ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים (בראשית כג:א). י"ל כמו דנקיט בשבע לשון רבים כן במאה ובעשרים הול"ל מאה שנים ועשרים שנים, ולמה נקיט בהו שנה שנה. ונ"ל בס"ד דהאדם ראוי שיהיה שפל ונמאס בעיני עצמו, על ידי שיזכור תמיד מצבו ותכונתו בשנה הראשונה של חייו, שהוא מעת לידתו עד היותו בן שנה, שאז גופו עומד בתכלית הגרעון והמאוסות, כי הוא כמו אבן דומם, אלם שאינו מדבר, וחגר שאינו מהלך, ומשתין ומוציא רעי בבגדיו שצריך לקנחו ולרחצו תמיד, ואם יאחוז בידו דבר מאוס ומשוקץ יניחנו תכף ומיד לתוך פיו. ואינו מרגיש ואינו מבחין, ועוד כמה וכמה גרעונות ומאוסות נמצא בו. ואמרו חכמי הטבע אם היה הקב"ה נותן דעת שלם מעת לידתו היה האדם מת באנחתו, כי היה מרגיש בחסרונות וגרעונות שבו, ולא היה יכול לסבול, ועל כן המסתכל בגורלו על מצב ותכונת גופו בתחלתו, יבין וירגיש בגרעון ופחיתות האדם שהוא בשר ודם, ולא יבא לידי גאוה וגבהות, אלא ידבק בשפלות וענוה, וכאשר פרשתי בס"ד בביאור קהלת בפסוק החכם עיניו בראשו:

נמצא נכון ויאות לאדם שיהיה מסתכל כל ימיו מה שהיה מצבו ותכונתו בשנה הראשונה שנולד בה, כדי שבזה יקנה מדת הענוה וידבק בשפלות ולא יתגאה, ועל זה בא הכתוב ללמדנו לפי דרכו שבח הצדקת שרה אע"ה, שהיתה דבוקה במדת השפלות, ונמאסת עצמה בעיניה, כמ"ש נבזה בעיניו נמאס, דגם בהיותה בת מאה תזכור ותביט תמיד על שנה הראשונה דאחר לידתה, איך היה מצבה ותכונתה, ולז"א ויהיו חיי שרה מאה, פירוש כשהגיעו חייה עד היותה בת מאה, היתה מבטת על שנה, כלומר שנה הראשונה של חייה, איך היה מצבה ותכונתה, כדי שבזה תהיה דבוקה בשפלות וענוה ולא תתנאה ביופי והדר גופה וכחה וגבורתה, ולא תחשוב שהיה לה הבטה והסתכלות זו כשהגיעה לזקנה בלבד, שנעשית קרובה למיתה, דהגוף נראה בו סימני הכליון בחלישותו ובקמוט עורו וברזות ודלות בשרו, לכן נתעורר לבה להביט על זמן דלות גופה בשנה הראשונה מה שאין כן בזמן היותה בבחרות שגופה עומר בכל תקפו ויופיו והדרו וכחו, לא היתה משימה לב על חסרונות הגוף ודלותו שהיה לו בשנה הראשונה, לז"א ועשרים שנה, כלומר גם בהיותה בת עשרים, שאז גופה הוא בתוקף ההידור והיופי במראהו וקומתו וכחו וגבורתו, היתה ג"כ מסתכלת ומבטת בשנה הראשונה ההיא, שהיתה בתחלת לידתה, ולכן נקיט בשתי חלוקות אלו של מאה ושל עשרים שנה שנה, לרמוז על מה שאמרנו. ואז אח"ז אמר ושבע שנים, כלומר כשהיתה בת שבע היתה רואה וחושבת עצמה שהיא בת שנים של חיוב, כלומר היא גדולה שהגיעה לשנים של חיוב, שתהיה מתחייבת בהם, שיש לה דין גדולה ואין לה דין קטנה, ולכך היתה מדקדקת במעשיה כמו הגדולים בשנים שבאו לכלל חיוב. אי נמי הכי קאמר, כשהיתה בת שבע שנים היתה זוכרת יום המיתה, שהיתה חושבת שכבר לקחה שני חיי שרה הקצובים לה, לא תשכח זכרון המיתה מלבה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אומרו ויהיו חיי שרה ולא אמר ותחי שרה, היינו כי נודע יש אדם בא לעולם הזה בשביל תיקון עצמו, ויש כי כבר השלים תיקונו, או מעיקרא לא היה צריך לתיקון עצמו, כי לא היה חסר כלום, ורק הביאו הקב"ה לעולם הזה בשביל לתקן אחרים, ולהשפיע על ידי מעשיו בעולמות העליונים, וידוע כי אברהם ושרה לא היו חסרים תיקון לעצמם, כי היו שלמים מפאת עצמן ובאו לתועלת אחרים, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשה זו וז"ל, ידענו מחכמי האמת כי אברהם ושרה באו לתקן את אשר עותו אדם וחוה, וכן נראה ממדרשי רז"ל כאומרם בב"ר, למה לא נברא אברהם תחלה, מפני דמה שקלקל אדם בא אברהם ותיקן, ואם היה הוא נברא תחלה מי יתקן אחריו. נמצא כי לתקן אדם הראשון בא אברהם, והוא כי אדם וחוה הביאו מיתה לעולם, ואברהם ושרה הביאו חיים לעולם, אלו גרמו קללה ואלו ונברכו בך וכו', כמאמרם ז"ל בב"ר פ' י"ט, אלו קלקלו הנפש, ואלו עשו הנפש, שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן אלו אכלו והאכילו מה שהביא מיתה לעולם, ואלו אכלו והאכילו מה שהביא חיים לעולם, כי ע"י שהיו מאכילים וגומלים חסד נתקיים העולם וכו' עכ"ל ע"ש. נמצא אברהם ושרה לא היו חסרים כלום, ולא באו להשלים חסרונם, ולתקן פגמם ח"ו, אלא באו לתועלת אדם וחוה ולתועלת העולם כולו, וע"י ג"ח שעשו המשיכו שפע ותיקון וחיות לעולמות העליונים ולעולם התחתון הזה, וידוע דכל משפיע נחשב זכר, וכל נשפע נקבה. וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בארבע ככרות שמביאים על השלחן בסעודות שבת, דהשתים העליונים הם כנגד אות יו"ד ואות וא"ו דשמא קדישא שהם משפיעים, ושתי ככרות התחתונים הם כנגד אות ה"א ראשונה ואות ה"א אחרונה בשם הוי"ה, שהם נשפעים, דאות ה"א ראשונה נשפעת מן אות יו"ד, ואות ה"א אחרונה נשפעת מן אות וא"ו, ולכן צריך הבוצע להגביה בשעת ברכת המוציא את שתי ככרות העליונות שהם כנגד יו"ד וא"ו, על שתי ככרות התחתונות להשפיע בהם, וכנז' בד"ק בשער הכונות:

ולכן באשה יש אות ה"א שהיא נשפעת, ובאיש יש אות יו"ד שהוא משפיע, אך יש אשה צדקת כשרה שרה אע"ה וכיוצא בה, שלא באה לעולם הזה בשביל תיקון עצמה אלא בשביל תועלת אחרים, נמצא דאע"פ שהיא אשה היא דומה לאותיות יו"ד וא"ו שהם משפיעים, ולא לשתי ההין שהם נשפעים, וז"ש ויהיו חיי שרה, כלומר חיי שרה שבאו בעולם הזה לתקן בהם חסרון אדם וחוה, ולתועלת אחר. היו דוגמת יו"ד וא"ו שהם משפיעים ולז"א ויהיו, חלק תיבת ויהיו לשתים, וקרי בה וא"ו יו"ד היו, חיי שרה, דהיינו חיי שרה שנעשה בהם תועלת לעולם היו דוגמת וא"ו יו"ד דשמא קדישא שהם משפיעים לשתי ההי"ן, כן חיי שרה היו משפיעים לעולמות העליונים שהם סוד ה"א ראשונה, ומשפיעים לעולם התחתון שהוא ס"ד ה"א אחרונה:

ועוד נ"ל בס"ד, אומרו ויהיו חיי שרה ולא אמר ותחי שרה, לרמוז על אות ה"א שדבוקה בה האשה, שהיא יש לה שתי צורות, האחת היא צורת וא"ו תוך ד', והאחת צורת יו"ד תוך ד', וכל צורה יש לה בחינה בפ"ע, ושניהם נתקנו בחיי שרה, וז"ש ויהיו חיי שרה חלק מלת ויהיו לשתים וקרי בה וא"ו יו"ד היו חיי שרה שהם באות ה"א דהיינו צורת וא"ו תוך ד', וצורת יו"ד תוך ד':

ואמר עוד מאה שנה ועשרים שנה, ולא אמר שנים, רמז לפי דרכו, שהצדיק שנותיו וחייו כפולים, ע"ד שאמר בן סירא, אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים. והענין הוא כי הצדיק גם בלילות עושה תיקון בעת אכילה ובעת שינה, ואצלו לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, לכן מספר ימיו נחשבים כפלים. ובזה יובן הכתוב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, כי מי שהוא צדיק ירא אלהים נוסף על חשבון הימים גם חשבון הלילות, דאם חי מאה שנים נחשב חי מאתים, אך שנות רשעים תקצורנה, דגם הימים שלהם אין באים בחשבון, ולז"א מאה שנה ועשרים שנה הוא לשון כפל, כמו ויאמר שנו וישנו, וכן כאן המאה היא כפולה, וכן העשרים הם כפולים, דהמאה נחשבת מאתים, והעשרים נחשבת ארבעים:

ועוד שכח אחר נמצא בשרה אע"ה, והוא שבע שנים, ר"ל בשבע האחרונים שלה תיקנה שני מ"ם, והוא מ"ש בזוהר פינחס, מ"ם פתוחה מלכות, מ"ם סתומה בינה, שהשלימה שרה אמנו בשבע שנים האחרונים את שני מ"ם, שהם בינה ומלכות, וזה נרמז באותיות שנים, קרי בה שני מ"ם, ולכך לא אמר כאן שבע שנה, כדנקט במאה ובעשרים. ואמר עוד שני חיי שרה, שני אותיות שי"ן, רמז לשין של תפלין שהיא שין דארבע רישין, הרומזת לארבע אמהות שבכללם שרה, משם בא הארה לחיי שרה, וזהו שני אותיות שי"ן דתפלין היא האירה לחיי שרה:

ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל (בראשית כד:א). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דרוש ס"ת דף מ"ח ע"ד, ענין הוצאת ס"ת בשני וחמישי שתיקן עזרא לישראל שיהיו קוראין בתורה בשני וחמישי, והטעם כי ביום ב' וה' שולטת היצירה בעולם, ולכן טוב לעסוק בתורה בימים אלו עכ"ד. ועוד כתוב שם בדף ס"א בדרוש ויהי נועם, שביום ב' וה' טוב לעסוק בחלק הדיבור בתורה ע"ש. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ימים יוצרו ולו אחד בהם, דקרינן לו בוא"ו, והוא זמן הראוי לשינה הוא שש שעות בכל לילה, וכמ"ש חכמי הרופאים, וכן הוא מנהג חסידים הראשונים שהיו ישנים חצי הראשון של הלילה, וקמים בחצות הלילה עד אור הבוקר, דכתיב חצות לילה אקום להודות לך, אבל ביום אינם ישנים כלל, אלא לומדים כל היום כולו. ובזה פרשתי בס"ד הכתוב והגית בו יומם ולילה, לא אמר יום ולילה, אלא יומם ולילה, והוא כי היום נחלק לשני חצאין כידוע, וצריך האדם ללמוד תורה בשני חצאין של היום, ואלו השני חצאין קראם יומם, יען כי יומם משמע על תרין, אבל בלילה אין מחוייב ללמוד תורה אלא רק בחצי השני שנקרא לילה, ולא בחצי הראשון הנקרא ליל, וז"ש והגית בו יומם, היינו שני חצאים של יום, ולילה הוא חצי השני שנקרא לילה, ולא בחצי הראשון הנקרא ליל:

נמצא עתה במ"ח שעות של יום ב' ויום ה' תוציא מהם ל"ו שעות לעסק התורה והעבודה, ישאר י"ב שעות לשינה בשתי הלילות, וז"ש ימים יוצרו, ר"ל ב' ימים בשבוע שולטת בהם היצירה, וזהו יוצרו דקאי על עולם היצירה, וכמה שעות צריך באלו השני ימים לעסוק בהם בתורה, פירש ואמר ול"ו אחד בהם, ר"ל ל"ו שעות יהיו אחד בהם, כי אחד רמז ללמוד התורה שהיא רשות היחיד, וגם רמוזה באות אל"ף שמספרו אחד, והוא לשון אלוף ר"ל לימוד כנודע. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי ח' אשרי איש שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, כלומר יום יום בשבוע שהם שני וחמישי. ובזה יובן בס"ד מה שאמרה תורה במשלי, אם תעזבני יום יומים אעזבך, פירוש אם תעזבני יום אחד המיוחד בשבוע, שהוא יום שבת קודש שניתן לישראל בשביל לעסוק בתורה, שתעזבני ולא תלמוד בו תורה, אז יומים שהם שני וחמישי ששולטת בהם היצירה, דאז גם הם מצידם ראויים לעסק התורה, אעזבך, ולא אשפיע לך שפע ברכה וחכמה, שתוכל בשני ימים אלו להשיג בה חכמת התורה:

ובזה יובן ואברהם זקן, כמאמר רז"ל שאמרו זקן שקנה חכמה, בא בימים, ב' ימים, שני וחמישי אשר הלימוד של תורה מסוגל בהם להשגת החכמה, ואז ה' ברך את אברהם, ר"ל בכל הימים של השבוע ולא בשני וחמישי בלבד:

שים נא ידך תחת יריכי (בראשית כד:ב). נ"ל בס"ד דרמז לו שיהיה מתנהג בענין בשכל, כי אלו אנשים קשים ומרים וצריך לעשות כנגדם המצאות שכליות, שבזה יתגבר עליהם, ולא יסמוך על רבוי הממון בלבד, ותחת אותיות ירכי יש אותיות שכלך, וידך ר"ל כחך, מלשון ולא היה בם ידים לנוס, וכן אתה בתחבולות שכליות תבא על אלו שאני שולחך אליהם, כדי שתקח המבוקש מידם:

ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו וילך וכל טוב אדוניו בידו ויקם וילך (בראשית כד:י). י"ל במה שאמר שני פעמים וילך. ונ"ל בס"ד דשני הליכות הלך, אחת טבעית, כשיצא מפתח הבית, שהיה הולך בדרך כל הארץ, והשנית נסית שקפצה לו הארץ, כמ"ש רז"ל, דודאי לא היתה קפיצת הדרך מפתח הבית, דאין דרך הנס להיות בפומבי במקום שעומדים שם בני אדם הרבה, על כן ודאי לא התחילה קפיצת הדרך להיות תכף ביציאתו מפתח הבית, אלא היתה אחר שהחזיק בדרך המדבר מחוץ לעיר במקום שלא היו בני אדם עומדים, כדי שלא תוודע ותתראה הקפיצה לפניהם, ולכך נקיט ב"פ וילך, וכנגד הליכה הנסית של קפיצת הדרך אמר ויקם וילך אל ארם נהרים:

לעת ערב לעת צאת השואבות (בראשית כד:יא). נ"ל בס"ד הכונה, כי בבואו אל ארם נהרים היה לפניו שתי עתים שהם הפכיים, הא' שבא לעת ערב. וכל ערב הוא דין, ואינו בוקר שהוא רחמים. והב' לעת צאת השואבות, וזה יורה על חסדים, כי שאיבת המים היא חסדים, על כן בעבור חששתו מן עת ערב שהוא דין, התפלל אל השי"ת אותה שעה הקרה נא לפני היום, הקרה לשון קרירות שהוא רמז למיתוק הדין, כי ידוע חם הוא דין וקר חסד, ר"ל תקרר לפני את היום בשעה זו שהיא עת ערב, שהוא דין, שתתמתק ותהיה חסד, כאשר יורה עת צאת השואבות:

ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (בראשית כד:יד). קשה נראה לשון זה יתר הוא, אחר שכבר אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק, ומה בא להוסיף בזה שאמר ובה אדע וכו'. ונ"ל בס"ד דארז"ל בשביל שאמר יוקח נא מעט מים ע"י שליח, פרע לו הקב"ה ע"י שליח, שנתן לבניו מים ע"י משה רע”ה בסלע שהוציא לישראל ממנו מים ושתו, ועל אומרו ואקחה פת לחם בידו, פרע לו הקב"ה בידו לחם, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ואע"ג דאח"כ לא הביא לחם משום דפרסה נדה, עכ"ז בשביל אמירתו בלבד שאמר שיביא בידו, פרע לו הקב"ה בידו. ועל זה קשה מה פרע לו בידו על בן הבקר אשר טרח בו ועשאו והביאו בידו, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וכו' ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, על כן אליעזר שיער בדעתו כי בעבור בן הבקר אשר עשה פרע לו שהזמין לו את רבקה, שהיתה טמונה בבית לבן ובתואל שהיו קליפות קשים וקשה להוציא מידם את רבקה שממנה יצא יעקב אע"ה אביהן של כל י"ב שבטים, שמהם יצאו כל בית ישראל, ומלתא מסתברא היא זאת, כי בשכר בן הבקר אשר עשה עקר את רבקה ששמה שוה עם אותיות הבקר, כי רבקה בהפוך אתוואן היא הבקר, ואע"פ שאברהם אע"ה אמר לו הוא ישלח מלאכו לפניך לקחת אשה לבני משם דמשמע שעקירת רבקה מבית בתואל תהיה ע"י מלאך, הנה אליעזר בא בטענה גדולה זו, שראוי שתהיה עקירת רבקה מבית בתואל על ידו יתברך, שהוא פרעון החסד שעשה אברהם אע"ה בידו בעשיית בן הבקר. ואל תתמה מנין היה אליעזר יודע שהאשה הראויה ליצחק אע"ה שהיתה בבית בתואל שמה רבקה, הנה דבר זה נודע לאברהם אע"ה מכבר, כמ"ש רז"ל ע"פ ויהי אחרי הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה בנים לנחור אחיך וכו' ובתואל ילד את רבקה, וארז"ל שנתבשר שבתואל ילד את רבקה שהיא בת זוגו של יצחק, ובעבורה שלח את אליעזר לארם נהרים לבית בתואל, ובודאי אברהם אע"ה גילה דבר זה לעבדו שהוא שולח אותו ליקח משם את רבקה בת בתואל שהיא בת זוגו של יצחק וע"ז א"ל אולי לא תאבה וכו' והשיב לו הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת וכו', ולכך אליעזר בא עתה בטענה גדולה, כזאת האשה צריך להיות עקירתה מבית בתואל על ידו יתברך ולא ע"י מלאך, כדי לפרוע לו מה שעשה בבן הבקר בידו. וז"ש ה' אלהי אדוני אברהם, כלומר שתעשה הדבר הזה על ידך ולא ע"י המלאך כאשר אמר אדוני הוא ישלח מלאכו לפניך, על כן זה הבירור אשר אני עושה בדברים אלו שתהיה הנערה אומרת לי גם לגמליך אשאב אצליח בו שיצא לפועל על ידך, שאתה תעזרני בדבר שתשים בלבה להשיב לי כך, כדי שתהיה עקירת רבקה מהם בנס קרוב לטבע, יען מאמינים בנחושים כמו דברי נבואה, ובזה יהיו מכירים ויודעים שאותה הוכחת לעבדך ליצחק, וימסרו אותה בלי סירוב, ומה שאני טוען שצריך להיות דבר זה על ידך ולא ע"י מלאך, היינו מפני כי בה אדע כי עשית חסד עם אדוני, בה ר"ל בדקתי בשמה שהוא אותיות הבקר, דמוכח שהיא נכונה ליצחק בעבור פרעון החסד שעשה אדוני בבן הבקר, וכיון שהיא ניתנה בעבור בן הבקר, על כן בדין הוא שתהיה הנתינה שלה על ידך, ולא ע"י מלאך, מאחר כי בן הבקר עשאו אדוני בידו:

הקרה נא לפני היום (בראשית כד:יב). י"ל תיבת נא נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד, דידוע שיש בע"ב שמות של ויסע ויבא ויט שם א' נקרא הח"ש, וידוע כי שם זה הוא בחסד, ושם זה הוא אותיות חשה, לכן ממנו ימשך שפע המהירות של ההצלחה והטובה, ולז"א דוד הע"ה חשה לעזרתי אדני תשועתי, כיון במלת חשה לשם זה שבו תשפיע לי שפע המהירות של הצלחתי ותשועתי ולכן עתה אליעזר שרוצה שימהר ויחיש לו השי"ת הטוב המבוקש לו שהוא מבקש, התפלל שיהיה נשפע משם הנקרא הח"ש, שהוא שם נ"א מן ע"ב שמות של ויסע ויבא ויט, ולז"א הקרה נ"א לפני היום, רמז על שם הח"ש שהוא שם נ"א מן ע"ב שמות, כדי למהר הצלחתי בהמבוקש שלי, שלא יאחרו אותי. אי נמי אמר נ"א ר"ת נתיב איתן, כמ"ש הרב מג"ע אופן מ"ח בפסוק אעברה נא ואראה, וזהו הקרה נ"א נתיב איתן לפני היום, ובזה תעשה חסד עם אדוני אברהם הנקרא איתן האזרחי כנודע:

ועוד נ"ל בס"ד מ"ש היום, כי נראה לשון יתר, והוא ע"פ מ"ש בסידור מהרי"ק ז"ל ע"פ אשר יאמר היום בהר ה' יראה, כי בזמן שאין מיתוק לדינים יש פגם באותיות ו"ה של שם הוי"ה, ובאותיות מ"י של אלהים, ובעקידה נמתק הדין ונתקנו ונשלמו אותיות היו"ם שהם ו"ה וי"ם ע"ש. וז"ש כאן הקרה נא לפני היום, הקרה לשון קירוי, רמז לתיקון שמעטרים האותיות באורות עליונים, וגם הקרה הוא מלשון מקרין את הפרצה במועד, כנז' בגמרא דמ"ק שהוא תיקון גדר להשלים החסרון, וז"ש הקרה נא לפני היום אותיות ו"ה ומ"י, ובזה עשה חסד עם אדוני אברהם. שיתמתקו הדינין וממילא אזכה בניסים גדולים כדי ליקח בת זוגו של יצחק:

גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון (בראשית כד:כה). נ"ל בס"ד ברמז הכירה בו שהוא צדיק, ואין ראוי לו לאכול מן מאכל צרי עין, כמ"ש אל תלחם לחם רע עין, לכך הגידה לו על צרות עין שלהם ברמז הנראית במה שמאכילין תבן ומספוא לבהמות של האורחין, וגם את שלהם, שיביאו תבן גס הרבה שאין נוח לבהמה באכילתו, ועל כן לא תאכל ממנו הרבה, ואין מביאין תבן קל ודק כדי שלא תאכל הרבה. ולז"א גם תבן גם מספוא שאינו שוה מעות כ"כ, רב עמנו, רב ר"ל גס, שהתבן המצוי עמנו הוא גס, וזה סימן לצרות עין שלהם. ועוד צרה עיניהם גם במקום של לינת האורח שאין מלינים האורח בחדר מרווח אלא מלינים אותו בחדר צר שאינו מספיק אלא למושב מטתו, ולא ישאר בו אפילו טפח פנוי, כדי שיהיה כמו קבר לאורח ויקוץ בו ולא יתעכב אצלם, ולז"א גם מקום ללון, ר"ל נותנין מקום קטן שאין בו שיעור אלא ללון בו בפשוט ידים ורגלים:

ועוד נ"ל בס"ד שרמזה על צרות עיניהם שהם מצניעים גם את התבן בבית הנשים ואינם אוצרים אותו בבית החיצון, כדי שלא יבזבזו ממנו לעוברים ושבים, וזהו גם תבן ומספוא הוא חשוב אצלם רב, ולכן הוא מונח עמנו בבית הנשים, ולא עוד אלא גם מקום ללון האורחים נותנים עמנו בבית הנשים, ולא בבית החיצון, כדי שהאורח בראיתו ישן בבית הנשים יבוש להתעכב שם הרבה מפני הכבוד, דגנאי ללון בבית הנשים. וזהו גם מקום ללון הוא עמנו, וכל זה הוא הוכחה על צרות עין שלהם, ולכן הזהר, דאל תלחם לחם רע עין:

ולרבקה אח ושמו לבן (בראשית כד:כט). נ"ל בס"ד דארז"ל יש שמותיהן נאין ומעשיהם אינם נאים, ויש מעשיהן נאים ושמותיהן נאים, ויש לא זה ולא זה, וכאן אצל לבן שמו נאה ומעשיו רעים, כי שמו מורה על לובן, ולבו שחור כפחם, ולמה זכה לשם נאה כזה שהוא הפך לבו, נראה כי מצד היותו אח לרבקה הצדקת, זכה שיהיה שמו נאה שהוא לבן, וז"ש ולרבקה אח ושמו לבן, ר"ל בשביל שהוא אח לרבקה הצדקת זכה שיהיה שמו נאה שנקרא לבן. אי נמי בא הכתוב לומר ושמו לבן לגנותו, כי לבן נקוד בשני קמץ כזה לָבָן, ותחלק שמו במבטא לשני חלוקות וקרי ביה לָא בָן כלומר אין לו בינה, והכונה ע"ד מ"ש הכתוב כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עושהו:

בא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים (בראשית כד:לא). נ"ל בס"ד, דאיתא באבות דרבי נתן, כשם שצדיקים הראשונים היו חסידים, כך בהמתם היו חסידות כמותם, גמלים של אברהם אבינו לא נכנסו לבית שיש בו ע"ז מימיהם, שנאמר ואנכי פניתי הבית מפני התרפים, ומה תלמוד לומר ומקום לגמלים, מלמד שלא נכנסו לביתו של לבן עד שפינה כל ע"ז מפניהם ע"כ. ונ"ל שרמז לו עוד דבר אחד בדברים אלו, להצדיק עצמו בעיני אליעזר, להודיעו שהוא אינו מאותם בעלי דיעות הנפסדות שחושבים פועל הטוב אינו פועל הרע, ולכך מחליטים בדעתם שיש שתי רשויות ח"ו, דנודע שמחשבה רעה זו היתה צרעת ממארת נמשכת בלבבות של אותם העובדים ע"ז בזמן קדמון קודם יציאת מצרים, וידוע שיש סתירה לדיעה זו מן יציאה בבית הכסא, כמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין דף ט"ל, דא"ל ההוא אמגושא לאמימר מפלגך לעילא דהורמיז, מפלגך לתתא דאהורמיז, והשיב לו א"כ היכי שביק אהורמיז להורמיז לאעבורי מיא בארעיה, ופרשו המפרשים דאותו אמגושי סובר פועל טוב אינו פועל רע, ולכן חושב חצי העליון של הגוף שהוא טוב ומשובח בראו אחד שהוא פועל טוב, וחצי התחתון שהוא מאוס שבתוכו נקבץ הפסולת בראו אחד שהוא פועל רע דוקא, והשיב לו ע"פ דעתו ודבריו, א"כ איך ירצה בעל חלק התחתון להעביר הפסולת של חלק העליון בחלקו. ובזה פירשו המפרשים ז"ל הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל, פירוש מלכות שמים שלימה בק"ש ותפלה, שבם מודיע שהבורא הוא אחד, ואין שתי רשויות לחשוב פועל טוב אחד, ופועל רע הוא אחר, יפנה תחלה שילך לבית הכסא להשליך הפסולת מגופו, שבזה יתברר שחלק הטוב וחלק הגרוע אל אחד בראן, דנמצא פועל הטוב הוא הוא פועל הרע, ואז יקרא אח"כ ק"ש ויתפלל, שבהם הוא מודה על אחדות הבורא יתברך, שהוא בורא אחד ואין שתי רשויות בעולם, עכ"ד. ולז"א כאן לבן לאליעזר, אל תחשוב שאתה נכנס לבית עע"ז דסברי פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד, אלא תרע לך שאני נקי מדיעה הנפסדת, דעתה בבואי אליך פניתי הבית, כלומר הגוף שנקרא בשם בית. כמ"ש אשר לא יזועו שומרי הבית, ופניתי אותו עתה מן הפסולת, ואיך יתכן שאהיה מאמין בדיעה זו דסברי פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד, דהא מעשה זו של פינוי הבית הוא מכזיב דבריהם וסותר דעתם, וכבר אני יחדתי מקום לגמלים שלך, שהם בדוקים ומנוסים שלא יכנסו למקום שיש בו ע"ז, ועל כן מהם יתברר לך דכנים דברי שאמרתי אני נקי מן עון ע"ז, כי עתה תראה איך הם נכנסים למקום שלי באין מונע מצידם:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אלהים בקרבה בל תמוט יעזריה אלהים לפנות בקר, והיינו כי אוה"ע עובדי ע"ז באים לכפות את אומה הישראלית לעבוד ע"ז בשני דברים, הא' שטוענים לעבוד השמש והירח, משים דמתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו, ועל טענה זו יש לישראל להשיב להם כי הקב"ה משרה שכינתו בתוך ישראל, ואין חולקין כבוד לעבד בפני רבו. והב' באים בטענה אחרת לכפות את ישראל לעבוד ע"ז, מטעם דמוכרח לומר שיש שתי רשויות, דא"א להיות שפועל הטוב הוא עצמו פועל הרע, אלא פועל טוב לחוד ופועל רע לחוד, וטענה זו יש לסתור אותה מן יציאת האדם בבית הכסא שנפנה שם, והיא תשובה שהשיב אמימר לאותו אמגושי, היכי שביק אהורמיז להורמיז לאעבורי מיא בארעיה, ובזה מובן בס"ד הכתוב אלהים בקרבה בל תמוט. כאן רמז תשובה לאותם המכריחים לישראל לעבוד השמש והירח, מטעם מתוך גדולת העבד ניכר גדולת רבו, דישראל נוצחים אותם לסתור דבריהם והיינו משום כי אלהים בקרבה של אומת ישראל, לכן בל תמוט בטענה של אוה"ע הבאים כנגדם להכריחם לעבוד השמש, כיון דבאמת אלהים בקרבה שהשכינה שורה בקרב ישראל, ואין חולקין כבוד לעבד לפני רבו. ועל אותם הבאים על ישראל בטענה שיהיו עובדים ע"ז מפני שמוכרח לומר שיש שתי רשויות, דפועל טוב אינו פיעל רע, הנה יעזריה אלהים לאומת ישראל בטענה זו שיש לישראל להשיב מטבע האדם שיש לו לפנות בקר, שכל אדם מוכרח שיפנה בבוקר, ואיך שביק בעל חלק התחתון לבעל חלק העליון לאעבורי מייא בארעיה, אלא ודאי דהבורא הוא אחד והכל שלו, ולכן שם טבע זה בגוף האדם כשיפנה:

אני טרם אכלה לדבר על לבי (בראשית כד:מה). קשה מה לו צורך להודיעם שלא דבר בפיו את הדברים אלא רק בלבו, לימא בסתם, ואדרבה, אם יבינו שדבר בפיו יהיה הניחוש חזק יותר שיתאמת אצלם יותר, ומה חשיבות מצא בידיעה זו שבא להודיעם שהיה מדבר כל זאת בהרהורי לבו דוקא. ונ"ל בס"ד דידוע כי כל דבר היוצא מן הפה, שומעים אותו השדים ומוליכין הדברים ומודיעין אותם לאחרים, ולכן כשאמר נבוכדנצר לכשדיים שיאמרו לו מה ראה בחלום ויפתרו אותו, אמרו לו אם אתה רוצה לנסותינו אם נדע לפתור פתרון אמיתי, או לא, אתה תאמר החלום בלחישה לעבדיך, ואז אנחנו תכף ומיד נגיד לך, כו"כ ראית בחלום וזהו פתרונו, אבל אם לא תוציא החלום מפיך בדיבור א"א שיוכל אדם להודיעך מה ראית והיינו כי בטחו שהשדים יגידו להם הפתרון האמיתי, אך אם לא יוציא דברי החלום מפיו אין יודעים השדים מה ראה כדי לפתור אותו. והנה כאן רצה אליעזר שיהיו סומכים על הניחוש הזה, שהיא מאיליה תשיב גם לגמלך אשקה, שבזה ידעו כי מן השמים שמו בלבה כך ע"פ מאמרו יתברך שרצונו בכך, אך סבר דילמא יערערו על נחוש זה לומר לא מאת השי"ת היה הדבר הזה, אלא אחר שאתה הוצאת מפיך הניחוש הזה שתאמר גם לגמלך אשאב, שמעו השדים את הדברים האלה ושמו אותם בפיה של רבקה שתשיב כך, על כן הקדים לומר להם אני טרם אכלה לדבר אל לבי, לומר דברים אלו לא הוצאתי אותם מפי, אלא הרהרתי בהם בלבי, ואין השדים יודעין מה שבלב כדי שישימו הדברים בפיה של רבקה, על כן ודאי אין זה מעשה שדים אלא מעשה שמים הן:

ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל (בראשית כד:מט). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא פ"ק דחגיגה, כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם או מיתה או עוני, ופרשתי הטעם שניתן כח זה לחכמים מפני שהם בעלי תורה, דכתיב בה אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ולכן יש להם כח מצד ימין ששם החיים לגזור על הרשעים מיתה, ויש להם כח מצד שמאל ששם העושר לגזור על הרשעים עוני, וידוע דאליעזר היה בעל תורה, וכמ"ש רז"ל על פסוק הוא דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ולכן יש לאליעזר ב' כוחות והיינו לגזור מיתה מצד ימין, ולגזור עוני מצד שמאל, ולכך רמז להם לפי דרכו שאם יסרבו לומר לא ניתן את רבקה אז יפנה על ימין ויגזור עליהם מיתה, או על שמאל שיגזר עליהם עוני, וסוף דבר דבריו אלו עשו רושם, אע"פ שהיו על תנאי, כי מת בתואל אביה באותה לילה אע"פ שלא סירבו:

הנה רבקה לפניך קח ולך (בראשית כד:נא). י"ל אומרם לפניך לשון יתר הוא, ואין לה משמעות, כי רבקה לא לפניו דוקא, אלא גם לפניהם ולפני האנשים אשר עמו. ועוד מה חדשו בזה אם היא היתה לפניו או שלא בפניו מאי נ"מ. ונ"ל בס"ד דידוע הוא שכל צדיק וצדקת יש להם צלם אחד קדוש הולך כנגדם, ודבק עמהם, והוא כמו ציור הגוף הגשמי ממש שלם ברמ"ח אברים ושס"ה גידין, וכאשר פרשתי בס"ד בזה הפסוק הנזכר בהפטרה של שבת שעברה, גבי אלישע הע"ה עם השונמית דכתיב ויהי כראות איש האלהים אותה מנגד ויאמר אל גחזי נערו הנה השונמית הלז, והקשיתי וכי אלישע הע"ה מסתכל בנשים ח"ו היה, ואיך ידע שהיא השונמית בעודה רחוקה שלא הגיעה אצלו, אך פרשתי כי הצדיק צלם קדוש הולך כנגדו שהוא נראה בצורת גופו, ואם הוא זכר נראה בצלם צורת זקן בפניו, ואם היא צדקת נקבה נראה בצלם צורת פנים בלא זקן, והוא ראה הצלם הקדוש ההולך נגדה ודבק בה, וכיון שהוא צלם קדוש ורוחני הסתכל בו מרחוק לידע מי הוא וראה שהוא של השונמית הצדקת, וידע שהיא באה אצלו עתה, ולז"א כראות איש האלהים אותה מנגד, ר"ל לא ראה גופה ובשרה ממש, אלא ראה אותה בצלם הקדוש ההולך מנגדה, ולכן אמר הנה השונמית הלז, דאמר הלז לשון זכר, כי שם הצלם הוא לשון זכר, ולא אמר השונמית הזאת:

וכן הענין כאן אמרו לאליעזר הנה רבקה צדקת, ובודאי דבוק צלם קדוש בדמותה ובצלמה, וכשאתה לוקח אותה מאתנו אין אתה לוקח רבקה אחת, אלא אתה לוקח שתים, כי מלבד גוף של רבקה שהוא גלוי לפנים ולפני כל העולם, יש עוד גוף אחר רוחני שהוא צלם קדוש שגם הוא רבקה בשלימותה, שאין זה גלוי ונראה אלא לפניך, כי רק אתה אדם צדיק תוכל לראותו ולא אנחנו, ולז"א הנה רבקה לפניך, ר"ל יש עוד רבקה אחרת שהיא לפניך דוקא, ולא לפנינו, קח ולך עם רבקה זו שלפנינו, על כן צריך אתה לשקול איכות החמדה הגנוזה הזאת שאתה נוטל מאתנו, כמה היא יקרה וכמה צריך ליתן לנו תמורת טובה העצומה הזאת אשר אתה מחסר אותה מאתנו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד הכתוב הנז', וניישב עוד דקדוק אחר במ"ש ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה', היכן דבר על הדבר הזה. ונקדים מאמר רז"ל בגמרא א"ר יהודא אמר רב ארבעים יום וקודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני והרב מהר"א הכהן ז"ל דקדק בזה שני דקדוקים הא' למה בזכר הזכיר שמו ולא שם אביו, ובנקבה לא הזכיר שמה אלא שם אביה, ותרץ דהנקבה נשאת לדעת אביה שהוא יבחר לה בעל טוב לפי דעתו, אך הבן ישא אשה שישרה בעיניו, ואם אביו רוצה להשיאו אשה שאינה ישרה בעיניו, אינו מחוייב לשמוע לו, ולכן בנקבה אמר בת פלוני לפלוני שתלה אותה באביה, אבל הזכר לא תלה אותו באביו לומר בן פלוני, אלא הזכיר אותו בשמו דוקא. ועוד תרץ בשם רבי מאיר דאנון ז"ל, שתלה הנקבה באביה לרמוז כי הנקבה תתעלה מכח אביה, שאם אביה חכם וצדיק צריך אדם לקפוץ עליה לישאנה, כי בת ת"ח מעולה מאד מאד, אבל הזכר העלוי שלו מצד עצמו, שאם הוא עם הארץ אע"פ שהוא בן ת"ח אינו חשוב כלום, ואם הוא ת"ח אע"פ שאביו עם הארץ ראוי שכל אדם יקפוץ עליו לתת לו בתו, לכן בזכר לא אמר בן פלוני, אלא הזכירו בשמו, כי עיקר העילוי שלו צריך להיות מעצמו, עכ"ד ע"ש. ובני וידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, דבת קול בשמים לא תזכיר שם אשה נקבה מנשי דעלמא דלאו אורח ארעא ולכן תזכיר אותה על שם אביה הזכר, אך בעלה הזכר תזכיר אותו בשמו ודי בהזכרת שמו בלבד, ואין צריך להזכיר שם אביו ג"כ, עכ"ד נר"ו. ואני אמרתי לתרץ דרך הלצה, כי הנקבה כל נדוניא שלה הוא מכיסו של אביה, והוא עושה לה הוצאות הרבה, לכן תכבדהו בת קול לכנות את בתו בו, ולא תזכיר שמה, ללמד שהיא טפילה לאביה וכבודה בטל לגבי כבוד אביה, כאלו אין לה שם בלא אביה, אבל הזכר על הרוב לא יביא משלו לצורך נשואין, ואם יביא הוא מעט ורוב הזכרים הם נהנים ומתכבדין מן ממון שיכניסו להם נשותיהם, ואין האב מפסיד כ"כ בנשואין של בנו, לכך לא יהיה טפל לאביו בדברי בת קול, אלא תזכירנו בשמו, כי על הרוב בכחו עושה לו הנשואין ולא בכח אביו:

והדקדוק הב' דקדק הרב ז"ל הנז', למה בבת קול אינו מקדים את הזכר, דהול"ל פלוני לבת פלוני, ותרץ לעולם ראוי שיהיה החתן גדול מהכלה ולכן מכריזין קודם יצירת הנקבה בת פלוני לפלוני, שכבר נולד ונודע בשמו עכ"ד, ובזה התירוץ יתורץ וגם קושיא הראשונה, דלכן אומרים בת פלוני לפלוני ואין מזכירין שמה פלונית לפלוני, מפני כי היא עדיין לא נולדה ולא קראו לה שם ולא נתברר שמה למטה בתחתונים, אבל בעלה נולד כבר ונודע בשמו, לכך קוראין אותו בשמו. ועוד תרץ הרב ז"ל לדקדוק הב' שהקדימה להזכיר הבת קודם הבן הוא, מפני כי האיש יקח כמה נשים בבת אחת, אבל האשה לא תוכל ליקח שני אנשים או יותר בבת אחת, לכך אומרת בת פלוני תהיה נשואה לפלוני, אע"פ שיש לו אשה אחרת, ולא תאמר פלוני לבת פלוני, כי אם יקדים אחר לארס אותה לא יכול פלוני זה ליקח אותה, ועוד תרץ מפי השמועה, כי הנקבה בתחלתה לקוחה מן הזכר שנבנית מן הצלע, ונמצא הזכר עיקר והיא טפילה, ולכן בהכרזה הנז' תולה הטפל בעיקר, שתאמר בת פלוני שהיא טפלה תהיה לפלוני שהוא העיקר, ולא תאמר פלוני לבת פלוני להורות כי הזכר עיקר והיא טפלה אליו עכ"ד. ולפי תירוץ זה יש לפרש בס"ד רמז מאמר רז"ל שאמרו בת תחילה סימן יפה לבנים, כלומר ממה שמצינו שמכירין הבת תחלה לתלותה בזכר, שאין אומרים פלוני לבת פלוני, אלא אומרים בת פלוני לפלוני, בזה יש סימן יפה לבנים הזכרים, כי מכאן מוכח שהנקבות הם טפלים לזכרים, דלמדנו מזה הזכרים עיקר והנקבות טפילות להם:

נמצא מן הכרוז הזה למדנו שהזכר עיקר והנקבה טפילה אליו. עוד למדנו מן הכרוז הזה שאומרים בת פלוני לפלוני, שראוי שהנקבה היא תחזר על הזכר לבא אצלו, ואין הזכר צריך לחזר עליה, דלכך אומרים בת פלוני היא תחזר לבקש לפלוני, ואין אומרים פלוני יחזר על בת פלוני. ובזה הלימוד השני משמע דישובח מנהגו של יצחק אע"ה שלא הלך הוא אצל רבקה לישא אותה במקומה, ולהביאה אח"כ אליו, אלא בקש שהיא תחזר עליו שתבא אצלו וישאנה במקומו, מה שאין כן יעקב אע"ה הלך בשיטה אחרת שהוא הלך אצל בת זוגו ונשאה במקומה ולא היתה בת זוגו מחזרת עליו:

על כן כאן בנשואי רבקה מאת ה' היתה זאת ששם בלבבם לדייק מלשון הכרוז כאשר דייקנו, שהיא צריכה לבא אצל יצחק ואין צריך שהוא יבא אליה, כי היה אפשר שיאמרו טוב ניתן אותה ליצחק אך צריך שהוא יבא לכאן ויקחנה, וכיון ששם השי"ת בלבבם לדייק מן לשון הכרוז כאשר דייקנו, וגם עוד דייקו שראוי שהיא תהיה טפלה לבעלה הועיל בזה שלא גבה ראשם, אלא נכנעו והודו תכף למסרה לאליעזר, ולז"א הנה רבקה לפניך קח ולך, שתהיה היא טפלה לבן אדוניך ליצחק, וגם שהיא תהיה מחזרת עליו שתהיה אשה לבן אדוניך, כאשר דבר ה' בכרוז דאיכא למידק מיניה שהאשה טפלה לבעלה, וגם איכא למידק שהיא תהיה מחזרת עליו, ולא יהיה הוא מחזר עליה:

אל תאחרו אותי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני (בראשית כד:נו). נ"ל בס"ד בא להפחידם מצד המיתה שנעשית לאביהם בתואל בדרך נס, שהם נתנו הסם בקערה של אליעזר להמיתו, ונהפך הדבר על בתואל ונשאר אליעזר בחיים, ובא להפחידם שאם יאחרו אותו ללון עוד לילה אחת אצלם הפך רצונו, יהיו נענשים שימות עוד אחד מהם, ולז"א אל תאחרו אותי כי ישיבתי אצלכם היא רעה לכם, כאשר ראיתם מה שנעשה אתמול, ואם תאמרו זה הדבר של אתמול היה על ידי מלאך, כאשר אמר לך אדוניך הוא ישלח מלאכו לפניך, וכבר עשה המלאך שליחותו אתמול, והלך וחזר למקומו, יען דאין מלאך אחד עושה שתי שלוחיות ולכך ודאי הלך לו, ואין לנו פחד מדבר זה, לז"א וה' הצליח דרכי, דאע"פ שאמר אדוני ישלח מלאכו לפניך, יודע אני בבירור כי ה' הצליח דרכי על ידו ולא ע"י מלאך, והשי"ת יעשה כמה נסים בזא"ז, ואין למעשיו גבול אלא יעשה ויחזור ויעשה כמה פעמים כל מה שצריך לי בעבור הצלחתי, לכן טוב לכם שתשלחוני ואלכה לאדוני ולא אתעכב אצלכם, ודבריו אלו נכנסו בלבותם, וירדו חדרי בטנם ויראו לנפשם, לכך אמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה:

ויאמרו נקרא לנערה ונשאלה את פיה ויאמרו התלכי עם האיש (בראשית כד:נז). י"ל בשלמא בהצעה שעשו שיסמכו על שאלת פיה לעשות כאשר תאמר, נקיט ויאמרו לשון רבים, ללמד שדבר זה הסכימו כולם בו שהם אחיה ואמה ושאר קרובים שבבית, כדי לחזק הדבר שלא יהיה ערעור עליו משום אחד מהם, אך על השאלה ששאלו ממנה התלכי עם האיש הזה למה אמרו כולם שאלה זו, דכתיב ויאמרו לשון רבים, והלא די שאחד מהם שהוא גדול הבית יאמר שאלה זו התלכי וכו', והיה די שלבן שהוא גדול הבית הוא לבדו ישאל זאת ולמה אמרו אותה רבים. ונ"ל בס"ד דהם עשו ערמה גדולה בזה, כי הם אמרו תחלה נקרא לנערה ונשאלה את פיה, ונראה מה שתשיב בדבור הראשון ואם אמרה הן, אז גם אנחנו נאמר הן, ואם אמרה לא גם אנחנו נאמר לא, והיה בדעתם להערים בזה, והוא אם תשיב לא, יאמרו כפי האמת ששאלנו אותה התלכי עם האיש הזה והשיבה לא, ואז בזה אין דו"ד לאליעזר, שכבר נתרצה שיהיה הדבר נעשה כפי תשובת פיה והרי השיבה לא, ואם תשיב הן, עתה ישקרו ויאמרו כך שאלנו הלא תלכי עם האיש ותאמר הן, כלומר הן כך רצוני שלא אלך עם האיש, כי אם ישקרו להוסיף מלה אחת לומר שכך שאלנו הלא תלכי אין ניכר הזיוף והשקר שלהם, אך עכ"ז אם יהיה אדם אחד שואל לבדו וכל היושבים שותקים לא יוכלו לשקר אח"כ ולומר כך שאלנו הלא תלכי, על כן הערימו שכל בני ביתם צעקו ואמרו התלכי עם האיש הזה בבת אחת, ואם אמרינן בעלמא תרי קלי לא משתמעי, כ"ש ארבעה וחמשה, ולכך יכולים לשקר ולומר כך שאלנו, הלא תלכי עם האיש הזה, ולז"א ויאמרו לשון רבים, התלכי עם האיש הזה. אמנם מן השמים ניתן בלבה שלא תשיב הן או לאו, אלא השיבה אלך, שבזה תשובתה מבוררת שתלך, ולא יוכלו לשקר ולזייף בדבריהם, לומר לא כך שאלנו, אלא כך שאלנו, מאחר שהשיבה בפירוש אלך, וכשראו ככה בעל כרחם הודו, ושלחו אותו ויברכו אותה אחותינו את היי לאלפי רבבה: