וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמר (במדבר יט:ב). קשה למאי הוצרך לומר לאמר לאמר ב' פעמים, ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש רז"ל במדרש רבה פרשה י"ט, יהי לבי תמים בחוקיך זו חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה, למה ששניהם דומין זו לזו, בזה נאמר זאת חוקת הפסח, ובזה נאמר זאת חוקת התורה, ואי אתה יודע איזו גדולה מזו, משל לשנים מטרניות דומות שהיו מהלכות שניהם כאחת, ונראות שוות, מי זו גדולה מזו, אותה שחברתה מלווה אותה עד ביתה והולכת אחריה, כך בפסח נאמר בו חוקה ובפרה נאמר בה חוקה, ומי גדולה הפרה שאוכלי פסח צריכין לה, שנאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת עכ"ל. ולכן לעולם פרשת פרה סמוכה לפרשת החודש, כי אחר שקורין בשבת פרשת פרה אחר פורים, קורין בשבת שני שאחריו בפרשת החודש, מפני כי קרבן פסח שבניסן, לא יהיה בלי טהרה פרה אדומה:

ובזה יובן הכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר תחלה לישראל זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כדי לאמר להם עוד אמירה אחרת על חוקה אחרת שהיא חוקת הפסח שתלויה בחוקה זו, לכך צריך שתהיה אמירת חוקת התורה לישראל בראשונה, וכיון שלא אמר זאת חוקת הפרה, אלא קראה חוקת התורה הוצרך לומר לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, כלומר זו היא החוקה שתאמר להם בראשונה, היא חוקת הפרה, ולקמן יתבאר בעה"י למה קראה בתחלה חוקת התורה, ולא קראה חוקת הפרה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד לתרץ דקדוק הנז', וניישב עוד דקדוק אחר שאמר זאת, דמשמע זאת ואין עוד אחרת, והלא יש עוד כמה חוקים בתורה. ונראה בס"ד, דבא הכתוב ללמדנו דברים אחרים לפי דרכו, אע"פ שפשוטן של דברים מדבר בפרה אדומה, רמז לפי דרכו על התורה, והיינו דידוע ממדרשי רז"ל, דישראל לא זכו בתורה נגד טענת המלאכים, אלא בשביל אמירה שאמרו נעשה ונשמע, דעי"ז ירדו ב' מלאכים לכל או"א מישראל, והלבישו ב' כתרים לכל או"א מישראל, וכמה טעמים נאמרו על זה. והנה אמירת נעשה ונשמע יש בהם שבעה אותיות מן כ"ב אותיות אלפ"א בית"א שהתורה בנויה בהם, כי נעשה הוא ארבע אותיות, ועם וא"ו של ונשמע הרי חמשה, ועם שי"ן ימנית של ונשמע הרי ששה, (כי ידוע דשי"ן ימנית לחוד ושמאלית לחוד), ועם אות מ"ם של ונשמע הרי שבעה אותיות, והשאר לא יבואו בחשבון, כי כפולים הם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב חכמת בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, כי ע"י שבעה אותיות של נעשה ונשמע שהקדימו זכו בתורה שנקראת בית, וזהו חכמת היא אומת ישראל שהיתה חכמנית, בנתה ביתה זו התורה שזכתה בה נגד המלאכים, יען כי חצבה עמודיה שבעה, שנתחכמו לומר נעשה ונשמע, שיש בהם שבעה אותיות מן כ"ב אותיות התורה, ועל זה רמז הכתוב לפי דרכו באומרו זאת חוקת התורה, כלומר ז' אות של נעשה ונשמע, על ידם נחקקה התורה אצל ישראל שניתנה להם ע"י משה רע”ה שנקרא מחוקק, שיש בשמו במילואו ז' אותיות, דאותיות משה במלואם מ"ם שי"ן ה"א הם שבעה אותיות מן אלפ"א בית"א כי מלוי אות מ"ם הוא אות אחד שהוא מ"ם דמנצפ"ך, לכך נאמר בו כי שבעתים יוקם קין, ודרשו רז"ל על משה רע”ה שיש לו שבעה שמות, הוא ינקום מן קין בהריגת המצרי שהרגו, ולפי האמור קראו שבעתים על אותיות משה במלואם שהם שבעה מיני אותיות, ולכך לא אמר הכתוב זאת חוקת הפרה, אלא אמר זאת חוקת התורה, כדי לרמוז לפי דרכו בזה דברים השייכים לתורה שזכו בה ישראל:

ועוד רמז הכתוב דבר אחר על מעלת התורה והנהגת האדם במצותיה, באמרו לאמר זאת חוקת התורה, ועוד אמר אשר צוה ה' לאמר, תרתי מילי קא משמע לן בדברי אלו, הח' בעת הגזרה שגוזרים העכו"ם על ישראל שלא יעסקו בתורה ותופסים אותך על אשר עסקת בתורה, לא תכחיש לומר לא עסקתי בתורה, ורבן של טרסיים אני, אלא תאמר כמ"ש רבי חנינא בן תרדיון כששאלו אותו למה עסקת בתורה, השיב כאשר צוני ה' אלהי, וכן אם גזרו שלא ילבשו תפילין ולבשת ויצאת לשוק ורדפו ואחריך לתפסך, לא תשמוט התפילין מראשך ותאחזהו בידך, וכשאומרים לך מה בידך תשיב כנפי יונה, כאשר עשה אלישע בעל כנפים, אלא ישארו התפילין בראשך, ותאמר תפילין יש בראשי, וכן עזה"ד בכל גזרה שגוזרין העכו"ם בביטול תורה ומצותיה, לא תבריח עצמך, ותשיא אותם לדבר אחר, אלא תאמר זאת חוקת התורה אני מקיים, וז"ש לאמר זאת חוקת התורה, כלומר לאמר בשעת הגזירה זאת שאני עושה היא חוקת התורה, לקיים מה שצוני השי"ת בתורה, וכל זה הוא בזמן הגזרה כשגוזרין העכו"ם לבטל את ישראל מעסק התורה ומקיום מצותיה:

ועוד לימד אותנו הכתוב לפי דרכו דבר אחד בענין הנהגת האדם בקיום מצות ה' שצונו בתורה, והוא אשר צוה ה' לאמר, והכונה הוא שבא הכתוב ללמדנו לפי דרכו שכל מצות אשר צוה אותנו השי"ת, אע"פ שיש בהם כמה מיני מצות שהם קשים ומרים לחומר האדם, ראוי כי בעבור אהבת האדם בהשי"ת יהיו בעיניו מתוקים וטובים לחומר שלו, וכדמצינו שאמר הקב"ה לאברהם אע"ה שיעלה את בנו יחידו לעולה, ואע"פ שהיה חביב עליו בתכלית שנולד לו בהיותו בן מאה שנה, והיה צדיק גמור וחכם גדול, ובודאי שהשכל מחייב לפי טבע האדם וחומרו צריך להיות דבר זה קשה על א"א יותר ממדקרות חרב, וכמ"ש רז"ל על צדקיהו הע"ה שהיה טוב לו להכות ראשו בכותל, וימית עצמו ולא יראה בניו שחוטים לפניו, וכ"ש אם בידו שוחט את בנו יחידו, ועכ"ז אברהם אע"ה לא מבעיא שלא נצטער, אלא אדרבה היה שמח שמחה גדולה בדבר זה, לקיים מצותו יתברך, דארז"ל כשהיה מוליך את בנו להר היה נדמה בעיניו כמוליך בנו יחידו לחופה, וכל זה למה, מפני כי השי"ת צוהו בכך, והוא שמח לעשות רצון השי"ת, ואע"פ דגופה של מעשה זו אפילו אם יעשנה עם איש זר, וגם נחשב בער כי אין לו בינת אדם, קשה עליו ודבר זה לפי טבעו ומזגו, שהיה איש חסד, ואינו יכול להרוג פרעוש אחד:

וכן תמצא אצל יחזקאל הע"ה, כנז' ביחזקאל סי' ג' ויאמר אלי בן אדם את אשר תמצא אכול, אכול את המגלה הזאת ולך דבר אל בני ישראל. ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת. ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך, ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק. פירוש המגילה קץ האדם לאכלה, כי אינה מאכל אדם, אך אתה תאכלנה בשביל שאני נותן לך לקיים מצותי, וכן עשיתי ואוכלה בשביל מצות השי"ת, ואע"פ שאינה ראויה לאכילה ונפש האדם קצה בה ומאוסה אכילתה, עכ"ז היתה בפי כדבש למתוק, שטעמתי בה טעם דבר מתוק ויפה:

וכן נמצא מעשה בחסיד אחד גדול שהיה אסטניס מאד, שאם יכניס פרי לפיו לאכלו, דרכו לרחוץ אותו שבעה פעמים, ואח"כ יכניסו לפיו, ואם לאו יהיה מאוס עליו, וזה החסיד היה מוהל, ורוב ילדים שבעירו הוא מוהל אותם, ויאמרו לו אוהביו פליאה גדולה יש עליך, אם אתה לא תכניס ענבה אחת לפיך אלא אחר רחיצה ארבע וחמש פעמים מחמת אסטינות שלך, איך תכניס ראש האבר הנימול לתוך פיך בהיותו מלוכלך לעשות מציצה לדם בפיך. ויאמר להם מאחר שדבר זה צוני השי"ת בו, ואני מקיים מצותו יתברך, תאמינו לי שדומה בעיני כאלו אני מכניס ענבה אחת רחוצה שבע פעמים בתוך פי ומוצץ אותה, ואין לי שום מאיסות כלל. וזו גם עוד היה טבעו של אותו חסיד למאוס כל דבר מר בתכלית, ונזדמן פעם אחת השקהו הרופא משקה של באנאכינה בשביל חולי הקדחת ונתעלף מחמת המרירות, על כן אמרו לו מאחר שטבעך לקוץ הרבה בדבר מר שאין אתה סובלו ומוכרח שתקיאנו, איך אתה אוכל כזית מרור בליל פסח, כי בעירו לא נמצא חזרת ואוכלים מרור שהם מרים מאד. ויאמר להם תאמינו לי שאין אני קץ כלל באכילת המרור בליל פסח, וערבה עלי אכילתו עד שנדמה בעיני כאלו אני אוכל מתוק, מפני שחביבה עלי מצותו יתברך מאד, ובפרט מצוה כזו שהיא מתקיימת רק שני לילות בכל השנה:

על כן בא הכתוב ללמדינו לפי דרכו על כל המצות שבתורה, שצריך להיות חוקם ומשפטן אצל האדם כך, שאפילו דברים שהם קשים ומרים לחומר לא ירגיש האדם במרירותם, אלא אדרבה יתעורר בלבו מתיקות ועריבות בהם, ולז"א אשר צוה ה' לאמר, חלק התיבה לשתים וקרי בה לא מר, כלומר שמור כלל זה בידך, דכל מה שצוה ה' לא יהיה מר לחומר, אלא אדרבה תרגיש בו מתיקות ועריבות:

ואיתא במדרש תנחומא, אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי, ושאלתי ופשפשתי, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וי"ל למה נקיט שלש לשונות שהם חקרתי ושאלתי ופשפשתי, ועוד י"ל על אומרו אמרתי אחכמה, ודי לומר והיא רחוקה ממני, ונ"ל בס"ד דידוע בתורה יש ד' חלקים שהם פרד"ס, וכל דבר חק אי אפשר להשיגו בחלק הפשט, יען כי הפשט הוא החק עצמו, ומה ישיג בו, דאם אין בפשוטו תימה אין זה חק, ואם ישנה הפשט שלו, א"כ זה נכנס בחלק הדרש או הרמז ואין זה פשט, על כן א"א להשיג טעם וישוב לענין פרה אדומה בחלק הפשט, אבל יש תקוה לפרש לה טעם בדרך רמז או בדרך דרש או בדרך סוד, כי הגם שהיא חק בדרך הפשוט שבה ישתנה עניינה בדרך רמז או דרש או סוד, וימצא בהם ישוב לדברים שבה, אמנם שלמה הע"ה יגע למצוא טעם וישוב לדברים של פרה אדומה ועניינה בדרך רמז ובדרך דרש ובדרך סוד, ולא מצא בכל אלה הדרכים טעם לדברים ועניינה:

ואל תאמר הנה שלמה הע"ה היה חכם מכל האדם, למה הוצרך לטרוח על חנם, כי חכם גדול שכמותו היה ראוי לשער מדעתו תחלה, שא"א למצוא טעם לפרה אדומה בשום דרך מהדרכים הנז', ובפרט שידע שהקב"ה אמר למשה רע”ה על פרה אדומה לאחרים חוקה היא, ורק לך לבדך אפרש טעמה, ומזה צריך שיבין דלא אפשר שום אדם להשיג טעמה, ואפילו הוא, ואיך לא ידע ולא שיער היכולת שלו, וחשב שיהיה לו יכולת לידע אותה, ולכן נכנס למצוא דבר זה, וסוף טרח ולא עלה בידו כלום, וידוע הוא לכל שאם האדם יעלה בדעתו להשיג דבר שא"א להשיגו הרי זה גרוע יותר, ויהיה לו בושה מאחרים, באומרם אליו איך לא ידעת לשער היכולת, וכמ"ש הראשונים ז"ל ע"פ ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך:

ולכך בא שלמה הע"ה להלין בעד עצמו, ואמר אל תאשימוני על אשר אמרתי אחכמה בענין הפרה, שהכנסתי עצמי בדבר זה למצוא טעם בענייניה, לא היתה כניסתי בדבר זה מחמת שטעיתי ביכולתי שחשבתי שאני יכול ולא יכולתי, אלא מעיקרא ידעתי האמת שגם אני אי אפשר לי להשיג טעמה בשום דרך, ורק נכנסתי להשיג ולהבין כדי להודיע ולברר לפני העולם שהיא רחוקה גם ממני, ואל יחשבו העולם מאחר שאני חכם מכל האדם, אם הייתי מבקש להכנס למצוא טעם לפרה אדומה הייתי מוצא הטעם שלה, לכך הכנסתי עצמי להשיג ולמצוא הטעם ולא מצאתי, ובזה נודע ונתברר לפני העולם כוחה של חוקה זו, כי אפילו אני החכם לא מצאתי לה טעם:

משל למלך אחד שהיה שולט בארץ אחת, והיה לו אח שהוא ג"כ מלך בארץ אחרת רחוקה, וזה האח היה לו גבור מופלא המפורסם בגבורתו בכל העולם, שנלחם עם כמה אריות ודובים ולא עמדו בפניו, וכמה גבורים הפיל בידו אחת, וזה האח שלח את הגבור הזה לאחיו שהוא מלך בארץ אחרת במתנה, וכאשר הגיע הגבור המופלא הזה אצל המלך, קבל אותו בכבוד גדול, וכשנכנס להיכל המלך שהיה מלא שרים גדולים שרי החיל של המלך, היה יושב שם ראש הגבורים אשר היה למלך במדינתו, וקם ראש הגבורים הזה על רגליו, ויאמר להגבור המופלא החדש עמוד ונלחם עתה, אני ואתה בהיכל המלך לפני המלך והשרים, ונראה מאן נצח, ויאמר טוב הדבר, וילחמו זה עם זה, ותכף ומיד הפיל הגבור המופלא את ראש הגבורים של המלך לארץ כמפיל שה אחד. אח"כ שאל הגבור המופלא את ראש הגבורים מה ראית כי עשית את הדבר הזה שבקשת להלחם עמי, האם לא שמעת מלחמות אשר נלחמתי, וגבורים אשר כבשתי, ולמה עתה בזית עצמך להלחם אתי. ויאמר לו ראש הגבורים אני בעבור כבודך נתכוונתי, כי הן אמת אני את גבורותיך שמעתי וידעתי, אך אנשים אחרים היושבים במדינה זו שהיא רחוקה ממקומך לא יודעים גבירתך באמיתות, ואפשר שיחשבו שאני אשר הנני ראש הגבורים במדינה זו, יש לי גבורה יותר ממך, או כמוך בשוה, ולכן עמדתי לעשות נסיון בהלחמי עמך לפניהם שאז יראו בעיניהם תוקף גבורתך, שאני איני נחשב נגדך במדרגת שה אחד, ובזה יגדל שמך במדינה זו אלף ידות. וירא המלך כי הטיב ראש הגבורים שלו לעשות בדבר זה לפרסם שבח הגבור המופלא אשר שלוח לו במתנה מאת אחיו המלך, ויתן לו מתנה מרובה. וכן הנמשל, ידע שלמה הע"ה וכל חכמי ישראל, כי טעם של פרה אדומה השיגו משה רע”ה ולא זכה שום חכם בזה כמו שזכה משה רע”ה, וכדי לפרסם מעלתו של משה רע”ה שהוא לבדו זכה בזה אמר שלמה עתה יאמרו העולם אם אני הייתי מבקש לידע מעשה של פרה, הייתי יכול להשיגה, ובאמת הוא יודע שא"א לשום אדם להשיגה חוץ ממשה רע”ה, ולכן נכנס לבקש ולתור אחר הטעם שלה, ומעיקרא ידע שלא יוכל להשיג, אך נתכוון בזה לכבודו של משה רע”ה, דעתה ידעו העולם לא קם עוד נביא וחכם כמשה רע”ה, שידע טעם של פרה אדומה, ושלמה טרח להשיג ולא ידע, וכאשר חשב ראש הגבורים הנז' להגדיל כבודו של הגבור המופלא ההוא, שהכניס עצמו במלחמה עמו, כדי שבזה תתוודע תוקף גבורתו של אותו הגיבור:

ובזה יובן בס"ד, מ"ש שלמה הע"ה חקרתי בדרך הרמז, ושאלתי בדרך הדרש, ופשפשתי בדרך הסוד, כדי למצוא בהם הטעם של פרה אדומה, ואל יחשוב אדם שאני טעיתי בערך עצמי, שחשבתי שאוכל לידע ולא ידעתי, אינו כן, אלא מה שאמרתי בתחלה אחכמה למצוא טעם מן רמז או דרש או סוד, לא הייתי חושב שאוכל למצוא בחכמתי דבר זה, אלא מעיקרא מה שאמרתי אחכמה הייתי יודע שלא אחכמה, ומה שאמרתי אחכמה ונכנסתי לבקש הטעם בחכמתי, הוא, כדי להודיע לכל שהיא רחוקה גם ממני, וכמו שעשה אותו ראש הגבורים שעמד להלחם בשביל להודיע כבודו של הגבור המופלא, שהובא למלך במתנה:

עוד איתא במדרש, זאת חוקת התורה אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי אין להרהר אחריה, וכבר פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל כפל הלשון חוקה חקקתי גזרה גזרתי ע"ש. ונ"ל בס"ד דפרה אדומה ניתנה בעבור טהרה לטומאת מת, וידוע כי טומאת מת נסתבבה מעון עץ הדעת, כי זה העין הוא אשר הביא מיתה לעולם, ולכן כאשר יקיימו ישראל מצוה זו כתקונה שלא יהרהרו אחריה, מוכרח שיהיה בעבורה חלק תיקון בפגם הנעשה, בעון עץ הדעת, כי כל העניינים תלויים זב"ז ונסבכים זב"ז, וידוע כמה מיני פגמים נעשו מחמת עון זה של עץ הדעת, ובכללם אמרו המקובלים ז"ל, שגרם אדם הראשון פגם בדל"ת של אחד לעשותו רי"ש ח"ו, וגרם ג"כ באות רי"ש של אחר לעשותו ד' ח"ו, ולכן גזר עליו קוץ ודרדר תצמיח לך, כי ההפרש שיש בין מספר ד' לבין מספר ר', הוא מספר קוץ, ואמר לו דרדר תצמיח, כי דרדר הוא דל"ת רי"ש ודל"ת רי"ש, על אשר עשה הדל"ת רי"ש והרי"ש דל"ת, וכנז' בספר נחל קדומים ע"ש, ולכן בתיקון צריך להוסיף כתיבה באות רי"ש לרבעו ולעשותו דל"ת, וכנגד זה התיקון אמר חוקה חקקתי פירוש חוקה הוא מלשון ומחיק הארץ ביחזקאל מ"ג, שהוא ר"ל מאמצע וקרן זוית של אות רי"ש, לעשותו אות דל"ת, ולזה צריך כתיבה באמצע האות, כי קרן זוית של האות היא אמצע האות, וז"ש חוקה ר"ל אמצע האות מלשון מחיק הארץ, חקקתי לשון כתיבה מלשון מחוקק, ומלשון הוי החוקקים חקקי און, כלומר באמצע אות רי"ש שהוא קרן זוית שלו נעשה תוספת כתיבה שנתמלא דיו לרבעו לעשותו דל"ת, ותיקון זה יהיה על ידי זכות המצוה של פרה אדומה מטעם האמור לעיל:

ועוד תיקון השני שצריך להיות באות דל"ת לעשותו ריש, ובזה צריך לחתוך ולגזור מן הדיו שבקרן זוית של הדל"ת כדי לעשותו רי"ש, וכנגד זה התיקון אמר גזרה גזרתי, והיינו לשון חיתוך כמו גזרו את הילד החי וכן גם לי גם לך לא יהיה גזורו, וגם זה התיקון יהיה בעבור זכות מצוה זו של פרה אדומה שנתקנה לטהר טומאת מת שבאה ונהייתה מחמת פגם עון עץ הדעת, וסיים אין לך להרהר אחריה, פירוש שני תיקונים אלו של חקיקה ושל גזירה, יהיו ע"י שמירתכם מצוה זו באמיתות שלא תהרהרו אחריה:

ועוד נ"ל בס"ד רמז בלשון זה סוד עמוק כי חוקת לשון מזון הוא דכתיב הטרפני לחם חוקי וכנז' בגמרא, וידוע מזון עולמות העליונים יהיה זווג תפארת ומלכות, וקודם הזווג הזה צריך להיות נסירה, וז"ש חוקה חקקתי על ידי הזווג, מפני כי תחלה גזירה גזרתי הוא סוד הנסירה ודוק:

ועדיין צריך לבאר בדברי המדרש הנז' שאמרו רז"ל על חוקת פרה אדומה שאין להרהר אחריה, ולא אמרו אין להרהר עליה אלא אחריה. ועוד י"ל דאמאי נקטו לשון הרהור. ונ"ל בס"ד, כי ידוע שלשה מינים יש במצות, הא' הם הנקראים משפטים שהשכל מחייב אותם, ואין אתה צריך לשמוע טעם באזניך מאחרים, אלא כיון שראית המצוה בעיניך כתובה בתורה, תדע משכלך הטעם שלה, ולכן אלו המצות מתייחסים לעינים בלבד, ומין הב' שאין השכל מחייבם אבל יש להם טעם, ואלו יתייחסו לאזנים, דלא סגי לאדם ראות עיניו שרואה הצווי, אלא צריך להטות אזניו לשמוע הטעם אשר לא כתוב בתורה ואין רואהו בעיניו, ומין הג' הם החוקים שהם סתומים, שאין להם טעם ואין השכל מחייבם, ובפרט חוקה זו דפרה אדומה שיש בה שני הפכיים, כי מלבד שאין לה טעם לטהר הטמא עוד נמצא בה דין להפך שמטמאה את הטהור העוסק בה, וזו תתייחס לקדקד שהוא סתום מכל הצדדין. והנה בודאי מה שהיצר הרע והאומות מפתים את האדם שיהיה מהרהר אחר המצות כדי לפקור בהם, אין יכולים לפתותו להרהר אחר המשפטים שהשכל מחייבם, ולא על המצות אשר טעמם מפורש, ורק יפתוהו על חוקת פרה אדומה וכיוצא בה, שהם דומין לקדקד דהם סתומים מכל הצדדין, ולכך א"ל הרהר אחריהם שאין בה ממש ח"ו:

ולפי האמור דמצות אלו דומין לקדקד שהוא סתום מכל הצדדין, נראה לכן תמצא אחר אותיות קדקד יש אותיות הרהר למפרע, ר"ל על מצוה שהיא חק גמור, שדומה לקדקד אומרים לך הרהר, על כן אני מצוך זאת חוקת התורה אין אתה רשאי להרהר אחריה, כלומר לא תשמע לדברי היצר והאומות שאומרים לך הרהר אחר החוקה, כאשר נמצא אותיות הרהר באים אחר אותיות קדקד, שהוא מקום המורה על החוקה וכאמור ובזה מובן היטב מה דנקטי לשון הרהור, וגם מ"ש אחריה ולא אמרו עליה, והוא לרמוז על אותיות הרהר הבאים אחר אותיות קדקד, שהוא מקום הרומז למצוה שהיא בסוג חוקה:

ועוד נ"ל בס"ד ליישב דקדוק הכתוב, שאמר זאת חוקת התורה ולא אמר חוקת הפרה, גם אומרו אשר צוה לאמר, דמלת לאמר נראה לשון יתר הוא. ונ"ל בס"ד, דידוע שפרה אדומה כמו שתראה בפשט שלה שנתקנה לטהר הטמא בטומאת הגוף, כי (יש) היא מטהרת טומאת הנפש של האדם החוטא והרשיע בכמה עבירות, יען כי בכל הלכות ודינים האמורים בפרה אדומה, יש שם רמז תוכחות מוסר הנפשיי, וגם מוסר גשמיי הנוגע לדרך ארץ, ולכן קרא אותה חוקת התורה, כי חוקה זו שייכים כל עניינים שלה לחוקת התורה, כי מן עניינים שלה נלמוד תוכחת מוסר לכל הלכות ודינים של התורה, וז"ש זאת חוקת התורה ר"ל ראוי לקרות אותה על שם התורה כולה, יען כי כה צוה ה' לאמר תוכחות מוסר לעניינים אחרים הנזכרים בתורה, ועל כן דבר אל בני ישראל דבר דייקא, ר"ל דבור קשה בתוכחת מוסר שיהיו דברים קשים כגידין:

ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן. וירב העם עם משה (במדבר כ:ב-ג). קשה כיון דנקהלו על שניהם למה רבו עם משה רע”ה בלבד. ונ"ל בס"ד כי אמר בתהלים מזמור ע"ח ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, והכונה פרשנו בס"ד כי המים באו להם בזכות מרים, וכמ"ש רז"ל, וזה נרמז באותיות שמה שהם אות ר' ואותיות מים, ומספר אות ר' הוא עולה מספר מסלע, נמצא בשמה הטוב נרמז מאמר הכתוב שהוציא להם מים מסלע, כי אות ר' שבשמה מספרו מסלע ונשאר מים ולז"א הכתוב ותמת שם מרים ותקבר שם, וכיון שמתה אז בטל כח ההשפעה של המים שהיתה רמוזה בשמה, ולכך לא היה מים לעדה. כי המים שהוא רמוז בשמה בפירוש נמנע ונפסק מן העדה, ומאחר כי ידעו ישראל שהמים היו לוקחים בזכותה, ועתה שמתה פסקו, ראוי שאחיה הם יתפללו על המים שיחזרו להם, ולכך ויקהלו על משה ועל אהרן, אך אחר שנקהלו על שניהם, המה ראו בטוב שכלם שאין להם כח לבא בטענה ומריבה עם שניהם, אלא רק עם משה לבדו, יען כי אהרן יאמר מה בידי לעשות אם נפטרה אחותי שיש בשמה אותיות מים, ועתה נפסקו ואני לא אוכל להביא מים, כי אין למים רמז בשמי, כאשר היה לו רמז בשם אחותי מרים, אמנם עם משה רע”ה מצאו טעם לריב לומר לו אתה בשמך יש מים כאשר היה בשם אחותך, כי ידוע ששמו של משה רע”ה מורכב מן שני תיבות, שהם מו שה, והיינו כי בלשון מצרי המים נקראים מו, ואותיות שה הם לשון הוצאה והמשכה, וכמ"ש הגאון מלבי”ם ז"ל בשם פילון היהודי, ולפ"ז בשם משה יש אותיות מים בלשון מצרי, ולכך יורה שהוא ג"כ יכול להביא להם מים כאשר היתה מביאה אחותו ולמה אינו מביא, ולזה וירב העם עם משה בלבד:

ונפשנו קצה בלחם הקלקל (במדבר כא:ה). ק' והלא קודם זה תפלו על המן ונענשו, ואיך חזרו ותפלו לקרותו קלוקל. ונ"ל בס"ד אין כונתם בזה לבזות את המן ורק הם מערערים על אשר אין לנפש הנאה ממנו, כי הנפש תהנה ממאכל שיש בו תערובת נ"ק, ויוצאים ע"י אכילה ועולים למלכות העליונה שמשם באה ויצאה נפש האדם, וחשבו כי רק פרי ומאכל הגדל מן הארץ יש בו תערובת נ"ק, ויש לנפש שביעה והנאה ממנו, אבל היורד מן השמים אין בו תערובת נ"ק, ומה הנאה יש לנפש ממנו ולכן קראוהו לחם הקלקל, ותרגם אנקלוס דמיכליה קליל, ר"ל קל מצד הנפש שאין בו דבר שהנפש נהנית ממנו, דלגבה חשיב כאגוז ריקם שאין בקרבו פרי של אכילה, ולכן אמרו נפשינו קצה, שדבר זה נוגע לנפש אבל הנאה לגוף יש בו:

התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש (במדבר כא:ז). י"ל הול"ל ויסר מעלינו את השרף, דהא שלח בהם את הנחשים השרפים, ולמה אמרו ויסר מעלינו את הנחש בסתם דמשמע דאינו שרף, ועוד קשה כי השי"ת אמר לו עשה לך שרף, והוא עשה נחשת. ונ"ל בס"ד, כי מכשול האדם הוא שלשה סוגים, האחד חטא שהוא שוגג, וגדול ממנו עון שהוא מזיד לתאבון, וגדול ממנו פשע שהוא להכעיס, ושלשה סוגים אלו רמוזים בשלשה קליפות, דהיינו עון שראשו ע' רמוז בראש עקרב שהוא ע', וחטא שהוא שוגג רמוז באות שניה של נחש שהוא ח', ופשע שהוא להכעיס רמוז באות שלישית של שרף, וכאן הם חשבו דעונם קל שהוא במדרגת חטא שרמוז באות שניה של נחש, ולכך אמר ויסר מעלינו את הנחש, אבל השי"ת חשב עונם לפשע שהוא גדול מן הכל שרמוז באות שלישית של שרף, לכן אמר למשה רע”ה עשה לך שרף והיה כל הנשוך, כל דייקא, ר"ל בין נחשב עונו בגדר חטא, בין הנחשב בגדר עון יתרפא, כיון דהשרף מרפא גם את הפשע, כ"ש שירפא חטא ועון, ולכן עשה משה רע”ה נחש נחשת שהוא צורת נחש של שרף כמ"ש הרמב"ן ז"ל, דנחש נחשת הוא תמונת השרף, יען כי מראה השרף הוא כעין נחשת קלל, וקיים בזה דבר ה' שצוה לעשות שרף, והיה כל הנשוך דייקא, ר"ל בין אם הוא בגדר חטא, בין בגדר עון יראה אותו וחי, כי כיון דמרפא את פשע החמור כ"ש שירפא את הקל ממנו:

באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם (במדבר כא:יח. נ"ל בס"ד כי נודע שדברי תורה פרים ורבים בחדושי הלכות על ידי הקושיות שיתקשה בהם החכם המשכיל, וכמ"ש בגמרא דאחר שהעניש רבי יוחנן את רשב"ל ונפטר, בא ר"א בן פדת וישב בבהמ"ד אצל רבי יוחנן במקום רשב"ל, וכשהיה רבי יוחנן שונה ההלכות לתלמידים כדרכו בכל יום, היה ר"א אומר לו על כל דבר הלכה שהיה דורש תנא דמסייע לך, שמביא ראיה לדברי רבי יוחנן מן הברייתות או מן המשניות, ואמר רבי יוחנן לר"א על זה, וכי מה אתה חישב בעצמך שתהיה ממלא מקום בר לקיש לשכך דעתי ולהעביר דרגתי אשר אני דואג ומצטער על חסרונו, הלא הוא היה דרכו כשאני אומר ההלכה, מקשה לי בה כמה קושיות, והייתי מוכרח לתרץ לו קושיותיו, ועל ידי הקושיות שלו שהיה מעמיק בדבר ההלכה הייתי מוכרח גם אני לשדד עמקים בסוגייא, כדי לתרץ קשיותיו, וממילא היתה רווחא שמעתתא שהיה מתחדש לנו כמה ענפים ותולדות, והיינו יורדים לעומק ההלכה באמיתות, ולכך היה נח לי ממנו מאד, אשר בעבור כן קשה היה חסרונו עלי מאד מאד. אך אתה תביא לי סיוע לדברי, ותאמר לי תנא פ' מסייע לך, ואין אתה מקשה קושיות בדברי, מה תועלת יש לי בזה, אטו אנא לא ידענא דשפיר קאמינא, הלא אדרבה אני רוצה שהשומע ירבה בקושיות, כדי שעי"ב נרד לעומק ההלכה ויתחדש לנו בה כמה חדושים:

ונאמר משל על זה במעשה שהיה שהובאה בספרים על עניינים שונים, ואני אמשלנה על הדבר הזה, והוא כי איש אחד היה לו שדה גדולה שיש בה כמה נטיעות של אילנות שמוציאין פירות, ועוד היא בת זרע שזורע בה תבואה ושאר מיני דגן בכל שנה ושנה, וצריכה היא להשקאת מים, כי לא יספיקו לה גשמי שמים, והיה שם נחל חפור בארץ מהלך על פני כולה, וזה הנחל ראשו פתוח אל הנהר הגדול של חדקל, או פרת המלא מים רבים, והמים עוברים בתוך הנחל הזה המהלך על פני כל השדה, וממנו יבואו המים אל השדה למקום הזרעים ולמקום האילנות, אך זה הנחל בכל שנה יתמלא עפר מן (שברירות המים) [עפרירות הטיט], וגם יפול בתוכו עפר מן שפתיו, ועי"כ תגבה הקרקע שלו, ואז בימים אשר מי הנהר הגדול יורדים ונחסרים, לא יעברו המים שלהם בתוך הנחל הזה מחמת גובה קרקעיתו, ולא יגיעו אליו המים לעבור בתוכו, ואז בימים האלה יהיו הזרעים והאילנות צמאים למים, כי אין מים בנחל להשקות אותם, ומחמת כן יחדלו פרותיהם שלא תתן הארץ יבולה, ועץ השדה לא יתן פריו, ולכך כל בעלי השדות הזריזין בתיקון שדותיהם, המה זריזין בתחלת השנה לתקן זה הנחל בחפירה שיחפרו אותו מחדש, ויעמיקו בחפירות כדי להשפיל ולהמיך קרקעו, דאז גם בזמן שיחסרו וירדו המים של הנהר הגדול יהיו נכנסים בתוך הנחל הזה, ויהיה הנחל הזה מים מצויים בתוכו כל ימי השנה כולה, ואז ישקה את השדה בכל ימי השנה כולה, אפילו אם יזדמן שהנהר הגדול ירדו מימיו ויחסרו, כי הנחל הזה מחמת שהעמיקו בחפירתו מוכרח שיעברו בתוכו מים מן הנהר הגדול תמיד, וכן זה האיש בעל השדה היה זריז ונשכר, שבכל שנה ושנה יחדש חפירת הנחל ויעמיק בו, כדי שיהיו המים עוברים בו תמיד ומשקים את השדה תמיד:

והנה זה האיש הוא לבדו היה משגיח בשדהו הגדולה, ואין בניו עמו, ואין יודעים הנהגתו שהיה מתנהג בשדהו איך היתה. ויהי היום, ויחלה האיש ההוא וידע כי לא יקום, ויקרא לבניו ויאמר להם הנה הוא הולך למות, ועתה שמעו מלתי אשר אני מודיע אתכם, כי בתוך התלם שהוא הנחל של השדה שלי טמנתי אוצר גדול. ויענו הבנים אוצר גדול טמנת. הגידה נא לנו איפה הוא, ובאיזה מקום וצד בתוך התלם ההוא טמנת האוצר כדי שנדע ליקח אותו. ויען אביהם ויאמר בתוך התלם הוא שם, תחפשוהו ותמצאו אותו, ובאותו הרגע שהוציא דבריו אלה מפיו גוע וימת. וכאשר שלמו ימי אבלו, הלכו הבנים כולם אל התלם שהוא הנחל העובר על פני כל השדה, ויחפרו בו בקרקעיתו ויוציאו מתוכו עפר וישליכו על שפתו, כדי למצוא את האוצר אשר שם אביהם בתוכו, ולהיות שאביהם לא הספיק להגיד להם איפה הוא מונח, הוכרחו לחפור את התלם ההוא כולו מראשו ועד סופו, ויעמיקו בכל כוחם ויגיעם בתוך האדמה של התלם יומם ולילה, ולא נתנו לעפעפם תנומה ולא מצאו מאומה, ויחפרו פעמים וישלשו, ולא מצאו האוצר אשר יבקשו:

ויענו כולם ויאמרו בחמה וקצף, אך התל בנו הזקן אבינו, ולריק ותוהו כוחנו כלינו, ויחזרו לביתם ריקם ריקם, ותשאר השדה ביד האריסים הזורעים שם בכל שנה כמנהגם. ויעברו ימי החורף ויבאו ימי הקיץ שהוא עת הקציר של תבואת הארץ, ועת מלאת עצי השדה מפריים, וילכו הבנים לשדה אביהם, ויראו כי האילנות שבתוכה הוציאו פירות עשרת מנים על שאר כרמים של אחרים, ותבואת הארץ של שדה אביהם רבה עשר ידות על שדות של אחרים, ויחקרו על זאת וימצאו פשר דבר, כי שאר שדות מחמת עצלות בעליהם שלא חפרו התלם שהוא הנחל העובר בשדה על פני כולה אשר ממנו תשתה השדה מים, ונשארה קרקעית הנחל גבוהה, ולא הגיעו שם מי הנהר הגדול לעבור בנחל, ולכך לא שתו ממנו הזרעים והאילנות כראוי, ולכך גם יבול השדה נחסר שם, מה שאין כן שדה זו שירשו הבנים מאביהם כיון שחפרו התל היטב למצוא האוצר, עברו בו מים מן הנהר הגדול תמיד גם בזמן ירידת הנהר, ולכך היה משקה הזרעים והאילנות תמיד בלי הפסק, ועל כן נתנה השדה יבולה בשפע גדול וברכה עשר ידות על כל השדות:

אז אותו העת הבינו הבנים דברי אביהם אשר הגיד להם בטמינת האוצר בתוך התלם, והיינו כדי שהם יחפרו התלם בעומק הרבה, וזו החפירה היא האוצר, שעי"כ באה להם הברכה בפירות השדה, ואז היתה זאת להם לחק עד עולם בכל שנה ושנה יצאו לשדה בראשונה קודם ימי החורף לחפור התלם כולו בעומק הרבה, כאשר עשו בראשונה, כדי שבכל שנה ימצאו אוצר הברכה בפירות השדה, וכאשר ירבו לחפור כן ימצאו רב ברכות בפירות השדה:

וכן הענין כאן בתורה, כי הקב"ה נתן דברי תורה סתומים וקצרים והם קב ונקי, אך האדם העוסק בה יוכל להוציא מדבריה פירות מרובים, וכמ"ש דדיה ירוך בכל עת ע"י החפירה שיחפור בעומק בכל דבר הלכה, אשר יראה בה לפניו, והיינו כי קושיות אשר יתקשה בדבר ההלכה המה דוגמת חפירה וכריה אשר יחפור בנחל, והשכל והסברא של האדם אשר ישכיל ויסביר לתרץ הקושיות, הם דוגמת המים אשר יעבורו בתוך הנחל אשר חופרים אותו להשקות בהם הזרעים והאילנות, שעי"כ תתן הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו, ואם לא יעשה האדם חפירה וכריה בנחל, לא יעברו בו המים, וכן כאן בעסק התורה אם לא יעשה תחלה קושיות בדבר ההלכה הערוכה לפניו, לא יעבור השכל והסברה שהם דוגמת המים בתוך דבר ההלכה הערוכה לפניו, כדי שיוציא פירות שהם חדושי הלכות הנולדים ומתחדשים מדבר ההלכה הערוכה לפניו, וכמ"ש רבי יוחנן לר"א על רשב"ל בתועלת אשר היה מוצא בקושיות שלו בדבר ההלכה שהיה שונה רבי יוחנן דעל ידי קושייתו יהיו פירות נושרין מאותה ההלכה:

אך לאו כל אדם זוכה לזה להוליד ולהוציא פירות שהם הלכות חדשות מדבר ההלכה הערוכה לפניו, כי לא יצא מן הקושיות הלכות חדשית שהם אמיתיות אליבא דאמת, ולהיות מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אא"כ הוא שלם בשני דברים אלו, הא' שיש לו יראת שמים שהוא צדיק ומושל ביצרו, ולא יהיה כמו דואג וכיוצא, והב' שיהיה לומד תורה לשמה ולא על מנת לקבל פרס:

ובזה יובן בס"ד, באר זו התורה שצריכה חפירה וכריה כדי להוציא ממנה פירות טובים, שהם דברים אמתיים אליבא דאמת צריך להיות חפרוה שרים, ר"ל החפירה תהיה מבני אדם שהם שרים ושליטים ביצרם, וכמ"ש תורה בי שרים ישורו, והיינו שהם צדיקים ויש להם יראת שמים שלימה, ועוד צריך כרוה נדיבי עם, שהכריה תהיה ע"י אותם העוסקים בתורה לשמה בנדבת לב שלא ע"מ לקבל פרס, ורק אלו הם יכולים לעשות חפירה וכריה שהם קושיות והוויות כדי להוציא על ידי כן פירות רבים טובים ואמתיים, ועוד צריך שיהיה להם דבקות במחוקק הוא משה רע”ה שנקרא מחוקק, שיהיו בעלי ענוה, שזו היא המדה שנשתבח בה משה רע”ה, דעי"כ יהיה הוא משענותם שיהיה זכותו מגין עליהם, לעזור אותם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא:

ואמר עוד וממדבר מתנה, כי ארבעה חלקים יש בתורה שהם פרד"ס, וממדבר הוא חלק הפשט תעלה ללמוד חלק המתנה שהוא הרמז, ומן לימוד הרמז תעלה ללמוד חלק הדרשה, וזהו נחליאל, ומן לימוד הדרש שהוא נחליאל תעלה במות הוא חלק הסוד שהוא רם וגבוה על כולם, ומבמות הוא חלק הגיא אשר בשדה, דהיינו לימוד פנימיות של הסוד שהוא חלק חמישי שאין [לומדים] בו עתה אלא רק הצדיקים בגן עדן, וידוע צדיקים נקראים בשם גיא שהוא נמוך, כן הם נמוכים וענוים, וכמ"ש ע"פ ונשב בגיא מול בית פעור, גיא זו מדת הענוה, ובזה נכרת בית פעור, ומול לשון כריתה הוא שדה מואב זה הגן, כי מואב עם כולל האותיות עולה גן, ראש הפסגה זה עדן, כי ראש אותיות פסגה יש אותיות בעדן, כי קודם פסגה באלפ"א בית"א הוא בעדן, וכמ"ש ע"פ עלה ראש הפסגה ר"ל בעדן:

על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (במדבר כא:כז). נ"ל בס"ד כי הנה נודע דרכו של יצר הרע לבא עם האדם בדרך עקיפין, לצודו במרמה ותחבולה כדי להפילו, ולכן ראוי שגם האדם שבא לעשות תשובה וללכת בדרך הטובה, ג"כ יבא עם היצר הרע במרמה להערים עליו כדי להשמט מידו ובתחבולות יעשה לו מלחמה, ונאמר דמיון לזה מהסיפור שמספרים העולם, באחד שהיה מלאך המות אהובו כדרך שאמרו בגמרא דמועד קטן על איזה אמוראים ועל שלמה הע"ה, ויהי היום ויבקש אותו האיש ממלאך המות אהובו בקשה אחת, וחשב להערים עליו בבקשה זו, ויאמר לו אתה אהובי וא"א שאבקש ממך הצלה מן המות, כי ידעתי שאתה שליח בדבר הזה, ואין אתה יכול לשנות בשליחותך אפילו לאהוב שלך, ורק בקשה אחת אבקש ממך, כי בעת שיגיע הזמן להפטר מן העולם, לא תקח נפשו עד שיתודה כל חטאיו, ולא תקח נפשו פתאום בלי קדימת ודוי, ותשבע לי על ככה, וישבע לו, ואחר שנשבע מה"מ לאותו האיש על בקשה זו שבקש ממנו שלא יקח נפשו בלי קדימת ודוי, אז נתמלא אותו האיש שמחות וגיל, ואמר חי אנכי לעולם, כי מעתה לא אומר שום ודוי בשום פעם, ואז מה"מ לא יוכל לעשות מלאכתו עמי, כי כבר נשבע על זאת. והנה בא זמן המיתה של אותו האיש, ומה"מ ראה כי הוא ניצוד ביד זה האיש שנשבע לו שלא יקח נפשו אם לא יתודה תחלה, והוא נזהר שאינו מוציא ודוי מפיו כלל, וירא כי לא יוכל לו ויתנכל להמיתו בערמה, כי אמר כשם שהוא התעה אותי, כן אנכי אתעה אותו ואעשה עי"כ שליחותי:

מה עשה מה"מ, הפך עצמו כאיש נגוע ומוכה ונופל בחולי גדול, אשר מן מראות פניו וכחש בשרו נראה לכל רואהו כי גוסס הוא ונוטה למות, וישכב במקום חד באמצע הדרך שיודע שזה האיש עובר שם לעת הזאת, והנה כאשר עבר האיש וירא אדם מושלך לפניו קרב אליו לראות מה טיבו, וימצאהו חולה נוטה למות, ובוכה במר נפש בקול חלוש מאד אשר נרתעים כל אבריו של אדם לקול בכייתו וחלישותו, וישאלהו על מה אתה בוכה ויאמר לו יהודי אני ועתה הוא נוטה למות, אך הוא עם הארץ גמור ואינו יודע להתוודות, וצר לו מאד איך ימות כבהמה בלא ודוי, על כן הטיבה לי בחסדך שתאמר סדר הודוי לפני, ואני אומר הודוי אחריך מלה במלה, וזה האיש נבהל על מראות החולה ומכאוביו ומכותיו, ומר לו על קול הבכיה החלושה היוצא מן החולה הגוסס, ונכמרו רחמיו עליו, ומחמת כן נתבלבל ולא זכר החק אשר שם על עצמו שלא יוציא שום מלה של ודוי מפיו, ולכן התחיל זה האיש לומר נוסח הודוי מן אות אל"ף של אשמתי, וזה החולה הוא אומר אחריו כל תיבה של ודוי שמוציא זה מפיו מלה במלה, וכאשר הגיע לאות האחרון של הודוי שבאות תי"ו, שהוא תעיתי ותעתתי שבו נשלם הודוי כולו, אז קפץ זה החולה ממקומו ויעמוד על רגליו, והפך עצמו לדמות מלאך המות שהוא הצורה שנראית לזה האיש תמיד כשמדבר מה"מ עמו. ויבהל אותו האיש, בראותו כי זה החולה הוא מלאך המות אהובו, ובעודו מבולבל ממראה עיניו, שאל האיש למה"מ מדוע ככה עשית עתה להפוך עצמך לצורת חולה מסוכן שוכב לפני בדרך, ומה כונתך בדבר זה, כי עדיין זה האיש לא הרגיש בערמה שעשה לו מה"מ, מפני כי נתבלבל מן המראה הזה שראה, ויאמר לו מה"מ הבן בדברים האחרונים אשר הצעתי לפניך בודוי באמירה שאמר תעיתי ותעתתי, כלומר תעיתי בערמה שעשית לי להטעותי בשבועה שהשבעתני בענין הודוי, ולכן תעתתי לך עתה בשינוי צורת החולה כדי שתאמר אתה ודוי, ואז אפטר מן השבועה שנשבעתי לך, כי עתה בא זמנך, לכן עתה אני קמתי ואתה תשכב פה, כי בא זמנך ליטול נפשך שכבר אמרת ודוי, ואז תכף נטל נפשו ממנו, ב"מ רח"ל, ע"כ סיפור שמספרים העולם:

הרי גם מה"מ אפשר שיהיה ניצוד ונתעה, ואחר שניצוד עשה המצאה לצוד ולהתעות אחרים, וכן האדם יתנהג עם היצר הרע אשר הוא שטן הוא מה"מ, שדרכו הוא להתעות את האדם כדי להחטיאו, שגם האדם ישתדל בזמן התשובה שלו להתעות את היצר הרע, ובתחבולות יעשה מלחמה עמו לדחותו מעליו, ויתנהג עמו כמידתו הוא דרכו להתעות את האדם, ולכן גם האדם יתעה אותו, וכמ"ש מה"מ לאותו האיש בכונתו בודוי באות התי"ו שאמר תעיתי ותעתתי:

וזה הוא ענין התחבולה שהיה עושה דוד הע"ה עם יצר הרע בכל יום, כי היה עומד בבוקר ואומר זה היום הרוח טוב לפרדס פ' אני הולך לטייל שם, או למגדל פ' אני הולך לנוח שם, או למרחץ פ' אני הולך לרחוץ שם או לשמחה פ' אני הולך להתענג שם, וכן עזה"ד, וכל זה היה אומר בפיו, אבל בלבו היה מחשב לילך לבהמ"ד, וללמוד עם התלמידים, ולשאת ולתת בדברי תורה עם הסנהדרין, וכשהיה יוצא מביתו והולך ברחובות העיר, והיה מהלך על פתח בית המדרש, וכיון שהגיע לפתח בהמ"ד היה קופץ ונכנס ויושב שם עם התלמידים, ועם הסנהדרין, ופיו פתח בחכמה עמהם כאשר חשב בלבו:

ולמה היה עושה כן כדי להתעות את יצרו, שאם היה אומר בפירוש לבית המדרש אני הולך, היה היצר הרע שהוא השטן עושה לו כמה סיבות ועכבות לפניו לעכב הליכתו, שלא ילך, אך עתה שאומר בפירוש לפרדס פ' אני הולך וכיוצא בזה, אז השטן שהוא היצר הרע מסיר העכבות לפניו ומניחו שיצא מביתו, וכשהגיע לפתח בהמ"ד קופץ ונכנס שם, ואז נדחו כל הסיבות שהיה השטן עושה לו לעכב ביאתו לבהמ"ד מחר שנכנס וישב בין החכמים והתלמידים, ועל זה אמר דוד הע"ה חשבתי דרכי ר"ל עשיתי שבח תחלה לדרכי הגשמיים פרדס ומרחץ וכיוצא, ואח"כ אשיבה רגלי אל עדותיך לבהמ"ד:

והנה ממוצא דבר בין תבין אם אפילו צדיק גמור וחסיד גדול כדוד הע"ה היה צריך לעשות תחבולות כדי לשלוט על יצר הרע כ"ש אדם פשוט שכבש אותו היצר הרע ע"י תחבולות ושלט בו, שצריך לעשות תחבולות עם יצרו, כדי להשמט ממנו ולדחותו מעליו, דודאי לא יוכל לו אלא רק על ידי תחבולות, וידוע כי חשבון הוא לשון תחבולה, וכמ"ש השרש ז"ל על פסוק והמה בקשו חשבונות רבים שהוא ר"ל תחבולות, וז"ש על כן יאמרו המושלים, דקאי על המושלים ביצרם, כמאמר רז"ל בגמרא שפירשו המושלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון ר"ל באו להלחם ביצר הרע בחשבון כלומר בתחבולות, כי הם נסו בכך שמשלו ביצרם על ידי תחבולות, וכאשר היה עושה דוד הע"ה, ובזה החשבון שהוא התחבולה תבנה ותכונן עיר סיחון, הוא הגוף שלכם שנקרא בקהלת עיר קטנה, והוא הולך אחר שיחה נאה כדרשת רז"ל בפסוק זה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד רמז הכתוב על כן יאמרו המושלים באו חשבון, כי ידוע דכל מעשה המצוה אם לא יקדים האדם בה קדושת המחשבה שיהיה מחשב לעשות המצוה הזאת לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולתקן העולמות העליונים, הנה המעשה ההיא לא תעלה מעלה מעלה להאיר בעולמות העליונים אלא רק תהיה בעולם העשיה שהוא עולם התחתון הנקרא עולם המעשה, ששם המספר הוא כולו בסוד האחדים, מה שאין כן אם יקדש מחשבתו קודם עשיית המצוה שיחשוב לעשותה, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, אז תתעלה המעשה של המצוה להאיר בעולם האצילות הנקרא עולם המחשבה, ששם הוא מדרגת האלפים, ואין תועלת זו מגעת מצד המחשבה, אא"כ יקדים האדם קדושת מחשבתו למעשה המצוה, והיינו שיחשב שהוא מוכן לעשות מצוה זו כאשר צוה השי"ת ליחד קבה"ו, ואם האדם יעשה המצוה בלתי כונה ומחשבה קדושה הזאת, ורק אחר שיגמור מעשה המצוה מעלה בלבו ומוחו שתעלה המצוה למקום עליון לעולם המחשבה, להאיר העולמות ולתקן בספירות העליונים, אין מחשבה זו מועלת לאותה מעשה של המצוה, שתהיה עולה למעלה למעלה, אלא תשאר המצוה במקום בחינתה שהוא עולם העשיה, ששם הוא מדרגת האחדים ולא תגיע למדרגת האלפים:

ואמרתי בס"ד דמיון לענין זה, מה שנמצא אצלינו במלאכת החשבון אשר המציאו חכמי בני קדם תמונת אותיות אשר הם סמנים לכמות הדברים הנספרים, והם תשעה תמונות מן אחד עד תשעה עד ועד בכלל, כזה: ١ ٢ ٣ ٤ ٥ ٦ ٧ ٨ ٩ [ 1 2 3 4 5 6 7 8 9] ויש עוד נקודה אחת קטנה שקורין אותה בלשון ערבי סיפי"ר, ובלשון אשכנז נו"ל, ובלשון הקודש קורין אותה בשם אפס. וזה הסיפי"ר הנקרא אפס אינו מורה על מספר כלל, ורק מכניסים אותו בתשעה תמונות של המספר הנז"ל, כדי להעלות על ידו את תמונת המספר הסמוכה אליו, ועומדת בצידו מדרגה אחת דהיינו אם תכתוב ותרשום זו התמונה של הסיפי"ר הנקרא אפס קודם זו התמונה של מספר אחד בשורה אחת, אז יתעלה זה המספר של אחד מדרגה אחת להיות נחשב כעשרה, ואם הכתוב קודם ממנו שני סיפי"ר, אז יתעלה שני מדרגות להיות נחשב כמאה, ואם תכתוב קודם ממנו שלשה סיפי"ר אז יעלה שלשה מדריגות להיות נחשב כאלף, ואם תכתוב קודם ממנו ארבעה סיפי"ר יעלה ארבעה מדרגות להיות נחשב כעשרה אלפים, וכן עזה"ד. נמצא זה הניקוד של הסיפי"ר הנקרא אפס אינו משמש לעצמו כלום, ואין בו משמעות על עצמו, ורק הוא מתחבר עם תשעה תמונות של המספר הנז"ל לתת מעלה לתמונת המספר הבאה אחריו, וכל מה שירבו הרשימות של הסיפי"ר הנקרא אפס, כן ירבו מעלות תמונות המספר הבאים אחריהם, וכאמור:

ברם בין תבין ממה שאמרנו, כי לא תתן הנקודה הזאת של הסיפי"ר הנקרא אפס מעלה לאותיות, שהם תשעה תמונות של המספר הנז' אלא דוקא אם תרשום לזאת הנקודה הנקראת אפס קודם אות תמונת המספר שיהיה זה האות של התמונה בא ונכתב אחר נקודה הנקראת אפס, דאז נקודת המספר תתעלה בחשבונה כפי רבוי רשימות של נקודת האפס שקדמו אליה, אבל אם תכתוב נקודת המספר בראשנה, ואחריו יבואו נקודות הסיפי"ר הנקרא אפס, אין נותנים נקודות האפס לאות המספר כלל, וישאר חשבונו כמו שהוא, ולא יעלה ממדרגתו כלל:

והנה בעתה תבא להבין ולהשכיל בדמיון אשר דמינו למעשה המצוה והמחשבה במלאכת החשבון הנז', כי כאשר הצעתי לפניך את מלאכת החשבון כן תמצא במחשבה והמעשה של המצוה, והיינו כי זו התמונה של הסיפי"ר הנקראת בלשון הקודש בשם אפס כאמור לעיל, היא רמז למחשבה שאינת נתפסת כלל, ולכך נקראת בשם אפס, וכן נמי זאת התמונה של הסיפי"ר הנקראת בשם אפס אינה נתפסת מעצמותה, כי אין לה מספר וחשבון מעצמותה, ואפס נחשבת באמת, אבל תשעה תמונות של המספר הנ"ל הם נתפסים, שיש להם ערך וחשבון מצד עצמן, זו אחד וזו שנים, וכן עזה"ד עד תשעה, ולכן אלו התשעה תמונות הם כנגד חלק המעשה שהוא גשמיי ונתפס, ורק נקודת האפס היא כנגד חלק המחשבה כאמור, ולכן כמו שביארנו במלאכת החשבון הנז', שאין רשימת הסיפי"ר הנקרא אפס נותן מעלה ויתרון לנקודת המספר אשר רשום בצידו, אלא דוקא אם יקדים לכתוב האפס קודם נקודת המספר, שבזה יתן האפס מעלה ויתרון לנקודת המספר הבא אחריו, כן הענין כאן שלא תועיל המחשבה הנקראת אפס להעלות את המעשה עד עולם המחשבה שהוא סוד אלפים, אלא רק אם יקדים להכין את מחשבתו הקדושה השייכה למצוה, קודם שיתחיל במצוה, אבל אם אחר שעשה המצוה וגמר אותה יתעורר במחשבתו להעלות את המצוה שעשה למעלה למעלה עד עולם האצילות. לא יועיל בזה, אלא תשאר מצותו בעולם העשיה התחתון, שהוא בסוד האחדים ששם מקומה ומושבה:

נמצא לימוד מוסר יקר ילמוד האדם מן מלאכת החשבון לענין מעשה המצות וכדאמרן. ועוד יש לימוד יקר לאדם מן מלאכת החשבון בענין האחדות שיתעלה כל אחד ואחד מישראל כמה אלפים מדרגות על מעלתו אם יתחבר ויתאחד עם כל קהל ישראל, והוא כי תשעה תמונות יש למספר שהם מן חשבון אחד עד חשבון תשעה, ואם אלו התמונות נרשמים כל אחת בנייר בפ"ע אין להם יתרון ומעלה לכל תמונה על ערכה, אלא זו ערכה אחד וזו שתים וזו שלש וכן עזה"ד עד תשע, וסך כולם עולה מ"ה, אבל אם תרשום התשעה תמונות בנייר אחד זה בצד זה יהיה סך כולם מספר עצום ונורא שהוא עולה כמה אלפים ורבבות וכן אנשי ישראל יש להם יתרון עצום ונורא אם יהיו כולם מחוברים באחדות אחד על היותם מופרדים זה מזה, נמצא גם ענין ומעלה של האחדות אנחנו לומדים ערכה מן מלאכה של החשבון:

ועוד ילמוד האדם מוסר השכל בענין זה שאפילו אם יהיו ישראל בחבור אחד, עכ"ז לא יהיה להם תועלת מן החיבור הזה, אא"כ יהיה להם ענוה, שכל אחד אע"פ שהוא גדול בחכמה ועושר ושאר דברים, וחבירו חסר מן אלה לא תזוח דעתו על חבירו לראות בעצמו חשיבות ומעלה על חבירו, אלא יראה את חבירו עמו בשוה, לכן ר"ת ברוך שאמר והיה העולם הוא בשוה, כי הקב"ה כשברא העולם והנבראים שבתוכו, אע"פ שאין הנבראים שוים במעלה זע"ז, עכ"ז רצונו יתברך שהם יראו עצמן בשוה, שלא יתגאו זע"ז. וזה הענין נראה מן מלאכת החשבון, כי אע"פ שנכתבו התשע תמונות של המספר בנייר אחד ולא נפרדו בתשע ניירות, עכ"ז לא יגדל מספרם אא"כ יהיו עומדים התמונות זה בצד זה בהשוואה אחת, דאז יעלה מספר כולם לסך עצום ונורא שהוא כמה אלפים ורבבות, אבל אם יהיו נרשמים אלו התשע תמונות של המספר זה למעלה מזה, אין נמצא בהם סך מרובה, אלא כל אחד עומד בשלו כמו שהוא, שאם תחשוב את כולם ביחד עולה מספר כולם חמשה וארבעים, רמז לדבר מ"ש הגאון מהר"ם שיף ז"ל ברמז המשנה מראות נגעים זו למעלה מזו, ונמצא עוד יש לנו לימוד יקר ללמוד מן מלאכת החשבון:

ויש ללמוד עוד מוסר השכל מן מלאכת החשבון, שאם תכתוב שלשה תמונות של סיפי"ר הנקרא אפס, על הנייר ותכתוב אחריהם תמונה של מספר אחד, כזה 1 אז זה תמונת האחד נחשב כאלף, מפני שנרשם אחר שלשה תמונות של אפס, לכך נתעלה ועלה מחשבון של אחד לחשבון של אלף, וכל זה אם יהיו שלשה נקודות של אפס נרשמים למעלה ממנו, אבל אם יהיה זה המספר של אחד רשום למעלה מהם, אין לו שום יתרון ונשאר בחשבון אחד כמות שהוא, ולכן אם תהפוך הנייר הזה לאחוריו, תתהפך זו התמונה של מספר אחד ותהיה למעלה מן האפס ואז ישאר בחשבון אחד. הנך רואה כי כאשר עלה מן חשבון אחד לחשבון אלף היה צריך לו זמן עד שיהיו כותבין ורושמין למעלה ממנו שלש אפס, וזה בעלייתו, אך בירידתו ירד כהרף עין תכף ומיד כשהפך הנייר לאחוריו. כן האדם, בעבודתו לשמים צריך לעליותיו זמן ויעלה לאט לאט, אבל ירידתו ב"מ תהיה ברגע כהרף עין, ולכן ישראל נקראו אבן, דכתיב משם רועה אבן ישראל, דוגמת האבן שאם תזרקנה מן הארץ לגג צריך שתשהה זמן בעלייתה עד שתעלה, אבל אם תורידנה מן הגג לארץ תרד כהרף עין:

ובזה פרשתי רמז הכתוב, הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. ר"ל הרשעים ירידתם ברגע כהפיכת הנייר, כי כגון זה נקודת האחד הוא באלף, ואם תהפוך הנייר ברגע וכהרף עין יורד חשבון הנקודה להיות נחשב כאחד, אבל בית צדיקים הוא תיקון נפשם אינו נעשה ברגע, אלא יעמוד בשהוי זמן:

נמצא כי הרבה מוסר הנוגעים לעבודת השי"ת יש ללמוד מן מלאכה של החשבון כאשר אמרנו בס"ד, ולז"א על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם כדרשת רז"ל בזה, בואו חשבון, אומרים לבני אדם בואו ללמוד מוסר השכל מן מלאכה של החשבון, שעי"כ תבנה בעולם הזה ותכונן בעולם הבא, עיר סיחון, הם גופים של הצדיקים, ונקראו עיר סיחון, ע"פ מ"ש הערוך ז"ל ערך סחן, דמ"ש בגמרא דבתרא דף ע"ד ע"פ מקרית סיחון שהוא ר"ל מקרית הצדיקים שנקראו שיחים, פירוש שהצדיקים נקראים סיחון מלשון שיחים שהוא אילן, כדכתיב תחת אחד השיחים, וכתיב וכל שיח השדה, שנמשלו הצדיקים לאילנות וכו'. ועל זה המדרש אמר מקרית סיחון מקרית הצדיקים נקראו סיחון, עכ"ד ע"ש. ואתי שפיר בזה מ"ש כאן תבנה ותכונן עיר סיחון על הצדיקים:

ובזה יובן בס"ד, עיניך ברכות בחשבון, פירוש עיני השכל יהיו בריכות על ידי הסתכלותם בסדר ומלאכה של החשבון, ובזה ההסתכלות תזכו להיות על שער בת רבים, דלשון רבים קאי על שלשה מהם, שער היראה, שער החכמה, שער הקדושה, שעליהם נאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים: