אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם (ויקרא כא:א). הדקדוק כאן עומד על אם הדרך, על מה שכפל הלשון אמור ואמרת. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בפרשת נשא, כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ומקשים מאי קא משמע לן במ"ש אמור להם, ורז"ל דרשו ללמד שצריך החזן להקרות להם הברכה בכל תיבה ותיבה בפ"ע, והם יברכו אחריו ופרשתי בס"ד דרמז כאן הטעם שנבחרו הכהנים לברך את ישראל, משום דכתיב טוב עין הוא יבורך, והכהן הוא בחסד, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהחסד יונק מן החכמה, שהוא עומד בקו הימין תחת החכמה ויונק ממנה, וידוע שהחכמה נקראת עין, ולז"א טוב עין הוא יבורך, וארז"ל אל תקרי יבורך אלא יברך, ולכך הכהן שהוא חסד היונק מן החכמה שהיא עין הוא יברך את ישראל, וידוע אל"ף הוא סוד חכמה, כמ"ש רז"ל אלף חכמה ובו מספר האלפים שנרמזים באות אל"ף כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, וידוע מ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד י"א סמני הקטרת, מור הוא החסד שנקרא מור, וז"ש כה תברכו את בני ישראל, ומה שנבחרו לברך את ישראל מפני כי א' מור הוא להם והיינו א' סוד חכמה, מור סוד חסד הוא להם, שיש להם אחיזה ויניקה בשניהם:

והנה ידוע כי החיים נמשכים מן החכמה, בסוד והחכמה תחיה בעליה, ומאחר כי החסד הוא עומד בקו הימין תחת החכמה, לכך התורה שנקראת תורת חסד ככתוב ותורת חסד על לשונה, כתיב בה אורך ימים בימינה, כי החסד בחכמה שמשם אורך ימים. ועל כן בזה למדנו טעם נכון, על אשר נמנע הכהן להטמא בטומאת מת, דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק ה' יסעדנו על ערש דוי, שהמיתה היא מסילות אור החכמה וז"ש אמור אל הכהנים, רמז באותיות אמור על החכמה שהיא סוד א', ועל החסד שנקרא מור, וזהו אמור הוא א' מור שניהם שייכים לכהנים בני אהרן, כיון דהכהנים בחסד שהוא יונק מן החכמה שהיא סוד א', לכן ואמרת אליהם קרי בה א' להם, כי אות א' שהוא סוד חכמה הוא ג"כ להם, וכיון שיש להם שייכות גם בחכמה לכך לנפש לא יטמא, כי טומאה של מת היא מחמת סילוק אור החכמה, והכהן הוא נאחז באור החכמה מחמת שהוא בחסד, וכדאמרן:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד טעם של הכפל אמור ואמרת והוא דידוע דלכהנים לא יש מצוה תמידית מן המצות ששייכים בם [דוקא], שנוהגת גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, כי אם [רק] מצות (לאו) [עשה של ברכת כהנים, ומצות לא תעשה בלאוין] של לא יטמא בטומאת מתים, (וכיון שזו המצוה היא לאו מן הלאוין, ראוי שישאר ג"כ להם מצות עשה מן העשין ג"כ, כדי שיהיה הסימן חזק שמורה על חזרת עטרה ליושנה, שיבנה בהמ"ק בב"א, ותחזור כל מצות כהונה ליושנה) [נמצא שתי מצות אלו הם תמידות אצלם ובשתים יהיה סימן חזק], וז"ש אמור אל הכהנים בני אהרן, פירוש כבר יש [להם] מ"ע של אמירה שהיא ברכת כהנים, שהיא (אמורה בפה אל הכהנים בני אהרן שכתוב בה אמור להם כלומר שהיא קיימת לדורות, ולכן ראוי שאתן להם מצוה אחרת מן) [שהיא ברכת כהנים שהיא תמידית אצלם לכן תצוה אותם במצוה אחרת כיוצא בה ב]מצות הלאוין שתהיה [היא] ג"כ תמידית אצלם, על כן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא:

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו (ויקרא כא:ה). נ"ל בס"ד, דהצדיק נקרא תמים, דכתיב תמים תהיה עם ה' אלהיך, וכן אמר השי"ת לאברהם אע"ה התהלך לפני והיה תמים, גם עוד כתוב בצדיק עושה אלה לא ימוט לעולם, וכן נאמר לא יתן ה' מוט לצדיק, ופרשתי בס"ד הטעם שכתוב לשון לא ימוט על הצדיק, כי מאחר שהצדיק נקרא תמים, אז אם יהיה לו חסרון בצדקתו שיחטא ויקלקל, נגרע מן אות מ"ם סתומה של תמים מן הגג שלה, שיהיה הגג של אות מ"ם סתומה נפחת מלמעלה, וזו השריטה של הפתיחה תכנס ממקום הפתיחה לפנים, דהיינו לתוכה של מ"ם, ואז תהיה המ"ם צורת טי"ת, וממילא אותיות תמים נקראים תמיט, ולז"א עושה אלה לא ימוט לעולם, כלומר ישמרהו השי"ת שלא יקלקל לחטוא, דאז אותיות תמים שבו יהיו נקראים תמיט, וכן עד"ז אמר לא יתן ה' מוט לצדיק, כיון שנעשה צדיק גמור וזכה להיות נקרא תמים, יעזרהו השי"ת שלא יקלקל, ויהיה שם תמים אותיות תמיט, ולז"א כאן לא יקרחו קרחה בראשם, קרי בה בראש מ"ם היא מ"ם סתומה של תואר תמים, לא יעשו בה קרחה למעלה בגג שלה, שיהיה נפתח ונפחת להיות צורת טי"ת:

ועוד יש לרמוז כונה אחרת בדברים אלו, להזהירם על הכעס, כי טבען של כהנים להיות להם מעט כעם, דכתיב ועמך כמריבי כהן, וידוע דהכועס חכמתו מסתלקת ממנו, וכמ"ש רז"ל בגמרא, וידוע דהחכמה משכנה בראש, ולז"א לא יתכעסו הרבה שגורמים קרחה בראשם, דהיינו שתסתלק מהם החכמה שהיא בראש, והזהיר אותם בענין הכעס יותר ביום הצום, אשר האדם מצד טבעו עלול להתכעס בתעניתו יותר, ועל זה אמר ופאת זקנם לא יגלחו, והיינו דהקצות נקראים פיאות, כמו ומחץ פאתי מואב, וקצוות של אותיות זקן מצד אחד הוא אותיות צום, כי בצד זי"ן יש וא"ו, ובצד קו"ף יש צ', ובצד נו"ן יש מ"ם הרי צום, לכן הזהירם על יום הצום בפרטות שרמוז בפאת אותיות זקן לא יגלחו, שלא יתכעסו בו שגורמים לאבד מידם מצות הצום, שישלטו בה הקלי' ויהיו בחלקו של טורף ח"ו, וממילא ג"כ בבשרם הוא גופם לא ישרטו שרטת, שהכועס ביותר עושה חבלה בנפשו וגופו, וכדהוה באדם אחד שנתכעס כעס גדול ועצום, ובתוך כעסו מת פתאום ב"מ, ולז"א ובבשרם לא ישרטו שרטת:

קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם, כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש (ויקרא כא:ו). י"ל מאי קא משמע לן באומרו יהיו לאלהיהם, והלא בפרשת קדושים אמר קדושים תהיו בסתם, ולא פירש ואמר תהיו לאלהיכם, וכן והתקדשתם והייתם קדושים, ולא פירש ואמר לאלהיכם, ועוד י"ל כי אשי ה' היינו לחם אלהיהם, דכלהו משמעותם קרבן, וכן תרגם אונקלוס ית קורבניא דה' קורבן אלההון אינון מקרבין, ועוד למה הוצרך לצוות לכהנים על חלול השם, והלא כל אדם הוא מצווה בכך. ונ"ל בס"ד מילי מילי נקיט, חדא קדושים יהיו לאלהיהם, הכהן עסקו במחשבה, שאם חשב שלא לשמו ושלא במקומו וכיוצא בזה פוסל הקרבן ע"י המחשבה בלבד, וידוע שהמחשבה אינה ניכרת אלא לה' אלהינו, ולז"א קדושים יהיו לאלהיהם, דהיינו קדושים במחשבה שהיא אינה ידועה אלא לאלהינו, ועוד יזהרו שלא יחללו את שם אלהינו, והיינו שיש כהן שחביבה עליו אכילת בשר קדשים, ולכך מרוב חשקו במצוה חוטף ואוכל, או שואל בפיו חלקו ועושה כמעשה בני עלי, דכתיב בשמואל, ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה', דכל איש כאשר היה זובח שלמים בא אליו משרת הכהן ובידו מזלג בעל שלש השינים, כדי ליקח בו הבשר והכה ביורה ובקדרה כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן בו, גם לפעמים בא קודם הקטרת. האימורין, בעוד שלא בשלו הבשר, ואמר לאיש הזובח תנה בשר לצלות לכהן, וזה אומר לו המתן עד אשר יקטרון החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך, וזה משיב לא כי עתה תתן ואם לאו אקח בחזקה, והיה נעשה בזה חלול השם, וכמ"ש נאצו האנשים את מנחת ה', ואפשר שימצא כהן שנוהג כך לשאל חלקו בפיו, ולוקח קודם הקטרה, באומרו שהוא חביבה בעיניו אכילת בשר קודש, ומשום חבוב מצוה עושה כן, לכך הוצרך להזהירם שלא יחללו שם אלהיהם למעבד כבני עלי, ועוד הזהירם שיהיו מחשבים בקרבן זה שמקריבים למטה, כאלו הם מקריבים למעלה קרבן הנשמות במזבח העליון, כמ"ש בזוה"ק, כמו שיש מזבח למטה יש מזבח למעלה, וכמו שמקריב הכהן למטה יקריב מיכאל נשמות במזבח של מעלה, והכהן יעשה חיבור וקישור להקרבתו למטה עם קרבן של מעלה, שהוא קרבן של נשמות, ויצייר בדעתו כאלו הוא עומד למעלה ומקריב, וז"ש כי את אשי ה' הם קרבנות של מזבח התחתון, כאלו לחם אלהיהם שהוא קרבן של נשמות שקרבים למעלה הם מקריבים בידם, עם אשי ה' שהם קרבנות שלמטה ולכן והיו קודש, כלומר צריך שיהיו בקדושה דוגמת מלאכי עליון, כדי שישוו עמהם בענין ההקרבה ויתקשרו זה בזה:

ושמרתם מצותי ועשתם אותם אני ה' (ויקרא כב:לא). נ"ל בס"ד הכונה שתעשו המצות שלמים בארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, שבזה יהיה יחוד השם ב"ה, ולכן סיים אני ה'. ועוד נ"ל בס"ד, העבודה שיעשה האדם במצות היא בשתים, האחת בשלימות המחשבה ועל זה אמר ושמרתם מצותי, כי על עבודה שבלב יפול לשון שמירה, והב' היא עבודה במעשה בידים, ועל זה אמר ועשיתם אותם. וידוע שהעבודה שהיא במעשה בידים, וכן עבודה שבלב תרווייהו צריכים להיות מאהבה, וב"פ אהבה עולה מספר שם הוי"ה, ולז"א ושמרתם את מצותי בלב ועשיתם אותם בידים, ובזה אני ה' שמתייחד שמי, כי תרווייהו צריכין להיות מאהבה:

ועוד נ"ל בס"ד, הלאוין הם באותיות י"ה דשם הוי"ה, והעשין הם באותיות ו"ה דשם הוי"ה, וכנז' בתיקונים שמי עם י"ה שס"ה זכרי עם ו"ה רמ"ח, וז"ש ושמרתם מצותי הם הלאוין, ועשיתם אותם אלו מ"ע, ובשניהם אני ה' שמתייחד בהם שם הוי"ה ב"ה:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי (ויקרא כג:ב). נ"ל בס"ד, ידוע כמו שמוסיפין מחול על הקודש בשבת, כן מוסיפין מחול על הקודש ביו"ט, שהאדם יעשה של חול קודם, והקב"ה יסכים עמו ויקדשם, וכל תוספת קדושה שיעשה האדם בשעה של חול נקרא הזמנה שמזמין האורח שהוא יו"ט בשעות של חול, אבל בזמנו ממש אינו חשוב אורח אלא בעה"ב, כי הקב"ה קדש אותו, בזמן הזה שהוא מדאורייתא. וז"ש מועדי ה' אשר תקראו אותם, פירוש לא מבעייא שבת שיש לו תוספת, אלא גם מועדי ה' יש להם תוספת אשר תקראו אתם ר"ל תזמינו אותם לעשותם מקראי קודש בתוספת זו בשעות החול, הנה אצלי ג"כ חשובים מועדי ה' שאני מסכים עמכם בזה, לז"א אלה הם מועדי נחשבים מועדים שלי. ואמר אלה לרמוז על שלש רגלים מהם ז' ימי סוכות, ואחד דשמיני עצרת ושבעת ימי פסח, ואחד של שבועות הם י"ח יום, וכל יום נחשב לילו בפ"ע, הרי י"ח יום וי"ח לילה, עולים אלה ולכך סיים אלה הם מועדי:

ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה' (ויקרא כד:ה-ו). צריך להבין טעם לשתים עשרה לא פחות ולא יותר ולמה יהיו חלוקין כל ששה בפ"ע, ולמה צריך שתהיה החלה האחת שני עשרונין. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב מטעם המלך חלק ששי סי' תשנ"ב, הטעם שהיו הלוחות אורכן ששה ורחבן ששה, ראיתי להרב שתי ידות סדר בראשית שראה בכתב לאחד קדוש רבינו אפרים מנצירי ז"ל מגורי רבינו האר"י ז"ל, שמצא בכתב מחכם קדמון עצום ורב, וז"ל דברים ככתבן וכלשונם, טעם שהיו הלוחות וכו', כי השי"ת רצה לזכות את ישראל ולתת להם תורת ה' תמימה בלי שום חסרון כלל, על כן בקש לתת להם גם אותה תורה שיחדש הקב"ה לעת"ל בתוספת גילוי אור התורה ממה שיש לנו עתה והוא ספר ששי של תורה, ותורה זו שלנו היא בסוד שם ב"ן, והתורה העתידה היא בסוד שם מ"ה, (א"ה הכונה ב"ן דמ"ה) וצירוף מ"ה עם ב"ן עולים מספר טפח, וזהו סוד ענין טפחים שהיו בלוחות, והטעם שהיו הטפחים ששה לא פחות ולא יותר יען שרצה הקב"ה לתת לישראל ששה חומשי תורה כמו ששה סדרי משנה, לא חמשה כאשר הם עתה, ואותו ספר ששי היה ראוי להיות בתחלת התורה, וכל ספר וספר היה ראוי להיות טפח על טפח ואותו ספר ששי אשר אמרנו היה מתחיל מאות אל"ף, כי הוא מעולם האצילות שתחלתו אות אל"ף, וספר בראשית שלנו הוא ספר שני לספר ההוא, ומתחיל בבית כי הוא מעולם הבריאה, וההבדל שביניהם הוא זה, כי תורה דאצילות שהוא הספר הנעלם ממנו, הנה הוא כולו שמותיו של הקב"ה, מה שאין כן תורה דבריאה נהי דיש בה שמות הקב"ה, מ"מ יש בו שמות מלאכים, וגם השמות אינם להדיה אלא ברמז ובהעלם וכו' והסכימה דעת עליון שלא לתת תורה דאצילות הנז' כדי שלא ישתמשו בני אדם בה להגדיל שמם, ולהפך העולם ממנהגו וכו', על כן מנע מהם תורה זו, ולא זכו לספר הששי הזה אלא יחידי סגולה כרשב"י וחביריו וכו' עכ"ד:

והנה קרוב לענין זה שכתב הרב בספר הששי, מצינו לרבינו מהרח"ו ז"ל, בביאור מאמר רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, שכתב ענין לשמה הוא לשם ה"א, כי ד' חלקים פרד"ס יש בתורה, ועוד יש חלק חמישי שהוא פנימיות הסוד, ואם לא חטאו ישראל בעגל היה נותנו להם, ובעגל הפסידו, וינתן לעתיד אחר התיקון ע"ש, ויתכן בזה ספר הששי שהוא תורה דאצילות יש בו פנימיות של הסוד ששם גם הפשט הוא סוד, ובמ"א כתבתי הקדמה א' בשם והמקובלים ז"ל כי תורה דאצילות שהיא סוד אל"ף, הגם שנגלה בעולם הזה לגדולי חכמי ישראל כרשב"י ורבותיו, ואנשי כנה"ג והנביאים מקצת ממנה דוקא, הנה הצדוקים בג"ע עוסקים בה, ואחר גמר התיקון כולו נזכה ללמוד בה גם בעולם הזה ועיין למהר"א שרעבי ז"ל בדברי שלום מ"ש בזה:

והנה מ"ש הרב ז"ל לעיל, שתורה דאצילות היא סוד שם מ"ה, ותורה שבידינו היא סוד שם ב"ן, ציינתי לעיל הכונה לומר על ב"ן דמ"ה, כי נודע ששם מ"ה יש בו שם ב"ן, ושם ב"ן יש בו שם מ"ה, כנודע בענין היום והלילה במחציות שלהם ובזה יובן בס"ד מ"ש משה רע”ה להשי"ת, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם, דהיינו אחר שא"ל תעבדון את האלהים על ההר הזה, שהבטיחו ליתן התורה לישראל, ראה ברוה"ק שיש שני מדרגות בתורה, א' שהיא סוד שם מ"ה, והיא בסוד אות אל"ף, וא' היא בסוד שם ב"ן שהיא בסוד אות ב', ושאל אם ישאלוני מה שמו של ספר התורה שיתן לנו, אם אומר להם שמו מה, דהיינו שהוא תורה דאצילות שהוא סוד מ"ה, והשיב לו כה תאמר לבית ישראל אהיה שלחני אליכם, כלומר תודיעם שהתורה שאתן להם היא בסוד הבריאה, שהיא סוד בינה, ששם הוא שם אהי"ה, כי זה שמי לעולם, כלומר זה ספר שם מ"ה הוא נשלם עתה מהם, ולעתיד אגלה אותו, אבל זה הוא ספר שם ב"ן שאתנהו עתה הוא זכרי לדור דור, שילמדו בו עתה בכל דור ודור:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב נורא תהלות עושה פלא בהפוך אתוואן אל"ף, רמז לספר הששי הנז' שהוא סוד אות אל"ף, וז"ש כרמי שלי לפני הוא בית שלישי שאראהו מזומן בנוי ומשוכלל לפני, מעשה ידי שמים, אז אותו זמן האלף לך שְׁלֵמָה, דהיינו ספר הששי שהוא בסוד אל"ף נשלם לך בתחתונים, שיזכו לו גם התחתונים. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב טוב יום בחצריך מאלף, כלומר שאלמוד בחצריך תורה דאצילות שה"ס אל"ף, ולז"א מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, ע"י שלימות הענוה במדרגה העליונה הנקראת מה, כמ"ש משה רע”ה ונחנו מה, אז ומ"ה הוא ספר תורה דאצילות שהוא בסוד שם מ"ה תהמי עלי להשיג אותו:

ובזה יובן בס"ד הטעם שעולין ביום כפור לס"ת ששה, לרמוז כי אחר שתושלם הכפרה והתיקון של עון עץ הדעת, ועון העגל ושאר קלקולים ונשיג כפרה שלימה, אז נשיג גם ספר הששי הנז', ויהיה לנו תורה שבכתב ששה ספרים. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב ואחבשך בשש, שרמז על ששה ספרים אלו, שנזכה לעתיד לספר הששי, שהוא כולו שמותיו של הקב"ה כנז"ל, וז"ש ואחבשך בשש הוא ספר הששי הנז', ובזה אכסך משי בהפוך אתוואן שמי, כלומר אכסך באור שמות שלי. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב תחיינו ובשמך נקרא, כלומר נקרא בספר שהוא שמך שמלא שמותיך, וגם יובן ובשמך ספר וא"ו שהוא שמך, נקרא בו:

ובזה יובן בס"ד, הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה, כלומר ישראל שהם קטנים מחמת ענוה יהיה לאלף, יזכו לתורה דאצילות שהיא סוד אל"ף, והוא ספר הששי הנז' שמתחיל באות אל"ף, והצעיר אלו ישראל לגוי עצום, גוי גי' מ"ה, שזה הספר הוא בסוד שם מ"ה, אני ה' בעתה אחישנה, בעת ה"א, שהוא עת לשחוק, כנז' בי"ד עתים דקהלת ועת לשחוק הוא עת החמישי, וכתיב אז ימלא שחוק פינו וכו', אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה הגדיל דייקא, שהגדיל התורה בספר זה שתהיה ששה ספרים:

ובזה יובן בס"ד לכו חזו מפעלות אלהים אשר שם שמות בארץ: משבית מלחמות עד קצה הארץ קשת ישבר וקצץ חנית עגלות ישרוף באש, פירוש אשר שם שמות בארץ שזיכה לתחתונים שוכני ארץ בזה הספר הששי שהוא כולו שמותיו של הקב"ה, ובאותו זמן שיתגלה הספר הזה משבית מלחמות עד קצה וכו', ולא יצטרכו להשתמש בו לעשות נקמה באויב, וגם קשת ישבר וקצץ חנית, שאין הורגים זא"ז כדי לחוש שישתמשו בזה הספר להרוג בו בני אדם, וכמ"ש הרב ז"ל, וגם אותו זמן עגלות ישרוף הקליפה של העגלות שהוא עגלים שעשו במדבר, ועגלים של ירבעם ישרוף באש התורה, כי יתקיים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואין מעכב מצידם מלתת הספר הזה לתחתונים בארץ, כאשר תמנע היתה מקודם מסיבות אלו, וכמ"ש הרב ז"ל וכנז"ל. אי נמי עגלות קרי בה ע' גלות, ר"ל הקליפה של שבעים גליות ישרוף באש התורה. ובזה יובן בס"ד והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, כלומר והיה ביום גילוי הששי הוא ספר הקדוש הנז', יהיו כל ישראל מתוקנים ויעשו כוננות לכל אשר יביאו לפני הקב"ה, מן התורה ומן מעשה המצות. ובזה יובן בס"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, פירוש כל הנקרא בשמי זה הספר הששי שהוא תורה דאצילות, המתחיל באות א' שבו רמוז שמו של הקב"ה, כי צורת א' הוא יו"ד וב' ווין, בראתיו זה ספר בראשית שהוא ספר הבריאה, דלכך מתחיל באות בי"ת, יצרתיו זה ספר היצירה שהוא חלק הלימוד, אף עשיתיו זה ספר העשיה שהוא חלק המצות:

והנה נמצא לפ"ז תהיה תורה שבכתב מנין ספרים שלה, הוא כנגד מנין תורה שבע"פ שהיא ששה סדרים, וידוע דכל דבר ודבר יש בו חצוניות ופנימיות לכן כשראה הנביא דמיון לתורה, ראה מגילה עפה שהיא כפולה, ובזה מובן בס"ד שפיר טעם נכון לסדר השלחן ולקחת סולת שהוא מנופה וזך, כן התורה שנקראת לחם היא זכה ונקיה, ואפית אותה שתים עשרה חלות, כנגד ששה ספרים של תורה שבכתב, וששה סדרים של תורה שבע"פ, שני עשרונים יהיה החלה האחת, כי כל ספר יש בו חצוניות שהוא נגלה ונסתר, כל אחד לפי ערכו ושמת אותם שתים מערכות, שהוא מערכה אחת כנגד תורה שבכתב, ומערכה אחת כנגד תורה שבע"פ, שש המערכת, שכל אחת יש בה ששה כאמור, וכל זה הרמז יהיה על השלחן הטהור שהוא לפני ה':