא אמרו הטעם בשביל כדי לקבור את פושעי ישראל, ולא יראו המצריים במתי ישראל וישמחו ברעתם ע"ש, ונראה דבעל המדרש הנז' לא בחר בטעם זה האמור בחשך, אלא רוצה לפרש הטעם בשביל שלא קבלו במרות את דבר השי"ת, והיינו כי הם עשו להם עבדות ועינוי בשאט הנפש כדי להרע להם, ולא עשו במרות, דהיינו כדי לקיים גזרתו יתברך שגזר בכך, שלא עשו להם דבר זה כעבד שחייב לקיים גזרת אדון שלו שגזר לעשות כו"כ, ומנין מוכח שלא עשו בשביל לקיים גזרתו יתברך, ממה שמצינו שפרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ה', ולכך לקו בחשך על אשר חטאו לכבודו יתברך, שלא קבלו דבריו במרות כעבד שחייב לקבל מרות ואדנות של אדונו, אלא קיימו הגזרה בשביל תאותם שהתאוו להרע להם, וגם להנאתם לבנות להם ערי מסכנות:

ולפ"ז ממילא מובן הטעם שנתייעץ במכת החשך דוקא עם המלאכים, כי שאר מכות באו בשביל הרעה שהרעו לישראל, ואז הקב"ה היה דיין כביכול בזה שדן דינם של ישראל, וגזר על המצריים מכות בעבור הרעה שעשו להם, אך במכת החושך לא היה לה טעם בשביל רעה שהרעו לישראל, אלא הטעם לפי דעתו של בעל המדרש שלא קבלו במרות דבר ה', ונמצא שזה היה בשביל שחטאו נגד כבודו יתברך, ולכך לא רצה שהוא ידין את הדין הזה עליהם, אלא עשה את המלאכים ב"ד לפסוק דינם על זה, והסכימו כולם כאחד בדין זה של החשך, והיה מדה כנגד מדה, הם חטאו בכבודו אורו של עולם, כי השי"ת הוא המאיר לעולם לארץ ולדרים עליה, לכך היו בחשך שנמנע מהם אורו יתברך המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים:

ואחר שהביא בעל המדרש דבר זה שלמדנו ממנו, דמכת החשך באה על עון שחטאו כנגד כבודו יתברך, אז מצא ישוב יפה לדרשה של שלח חשך ויחשיך, דדריש שהוסיף שר החשך משלו יותר משיעור הגזרה שגזר הקב"ה, והוא כי בלא"ה אם היה אומר דרשה זו היה פתחון פה לכל אדם להקשות על זאת הדרשה, באומרו מה ראה שר החשך להוסיף על שיעור שגזר הקב"ה, ועוד למה שר הברד ושר הדבר לא הוסיפו על שיעור גזרתו יתברך, ורק שר החשך הוסיף, אך ע"י שהקדים בעל המדרש לפרש האי דרשה דלא מרו את דברו, דמשמע מינה דמכת החשך באה על עון שחטאו כנגד כבודו יתברך, ולכך הביא דינם אצל בית דין של מעלה המה המלאכים, אז נתיישבה היטב דרשה זו של ויחשיך, דדריש שהוסיף שר החשך משלו, והוא כי כל המכות באו בעבור רעה שעשו לישראל, ואז הקב"ה דן דינם של ישראל, וגזר מכות שיעור מספיק לפרעון, ואיך יוסיפו השרים משלהם על הדין שפסק הקב"ה, אך החשך כיון שהוא בא בעבור עון שחטאו כנגד כבודו יתברך, דלכך הגישו להמלאכים לדון אותו, שאמר להם בלשון שאלה ראויים הם המצריים ללקות בחשך, דנקיט חשך סתם דמשמע חשך הנהוג, אין נחשב דבר זה לפסק דין, כיון דנקיט בלשון שאלה, ועוד נמי יש לומר מרוב ענוה כביכול ויתר על כבודו ואמר חשך סתם שהוא חשך נהוג, ועל כן שר החשך מצא מקום להוסיף משלו להביא חשך אפילה שהוא כמו מכבש שכבש המצריים, ונתחכם להביא שלשה ימים חשך נהוג כדי לקיים הדבר שיצא מפיו יתברך ג"כ, דנקיט חשך סתם, שמשמע הוא חשך הנהוג, ובשלשה ימים אחרונים הוסיף חשך משלו, לעשותו חשך אפילה, שהוא עב ונעשה להם מכבש שלא זזו ממקומם שיעור אצבע, ונראה שזו האפלה שהוסיף שר החשך משלו, רמז אותה השי"ת למשה רע”ה, באומרו למען שתי אותותי אלה בקרבו, שאם תערב אותיות אל"ה בקרב שם פרעה, יהיה מהם צרוף אפלה רעה, וזו היא שנאמר עליה וימש חשך, שהיה בו ממשות, ונעשה להם כזו מכבש:

ועוד נראה טעם אחר שלא היו כל הששה ימים חושך עב, שהיה כמו מכבש שלא יכול אדם לזוז ממקומו ולא יוכל להרים ידו ורגלו אפילו שיעור תנועה קטנה, היינו שאם היו כל הששה ימים כך היה אומר להם פרעה אחר החשך ודאי כונתכם לברוח, דאם כונתכם ללכת לזבוח, למה לא זבחתם בארץ, ובשלמא מקמי הכי אמרתם טעם, כי חששתם מן המצריים שלא יסקלו אתכם כשאתם זובחים תועבת מצרים, אך עתה בימי החשך העב הזה לא היו יכולים להרע לכם, ולמה לא זבחתם בארץ, ולכך לא היה חשך עב זה אלא שלשה ימים ולא יותר, מפני כי לקרבן צריך שלשה ימים לביקור, וביום רביעי יזבחהו ויקרבו אותו, וכיון דלא היה החשך זה יותר משלשה ימים, לכך לא זבחו, כי ביום רביעי היו מצרים רואין את ישראל, וז"ש לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שהוא חשך עב מאד שלשה ימים ולא יותר, והטעם מפני כי לישראל היה אור במושבותם, ואם היה חשך זה אוסר את המצריים שלא יזוזו ממקומם, היה פרעה אומר להם אח"כ למה לא זבחתם בארץ, מאחר כי אתם יש לכם אור, והמצריים כפופים ואסורים במקומם:

ועדיין צריך להבין למה נקיט שני חלוקות לא ראו וכו' ולא קמו וכו'. ונ"ל דמצינו לרז"ל בפסוק ויאמרו איש אל אחיו נתנה ראש ונשובה מצרימה, דקאי איש אל אחיו על דתן ואבירם שהיו קשר רשעים, ואפשר דבימי החשך העב שהיו המצריים אסורים ואין יכולים לזוז ממקומן, גם דתן ואבירם היו אסורים במקומן, ולא קמו, שאם היו יכולים לקום היו נכנסין לבתי מצרים ובוזזין כסף וזהב, כי לא היו נשמעין לדברי משה רע”ה שצוה לישראל שלא יקחו כלום משל מצרים, כי אם יכנסו לראות דוקא, ולזה נקיט לא ראו איש את אחיו אלו דתן ואבירם, ולא קמו איש מתחתיו קאי על המצריים:

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו (שמות יא:ב). י"ל למה אמר לו דבר נא, שמשמע שימהר לדבר להם דבר זה שישאלו כלי כסף וכלי זהב, והלא עדיין זמן הרבה, כי הצווי של דבר נא אמרו לו באדר, בעת שהיה עומד לפני פרעה, ומתרה בו במכת החשך. ונ"ל בס"ד, דיש לחקור כל המכות עשו רעה למצרים בנפשם וממונם, אבל החשך לא עשה להם רעה בנפשם ולא בממונם, ורק צער בעלמא נצטערו בהעדר האור, ולא קמו איש מתחתיו, ואינו כדאי הצער לעשות בעבורו נס פלאי של החשך, שהיה כמו עב כבד, ונתונים בתוכו כמי שנתון במכבש. ונ"ל בס"ד, כי הוצרכה מכה זו של החשך, מפני שעל ידי מכה זו היה הנס של החן שנתן להם הקב"ה, כדי שיקחו על ידו רכוש גדול בתורת שאלה מן המצריים, שהיו שונאים שלהם, בנס הקרוב לטבע, ועי"כ יכולים להנות ממנו, ולא יהיה רחוק מן הטבע, שנראה נס גמור, שאסור ליהנות ממעשה נסים, והיינו כי רחוק מן מדת הטבעי שיהיו ישראל נאמנים בעיני מצרים להשאילם כסף וזהב ע"מ להחזיר, אמנם על ידי החשך הפלאי הזה שלא קמו המצריים איש מתחתיו, נסתבב טעם טבעי להיות חן לישראל בעיני מצרים, שנתברר להם שהם נאמנים גמורים שנפל ממונם בידם ולא נגעו בו, ועל זה נעשה להם אהבה גדולה עמהם, ונשאו חן בעיניהם, ולכך בעת ששאלו מהם כלי כסף וכלי זהב עשו עמהם טובה להשאילם ולעשות רצונם, והאמינו בהם שלא יגזלו ממונם, אלא לוקחים אותו בתורת שאלה ע"מ להחזיר:

והענין הוא ע"פ מ"ש הרב ברכת אברהם ז"ל, שבמכת החשך גדלה מעלת ישראל בעיני מצרים ונתחזקה צדקתם ואמונתם בעיניהם, מפני כי בימי החשך לא היו המצריים יכולים לזוז ממקומם, כי היה החשך כמו ענן כבד מונח עליהם, וכל אחד מהם כאלו נתון תוך המכבש ממש, שאינו יכול לזוז ממקומו אפילו שיעור חצי אצבע, והעומד לא היה יכול לישב, והיושב לא יכול להרים גופו מעל מקומו, והמוטה לא יכול לזקוף, ורק ישראל היה להם אור בכ"מ, ולכך נכנסו תוך חדרי מצרים, ופתחו התיבות וראו כל מה שיש להם, ולא נטלו מהם כלום, ואחר שהוסר החשך ראו המצריים כל חפציהם בשלימות שלא לקחו מהם אפילו חוט אחד, ועל כן אחר שסר החשך נקבצו המצריים כיתות כיתות לדבר בענין ישראל, כת אחת אומרת ראו איך ישראל נאמנים ולבם שלם עמנו, ואין בדעתם לברוח מאתנו כי בימי החשך באו (לפני) [לבתי] מצרים, וראו כל מטמוניות, והיו יכולים ליקח כל הממון ולברוח, ולא עשו כן. ותען כת השנית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין בהם, והוא כי היו יכולין בימי החשך ליקח כל הבהמות של מצרים סוסים וחמורים ופרדות, ולרכוב עליהם ולברוח, ולא היה נשאר למצרים אפילו סוס א' ופרד א' או חמור אחד לרכוב עליהם כדי להשיגם, ותען כת השלישית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין, שהיו ישראל יכולים ליקח כל חרב ורומח ושאר כלי זיין של המצריים, ולא היה נשאר למצרים אפילו כלי זיין אחד, ואיך היו יכולים לעמוד כנגדם. ותען כת הרביעית ותאמר, גדולה מזאת אנחנו רואין, מאחר שכל או"א מן המצריים אסור במקומו, ואינו יכול לנענע אפילו אצבע קטנה, היו ישראל נכנסים לבתי מצרים והורגים אותם, ומשליכים פגריהם לנהר, והם היו יורשים כל הבתים של מצרים עם הממון שבהם, וישבו שם ולא יברחו ולא ילכו לארץ אחרת. ואחר שנשאו ונתנו ביניהם בדברים אלו נתחזקה בלבבם אמונת ישראל וצדקתם, ונעשה להם אהבה עצמית עם ישראל, ונשאו חן בעיניהם בדרך הטבע, ולכך תוספת החן שנתן הקב"ה לישראל היה קרוב לטבע, ועל כן נטילת הרכוש שבאה ע"י החן לא נחשבת לנס גמור, כדי שראוי שלא ליהנות מן מעשה נסים:

ובזה מובן שפיר הטעם, שרצה השי"ת שישראל יתחילו לשאל ממצרים כלי כסף וזהב תכף ומיד אחר החשך, מפני כי מן מכת החשך נתעוררו המצרים לקלס ולשבח את ישראל, שנתאמתה אצלם אמונתם, ונתחדש להם אהבה בהם, ונעשה להם חן טבעי בעיניהם, על אשר כל ממונם היה מסור בידם ולא גזלום ולא לקחו ממנו אפילו חוט אחד, ולכן רצה שבעוד אשר אש אהבתם ואמונתם בישראל מתלהב בלבבם, ובעוד היות החן בתוקפו אצלם ולא נשתכח מהם, ילכו אצלם לשאל מהם שבזה יהיה תוספת החן שנתן להם השי"ת בעיניהם קרוב לטבע, ויועיל שיהיו מרוצים בכל לבם לעשות בקשתם, ולא ישיבו פניהם ריקם בכל חפץ אשר ישאלו מהם, ולכן אמר לו דבר נא במהרה אחר הסרת החשך, בעוד דבר זה חדש קודם שיתיישן בלבם ויתקרר:

ובגמרא איתא, א"ל הקב"ה נא לשון בקשה, שיאמר לישראל בבקשה מכם שתשאלו איש מאת רעהו וכו', שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר דשו רבים במאמר זה ליישב הדקדוקים שבו, חדא למה יאמר בבקשה מכם, דמי יאמרו לו טול ממון ולא ירוץ ליטול מיד, ועוד כיון דהבטיח הקב"ה ברכוש גדול גם אם לא יאמר אותו צדיק ודאי צריך לקיים הבטחתו. ואקדים לפרש בס"ד הפסוק בפרשת שמות, דכתיב ונתתי את חן העם בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, וקשה כיון דקאמר להו ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים, נמצא הולכים מלאים ואין הולכים ריקם, ולמה הוצרך לפרש להם והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ופרשתי בס"ד דידוע ההולך לקיים מצוה, מלבד שיש לו שכר פסיעות בהילוך שלו, עוד ירויח ריוח גדול לברר ולהוציא נ"ק מן הדומם, הוא עפר האדמה אשר הולך עליה, וכמ"ש בגמרא על חכמים שהולכים בדרך, הוו שקלי ואזלי, ופירשו המקובלים ז"ל הכונה, שקלי נ"ק מן העפר שהולכים עליו, והנה כאן אצל ישראל הבטחה של רכוש גדול תתקיים בהם על הים, דהמצריים יביאו ממון רב מאד עמהם, ויטבעו בים, ויהיו ישראל נוטלים הממון שזוכים בו מן ההפקר, ולמה צריך שיקחו אותו ממצרים דרך שאלה בתחלה, שיהיו טורחים לדפוק על פתחי בתי מצרים לחלות פניהם ולבקש מהם שישאילום, והא ודאי עדיף טפי, שזה הממון שלקחו בתורת שאלה יקחו אותו כולו על הים, דארז"ל מה שהיה בבתים לקחו במצרים, ומה שהיה בבתי תשוראות לקחו על הים, על כן עדיף טפי שיקחו זה וזה על הים, ולא יטרחו ליקח בתורת שאלה ממצרים כלום, אך באמת בזה שצווה אותם שיקחו בתורת שאלה ממצרים ממה שהיה בבתים, הרויחו ישראל שכר גדול, והיינו כיון שהקב"ה צוה אותם לעשות כן, נמצא בהליכתם לבתי מצרים לשאל הם לוקחים שכר פסיעות, כיון שזה הילוך של מצוה הוא לקיים מצות עשה שצוה אותם השי"ת, ויש להם שכר על זה. ועוד מרויחים במהלכם שבעבור קיום מצותו יתברך לוקחים נ"ק מן הדומם, הוא העפר שהולכים עליו, כמ"ש במאמר שקלי ואזלי, ואם היו לוקחים כל הממון כולו על הים, אחר שנטבעים מצרים בים, לא היו מקיימים בזה מצות השי"ת, כי הממון הוא מוכן ומונח לפניהם ולוקחים אותו, וגם לא היה נעשה עסק הבירור של נ"ק מן הדומם כדאמרן. וז"ש ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, וא"ת למה צריך לחן שיהיה זה בנס פלאי להיות להם חן בעיני שונאיהם וישאילום, והלא סופם של מצרים להיות נטבעים בים, ושם יביאו כל ממונם עמהם ויטלוהו ישראל אחר שנטבעים מצרים, שיהיה ממון שאין לו בעלים, ולמה יהיו ישראל צריכים לטרוח בהלוכם לבתי מצרים לשאל מהם דרך שאלה, ונס יהיו נצרכים למציאות חן בנס, לז"א והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, כלומר זה הטורח של הליכה שיהיה לכם במצרים אינו ריקם, אלא אתם מרויחים שכר פסיעות, וגם מרויחים להוציא נ"ק מן הדומם שהוא עפר האדמה שאתם הולכים עליה, ואם תקחו כל הממון כולו על הים אין לכם הרווחה, על כן אני מצוה אתכם ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו':

והנה נודע כי ישראל בעסקם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה שטורחים בגופם בזה, היו מבררים נ"ק מן הדומם שהוא עפר האדמה, ולפי האמור שלקחו רכוש מצרים באופן זה שהם יטרחו בהילוכם ובדפקם על בתי מצרים, לבקש מהם ממון בתורת שאלה, ולא לקחו הממון הזה על הים עם ממון שהיה בבתי תשוראות, הנה גם בזה הרויחו לברר וליקח נ"ק מן הדומם, שהוא עפר האדמה בהלוכם עליו לקיים מצותו יתברך, דגם זה הרויחו ע"י יגיעת גופם במהלך שלהם. מה שאין כן אם היו לוקחים הכל על הים לא היה להם הרווחה זו בגופם, ולז"א אמור להם בבקשה מכם תשאלו איש מאת רעהו, ולא תאמרו כיון דהמצריים נשקעים בים, ועתידין להביא ממונם שם ויהיה מוכן ומזומן לפנינו, גם ממון זה שבבתים יביאו שם ונקח אותו בלא טורח, ועל זה אמר שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם דייקא, ר"ל בגופם שהרויחו נ"ק מיגיעת גופם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ר"ל בגופם, אלא הרכוש היה מוכן ומזומן לפניהם, ולקחו אותו, ובזה הלקיחה לא נעשה בירור נ"ק, והפסידו הרווחה זו, על כן תאמר להם שילכו וישאלו, שבזה מקיימים מצותי בעמל גופם, ובזה ירויחו ניצוצי קדושה, ואז להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא: