דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו וכו'. איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו (ויקרא יט:ב-ג). הדקדוקים כאן ידועים לעיני כל, הא' למה כפל דבר ואמרת, ועוד מה שייכות וקשר יש לדברים הנז' זב"ז. ונ"ל בס"ד דידוע אע"פ שהמלאכים יש בהם קדושה גדולה מאד יותר מקדושת הגופים של ישראל, דאע"פ שגם הגופים קונים קדושה הנה הפרש גדול יש בינם לבין קדושת המלאכים, עכ"ז ישתבחו הגופים של ישראל בקדושתם יותר מן קדושת המלאכים, יען כי המלאכים אין להם חומר של גוף, ולכן אין להם רבותא בעוצם הקדושה שיש להם, אבל גופים של ישראל שיש להם חומר עכור ועכ"ז קונים קדושה, זה דבר חדוש הפלא ופלא. ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק בן איש חי בפ' יתרו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, פ' אתם דוקא, ואע"פ שקדושת המלאכים היא גדולה מקדושתכם, עכ"ז אתם יש לכם רבותא רבא, כי אתם גוי ר"ל בעלי גויה שיש לכם חומר הגוף, ועכ"ז הוא קדוש, והמתקתי הדבר ע"פ משל ע"ש, נמצא ישראל יש להם שבח מצד הקדושה יותר מן המלאכים אע"פ שקדושת המלאכים גדולה יותר, וידוע משמעות אמירה הוא שבח כמו את ה' האמרת היום וה' האמירך היום, וז"ש דבר אל בני ישראל דבר אחד (שהוא ענין הקדושה), ומחמת הדבר הזה ואמרת אליהם, ר"ל תתן להם שבח ותפארת בעבור זה הדבר הנמצא אתם, ופירש מהו הדבר הזה, ואמר קדושים תהיו, תבשר אותם שהם יכולים להיות קדושים ואע"פ שהם בעלי חומר וגוף, יען כי קדוש אני ה' אלהיכם, ומחמת שאני מכנה אלהותי עליכם יהיה לכם זה לעזר לקנות קדושה בחומר שלכם. ומחמת שמגיע לכם שבח בקדושה שלכם מכח החומר, צריך דאיש אמו ואביו תראו לנהוג בהם כבוד, כי הולידו את החומר שלכם אשר אתם משתבחים ומתייקרים מצידו, גם זכותו של החומר תהיה מכח המחשבה של אב ואם, דאם יתכיונו לש"ש מילידים בן בחומר זך, ולכן הקדים האם שאמר אמו ואביו, כי היא פועלת בדבר זה כל זכות חומר הולד יותר מן האב. ומאחר כי מחשבת האב והאם בעת שנזקקין זה לזה פועלת בולד זכות החומר אם תהיה כונתם לש"ש, לכן עצתי לכם שתהיו מקיימים מצות עונה שלכם בלילי שבתות שהוא עת רצון, ויגיע לולד זכות וטהרה, לא מבעיא בעונה של הריון, אלא אפילו בעונה שאחר הריון יהיה תועלת להעובר מן התשמיש, כמ"ש רז"ל ג' חדשים האמצעים יפים לעובר וקשים לאשה ושלשה חדשים אחרונים יפים לעובר ויפים לאשה, ועל כן אם תהיה העונה בליל שבת שהוא עת רצון יהיה תועלת לולד יותר מעונה של חול, וידוע מ"ש הכתוב כה אמר ה' לסרסים אשר ישמרו את שבתותי, ופרשו בזוה"ק אלו החכמים שעושין עצמן בחול כסריסים, שאין נזקקין לנשותיהם וממתינים ומצפים לליל שבת לקיים בו מצות עונה, וישמרו לשון צפוי כמו ואביו שמר את הדבר ע"ש, וכן כאן אמר ואת שבתותי תשמרו, ר"ל תצפו עד שיגיעו לילות שבת, כדי לקיים בהם מצות עונה, שיגיע מזה תועלת לקדושת העובר, ואמר שבתותי לשון רבים לרמוז בזה גם על יו"ט הנקרא גם כן שבת, וכמ"ש רז"ל ע"פ ממחרת השבת תספרו חמשים יום:

אי נמי אומרו ואת שבתותי תשמרו, לומר אל יפלא בעיניכם באומרי קדושים תהיו, דקאי על הגוף שהוא חומר עכור שיהיה גוי קדוש, ר"ל גויה קדושה, דאיך יהיה חול קודש, ועל זה אמר את שבתותי תשמרו לשון רבים, והיינו ע"פ מ"ש בס"ד בפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, והיינו כי שבת דקב"ה הוא כ"ד שעות מערב עד ערב. אמנם ישראל יכולים להוסיף מחול על הקודש לקדש השבת בכניסתו שעה אחת קודם הלילה, ויש לו דין שבת גמור בקדושה ובהלכתו, ולז"א ושמרו בני ישראל את השבת של הקב"ה, ובזה יכולים גם הם לעשות שבת אחר תוספת על שבת שהקדישו הקב"ה, ונמצא אנחנו רואין בעינינו שהחול נעשה קודש ע"י האדם, כי זו השעה שקודם הלילה היא חול גמור, ונעשית קודש גמור בקדושת השבת, וז"ש ואת שבתותי תשמרו, שבתותי תרתי, דהיינו שבת שנתנו והקדישו הקב"ה, ושבת של התוספת שמוסיפין ישראל הרי האדם עושה את החול קודש, ולכן אל תתפלאו איך גוף האדם שהוא חומר נעשה קדוש:

ואם תאמרו כיון דחל קדושה גם על דבר חול, א"כ יהיה מותר לעשות מצוה בדבר שנעשה בו עבירה, דהיינו שתחול קדושת הקרבן על הגזול ועל אתנן זונה, ולמה אמר אני ה' שונא גזל בעולה, ולא תביא אתנן זונה, לז"א אע"פ שאמרתי כך שתחול קדושה על חול ועל חומר עכור, עכ"ז אל תפנו אל האלילים, ר"ל דבר שנעשה בו עבירה ואיסור כזה נקרא חלק הסט"א, שהם אלילים ואלהי מסכה, כי זה שנוי לפני הקב"ה, אבל חומר עכור ודבר של חול אינו שנוי ואינו מאוס לגבוה, ולכן חלה עליו קדושה, ועל כן וכי תזבחו זבח, ר"ל כל מין זבח הן של עולה הן חטאת ואשם וכיוצא, צריך שיהיו שְׁלֵמִים, ר"ל יהיה זבח שלם שאין בו חסרון לא מצד גזילה וגניבה, ולא מצד מום רע שיש בגוף הבהמה, ולא מצד עבירה של אתנן זונה, דאלו כולם יתייחסו לסט"א, ואפילו קרבנות אלו שהם שלמים ונקיים מכל חסרונות ההם, אני מצוה אתכם לרצונכם תזבחו, שיהיה בהם שלימות גם מצד המחשבה ורעותא דלבא:

איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלהיכם (ויקרא יט:ג). נ"ל בס"ד סמיכות דברים אלו זע"ז, והוא דידוע במורא אב ואם עושה האדם תיקון ויחוד באותיות י"ה שבשם הוי"ה, גם בשמירת השבת לילה ויום עושה תיקון באותיות ו"ה שבשם, כי ליל שבת היא בסוד ה"א אחרונה שבשם, ויום שבת הוא בסוד אות וא"ו דשם הוי"ה. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש רז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין, וקשא למה הוצרך שתי שבתות, ופרשנו דהכונה הוא על שבת אחד, אך באמת כל שבת הוא חלוק לשתי שבתות, כי מדת לילה הוא שבת בפ"ע, ומדת יום הוא שבת בפ"ע, ולכן יש לאדם לעשות הכנה לתוספת נר"ן בלילה, ויחזור ויעשה הכנה חדשה לתוספת נר"ן ביום, נמצא השבת חלוק לשתי מדרגות של קדושה שהם הלילה לחוד, והיום לחוד, ולשתים אלו קרו להם שתי שבתות וכיון שהם בחינת ו"ה שבשם הוי"ה, אשר המחסור שיש בגלות הוא בם, דכתיב כי יד על כס יה, דאין השם שלם בוא"ו ה"א, לכן בשמירת שתים אלו כהלכתן היו נגאלין, כי אז היה השם שלם שבזה תלוי הגאולה, ולז"א אמו ואביו תראו. שבזה עושים תיקון באותיות י"ה שבשם הוי"ה, ואת שבתותי אלו שתי שבתות שהם לילה ויום שהם כנגד ו"ה שבשם, בזה נשלם שם הוי"ה ולז"א אני ה' אלהיכם שנשלם שמי במעשיכם במצות אלו:

לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט:יג). נ"ל בס"ד כי יצר הטוב הוא כח מלאך טוב, שטורח ומדבר על לב האדם תמיד. שיקבע עת לעסוק בו בתורה, ומסביר לו הענין, איך הוא מיעצו בכך לטובתו והרווחתו בעולם הזה ובעולם הבא, ובזה היגיעה שיגע עם האדם ליעצו בכך קצוב ליצר הטוב שכר מן השמים כי לכך הוא שלוח מן השמים, ואינו זוכה בשכר על זה, אלא אחר שיעשו דבריו פירות, שיהיה האדם לומד תורה בעתים אלו אשר יעץ אותו יצר הטוב, אבל אם האדם שמע עצת היצר הטוב והסכים לעשות כפי עצתו ולא עשה, נמצא הוא כובש השכר של יצר הטוב, והרי הוא עושקו בזה, כמ"ש רש"י ז"ל בגמרא דמציעא דף כ"א, כל לשון עושק כבישת שכר שכיר הוא ועל זה אמר לא תעשוק את רעך זה היצר הטוב, שהוא טורח להסביר לך עצתו בלימוד התורה, שבזה יהיה לו שכר מן השמים, ואתה אע"פ שהסכמת לעשות כפי עצתו, כיון דאין אתה מקיים את אשר יעץ אותך בפועל שתתעצל בדבר זה ולא תלמוד כאשר יעץ אותך, נמצא אתה גורם כבישת שכר של רעך הוא יצר הטוב. ועוד מזהירו נמי אם אתה נדרת לקבוע עת בלימוד התורה צריך שתלמוד השיעור אשר נדרת עליו, ולא תגזול מן שיעור העתים, שאם נדרת ללמוד שתי שעות ביום או ללמוד ספר תהלים כולו, ואח"כ תגזול מן השיעור הזה שליש או רביע, ועוד מזהיר הכתוב אם האדם נזהר שלא לגזול כאמור, אך נזדמן יום אחד דהיה לו אונס גדול שלא היה יכול ללמוד באותו יום באותו העת שקצב עליו היצר הטוב בכל יום, דודאי צריך הוא להשלים בלילה הבאה אחר היום, ולא יתעצל להשלים בלילה אחרת, ולז"א לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, אלא צריך אתה להשלים תכף ומיד באותה הלילה הבאה אחר היום, אשר אין לך אונס בה:

לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט:טז). נ"ל בס"ד י"ל שלא ילמד קטגורייא על ישראל, צא ולמד מן ישעיה הע"ה בשביל שאמר קטגורייא על ישראל לפני הקב"ה שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, נענש, וכן תמצא גבי אליהו זכור לטוב, וגבי הושע הע"ה. גם אמר לא תעמוד על דם רעך, הכונה אם ראית רשע מזרע ישראל שנחשב רעך מפני שהוא זרע ישראל, לא תתפלל עליו שימות, כאשר חשב רבי מאיר על אותם רשיעי ישראל שהיו בשכונתו להתפלל עליהם שימותו, אלא תעשה כדעת ברוריה דביתהו שאמרה לו שיתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, והכי עבד וחזרו בתשובה, דכתיב יתמו חטאים ולא אמר יתמו חוטאים ולז"א אל תעמוד על דם רעך, כלומר אל תתפלל שימות, דעמידה הוא לשון תפלה כנז' בגמרא אין עמידה אלא תפלה, דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל:

או יובן לא תלך רכיל בעמך כפשוטו, שתאמר לראובן קללך שמעון, דאם שמעת משמעון קללות ובזיונות ועל ראובן תשתוק ולא תגיד לראובן, אבל אם שמעין קלל וביזה את ראובן בפרהסייא לפני עשרה בני אדם תוכל להגיד לראובן כי כיון ששמעון דבריו היו גלויים בפרסום אין בזה רכילות, ונרמז זה באותיות הסמוכים לאותיות דם מלפניהם ומאחריהם, כי קודם דם יש אותיות ג"ל, ואחר דם יש אותיות נ"ה, הרי צירוף נגלה, וידוע דארז"ל אין עמידה אלא שתיקה, דכתיב ובפתחו עמדו כל העם וידוע דארז"ל על ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה, וז"ש לא תעמוד על דם רעך. ר"ל אל תשתוק בדבר הנגלה שרמוז בסמיכות אותיות דם מלפניהם ומאחריהם:

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט:יז). נ"ל בס"ד מעשה בחכם שבזהו אדם אחד וקללו. ולמחר בא החכם לתבוע דינו בפני ב"ד, ונכנסו אנשים אצל החכם לדבר עמו שימחול לו, והפצירו בו ולא קבל, אלא רצה שיעשו לו דין, ויאמרו מתווכי השלום להחכם, הנה כבר מחלת התביעה שלך זה שלש פעמים, ויאמר מתי מחלתי ובפני מי מחלתי, ויאמרו בפני הקב"ה מחלת, שכבר אתמול אחר שקללך התפללת מנחה וערבית ושחרית, ובשלשתם אמרת בסוף תפילת העמידה ולמקללי נפשי תדום, נמצא נדרת והודית בפיך שתדום ולא תקבול עליו ולא התבעהו לזה שקללך, ואיך אתה תחזור בך בדברים שהודית לפני הקב"ה, ותתבע את המקלל בדין. ויאמר להם אם ראובן קלל את שמעון, יש לשמעון שני דרכים לתבוע את ראובן, אחד מצד הנפש שתתבע דין בשמים כשתעלה בלילה בשינה ודרך השני מצד הגוף שיתבע דין בבית דין למטה, ואני לא אמרתי ולמקללי אדום דהוה משמע אדום הן מצד הנפש בבית דין של מעלה, הן מצד הגוף בב"ד של מטה, אלא אמרתי נפשי תדום, נמצא לא מחלתי אלא רק תביעת הנפש בבית דין של מעלה, אבל תביעת הגוף בב"ד של מטה לא מחלתי. ובזה נתיישבו שני המאמרים, דכאן בתפילת העמידה תקינו חכמים לומר ולמקללי נפשי תדום, ואמרו חז"ל עוד כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח, וקשא מהא להא, ובזה ניחא דהם לא חייבו האדם לידום, אלא רק מתביעה דבית דין של מעלה, ומה שחייבו אותו לתבוע דינו היינו בב"ד של מטה, וז"ש לא תשנא את אחיך בלבבך על שקלל אותך וחטא לך בדברים, אלא הוכח תוכיח אותו על חטא שחטא לך את עמיתך, דהיינו בדיני אדם לדון אותו אצל בני אדם כמוך, ולא תשא עליו חטא, תשא לשון הגבהה שתשא החטא שלו לשמים לתבוע אותו בשמים בבית דין של מעלה, אלא תדין עמו בארץ, אצל בני אדם שהם כמוך ועמתיך:

ועוד נ"ל בס"ד לקשר הכתוב הזה עם פסוק שקדם אליו, שאמר לא תלך רכיל בעמך, וגם צ"ל כפל הלשון של הוכח תוכיח, והוא דבא הכתוב ללמדינו, אע"פ שהאדם צריך להזהר שלא יחטא לחבירו אפילו בדברים בלבד שאין בהם מעשה, וכאשר הזהיר הכתוב שקדם לזה באומרו לא תלך רכיל בעמך, שהוא חטא בדברים בלבד, עכ"ז בא הכתוב להזהיר לאדם שחטאו לו בדברים שימחול, ולא ישנא לזה שחטא לו, ומפרש לו טעם שראוי להקל בחטא שחטא זה לו בדיבור, ונקדים מעשה אחת להמתיק בה הטעם שראוי להקל בהקפדה של חטא שהוא בדיבור, והוא מעשה בעשיר אחד שהיה לו עושר גדול, והיה קמצן מאד בתכלית שמימיו לא נתן פרוטה אחת לצדקה, ואפילו פרוסת לחם לעני לא יצא מביתו, והוא היה לו ג' בנים גדולים נזונים ממנו, ומקמץ עמהם ומאכילם ומלבישם כמו עניים ממש, והנה יום אחד חלה חולי גדול ונטה למות, ולא נשאר בו נשמה, והיו אנשי החברה יושבים אצלו, ואחר שראו שכבר מת וגם הרופא אמר שכבר מת, הגידו לבני ביתו שהיו יושבים חוץ לחדר משכבו שכבר מת, ואז אנשי ביתו הרימו עליו קול בכיה כנהוג, וישפכו השכנים את המים כדין. אך היה מנהג אותה העיר שלא יתעסקו הרוחצים במת, ולא יטלטלו אותו אלא עד אחר שיעבור עליו כ"ד שעות משעה שמת, ולכן נשארו אצלו בחדר משכבו שני אנשים מאנשי החברה כנהוג. עד שיעבור עליו כ"ד שעות. והיה מנהג אותו העיר שאם נפטר אדם עשיר יעשה לו החכם הספד ודרשה סמוך לבית הקברות, והיה דרכם שישלחו היורשים מתנה להחכם המספיד אחר ההספד, אך אפילו אם יהיה הנפטר עשיר גדול לא ישלחו לו יותר מעשרה זהובים וכן מנהגם לשלוח מתנה לראש החברה של הרוחצים, ולראש החברה של הקברים. ואפילו אם יהיה הנפטר עשיר מופלג לא ישלחו להם בעבורו יותר מחמשה זהובים. אמנם הבנים של זה העשיר, מאחר שיודעים שאביהם היה מבוזה בעיני הכל בכל ימיו, מחמת הקמצנות שלו, ועתה ירשו כל העושר העצים שלו פתאום רצו לכבדו עתה, והוא דאחר שנתבררה מיתתו שלחו להחכם לומר לו שיזמין בעבור אביהם הספד ודרוש חשוב, והם מחוייבים לשלוח לו מתנה אחר ההספד סך שלש מאות זהובים, וגם לראש חברת הרוחצים שלחו לו הבטחה שרצונם לשלוח לו מאה וחמשים זהובים בשביל כבוד אביהם, וכן הודיעו לראש חברת הקברים, והשלוח יהיה אחר גמר המעשה:

וכאשר הגיעה ההבטחה להחכם שמח שמחה גדולה, כי ראה שהמתנה הזאת שהיא סך שלש מאות זהובים יש בה שיעור מספיק, שתהיה בידו קרן קיים להביא בה סחורות מעיר גדולה הרחוקה מעירו, ויעלה בידו ממנה ריוח חשוב, ויחשוב לשלוח הסך הנז' ליד סוחר יהודי שהיה עשיר ועוסק בסחורות כדי שיקנה לו סחורה חשובה קרובה לשכר לפי ראות עיניו וישב לסדר לו נוסח מכתב בקשה ורצוי, עשוי במליצה יקרה כדי שיהיה נעתר אליו בדבר זה, וגם לא יקח ממנו קמסייון, וישב על השלחן וקסת הסופר לפניו, והתחיל לסדר הדברים שיכתוב לזה במליצה נאה ושיר ושירה:

וכן ראש חברת הרוחצים, כאשר הגיעה לו ידיעה של הבטחה זו בסך ק"ן זהובים, שמח שמחה גדולה והוא היה בעל חוב לבנותיו בשביל נשואין, וגם היה בעל חוב לחנוונים, ויעלה חוב שעליו יותר מן מאתים זהובים ושלח על בנותיו ועל החנוונים להשוות הסך הזה של הק"ן ביניהם ובאו לפניו, זו צועקת שתרצה החוב שלה בשלימות, וזה צועק כך, אך צעקות בלב שמח צועקים כי הוא לא היה לאל ידו ליתן פ"ק, ועכשיו ק"ן זהובים מוכנים לבא לידו, וכן ראש חברת הקברים כשהגיעה לו ההבטחה של ק"ן זהובים שמח שמחה גדולה, ויקרא את אשתו לידע מה מחסור יש להם בבית, הן מצד המטלטלים, הן מצד המלבושים, הן אוצרות השמן והדגן, וגם ביניהם נעשה צעקות, האשה רוצה הרבה, והוא רוצה לצמצם, ובניו הקטנים ג"כ ישבו לפניו, זה רוצה מלבושים וזה רוצה דבר אחר, באופן דאלו השלשה שהם החכם המספיד והראשים של החברות היו עסוקים בדבר המתנות שלהם עסק גדול וטרודים בהם:

גם עוד מה דבני ובני אירע דבר אחר מפטירתו של אותו העשיר, מצד המים של השכנים, כי היה שכן אחד שהיה שלישי לבית הנפטר, ולא שמעו בביתו קול זעקה של הבכיה אשר היתה בבית הנפטר, ולכן לפי תומם בשלו במים תבשילין הרבה, כי היה אצלם חתונה, ואחר עשרה דקים נודע להם, והיה אצלם ספק אם נחשב אותו בית של החתונה שלישי, ולא יאסרו התבשילין, או נחשב בית שני, בשביל שנמצא בסוף הכותל זיזין משך שני אמות בולטים ונוגעים בכותל בית הנפטר, ומכח זה נחשב בית החתונה שני, וילכו משרתים של בית החתונה לבהמ"ד לשאול מן חכמי בהמ"ד על דין זה, ונעשה מחלוקת בין החכמים, יש מהם אוסרין, ויש מהם מתירים, והיו נלחמים זה עם זה בסברות שלהם, אלה מביאים ראיות לאסור, ואלה מביאים ראיות להתיר, ויש לפניהם ספרים פתוחים כמו ט"ו ספרים מן הפוסקים ושאלות ותשובות בשביל אותו ענין, והקולות של מלחמתם זע"ז המה חזקים:

וכל זה הענין היה במשך שלשה שעות אחר שנודעה מיתתו של אותו עשיר, והיו שני אנשים מן החברה אצלו לשמרו עד אחר שיעברו כ"ד שעות, והנה אחר שלשה שעות ראו השומרים שאותו המת נענע ידיו ורגליו מעט, ואחר שני רגעים ראו שפתח עיניו, והרים ראשו מן הכר, וישב כאחד האדם, ותכף קפצו אלו השומרים והגידו לאנשי ביתו כי חי הוא, ואז בניו שלחו תכף המשרתים אצל החכם להודיעו שלא יכין הספד ודרוש כי אביהם הוא חי, וגם הודיעו לראשי החברה, ויתעצבו האנשים מאד, כי הגיעה להם ידיעה זו בהיותם עסוקים בסכי המתנה לעשות להם מוצא שישמחו בם, וידיעה זו היתה קשה על ראש חברת הרוחצים יותר מכולם, כי היה שמח לפרוע בסך זה חוב המוטל עליו ועתה בעלי חובות שלו שהיו ישנים הקיצו, ומה יענה להם בעבור חובם, גם ממילא הלך המבשר לבית המדרש וירא כל החכמים יושבים ולוחמים מלחמתה של תורה וספרי הפוסקים פתוחים לפניהם ויאמר להם אל תטרחו ענין זה, כי המת נודע שהוא חי, ואין כאן טומאה וכל אחד מהם קם והלך לביתו נבהל ומתפלא מן הדבר הזה, דלא נשמע כזאת שיטעו אנשי החברה וגם הרופא לחשוב על אדם שמת, והוא חי באמת:

והנה ראש חברת הרוחצים מרוב צערו הלך מביתו לבית העשיר לראות בעיניו, וימצאהו חי יושב ומדבר, ותכף יצא והלך לחזר לביתו, אך בכל הדרך היה הולך ומקלל קללות נמרצות על אותו העשיר, ויפגע בו חסיד אחד ויאמר לו החסיד למה חרה לך על זה העשיר שאתה מקללו, מה עשה לך, ויאמר ק"ן דנרי זהב היו בידי וחטף אותם ממני, ויאמר לו אם הוא באמת לא היה מת אלא היה חי, מה היה לו לעשות וכי ימית עצמו כדי שתעשה לו רחיצה ותקח ק"ן זהובים. ויאמר לא כן, דודאי היה מת, דאיך יתכן דאנשי החברה ישגו בדבר זה שהוא חי ויחשבוהו למת, אך הענין כך היה, דאחר שמת ויצאה נשמתו ממנו, ידעה נשמתו שבניו מבזבזים ממון הרבה בעבורו, והוא קמצן גדול לכך בקשה נשמתו מן מה"מ שיחזירנה לגופו והחזירה וחיה, כדי שלא יותן מן ממונו לשום אדם פ"ק. ויאמר לו החסיד דברים אלו שאתה אומר הם הבל וריק, ולא יתכן להיות כן בעולם, אך אתה נעשה הדבר הזה קשה עליך בעבור שמחת הממון שפרחה ממך, אמנם אשאלך דבר אחד, אם היית רואה כל הדבר הזה בחלום שאותו עשיר מת, והתנדבו בשבילך ק"ן זהובים, ושמחת עליהם מאד, ובבוקר הקיצותה וידעת שלא היה לא יער ולא דובים, אם היה חרה לך על השמחה שפרחה ממך. ויאמר מראה החלום שאני, אבל ענין זה לא היתה שמחתי בו בחלום, אלא היתה בהקיץ, שהבטיחו אותי בק"ן זהובים, והיה מוכנים לתתם לי, והיו לי כמאן דמנחי בכסתאי:

ויאמר לו החסיד גם זו השמחה שהיה לך בענין זה היא דומה לשמחה של חלום, יען כי לא הביאו לך עדיין הזהובים ותאחזמו בידך, ואח"כ לקחו אותם, אלא הם רק הבטיחוך בדברים, וזה ברור וידוע דכל הבטחה שהיא רק בדיבור ולא נעשית בפועל, הנה היא בסוג חלום, כי היא עודנה בכח ולא בפועל, וכן מפורש דבר זה בספר ישעיה הע"ה בסי' כ"ט, על האומות שהיו מכינים עצמם ומתייעצים ומדברים בפיהם איך לבא על ירושלים להחריבה, ואע"פ שהם מדברים בפיהם ושמחים על העצות אשר בנו בהם הבנין של חרבנה, באופן שברור להם שתעלה עצתם בידים ויחריבו אותה בפועל, עכ"ז כיון שעדיין לא החריבו אותה בפועל כי אם רק בדיבור שהוא עודנו בכח דוקא, נחשב בניין העצה שלהם ושמחתם בה כחלום ממש, דכתיב והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו, וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ ונפשו שוקקה, כן יהיה המון כל הגוים הצובאים על הר ציון. הרי אע"פ שהכינו עצות בדבור, והיו שמחים על מציאות העצה, דמה אותה הנביא לשמחתם בזה לשמחת החלום. ועל כן גם אתה שמחתך בק"ן זהובים, אע"פ שהיתה בהקיץ עכ"ז כיון שלא באו לידך, אלא בדבור בלבד בשרו אותך, הנה זו אינה נחשבת שמחה שלימה, כדי שיחרה אפך על אשר פרחה ממך, דכל דבור הוא עודנו כח ואינו פועל, ולכך ידמה לחלום ממש:

וכן הענין כאן אם ראובן הרע לשמעון בדבור בלבד, שהוא רע בכח ולא בפועל, אין לו לומר בבקשת המחילה אין דבר זה ניתן לימחל ולא אמחול לו, אע"פ שהוא רוצה להיות אחי ומבקש ממני מחילה, דהא ודאי טועה אתה המסרב בדבר זה, וצריך שתמחול לו, כיון שהוא מבקש מחילה ממך שרוצה להיות אחיך כי זאת הרעה שהרע ראובן לשמעון לא היתה רעה בפועל אלא רק בכח, כי אין הדיבור פועל אלא כח, וכל שהוא בכח ולא נעשה בפועל אינו בסוג הקיום, וידמה לחלום שאין בו ממשות:

ולכן אחר שצוה את האדם לא תלך רכיל בעמך, וידוע דלשון רכילות הוא רעה בדיבור דוקא כי זה נקרא רכילות, ואין כאן פועל, ובודאי האדם צריך ליזהר שלא יעשה רעה לחבירו אפילו בדבור בלבד, ואז בא הכתוב שאחריו להזהיר את זה שנעשה עליו הרכילות שהריע לו חבירו בדבור, שאם בא חבירו לבקש האחוה שצריך למחול, ולז"א לא תשנא את אחיך בלבבך, פירוש אם זה שהרע לך בדיבור נתחרט, ועתה רוצה להיות אחיך על ידי מחילה שנתחרט על דבור הרע שדבר בך, אתה לא תשנאהו אלא תמחול לו ותרצה בו להיות אחיך, יען כי הוכח תוכיח את עמיתך, פירוש זה שרוצה עתה להיות עמיתך, אם תבא להוכיחו ולדון עמו על עון שחטא לך, לא תוכל למצוא בו רע בפועל אלא רק עון של כח, ולז"א הוכח לשון כח, וגם הוכח בהפוך אתוואן הוא הכח, כלומר אם תוכיח אותו לא ימצא בידו אלא עון של כח, ולא עון של פועל, כי הדבור הרע אינו רע של פועל, אלא רע של כח, ולכן בדין הוא כיון שעתה מתחרט ומבקש להיות אחיך, לא תשא עליו חטא זה ותשנאהו, דאינו כדאי חטא זה של הדבור שהוא רק בכח, לדחות המחילה ולהגביר השנאה:

ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא יט:יח). רבים נתקשו בדבר זה איך תצוה התורה לאדם דבר שא"א לקיימו, ואיך יצוייר דבר זה, שיהיה אוהב את חבירו כנפשו ואדרבה מצינו לחז"ל שאמרו הפך הנראה מן פשט הכתוב הזה, דאמרו חייך קודמין לחיי חבירך. ונ"ל בס"ד כלל גדול אמר הכתוב במשלי, כמים הפנים לפנים כן לב האדם אל האדם, שאם ראובן אוהב את שמעון בלבו, מוכרח שגם שמעון יהיה אוהב אותו, אך ידוע שזה הכלל אינו מוכרח להיות אלא באהבה גמורה שזה אוהב את רעהו כאהבת האב עם בנו, וכאהבת האחים ואיש עם אשתו, אבל אם ראובן אוהב את שמעון אהבה קלה, אין אהבה זו מחייבת לומר, שגם שמעון ודאי אוהב את ראובן, ע"פ הכלל הזה של כמים הפנים לפנים דאפשר כל כה"ג דראובן אוהב את שמעון אהבה קלה, אין שמעון אוהב את ראובן אפילו אהבה קלה, וז"ש ואהבת לרעך אהבה גמורה, באופן שמוכרח לומר שהוא ג"כ יש לו אהבה כמוך, אבל אהבה קלה שאינה מחייבת לומר שגם הוא כמוך באהבה שאוהב אותך, אין זו רבותא, כי ידוע שמוכרת להיות במין האדם אהבה קלה שנקראת אהבת המין, ואין צורך לצווך על זו הקלה, אלא אני מצווך על אהבה הגדולה השלימה המחייבת כמוה אצל רעך:

והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ:ז). נ"ל בס"ד הכפל הזה ע"פ מ"ש באבות דר"ן פרק ט"ז, רבי עקיבה כשהלך לארץ אוכילו קורצא אצל שלטון אחד, ושגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלוח חתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת חזור אצלי, וזאת אומרת חזור אצלי, והיה יושב ביניהם ומרקק ולא פנה אליהם, הלכו להם בבוקר והקבילו פני השלטון, ואמרו לו שוה להם מות ממה שנתת אותנו לאיש הזה, שלח וקרא לו, וא"ל מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושין לנשים, לא יפות המה, לא בנות אדם כמותך הן, מי שברא אותך לא ברא אותם אמר לו מה אעשה, ריחן בא עלי מבשר נבילות וטריפות ושרצים, ע"כ. נמצא האדם שהוא משתדל להתקדש בקדושת התורה והמצות, אז החומר שלו משתנה להיות גוף קדוש, שנעשה קדוש קרוב לקדושת הנפש, ולכן באמת כן היה לרבי עקיבה, אשר מחמת קדושת חומר גופו היה מרגיש ריח רע מאלו הזונות, מפני שהחומר של גופו נתקדש ונעשה צורה, ואין לו תאוה לדברים הרעים, שדרכו וטבעו של החומר להתאוות להם, וכן ארז"ל גבי יעל כשבא עליה סיסרא, לא היה לה הנאה מן ביאתו כלל, וכן ארז"ל דרך כלל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, אבל הרשעים להפך ביאה האסורה דא"א או שאר ערוה נמתקת אצלם, ומרגישים בה הנאה גדולה, כמ"ש מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם, וביאה המותרת שהיא באשתו לא תערב להם:

והנה נודע, כי קדושת החומר של הגוף תהיה ע"י קדושת המחשבה, שאם האדם יתקדש עצמו במחשבה שלא יהרהר בהרהורים ומחשבות רעות, אז הגוף שעניינו הכל הוא במעשה יתקדש, על כן רבי עקיבה שהיה מקדש עצמו תמיד במחשבה נעשה גופו קדוש במעשה, דכשבאו הזונות לעשות מעשה רע, בא לו מהם ריח רע קשה שלא היה יכול לסבלו, ולכך היה מרקק כל הלילה, ולא עלה בלבו תאוה להם כלל, כי קדושת החומר תלויה בקדושת המחשבה, וז"ש והתקדשתם בקדושת המחשבה, ואז והייתם קדושים בקדושת המעשה שהיא נעשית בחומר הגוף שהיא פעולה של הגוף:

ובזה יובן בס"ד מאמר רז"ל עתידים הצדיקים שיאמרו לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, וקשה והלא גם עתה נקרא הצדיק קדוש, דכתיב ואת הקדוש והקריב אליו ואשר יבחר ה' הוא הקדוש, וכן הקדושים תהיו, וכן איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד. ונ"ל בס"ד הכונה שישבחו אותם בשלשה פעמים קדוש, כדרך שאומרים לפני הקב"ה ג"פ קדוש, והטעם שלעתיד יהיו שלמים בקדושת המחשבה ובקדושת הדיבור ובקדושת המעשה, וכנגד ג' קדושות אלו יאמרו להם שבח של ג"פ קדוש. ובזה יובן בס"ד דברי התנא הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, כי איש ישראל אם יסתכל עתה בשלשה דברים שהם ג"פ קדוש, אשר עתיד לזכות בהם שיאמרו לפניו ג"פ קדוש, איך יתכן שיהיה פונה לעבירה שבה יפסיד המעלה הגדולה הזאת ועוד ראוי שיסתכל מאין באת וכו', ובזה יהיה פורש מן העבירה לגמרי, וממילא יתקדש עתה, ואז עי"כ יזכה למעלת השבח ההוא של ג"פ קדוש:

לא תקיפו פאת ראשיכם ולא תשחית פאת זקנך (ויקרא יט:כז). נ"ל בס"ד, סמיכות שני מצות אלו ביחד, והוא בהקדים מ"ש בגמרא דשבת, א"ר מאי דכתיב כנפי יונה נחפה בכסף, למה נמשלו ישראל ליונה, מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל מצות מגינות עליהם, וכתבו התוספות ז"ל שם, אמרו במדרש כל העופות כשהם יגיעים הן נחים על גבי הסלע ויונה נחה באחת ופורחת באחת כשהיא יגיעה, וצריך להבין פרטי המשל הזה של היונה שנחה באחת ופורחת באחת, איך יתיישבו על ענין ישראל, שנמשלו ליונה בדבר זה. ונ"ל בס"ד כי האדם הוא מורכב מגוף ונפש וביום יגע בתורה בשני חלקיו אלו, שהם חלק הנפשיי וחלק הגוף, אבל בלילה בעת שינה הגוף נח ובטל, אבל הנפש אינה נחה, אלא היא מעופפת לעלות למעלה לעסוק בתורה בישיבות הצדיקים, וכנודע ממעשה של רבינו האר"י ז"ל שהיה ישן ביום שבת, והיו שפתיו דובבות, ושאלו אותו על זה, ואמר דבעת שינה תעלה נשמתו למעלה בישיבות הצדיקים, ותקבל מהם דברי תורה וכו', נמצא יש בצדיקים דבר כדמיון היונה שביגיעתה נחה בכנף אחת ומעופפת בכנף האחת, וכן הצדיקים כשיגעים ביום ונחים על מטתם בלילה, בעת שינה הם נחים באחת שהוא חלק הגופניי, שהוא ישן, ומעופפים באחת הוא חלק הנפשיי, כי הנשמה מעופפת והולכת מישיבה לישיבה בישיבות הצדיקים למעלה, וככתוב ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון. ועל זה נאמר אני ישנה ולבי ער כלומר אני ישנה הוא חלק הגופניי, ולבי ער הוא חלק הנפשיי שנקרא לב, מפני שהוא שוכן בתוך הגוף, והוא המשפיע לכל חברים שבגוף כמו הלב:

ובזה יובן בס"ד מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה כלומר אבר כיונה שהיא נחה באבר זה ומעופפת באבר אחר, כן אני בלילה אעופה ואשכונה, כלומר אעופה בחלק הנפשיי, ואשכונה על המטה בחלק הגופניי:

ובאופן אחר פרשתי הדמיון הזה של כנפי היונה בענין ישראל, והוא כי ידוע דמ"ע הם בחינת חסדים, ולכן יתייחסו לימין, ומצות לא תעשה בחינת גבורות, ויתייחסו לשמאל, גם ידוע קיום מצות לא תעשה הם מתקיימים בכל רגע, ואין להם ביטול כלל, כי כל רגע שאינו עושה בו עבירה, הנה הוא מקיים מצות סור מרע, אבל מצות עשה אינה אלא אם תבא המצוה ליד האדם ויקיימנה:

ובזה יובן בס"ד טעם נכון ונפלא, למ"ש רבינו ז"ל בשער מאמרי רשב"י דף ג' ע"א שהאדם בעשותו המצות גורם שני זווגים, הא' הוא זווג חו"ב שהם סוד י"ה, והב' זווג תפארת ומלכות שהם סוד ו"ה שבשם הוי"ה, האמנם זווג חו"ב נעשה על ידי קיום מצות לא תעשה, וזווג תפארת ומלכות נעשה על ידי קיום האדם מצות עשה, ואל זה רמזו רז"ל באמרם שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, הורו בזה דמצות לא תעשה שהם שס"ה תלויים בשתי אותיות י"ה שהם חו"ב אבל מצות עשה שהם רמ"ח תלויים בשתי אותיות ו"ה שהם תפארת ומלכות עכ"ד ז"ל ע"ש, וצריך להבין למה זווג חו"ב נעשה בקיום מצות לא תעשה, וזווג תו"מ נעשה בקיום עשה, ולפי האמור מובן שפיר, דידוע שזווג חו"ב לא פסיק כלל, אבל זווג תו"מ הוא לעתים ידועים, והשתא מובן בס"ד הטעם כי קיום מצות לא תעשה הוא נעשה בכל רגע ולא פסיק כלל, כי כל רגע שאינו עושה בו עבירה הרי הוא מקיים מצות לא תעשה, ולכן בעבור קיום מצות לא תעשה נעשה זווג חו"ב שהם י"ה דלא פסיק כלל, אבל קיום מ"ע דפסיק, דאינו מקיים מ"ע אלא כשתבא לידו, וכשיבא זמן שלה, לכן לא נעשה בעבורם אלא רק זווג תפארת ומלכות שהם ו"ה שהוא לעתים ידועים, ולכן שם הוי"ה נראה לפעמים שלם באותיות ו"ה, ולפעמים התעלמו ו"ה כדכתיב כי יד על כס יה ובזה יובן מ"ש רז"ל דיו לעולם שישתמש בחצי השם ודו"ק:

ובזה מובן בס"ד שפיר המשל של כנפי יונה בנמשל שהוא ענין ישראל, והוא דהיונה בכנפיה נחה באחת ומעופפת באחת, כן ישראל יש להם מצות לא תעשה שהם מתייחסים לכנף שמאל, כי הם גבורות, ויש להם מצות עשה שמתייחסים לכנף ימין שהם חסדים וכנף זה לפעמים נחים בו, שאינו מזדמנת העשה לידם או אינו עת שלה, אבל בכנף השמאלי שהוא כנגד מצות לא תעשה הם מעופפים בו, דהיינו מקיימים אותו בכל עת, ולז"א מה יונה כנפיה מגינות עליה בכל עת, אפילו בעת יגיעתה היא נחה באחת ומעופפת באחת, כן ישראל מצות מגינות עליהם בכה"ג, דאפילו לא נזדמן להם מ"ע שהם בכנף ימין, יש להם הגנה תמידית מן מצות ל"ת שהם בכנף שמאל:

נמצא קיום הלאוין הוא תמידי, כי בכל רגע מקיים סור מרע, אבל קיום ועשה טוב שהוא מ"ע הוא אינו תמידי, אלא לכשיבא לידו, ולכשיגיע העת הראוי לעשותו בו, ולכן הגנה מצד הלאוין היא תמידית אבל הגנה מצד העשין אינה תמידית, ועל כן קבע הקב"ה בגוף האדם מצוה אחת מן מצות לא תעשה, שהאדם מקיים אותה בתמידית, והיינו שצוהו במצות הפיאות לא תקיפו פאת ראשכם, וכל עת שהפיאות קבועים בו ואינו מגלחם, הרי זה מקיים מצות לאו זה שאינו עובר עליו, וקיום זה הוא תמידי, ובזה הלאו יהיה הגנה על גוף האדם, ויש מצוה אחת מן מצות עשה נעשית בגוף האדם, אך זו נתקיימה בפועל בשעה אחת בעת שנימול, ואח"כ אינו מקיימה בפועל, כי כיון שנימול נגמרה המצוה, ומה יוכל לעשות עוד, מה שאין כן מצות הפיאות כל רגע שאינו מגלח הפיאות שלו הנה הוא מקיים מצות לא תקיפו פאת ראשכם, וידוע מ"ש המפרשים ז"ל דעיקר השכר שהוא מצד הדין מגיע לאדם מן הלאוין, כי במ"ע יש טענה של מי הקדמני ואשלם, לכן השכר הוא בתורת חסד, אבל הלאוין שהם סור מרע, זה תלוי בבחירה של האדם, דארז"ל צדיק ורשע לא קאמר קב"ה, כשגוזר על הולד חכם או טפש וכיוצא, ולכן נקבע מצוה אחת מן הלאוין בגוף האדם שהם הפאות להגין עליו, כי זו ההגנה שלה מן הדין וגם היא תמידית, וכאמור:

והנה הפיאות הם שתים א' מימין וא' משמאל, הרי קבוע באדם לאו מצד זה ולאו מצד זה, ותחת אלו הלאוין של הפיאות הקבועים באדם יש שני ראשים של הזקן מכאן ומכאן, וידוע כי בשני ראשים של הזקן מאיר שם אל, שהוא סוד שם אל של פסוק אל רחום וחנון, ולמעלה משני ראשים אלו של הזקן יש שני פיאות שהם שני לא תעשה לא מכאן ולא מכאן, והיינו לרמוז כי על ידי קיום לא תעשה בפאה זו ולא תעשה בפאה זו, יאיר לנו שם אל בראש הזקן שהוא שם אל בראש זה, ושם אל בראש זה, ואותיות אל ואותיות לא שוין:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב לא לנו ה' לא לנו, כי לשמך תן כבוד, כלומר לא יש לנו מצד זה, ולא יש לנו מצד זה להגין עלינו, כי לשמך הוא שם י"ה הקבוע שהוא שלם תמיד, והוא לבדו נקרא שם בפ"ע והלאוין הם בו, תן כבוד לגאל אותנו בעבורו. ובזה יובן בס"ד נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, כלומר נשא לבבינו זו כונת הלב אל כפים, היא המעשה שתתייחס לכפים, שנעשה המצות בכונת הלב, ויבא לנו הארה, והגנה מן אל אל שמאירין בשמים. ובזה יובן בס"ד ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי, פירוש מזבח אלהים זו התורה שיהיה בה כפרה על עונותי, כמו כפרה שתהיה בקרבנות, דכתיב זאת התורה לעולה וכו' גם אל אל הם שני שמות שם אל המאירים בראשי הזקן, הם שמחת גילי שיגיע לי הארה מהם, ואודך בכנור כ"ו נ"ר, כלומר שם הוי"ה שהוא כ"ו שיש בו הארה של נ"ר, שהוא מספר הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י הוי"ה אלהי"ם, שעולים נ"ר:

ולפי האמור יש לומר טעם נכון שנקבעו הפאות למעלה מראשי הזקן, והם סמוכים זעג"ז, להורות אם אתה שומר מצות אלו של הפיאות, שהם לא מכאן ולא מכאן, יאיר לך שם אל המאיר בראשי הזקן שהוא שם אל מכאן ושם אל מכאן, וז"ש לא תקיפו פאת ראשכם ועי"כ לא תשחית פאת זקנך, כלומר לא תשחית את הארות המגיעים לך מן פאת זקנך, כי כיון שאין אתה מקיף פאת הראש שהם לא מכאן ולא מכאן, יאירו בך פאות הזקן שהם שם אל מכאן, ושם אל מכאן: