והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם (דברים ז:יב). נ"ל בס"ד, ידוע שכל מגמתינו בעבודת הקודש הוא למתק פ"ר דינין דמנצפ"ך בשם הוי"ה ב"ה שהוא חסדים ע"י עסק התורה, אך לא יספיק תלמוד לחודיה אלא צריך מעשה ג"כ כמ"ש התנא לא התלמוד עיקר אלא המעשה, וידוע כל קב הוא ארבעה לוגין, וא"כ שבעים פעמים קב הם פ"ר לוגין נמצא שבעים קב נרמז בהם מספר [פ"ר] דינין שצריכין מיתוק בשם הוי"ה, ובזה יובן והיה עקב, והיה אותיות הוי"ה, עקב ע' קב הם פ"ר דינין דמנצפ"ך הנרמזים בשבעים קב, תשמעון לשון אסיפה וקבוץ, ר"ל תעשו להם אסיפה וקבוץ למתק הפ"ר דינין בשם הוי"ה על ידי שתשמעון את המשפטים האלה, שמיעה ר"ל לימוד תורה שבע"פ התלוי בשמיעת האוזן, ונקיט משפטים לרבותא, דהיינו אפילו בתלמוד של המשפטים שהשכל מחייבם, אפ"ה התלמוד שלהם יועיל למתק בו הדינין, אך לא יספיק תלמוד שהוא שמיעה בלחודיה אלא צריכין לקיים אותה במעשה, והיינו ושמרתם ועשיתם אותם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דארז"ל פעמים ביטולה של תורה היינו יסודה, ולכן אע"פ ששורת הדין מחייבת בחוקי התורה דברים שבע"פ אסור לאומרם (בסתם) [בכתב], אפ"ה בסוף דור התנאים ראו שנתמעטו הלבבות ונעשה שכחה בעולם התירו לכתוב תורה שבע"פ משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך, כי ראו אם לא יכתבו תורה שבע"פ תשתכח מדורות הבאים ולא ידעו איך יקיימו את המצות, נמצא עשו עון בכתיבת התורה מפני קיומה של תורה שלא תשתכח, וז"ש והיה עקב ר"ל בסוף הדורות, תשמעון את המשפטים האלה, תיבת תשמעון תחלקנה לשתי תיבות, וקרי בה תשם עין בכתיבת המשפטים האלה כי מצות התורה נקראים לפעמים כולם בשם משפטים, כי הם משפט אלהי יעקב, והטעם שעתידין להתיר עון זה הוא משום שע"י הכתיבה לא ישתכחו מכם אלא ושמרתם ועשיתם אותם, וכל זה הוא קודם התיקון, אך בגמר התיקון באחרית הימים אין אתם צריכים להתיר עון זה של כתיבת התורה כי ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד והשבועה לאבותיך, הוא ההבטחה שהבטיח לאבותיכם בברית ובשבועה לתת לזרעם כח זכירה בשלימות שלא תשלוט בהם השכחה. וכמ"ש לא תשכח מפי זרעו, ואז אותו זמן אין אתם צריכין להתיר עון זה של כתיבת תורה שבע"פ, אלא יהיה לימוד שלה בע"פ ממש שלא תלמדו בה מתוך הכתב:

ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה (דברים ז:יד). קשא כיון דאמר קודם זה וברך פרי בטנך למה הוצרך לפרש לא יהיה בך עקר ועקרה, כי עקר ועקרה מנין להם פרי בטן. ונ"ל בס"ד דידוע מקור הזרע של הזכר נקרא עין המים, וכן נקרא נמי מקור הזרע של הנקבה, וידוע דאין הזרע היוצא מן עין המים של הזכר, וכן של הנקבה עושה פועל של עיבור הולד אא"כ יהיה חם, אבל אם הוא קר אינו ראוי להצטייר ממנו ולד כלל אלא הולך לאיבוד, גם ידוע אע"פ שהאשה נתעברה וא"א שתתעבר קודם שתלד עכ"ז הזרעה שתהיה בשניהם, אינה הולכת לאבוד, אלא נולד ממנה נשמות הן בזמן העיבור הן בזמן היניקה מכל ביאה וביאה נולד נשמה אחת, אך בתנאי שיהיה בביאה ההיא הזרעה שראוי להיות נוצר ממנה ולד, דהיינו שיהיה הזרע חם וגם יורה כחץ, אבל אם ההזרעה אינה חמה שאין ראויה להוליד ממנה ולד לא יהיה נולד ממנה נשמה:

הנה כי כן בא הכתוב לברך את איש ישראל בזה שלא יזדמן בביאות שלו שבא על אשתו הן בזמן העבור הן בזמן היניקה הזרעה קרה הן בשלו הן בשל אשתו, שבזה תלך הביאה ההיא לאבוד שלא יהיה נוצר ממנה נשמה אלא תמיד בכל ביאה יהיה זרע היוצא מן עין המים שלו חם, וזרע אשתו הבא מן עין המים שלה ג"כ חם כדי שלא תהיה שום ביאה הולכת לאיבוד, ולז"א לא יהיה בך עקר ועקרה, חלק תיבת עקר ועקרה לשתים וקרי בה ע' קר ע' קרה, ואות ע' רומז על עין המים שמשם יוצא הזרע לא יהי' בזכר קר ובנקבה קרה, דאז אין נולד מן הביאה ההיא נשמה ותלך לאבוד אלא יהיה תמיד זה חם וזו חמה, שבזה תהיה הביאה ראויה להיות נוצר על ידה נשמה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל, בסוד הפסוק כולו סג יחדיו נאלחו, דשם ס"ג הוא בבינה שהיא גבורה עלאה דבה תליין הדינין ולכן בזו הבחינה של שם ס"ג היה ביטול המלכים, וז"ש הכל ס"ג יחדיו נאלחו כי בשם ס"ג היה כל הביטול וס"ג עצמו מורה על זה שהוא מלשון נסוגו אחור עכ"ל, וידוע מחמת שהיה שבירה וביטול בבחינת ס"ג נתהוו הקליפות ומזה נתגברו אומות העכו"ם למטה בארץ דהא בהא תליא, ולכן נרמז מספר ס"ג בר"ת חמשה גליות שבהם נכללים כל השבעים אומות שהם בבל מדי יון אדום ישמעאל, דר"ת שמותם הוא מספר ס"ג לרמוז שהם יונקים ונזונים מחמת השבירה הנעשית בס"ג, וז"ש ואכלת את כל העמים קרי בה ה' עמים שהם בבל מדי יון אדום ישמעאל אשר הם יונקים מן הקדושה דשם ס"ג הרמוז בר"ת של שמותם, הנה לעתיד תסתלק יניקה זו שהיתה אצל ה' עמים הנז', ותחזור לישראל דוקא ובזה פרשתי רמז הכתוב וינקת חלב גוים ושד מלכים תנקי שהבטיח השי"ת לישראל, על זה לעתיד, ועוד אמר כאן לא יהיה באותו זמן בך עקר ועקרה, רמז לפלוני ופלונית שהם ס"מ ולילית שהוא עקר והיא עקרה, דאמרו בזוה"ק אל אחר אסתרם ולא עביד פירין וכתיב לא יהיה בך אל זר, ר"ל לא ישלטו בך פלוני ופלונית שהם עקר ועקרה, ולא מבעיא בנפש המשכלת שלך אלא גם בנפש הבהמית הנקראת כח הגוף לא ישלטו, ולז"א ובבהמתך:

והסיר ה' ממך כל חלי (דברים ז:טו). נ"ל בס"ד, ידוע שכל תאוות רעות של העבירות נמשכים מן הנוקבא דקליפה, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הפסוקים, ונודע כי בנוקבא דקליפה כתוב בקהלת סימן ז', ומוצא אני מר ממות את האשה, אשר היא מצודים וחרמים לבה, פירוש האשה הידועה שהיא נוקבא דקליפה, מצודים, הם מצודות של כל העבירות כולם, כי לכל מין אחד של עבירה יש בו מצוד בפ"ע, אבל חרמים הם של עבירה דזנות דוקא, כי אע"פ שהוא שם אחר שהוא ענין ניאוף יש בו מינים הרבה ומדריגות הרבה, ופלונית שהיא נוקבא דקליפה עושה לכל מין ניאוף חרם בפ"ע לצוד בו נפש האדם, ונקרא זה בשם חרם, כי הנאת הזנות מתעוררת מכל רמ"ח איבריו, כי בהנאת העבירה של הזנות מרגישים כל רמ"ח איברים של הנואף, ולכן דקר פנחס את זמרי הנואף עם הארמית ברומח, דכתיב ויקח רומח בידו, וקרינן רמ"ח, ולכך לרשתות של מיני עבירות דזנות קראם חרמים:

והנה לעתיד כל המצודות של מיני עבירות יתבטלו, כי היצר הרע יתבטל, וממילא גם מצודות שצד בהם הבריות יתבטל, אך החרמים שהם של עבירות דזנות אע"פ שיתבטלו, עכ"ז כח שלהם לא יתבטל כולו, יען כי צריך שישאר כח תאוה אצל בני אדם, שעי"כ יעשו פריה ורביה וביאות המותרות שהם בנשים שלהם להוליד נשמות, נמצא חרמים של איסור בטלים, ושל היתר נשארים, והרמז של ענין זה הוא, כי מן חרמים האמורים בפסוק דקהלת הנז' הנאמר בנוקבא דקליפה יסתלק אות ח' הרומזת לקליפה וחלק הרע בסוד בני חית כנז' בשער מאמרי רשב"י, וישאר אותיות רמים, הרומזים לחלק הטוב שהוא נוהג ברמים, דהיינו בקדושה, אבל המצודות של שאר עבירות כולם יתבטלו ולא ישאר מהם כלום:

גם ידוע מ"ש בהבטחות של העת"ל בזכריה סי' יו"ד, ועבר בים צרה והכה בים גלים והובישו כל מצולות יאור והורד גאון אשור ושבט מצרים יסור, ופרשנו במ"א ועבר בים צרה, שיעביר צרת הגלות על ידי ים היא הבינה שממנה החירות כנודע, ויש בה חמשים שערים כמנין ים. וגם עוד והכה בים היא הבינה, גלים אלו אומות העכו"ם שנקראים בשם גלים כמ"ש במאמרי רבב"ח, יכם ע"י הארת חמשים שערי בינה, כי היא גבורות מתערין מינה כנודע, וכמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ופרשו בזוה"ק נו"ן פלאות, דהיינו מצד חמישים שערי בינה. והובישו כל מצולות יאור, פי' מצולות הם מלכות דקליפה, ולפי שהיא חלוקה לשתי חלוקות, קרי לה מצולות לשון רבים. ומעוט רבים שנים, ויאור הוא יסוד דקליפה דעשיה, אבל המצולה היא מלכות דקליפה דעשיה. והורד גאון אשור, הוא הוד דקליפה, ושבט מצרים יסור, הוא נצח דקליפה:

ולפי האמור דמצולה היא מלכות דקליפה, וזו מוכרח שיש בה חלק טוב שיונקת ממנו, ומוכרח שיש לו רמז באותיות שמה, הנה הוא רמוז באות ל' דמצולה, כי אות ל' הוא גבוה ועליון על האותיות, ומוכרח שהוא רומז על חלק הטוב, וכן ביסוד דקליפה הנקרא יאור כאמור, מוכרח שיש בו חלק טוב שיונקת הקליפה ממנו, והוא רמוז באות יו"ד של יאור, שהוא עומד למעלה בראש שם יאור, ונמצא לעתיד כאשר יסתלק חלק הטוב ממלכות דקליפה ומן יסוד דקליפה יסתלק אות ל' מן מצולה שהוא רומז על חלק הטוב, ואות י' מן יאור שרומז על חלק הטוב, ועם אות ח' שתסתלק מן חרמים כנז"ל, הרי נעשו ג' אותיות שהם חל"י שמסתלקים לטובת ישראל, ולז"א והסיר ה' ממך כל חלי כתב חלי בלא וא"ו, והוא רמז לשלשה אותיות הנז' שמסלק אותם מן הרע. ואמר ממך לרמוז שזה הסילוק צריך להיות מתעורר ונעשה ממך, ר"ל בכח מעשים טובים שלך ומכח שלימות התיקון שלך שתהיה ההסרה והסילוק הזה של אותיות חלי ממך, כלומר מכוחך:

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה וכו' (דברים ז:יז-יח). נ"ל בס"ד עפ"י מעשה שמספרים העולם אורח א' בא לבית התפלה בערב יוה"כ להתפלל תפלת מנחה, ואחר התפלה קרב אליו שמש בית הכנסת שהיה דרכו להלקות את הקהל, והנלקים נותנים מתת ידם אליו, וישאלהו ויאמר החפץ אדוני כי אכך ארבעים, ויאמר לו יהי כדבריך, וישח האורח ויכהו השמש ארבעים, ויקם האורח וילבוש בגדיו ללכת לדרכו, ויעצרהו השמש ויאמר לו עליך מוטל לשלם לי, ויען האורח ויאמר לא מצאתי בכל התורה כולה לוקה ומשלם כי אם במוציא שם רע, ואני לא הוצאתי מימי שם רע על בתולת ישראל, והשמש היה פקח, ויאמר להאורח, האם לא אמרת ודוי עתה קודם שלקית, ויאמר כן אמרתי ודוי, ויאמר תחזור ותאמר נוסח הודוי כאשר אמרת, והתחיל לומר אנא ה' או"א וכו' אבל חטאנו עוינו פשענו אנחנו ואבותינו, ויאמר השמש הם, כי כבר הוצאת עתה שם רע בזה הודוי, דאיך תאמר על אבותיך שחטאו בכל אלו מיני עונות שאתה פורט אותם על עצמך, הרי הוצאת שם רע על בתולת ישראל. וינצח השמש את האורח בדבר זה, ושלם לו האורח כנהוג:

והנה בדרשות חקרנו בס"ד איך פרעה ומצרים לקו ושלמו, והא אין אדם לוקה ומשלם, ואמרתי כי פרעה ועמו הוציאו שם רע על בתולת ישראל, כי אמרו אם בגופם שלטנו בנשותיהם לא כל שכן, ובזה פרשתי בס"ד מ"ש פרעה הן רבים עתה עם הארץ והשבתם איתם מסבלותם, והוא כי פרעה הוציא שם רע באומרו אם בגופם שלטו בנשותיהם לא כ"ש, ולכן בא לומר על שונאיהם של ישראל יש בהם כמה ממזרים ח"ו שהם בנים של המצריים, ואיך תאמרו שלח עמי ויעבדוני שאתם באים להוציא את הכל, וז"ש יש בהם רבים עתה נחשבים עם הארץ שהם ממזרים ח"ו ונחשבים עם הארץ שהם בניהם של המצריים שנתעברו הנשים מן המצריים ח"ו והולידום, ואיך תשבתו אותם מסבלותם, מאחר דאיכא בה תערובת זו ואין נכרים, ולכן כיון דפרעה ועמו הוציאו שם רע על בתולת ישראל, לכך לקו ושלמו כדין מוציא שם רע דלוקה ומשלם:

ובזה יובן בס"ד, הטעם מ"ש הכתובים על העכו"ם לעתיד שיהיו לוקין ומשלמין, דהגידה הנבואה שגם ממונם יקחו אותו ישראל, וקשה והלא אין אדם לוקה ומשלם, אך הענין הוא כאשר בארנו הטעם במצריים דלקו ושלמו בשביל שהוציאו שם רע עליהם, כן הענין בזה, כי העכו"ם מוציאין שם רע על ישראל, דכתיב סורו טמא קראו למו, וטומאה זו הוא טומאה של זנות, כי הכתוב קורא את הטומאה בסתם, וכמ"ש בפרשת סוטה ונסתרה והיא נטמאה, וקנא את אשתו והיא נטמאה, וכן וקנא את אשתו והיא לא נטמאה, וכן כי שטית תחת אישך וכי נטמאת, ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא, הרי הזנות קרי ליה בשם טומאה בסתם, ולכן אומרו כאן סורו טמא קראו למו היינו מוציאים עליהם שם רע בטומאה של זנות, ודבריהם ג"כ בנויים ע"פ הקל וחומר הנז' שאומרים אם בגופם שלטו בנשותיהם לא כ"ש, ולכן ארז"ל שאמרו ישראל על העכו"ם עשאוני כעוברת על דת, ולכן בדין הוא שיהיו העכו"ם לוקין ומשלמין, ולכן כתיב כימי צאתך מארץ שלקו ושלמו, כן אראנו נפלאות לעתיד:

ובזה יובן הכתוב כאן, כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני, ר"ל שנעשה להם רבנות ושלטון הוא ממני מסבתי, כי עונות ישראל הם גרמו שיהיה לאויביהם רבנות ושלטון, וזה דבר קשה כי אך לעתיד יתהפך הענין שיהיו ישראל שולטים בהם, ועוד שנית יש דבר תימא ופלא בהבטחת הנבואה שמגדת שיהיו ישראל שרויים ונוטלים ממון העכו"ם ההם, והלא דין פשוט הוא דאין אדם לוקה ומשלם, וכיון דהם לוקים איכה אוכל להורישם ליקח ממונם ג"כ, ועל זה אמר זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה וכו', כלומר יש שני זכירות שהם שני תשובות לשתי שאלות אלה שאתה שואל ומתקשה בהם, והיינו שתזכור את אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, שהם בתחילה נתגברו עליכם מסבתכם, ועכ"ז סוף דבר הציל ה' אתכם מידם ונתגברתם עליהם, והרי זו תשובה על מ"ש רבים הגוים האלה ממני, ר"ל מסבתי, ועוד תזכור ענין זה שנעשה לפרעה ומצרים שלקו ושלמו מטעם שהוציאו שם רע עליהם, שבזה תתיישב תמיהתך על העכו"ם איך יהיו לוקין ומשלמין שגם בהם תמצא ענין זה של מוציא שם רע כי גם הם הוציאו שם רע כאשר הוציאו פרעה ומצרים וקל וחומר אחד הוא אצלם, לומר אם בגופם שלטו בנשותיהם לא כ"ש:

ונתנם ה' אלהיך לפניך והמם מהומה גדולה עד השמדם (דברים ז:כג). נ"ל בס"ד, ענין מהומה גדולה דנקיט הכא הוא כי ידוע שתיבת מה יש בה שני פירושים א' לשון מיעוט, כמו ונחנו מה, וא' לשון רבוי, כמו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והצדיק אינו נחשב כלום אלא עד שיתפוס שני מידות אלו של מה ומה, דהיינו בענינים הרוחניים של תורה ומצות יראה עצמו מה לשון מיעוט ולא יסתפק במה שיש לו, כי יראה הכל מועט הוא, אבל בעניינים הגשמיים שהם של ממון ונכסים וטובות עולם הזה יראה עצמו מה לשון רבוי, שהמעט שיש לו יראה בעיניו רב, ויסתפק במועט ויהיה שמח בחלקו, וממילא לא יהיה להוט אחר עולם הזה, וא"כ שני מידות הפכיים שיש בתיבת מה צריכה להיות אצל הצדיק, ועי"כ יהיה שלם בצדקתו, מה שאין כן אם יהיה לצדיק מדת ההסתפקות גם בענינים הרוחניים אין זה שלם, וכן להפך, אין זה שלם:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב מ"ש על הצדיק והיה כעץ שתול על פלגי מים, שאם תחלוק מספר מים לשני חלקים יהיה מהם ב"פ מה, שצריך הצדיק להיות לו מדות מה הפכיים, כאן לשון מעוט וכאן לשון רבוי, ולא יהיה משמעות אחת של מה ברוחניות ובגשמיות בהשוואה אחת:

ולז"א ונתנם ה' אלהיך לפניך, כלומר שתהיה צדיק גמור שתראה הנס בעינך כי יתנם נגפים לפניך, וכל העושים לו נס בזכותו זוכה ורואה בניסו, אך צריך שתהיה צדיק שלם בשני משמעות של מה ולא די להיות לך משמעות אחת של מה להיות שוה בכל, וכיון שיש לך שני משמעות של מה ומה, אז תזכה לשבר אויביך והמם מהומה גדולה כנגד מדת מ"ה ומ"ה הפכיים שיש לצדיק בעניינים של רוחניות ושל גשמיות:

כל המצוה אשר אנכי מצוך היום השמרון לעשות (דברים ח:א). נ"ל בס"ד דקדוק תיבת כל, כי ידוע אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, כי י"ה בא"ת ב"ש הוא מ"צ וידוע כי בארבע אותיות שם הוי"ה רמיז ד' חלקים של עבודת הבורא יתברך, דהיינו המעשה בה"א אחרונה והדבור שהוא הקול הוא באות וא"ו, והכונה באות ה"א ראשונה, ומחשבה באות יו"ד, והאדם צריך לשמור ולקיים ארבעה חלקים אלו בכל מצוה ומצוה, לפיכך אותיות שם המצוה הם כנגד אותיות שם הוי"ה שרמוז בהם שלימות ארבעה חלקים של העבודה, ולז"א כל המצוה אשר אנכי מצוך היום כל דייקא, דהיינו על הרמז הרמוז בכל אותיות המצוה שהם ארבעה חלקים הנז' תשמרו לעשות:

שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה (דברים ח:ד). נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בגמרא בחולין ע"ל ואכרה לי בחמשה עשר כסף חומר שעורים, ולתך שעורים, אין כירה אלא לשון מכירה. בחמשה עשר כסף זה ט"ו בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים, כסף אלו צדיקים חומר שעורים ולתך שעורים, אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהם, כי חומר הוא שלשים סאין, ולתך חצי חומר שהוא ט"ו סאין, ואיני יודע אם שלשים כאן וט"ו בארץ ישראל, ואם שלשים בא"י, וט"ו כאן, כשהוא אומר ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית ה' הוי אומר שלשים בא"י וט"ו כאן ע"כ. ופרשתי בס"ד בחדושי אגדות טעם לחלוקת המספר הזה בא"י ובחו"ל, כי ישראל בהיותם גדורים באיסור ערוה הם קדושים שנשפעים ונאחזים בשם י"ה אשר בפשוטו עולה מספר ט"ו, ובמלואו כזה יו"ד ה"ה עולה שלשים, ולכן בא"י שמעלתה גדולה שמאיר בה שם י"ה במלואו שהוא מספר שלשים ימצא בה שלשים צדיקים גדולים שהעולם מתקיים בהם שהם חומר, אבל בחו"ל אינה כדאי שיאיר בה שם י"ה במלואו אלא בפשוטו בלבד שהוא מספר ט"ו, לכן נמצא בה מן הצדיקים שהעולם מתקיים בהם ט"ו צדיקים בלבד שהם מספר לתך שעורים שהוא ט"ו סאין:

נמצא בא"י מאיר שם י"ה במלואו הרמוז בחומר שהוא שלשים סאין, אבל בחו"ל מאיר שם י"ה כפשוטו בלבד הרמוז בלתך, על כן ישראל בהיותם במדבר שהוא חו"ל היה מאיר בהם שם י"ה כפשוטו בלבד הרמוז בלתך, וז"ש שמלתך לא בלתה מעליך תחלק תיבת שמלתך לשני חלקים וקרי בה שם לתך, כלומר שם הרמוז בלתך שהוא שם י"ה כפשוטו לא בלתה מעליך מלשון על בלי הגיד לו כי בורח הוא, כלומר לא נסתלקה ולא נמנעה הארתו ממך, והיינו מטעם כי רגלך זה אבר התשמיש הנקרא בשם רגל, וכמ"ש רז"ל בפסוק רד לביתך ורחוץ רגלך, לא בצקה, ר"ל לא נטמא אבר התשמיש בביאה אסורה ולא בשז"ל, ולכך אתם הייתם בתואר קדושים וכל מי שהוא בתואר קדוש מאיר בו שם י"ה כנודע:

או יובן, שמלתך זו התורה הקדושה שנקראת בשם שמלה, כמ"ש רז"ל ע"פ שמלה לך קצין תהיה לנו, לא בלתה מעליך, כי היא קיימת לעולם ולא יתבטל דבר אחד אפילו לסוף הדורות, אלא דור אחר דור מחזקים ומאמצים דבריה, מה שאין כן הפלסופייא כל דור יבטל דברי הפלסופייא שהייתה בדור שקדם אליו, וכן יבא דור אחר ויבטל דברי דור זה ג"כ, וכן עזה"ד זה בונה וזה סותר, נמצא היא קצירת ימים, אבל תורתינו הקדושה אורך ימים בימינה, ולז"א לא בלתה מעליך, ורגלך זה החומר שלך שאתה מורגל בו, לא בצקה, ר"ל לא נתנפח, וכמ"ש רש"י ז"ל, כלומר התאוה החמרית תמיד היא יבשה ומצומצמת ואינה מתרחבת ע"י תגבורת, מה שאין כן תאות התורה היא מתוספת ומתגברת בכם:

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך (דברים ח:ה). י"ל הול"ל וידעת בלבבך, מהו הכונה באומרו לבבך. ונ"ל בס"ד, דידוע כל מעשה רע לא שנא השי"ת אלא בעבור הכונה והמחשבה המצורפת עם המעשה ההיא אם תהיינה לרוע, והראיה ההפרש שיש בין מזיד לשוגג, שזה חייב מיתה וזה פטור הוא רק מצד המחשבה והכונה, אבל המעשה היא שוה בשתיהם, ומ"מ השוגג הוא מאוס לפני הקב"ה, ולכך האדם מקריב בעבורו חטאת, וכל זה איירי במי שעשה מעשה רע ולא היה לו בה כונה כלל לא רעה ולא טובה, כי הוא לא הרגיש מעיקרא במה שעשה, על כן אע"פ שאינו חייב מיתה או מלקות הנה נקרא חוטא ומעשה שעשה מאוסה לפני הקב"ה. אמנם אם האדם עשה מעשה רע לטובה כדי להוציא מזה פועל טוב גדול מאד כמו ענין אהרן הע"ה שעשה להם העגל בע"כ כדי להציל את ישראל מן כליה, וכן יעל שמסרה עצמה לביאה טמאה של סיסרא, כדי שעי"כ תהרוג אותו ותציל אלפים ורבבות מישראל, הנה לא מבעיא דאין מעשה כזאת נמאסת לפני הקב"ה, אלא אדרבה מקבל האדם שכר טוב בעבורה, ועל זה ארז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה:

ועוד יש ענין נשגב במעשה האדם בעולם הזה באיסור והיתר, שאם עשה איזה עון במזיד אשר ראוי שתחול עליו הקללה והפרענות האמורים באותו עון, הנה אם האדם אחר עשייתו את העון במזיד יתחרט תכף ומיד ויסכים בדעתו לתקן את אשר עוית הן בגזילה וגניבה, הן דבר אחר, הרי זה לא תחול עליו הקללה והפרענות אפילו שעה אחת, אע"פ שהוא לא תיקן העוות שלו אלא אח"ז, ורק בתנאי שיהיה הוא מסכים ומחליט בדעתו לתקן העוות שהעוה, כגון להשיב הגזילה אשר גזל וכיוצא בזה:

ואזכיר מעשה אחת אשר שמעתי, והוא, כי עשיר אחד בא לפני ת"ח רשום, ויאמר לו רבי, דורשי רשומות אמרו אל"ף בי"ת ר"ת אמונה ברכה, גימ"ל דל"ת ר"ת גניבה דלות, וגם דבר זה הוא שגור בפי כל העולם ומאומת אצל כל אדם, כי ממון הבא לאדם בגזל וגניבה לא יצליח בו אלא יתרושש. ברם זאת קשיא לי, כי בדידי הוה עובדא המכחשת להכלל הזה, ומעשה שהיה כך היה. שבהיותי נער בן י"ד שנה היה אבי עני ולא היה מרויח במלאכתו אלא רק שיעור לקנות לחם שעורים וירקות הן לסעודת היום הן לסעודת הלילה, על כן אני לא היה נמצא בחיקי אפילו פרוטה של נחשת, ורק בפורים היה אבי נותן לי פרוטות של נחשת. ויהי היום בא קור חזק מאד לעולם, ובאתי בבוקר לבית רבי המלמדני תורה בתוקף הקור, וראיתי את רבי מצונן הרבה וארכבותיה דא לדא נקשן, כי אחזו הקור ונפל בסכנה, ושמעתי ממנו שהיה אומר מי יתן והיה שאשתה עתה כוס שכר ותחיה נפשי, כי ידע בעצמו שע"י השכר תהיה רפואתו בודאי, ואני מגודל אהבתי ברבי וגם שראיתי אותו במחלה גדולה, אמרתי לו תן לי דינר כסף וארוצה עתה לבית המוזג ואקנה לך צלוחית מלאה שכר, ויאמר לי ידעתי דאין כסף בכיסי אלא רק פרוטות נחשת מעט, ועכ"ז הוציא הכיס מחיקו ויחפש וימצא דינר כסף, אך בהביטו בו נפלו פניו, כי ראה שהוא מזוייף ואינו כסף, ויאמר לי זה הדינר שמצאתי הוא מזוייף ויחזרהו אל הכיס, ואומר לו, רבי, תנהו לי, ויאמר מה חפץ יש לך בזה המזוייף כי לא יצלח, ואומר לו לתתו לאחי הקטן לשחק בו ויתנהו לי, אך אני לא כך הייתי חושב, אלא בעבור אהבתי ברבי ובחמלתי עליו על המחלה שאחזתו חשבתי להעביר זה המזוייף בערמה ואביא כנגדו שכר, וכן עשיתי והלכתי תכף לבית מוכר השכר וראיתי הבית מלא בני אדם הרבה הבאים לקנות שכר כל אחד בצלוחית שבידו, כי מחמת הקור הגדול שנפל בו ביום, כל או"א רץ לבית המוזג וצלוחיתו בידו והערך ידוע ושוה שכל צלוחית בינונית ממלא אותה שכר בדינר אחד של כסף, והלכתי אני לבית השכן שלנו ושאלתי משם צלוחית בינונית, ואבא לבית המוכר ואומר לו, אבי אחזו הקור, קח לך דינר הכסף ומהר למלאות לי הצלוחית שכר, כי הדבר נחוץ לאבי מאד, ומחמת רבוי הלוקחים העומדים שם לקח המוכר את דינר המזויף מידי וזרקו בארגז הדנרים שלפניו ולא הביט בו, וימלא לי הצלוחית מחבית הגדולה שהיתה לפניו מלאה שכר, ואלך ואשאל צלוחית אחרת מבית השכן ואוריק בתוכה את השכר, ואת הצלוחית מלאתי אותו מים ואחזור לבית המוזג תכף, ואומר להמוזג, אבי אומר שרוצה יין ואינו רוצה שכר, ויאמר לי אני אין לי יין למכור אלא רק שכר אני מוכר, ויקח מידי צלוחית המים וירקנה בתוך חבית השכר שלפניו, ולקח בידו דינר כסף מן הארגז שלפניו וימסור אותו לי עם הצלוחית רקנית ואלך כי מרוב הבלבול לא הרגיש בערמה להריח את הצלוחית, מאחר כי מראה המים ומראה השכר שוין הם, ונמצא בידי דינר כסף אמיתי שנתן לי מן הארגז וצלוחית מלאה שכר ואוליך את צלוחית השכר לרבי, וישאלני איך הבאת השכר הזה, ואומר לו לויתי דינר כסף מאיש אחד וקניתי לך השכר וישתה הרבי השכר ויחיה, ואחר ב' ימים פרע לי דינר הכסף, ונמצא אצלי שני דנרים כסף שבאו לידי בגניבה בערמה משל מוכר השכר. אך אני אחר שעשיתי הערמה הזאת נתחרטתי והסכמתי בדעתי להשיב הגזלה לבעל השכר חמש ידות ולא יספיק לי השבה של כפל שאמרה תורה שנים ישלם, ולכך חשבתי בדעתי לעשות משא ומתן בשני דנרים אלו וארויח בהם, כדי שאשיב לו עשרה דנרים שהיא השבה של חמש ידות, והתחלתי לעשות בשני דנרים שבידי סחורה בדברים קטנים הנמכרים לילדים בבתי הספר והצלחתי בעסק זה, ובימים מועטים נעשה אצלי קרן מאה דנרים וחשבתי בדעתי לעכב השבת הגזלה עד שארויח עוד ואשלם להמוזג בעל השכר ההוא, ואז במקום עשרה דנרים של כסף שחשבתי אשלם לו עשרה דנרים של זהב והייתי עוסק במסחר והיה לי הצלחה גדולה עד שעלה בידי קרן של אלף דנרי זהב, וחזרתי ועכבתי ההשבה של עשרה דנרי זהב שחשבתי בדעתי ואומר אשלם במקום עשרה דנרי זהב מאתים דנרי זהב, לכך עכבתי ההשבה עד שיהיה בידי עושר הרבה, וכאשר חשבתי כן היה שההצלחה היתה עולה בידי ברבוי מאד, ואחר שנתעשרתי ונעשה בידי עושר יותר מעשרים אלף דנרי זהב, אמרתי עתה הגיע העת לקיים את נדרי אשר נדרתי לשלם להמוזג ההוא מאתים דנרי זהב בעד שני דנרים של כסף אשר גזלתי ממנו, וציירתי בדעתי לעשות התשלומין האלה באופן זה, והוא כי אני אחר שנתעשרתי הייתי נחשב עשיר בעירי יותר מכל עשירים אשר בעיר, ולכן עשיתי הזמנה לכל העשירים שבעיר לסעודה גדולה אשר הכינותי בביתי, ואזמין גם את רבי הזקן עמהם, ואזמין עוד גם לאותו בעל השכר עמהם, והזמנה זו היתה לפלא בעיני המוזג ההוא, כי במה נחשב להיות נקרא לסעודה אצל עשיר כמוני עם עשירים ונכבדים שבעיר, והיה בוש לבא, ובע"כ בא מפני הכבוד, ואכל עם הקרואים, ואחר שגמרו הסעודה וקמו ללכת, אמרתי בלחישה לאותו המוזג וגם לרבי שישארו אצלי כי יש לי דברים לדבר עמהם, ולא יצאו מן הבית עם הקרואים, ואח"כ הבאתי אותם לחדר שלי, וקודם שדברתי דברי אמר לי המוזג פלא גדול יש לי על הכבוד שעשית לי בזה היום, לכן אבקש ממעלת כבודך שתודיעני טעמו של דבר, ואענהו טובה היא שאלתך ובעבור כן הבאתי אותך לחדר שלי עתה, ושמע נא את אשר אני מדבר, ואספר המעשה כולה ותהי לפלא גם בעיני רבי כי לא ידע בערמה אשר עשיתי בגניבה של שני דנרים אשר גנבתי, ואחר שגמרתי המעשה כולה הוצאתי מחיקי שני דנרים כסף ואתן להמוזג ואומר לו הא לך שני דנרים אלו אשר גנבתי מאתך, ואוציא כיס אחד שיש בו מאתים דנרי זהב שהיה מוכן ומונח בחיקי ואמסרהו להמוזג ואומר לו, הא לך מאתים דנרי זהב אשר נדרתי לשלם לך תוספת על הגזלה שגזלתי, ואלו הדנרים של זהב יועילו לכפרת עיני שחטאתי בגניבה, ועל אשר אחרתי לעשות התיקון הזה כמה שנים, ויסלח לי השי"ת המרבה לסלוח. ע"כ המעשה אשר קרני:

ועתה אדוני הגד נא לי אם כנים הדברים שאומרים ברמז גימ"ל דל"ת שהוא לרמוז גניבה מביאה דלות, איך הגניבה שגנבתי הביאה לי הצלחה גדולה ועושר רב, וברגע הראשון עשתה פרי, כי אחר הגניבה בדינר הראשון שלקחתי צלוחית של שכר בדינר המזויף עלתה בידי ההצלחה שלא הרגיש המוזג בזיוף הדינר ונתן לי השכר, גם אחר שלשה רגעים לקחתי ממנו בערמה דינר הטוב, ומאז ועד עתה אותם שני דנרי הכסף שבאו בגניבה עשו פירות ופירי פרות עד שהגעתי לעושר רב וכבוד גדול שאני עומד בו עתה:

ויען החכם ויאמר לו, הנה בפעם הראשונה אשר הצלחת ליקח צלוחית היין בדינר המזוייף, סיבת הדבר היה זה, מפני כי הן אמת הדבר שעשית הוא עון וגניבה, אך אתה חשבת שאתה עושה מצוה בזה הדבר להחיות נפש רבך, ולא היה לך פניה של הנאת עצמך שלא חשבת שתקח מרבך דמי השכר, על כן מאחר כי בלבבך עלה כונה של מצוה לכך הצלחת ולא עשתה העבירה של הגנבה פועל רע במעשיך לסתור מטרת לבבך, ונעשה לך נס שלא הרגיש המוזג בדינר המזויף, אך בערמה השנית שמלאת הצלוחית מים ועי"כ קבלת מן המוזג דינר כסף, לא היה לך בזה כונה של מצוה, אלא אתה עשית הערמה בצלוחית כדי לגנוב מן המוזג דינר הכסף, אמנה מאחר שתכף ומיד באותו היום נתחרטת על מעשיך והסכמת לעשות תיקון להשיב את הגזלה בלי שום תפונה, ואשר איחרת מעשה התיקון של ההשבה, הייתה כונתך לטובה כדי לשלם בעד גזלת שני דנרי כסף מאתים דנרי זהב, לכך הרע הנגזר מן השמים על כל דמים הבאים לאדם באיסור גזל וגניבה שלא יצליחו הבעלים בה, וכמ"ש על גימ"ל דל"ת שהוא גניבה דלות, הנה גזרה זו נסתלקה מעל שני דנרי הכסף שבאו לידך בדרך גניבה, ולא עשתה גזרה זו פועל בעסק שלך אלא אדרבה שרתה ברכה בעסק שלך, כי כונתך שהיתה לטובה דחתה גזרה זו מעליך, ואדרבה הביאה לך ברכה והצלחה כי גלוי וידוע לפני הקב"ה טוב לבך בדבר ויודע שאתה תקיים מחשבתך הטובה אשר חשבת, וכאשר הוכיח סופך על תחלתך:

נמצינו למידין מכל הנז"ל דכל מה שיעשה האדם הן בטוב הן להפך, אין גוף המעשה עיקר אלא העיקר הוא מה שהלב מכוין וחושב בה, דאם גוף המעשה ההיא מצוה גמורה, והכונה שבלב אינה טובה, הרי זאת המעשה נמאסת לפני הקב"ה, ואם גוף המעשה הוא איסור, והכונה שבלב שהיה לו במעשה ההיא היא טובה ונכונה הרי זאת היא רצויה לפני הקב"ה ונותן שכר לאדם בעבורה, וכמו ענין אהרן הע"ה בעגל, וענין יעל עם סיסרא, וכמו ענין מעשה הנפלאה הנז"ל, שהסביר לו החכם אשר כונת לבו הטובה היא סובבה לו ההצלחה מתחלה ועד סוף ודחתה מעליו הפורענות הגזירה על הממון שבא לאדם בדרך גניבה:

ובזה יובן וידעת עם לבבך, פירוש האדם צריך לשום ידיעתו ובינתו בכל העניינים שלו לדעת איך הם עומדים, ואיך נעשים, ואיך באו ואיך יהיו לעתיד ואיך יתנהג בהם, ובהנולדים מהם, אך לא ישים עיקר ידיעתו ובינתו בגוף המעשים הנעשים בגלוי, אלא עיקר ידיעתו ובינתו תהיה עם העולה והנמצא ומתהוה בלבבו דהיינו במחשבה ובכונה שתעלה בלבב שלו, כי יזדמן גוף המעשה רע וכונתו בה היא לטובה אז נחשב גוף המעשה הרע ההיא בכלל המצות, וכן להפך אם גוף המעשה טוב, והכונה שבלב רעה נחשב גוף המעשה בכלל רעות, ולז"א עם לבבך ר"ל עם העולה בלבבך באותו החלק תהיה הידיעה והתבוננות שלך שבזה תדע אם אתה צדיק טוב וישר או להפך, יען כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, פירוש אם האדון שלח את עבדו לבית פ', ויש שני דרכים לפניו וצוהו לא תלך בדרך זה אלא בדרך האחר ועבר על דבריו והלך בדרך אשר צוהו שלא ילך בו, הנה אע"פ שהיתה הליכתו זו לטובה שנולד טובה גדולה מזה הדרך שהלך בו, עכ"ז אדוניו יכעיס עליו ויענשהו שעבר על דבריו, אבל אם היה כזאת במצות האב שצוה לבנו ועבר על דבריו והלך בדרך שצוהו אביו שלא ילך בו ונולד מהליכתו טובה גדולה ישמח האב, יען כי האב כל מה שיצוה לבניו לעשות כו"כ אינו מצוהו בעבור טובת עצמו אלא בעבור טובת הבן, וכיון שנעשה טוב ממעשה הבן אע"פ שעשה הפך מצות אביו ישמח האב כי נחשב בזה עשה רצון אביו, יען שמטרת רצונו של אב הוא שיצא פועל טוב ממעשה בנו, וכיון שיצא פועל טוב הרי נעשה בזה רצון האב:

ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל (דברים ח:יז-יח). נ"ל בס"ד דראיתי להגאון דברי שאול ז"ל בפ' ואתחנן דף קכ"ג שכתב אמרתי דבר חדש בטעם מה שאמרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב בשלא ע"מ לקבל פרס, דהנה עד"מ באים עני העושה שירות לעשיר אחד ורוצה העשיר לשלם לו דבר מועט מה שעולה לו כפי הפעולה אשר עושה, הנה העני שהיה פקח אומר לו בי אדוני לא תשלם לי כלום כי כן החיוב על כל אדם להטיב את חבירו בכל מה שיוכל, על כן אני העני מחוייב להטיב ברגלי ובכל גופי ואתה מחוייב להטיב לי בממון במה שחננך השי"ת בכל יכולתך, נמצא בזה העני משתכר שאם ייטב לו בעד שכר פעולתו במה נחשב הוא, אבל אם ייטיב לו בשביל שמחוייב להטיב כפי יכלתו כדרך שזה עשה לו הטבה כפי יכלתו, נמצא משתכר יותר, ומעתה גם בשכר מצוה באמת במה נחשב הוא כנגד חסדי הבורא, וגם הפעולה בעצמותה קטנה היא שיגיע לו תמורה נגדה, ולכך הזהיר שלא יהיה ע"מ לקבל פרס והקב"ה יעשה לו מדה כנגד מדה כמו שהוא עובד רק לקיים מצות הבורא, כמו כן הקב"ה יתן לו כאשר יגדל חסדו אז תרבה שכרו. וזה לפענ"ד מה שבקש דוד הע"ה למדני אלהי לעשות רצונך רוחך טובה תנחני בארץ מישור, והיינו שאמר שהאמנם שאנכי מבקש לעשות רצונך כמו כן רוחך הטובה תנחני בארץ מישור היינו שאני עושה כאשר אני מחוייב, ואתה ברחמיך הרבים תעשה כפי יכלתך ולא כפי שכר פעולתי עכ"ל ע"ש:

והנה בודאי שאין כונת הרב ז"ל בנמשל שיאמר האדם לפני הקב"ה כאשר אמר אותו עני להעשיר שאני אעשה כך ואתה תעשה כך, דלפ"ז נמצא האדם עושה בשביל פרס, והיינו שרוצה שיטיב הקב"ה כפי יכלתו, ועוד אינו דומה הנמשל למשל, יען כי במשל העני טרח ויגע בכחו ועוצם ידו לטובת העשיר אשר הכח הזה שעסק בו הוא של העני, ולכן תובע מן העשיר שיעשה עמו טובה כפי יכלתו מדה כנגד מדה, אבל בנמשל הכח שעוסק בו האדם בעבודת הבורא הכל הוא של הקב"ה, ובתחילת הכל הוא החיים שבהם עושה האדם כל המעשים כי רק החי עושה ולא המת, ותראה שהחיות של האדם ניתן מאת השי"ת בכל רגע ורגע בפ"ע, וכמ"ש כל הנשמה תהלל יה, ודרשו רז"ל על כל נשימה ונשימה תהלל יה, ונמצא בכל רגע ורגע נותן הקב"ה חיות לאדם שבהם עוסק כל העסקים שלו, וכן הענין בשאר חושים שבגוף נותן בהם כח כל רגע, וכן בהרכבת הגוף של האדם, אם יסיר השי"ת השגחתו מן גוף האדם יתבטל לגמרי, וכמ"ש בברכת אשר יצר את האדם בחכמה וכו', שאם יסתם אחד מהם או אם יפתח אחד מהם א"א להתקיים אפילו שעה אחת, וברוך הוא המפליא לעשות, ועל כן אין האדם יכול לטעון ולומר לפני הקב"ה כאשר דבר העני עם העשיר במשל, ורק נראה כונתו של הרב בנמשל לומר, כי הקב"ה מאיליו יתנהג עם האדם בכך לתת לו כפי יכלתו ולא כפי פעלו, וישוב דבריו בכך הוא דוחק, ובפרט לפי מ"ש על פסוק רוחך הטוב עלי:

ואיך שיהיה מה שכתבנו הוא נכון, דבאמת אין האדם יכול לומר לפני הקב"ה בתורת טענה כמו שאמר העני לעשיר, יען כי כל הכח של האדם הוא משלו יתברך, ולזה בא הכתוב ללמד לאדם שלא ישגה לומר כמו דברים אלו שאמר העני לעשיר בעד שכר פעולתו, וז"ש ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי החיל, ולכן כמו שאני עשיתי כפי יכולתי בכחי ועוצם ידי כן אתה עשה עמי טובה כפי יכלתך, וכמו שאמר העני לעשיר, הנה זה אינו אלא וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות, ונמצא מה שעשית אינו בכחך אלא ממה שנתן לך הקב"ה כח שהפקידו אצלך:

והוא הדבר אשר דבר התנא באבות תן לו משלו שאתה ושלך שלו, כלומר אל תטעה לדבר דברים שלא כהוגן, והיינו כמו שאמר אותו עני להעשיר אני עשיתי כפי כחי ויכולתי, וגם אתה תעשה כפי יכולתך, דבאמת אין לך משלך כלום אלא הכל הוא שלו יתברך, וכמ"ש דוד הע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך:

ועוד נ"ל בס"ד לפרש הכתוב וזכרת את ה' אלהיך כי היא הנותן לך כח לעשות חיל, בהקדים מ"ש בגמרא דערובין דף י"ח, א"ר ירמיה בן אלעזר דו פרצוף פנים היה לו לאדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני (פירש רש"י ז"ל מלפנים ומאחור צרת לי צורת פנים) כתיב, ויבן ה' אלהים את הצלע רב ושמואל ח"א פרצוף (פירש רש"י חלקו לשנים שהיה זכר מכאן ונקבה מכאן) וח"א זנב פירוש זנב היה לו לאדם הראשון ונטלה ממנו וברא את חוה ע"ש:

ומאמר זה מוקשה למ"ד דו פרצופים שהיו שני גופים שלמים זכר מכאן ונקבה מכאן, למה קרי לחד בשם קדם, ולאחד בשם אחור, דאם קרי לנקבה אחור מאי גריעותא דנקבה למקרי לה אחור, ולזכר בשם פנים, דאם משום קיום העולם בפו"ר יש צורך בשניהם, כשם שא"א בלא זכר כך א"א בלא נקבה, ואדרבה הכל רואין בנקבה שהילדים יוצאין מבטנה, והיא המגדלת ומנקת אותם בזמן שא"א להם לחיות בעולם בלעדה, ואם בשביל חיוב המצות דהזכר מקיים מצות יותר, הנה באותו זמן לא היה חיוב אלא רק שבע מצות בלבד, ובאלו לא יש הפרש בין זכר לנקבה, וא"כ במה כוחו של הזכר שיהיה נקרא בשם פנים, ומה גרעון יש בנקבה שתהיה נקראת בשם אחור:

ותרצתי בס"ד דבר זה ע"פ המעשה אשר הביא בספר מעשה טוביה בשם אבן סינה, שאשה אחת בארץ המערב ילדה שתי בנות תאומות, אבל גופותיהם נבדלים בראש ובידים ורגלים ורק מחוברים במתניהם מן הצד, ויהי כי ארכו הימים תבעה אחת מהם להנשא ואחותה האחרת לא רצתה להנשא, והיא מעכבת שלא תנשא אחותה שלא יבא איש וראה את ערותה והיא תראה את ערותו, ויהי היום ותבאנה שתיהן אל השופט, והיה השופט חכם גדול בחכמת הטבע, ויתבונן מדעתו ויחשוב כיון שהם שני גופים דבוקים זב"ז, מוכרח שיהיה הכח בגוף אחד מהם דוקא [והשני] יונק ממנו, מה עשה, הושיבן על הקרקע ישיבה קטנה, וקרא ואמר לאחת מהן שהיא המעכבת את אחותה שלא תנשא, קומי את לבדך, ולא היה לה כח להתנועע ממקומה ולעמוד לפני השופט, ואז קרא ואמר להשנית המבקשת להנשא שתקום לבדה, ותכף קמה בכח וזריזות גדולה, באופן שמשכה עמה גם את אחותה, ואז ציוה השופט שתוכל זו להנשא ואין אחותה יכולה לעכב, כי מזה נתברר שזאת היא העיקר, דהכח עצור אצלה ואחותה טפלה לה, שיונקת כח ממנה ונחשבת כמו דלדול בשר לגבי זאת בעלת הכח, וכיון דזאת היא העיקר תעשה מה שלבה חפץ, וכן עשה שנשאת ע"פ השופט, זו שהיתה רוצה להנשא, ולא היו ימים מועטים עד שמתה אחותה מחמת הבושה והצער, ואחר זמן מועט מתה גם אותה שנשאת בעבור סרחון הנבלה הדבוקה בבשרה, עכ"ל ע"ש:

והנה מעשה זו שהביא מעשה טוביה מן בן סינא שנייא ממה דהוה באדם וחוה בדבר אחד, כי אדם וחוה היו דביקים גב בגב, דנמצא פנים מכאן ופנים מכאן, וכמ"ש רש"י ז"ל, אבל במעשה של בן סינא, היו דבוקים מן הצד אצל המתנים וכל אחד מהם נראה בו פנים ואחור, ושמעתי דקודם כמה שנים נולד במקום אחד שתי בנות דבוקים זב"ז, כמו אופן המעשה של בן סינא והובא מעשה זו בעתונו של המגיד:

ומזאת המעשה מובן דכאשר יהיו שני גופים דבוקים זב"ז מוכרח שיהיה עיקר הכח גובר באחד מהם דוקא, והשני תש כח דנחשב לגבי אותו בעל הכח כמו דלדול בשר, וכאשר התבונן אותו השופט מחכמת הטבע ודן כן מדעתו ועשה נסיון ונתברר דבר זה לעיני הכל. ובזה נתיישבה הקושיא אשר נתקשינו במאמר אחור וקדם צרתני דמאי גריעותא דנקבה דקרי לה בשם אחור ומאי חשיבותיה דזכר עליה דקרי ליה בשם פנים, ובזה ניחא כי כיון שהיו שני גופים דבוקים זה בזה מוכרח שהיה עיקר הכח הוא באחד מהם דוקא, וכיון דהיה באחד מהם מסתמא היה בזכר דסופו הוכיח על תחלתו דקא חזינן כח הזכר הוא יותר מן הנקבה, ולכן קרי לזכר בשם פנים ולנקבה בשם אחור דהיא טפלה לזכר מצד הכח:

והנה נודע כמו שנעשה בגוף אדם וחוה שבראם דו פרצופין, ואח"כ נסר אותם, כן נעשה כיוצא בזה ממש ביצירת נשמתם אשר גם נשמותיהם שכל אחת שלימה ברמ"ח אברים ושס"ה גידים נוצרו בתחלה דו פרצופין, ואח"כ ננסרו ובאו בעולם הזה כל אחד בגוף א' בפני עצמו, כי כל מה שנעשה בגופים בעת שנבראו מוכרח שהיה כזאת בנשמות, וכמ"ש בספרי המקובלים ז"ל וזה ברור הוא, ולכן לפי המונח הנז"ל שכל פרצופין הנבראים דבוקים זב"ז, מוכרח שיהיה עצור בזכר יותר כן הוא בענין הנשמות בהיותם דביקים זב"ז קודם נסירתם:

אמנם זה הכלל זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי דאע"פ שהגופים של אדם וחוה אחר נסירתם נתן השי"ת כח מחודש בחוה, מפני שהיא נפרדה בפ"ע ואין לה חיבור בגוף אדם הראשון, כדי שתהיה יונקת ומקבלת כח ממנו, ולכך צריך שיתן לה הקב"ה כח חדש שתתקיים בו, הנה עכ"ז אין לה כח כמו כח הזכר אלא תהיה חסירה ופחותה ממנו מפני כי בתחלת ברייתם לא היה כח לנקבה אלא הכל היה לזכר והיא היתה דלה ועניה ולית לה מגרמה כלום, ולכך גם עתה שניתן לה כח חדש אינו שלם ואמיץ בכח הזכר הניתן בתחילת הבריאה כי זרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי, דכל דבר הוא הולך אחר עיקר שלו, ולכן גם הנולדים מאדם וחוה לדורות עולם אע"פ שכל גופים של זכרים ונקבות נולדים (נוצרים ונולדים) כל גוף בפ"ע ואין להם חבור זע"ז תהיה הנקבה תשת כח ואינה דומה כחה לכח הזכר, כי הכל הולך אחר העיקר שהיא חוה שהיתה נקבה הראשונה וממנו יוצאים כל הנולדים בדור אחר דור, ולכן אומרים תשש כחו כנקבה שמייחסים תשות הכח לנקבה. ועד"ז הוא ג"כ בנשמות כדאמרן דנשמת הנקבה היא תשת כח, ואין לה כח כמו כח נשמת הזכר. וזהו הטעם שהנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא מפני שאין כח לנשמת האשה לעשות פעולות במצות כמו הזכר:

ובזה יובן בס"ד, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, בא הכתוב לעורר לב איש ישראל הזכר, כי עם הזכר הוא מדבר כאן, שיזכור חסדו יתברך שמתחלת היצירה נתן לך כח יותר מן הנקבה, כדי שבזה תזכה לעשות חיל בתורה ומצות, ולכן מספר האיש יותר על מספר האשה, כי כאן יו"ד, ובאשה ה"א שהיא חצי מספר יו"ד:

ולזה סיים הכתוב, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה, כי דוגמת זכר ונקבה הנמצאים בבני אדם, שהזכר עיקר הכח הוא אצלו שמקיים גם מצות שהז"ג, ומשלו מאיר לנקבה במצות אלו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, כן עשה הקב"ה בשמש וירח, כי הירח לית לה מגרמה כלום, ומקבלת אורה מן השמש, והקב"ה הבטיח לישראל שסופם להיות נשלמים בכל מצות התורה ולא ידח מהם נדח ויהיו דוגמת שמש המאיר לירח, כן יהיו הזכרים מאירים לנקבות, כמ"ש ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וידוע כי השמש נקרא בשם יום, ולז"א למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך שתהיה כיום הזה, היא השמש הנקראת בשם יום:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח. כי חקרתי בטעם מנהג האם כשמלמדת בנה הדבור תחלת הכל מלמדתו לומר אבא ואימא כי אומרת לו אמור אבא אמור אימא, וחוזרת עליו במלות אלו עד שילמד אותם לומר אבא ולומר אימא, ונראה הטעם ע"פ מ"ש הקדמונים, כי זכירת האדם את חבירו בשמו גורמת ומושכת אהבה ביניהם, יען כי נפש חיה הוא שמו, שכל אדם חיותו תלוי באותיות שמו שהם צינורות השפע שלו, וע"י הבל קריאת השם יהיה התקשרות והתחברות לזה עם זה, ולכך האויב אינו נח לו כפי טבעו להזכיר שם שם אויבו בשמו, כמ"ש רז"ל ע"פ מדוע לא בא בן ישי אל הלחם, שלא הזכיר שאול את דוד הע"ה בשמו הטוב, ולכן האשה מלמדת את בנה לזכור ולומר אבא ואימא, כי אותיות אלו של שם אבא ואימא כשיאמר אותם התינוק יהיה לו על ידם התחברות והתקשרות עם אביו ואמו להיות נשמע להם ולאהוב אותם, והנשים למדו מאבותם מדורות הקדמונים לנהוג כך בעבור טעם זה, אעפ"י שאין הנשים אלו יודעים הטעם:

ובזה מובן בס"ד ממילא הטעם שנתן לנו הקב"ה רשות לזכור שמו יתברך בפינו, כי בחסדו כגדול נתן לנו רשות בזה לטובתינו, כדי שע"י זכירת שמו יתברך בפינו יהיה לנו התקשרות ודבקות בו יתברך ככתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם וכו', ועל ידי כן נזכה לעשות חיל בתורה ומצות ומע"ט. ובזה יובן וזכרת את ה' אלהיך, פירוש מה שניתן לך רשות לזכור את שם ה' אלהיך, הנה בזה הזכירה נותן לך כח לעשות חיל בתורה ומצות, כי בדבוקינו בו יתברך נזכה לקיים התורה והמצות:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' וכו' (דברים י:יב). י"ל אומרו כי אם נראה לשון יתר, והו"ל שואל מעמך ליראה את ה', ונ"ל בס"ד דידוע בדיני התנאים בעינן תנאי קודם למעשה, אבל אם הקדים המעשה התנאי בטל ומעשה קיים, והרמב"ם ס"ל דאם אמר על מנת לא בעינן דיני תנאי הנז', ורק בשלא אמר על מנת אלא אמר אם, אז בעינן קודם למעשה, ובהקדים המעשה התנאי בטל והמעשה קיים, ויש פוסקים דס"ל בכל גוונא בעינן תנאי קודם, ועיין באה"ע סי' ל"ח. איך שיהיה לדעת הרמב"ם ז"ל יש לחלק בין אמר ע"מ לבין אמר אם, ובזה תמצא כי השי"ת הפליא חסדו עם ישראל, דאע"פ שתלה השפעת הטובה בקיום המצות בכמה מקומות לא עשה התנאי בלשון ע"מ אלא עשאו בלשון אם דכתיב בפרשת יתרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, הרי עשה תנאי שנשמע בקולו, אך באמת הוא הקדים המעשה שכבר מעת יציאתם ממצרים עשה אותם סגולה מכל העמים, והשפיע להם טובה גשמית רכוש גדול ע"י החן וגם השפעה רוחנית כי היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגם השפיע להם רוח נבואה בתוך הים וגם נשא אותם על כנפי נשרים הם המלאכים ונתן להם מן, לחם מן השמים, וגם מים מסלע וכמה טובות הטעים להם בגשמיות וברוחניות עד זמן מתן תורה שעשה עמהם התנאי הנז', שנמצא התחיל במעשה קודם התנאי, וע"כ אע"פ שעשה תנאי וישראל חטאו בעגל לא ניטלו מהם ענני כבוד ולא פסק המן מן השמים ולא פסקו המים אלא נשארו כל הטובות אצלם, כי הדין הוא באומר בלשון אם התנאי בטל והמעשה קיים, ואם היה אומר בלשון על מנת אז לדעת הרמב"ם ז"ל היה מועיל התנאי והמעשה בטל:

וכן נמי תמצא אח"ז ששנה התנאי ועשאו מחדש דג"כ לא אמרו בלשון על מנת אלא בלשון אם, דכתיב אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי גשמכם וכו' וכללות הטובות האלה אשר זכר בתנאי כבר עשאם להם כבר, וכנגד המטר שהוא מים פשוטים הוא המטיר להם להם מן השמים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והיה זה קודם מתן תורה וקודם תנאי הראשון, גם מ"ש כאן ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו כבר יש אצלם כל זה כל משך מהלכם במדבר, דארז"ל כשניתן להם הבאר היה כל נשיא שורט במטהו שריטה א' והיתה השריטה נעשית נחל יוצא מן הבאר עד שבטו, ועל הנחל ההוא יעלה כמה אילנות וזרעים, הרי יש בידם זה קודם תנאי של אם בחקותי. ומ"ש ואכלתם לחמכם וישבתם לבטח היה זה להם, ומ"ם והשבתי חיה רעה מן הארץ, היה זה להם שהענן היה הולך לפניהם ומסיר ועוקר כל נחשים ועקרבים וחיות רעות, וכן ונפלו אויבכם לפניכם לחרב כבר עשה זאת להם תכף ביציאתם ממצרים במלחמת עמלק, דכתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, וכל אלה הטובות עשה להם קודם תנאי של אם בחקותי, וכיון דאמר בלשון אם התנאי בטל והמעשה קיים:

וז"ש ועתה ישראל ראה, ודקדק מה ה' אלהיך שואל מעמך, ר"ל דקדק בלשון שהוא שואל מעמך בתנאים שהתנה עמך שלא אמרם בלשון על מנת אלא אמרם בלשון אם, וזהו כי אם ליראה את ה', אם דייקא, כלומר חותם בלשון שהתנה על היראה, כדי שאם תחטאו לא תאבדו ולא יסלק טובותיו מכם כדין ע"מ, דהתנאי קיים והמעשה בטל, אלא אמרם בלשון אם, דאז התנאי בטל והמעשה קיים:

ובזה יובן בס"ד לפרש הפסוקים בישעיה, למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור הלא ידעת אם לא שמעת וכו', והכונה כי היו ישראל מתאוננים ודואגים בחשבם דאחרי חטאם גם אם יעשו תשובה הסתלק מהם כל הטובות של הגשמיות ושל הרוחניות אשר נתנו להם מהשי"ת. מפני שעשה השי"ת תנאי עמהם בתוכחה הן בשל בחקתי והן בשל כי תבא, אם תשמעו כו"כ טובה תקבלו, ואם לא תשמעו כו"כ פרעניות יפגעו בכם ואסלק שכינתי מביניכם ואסתיר פני מכם, וכיון דעברו על התנאי ראוי שיהיו בטלין כל יעודים הטובים, וז"ש למה תאמר וכו' כיון דנסתרה דרכי מה' שעברתי על תורתו ומצותיו ראוי כי מאלהי משפטי יעבור, לקיים משפט כתוב בדבר התוכחות ולהפסיד היעודים הטובים, ועל זה בא הנביא להשיב להם, הלא ידעת אם לא שמעת, ר"ל התנאי של לא שאמר אם לא תשמעו לי כו"כ יהיה בכם, ידעת דלכך אתה דואג מן הפרעניות הכתובים בזה התנאי של לא תשמעו, וכי אם לא שמעת בתמיה, כי הלשון של אם דנקיט רחמנא בתנאי שלא אמר לשון על מנת אלא לשון אם, וכיון דאמר לשון אם למה אתה דואג מן הפרענות של התוכחה שהוא העדר הטוב והשגת הרע, והלא בלשון של אם הדין הוא התנאי בטל והמעשה קיים, וכבר קדמה המעשה לתנאי, על כן ושמחת בכל הטוב: