כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו (דברים כא:י). נ"ל הול"ל ושביתו, ולמה כפל הלשון לומר ושבית שביו. ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל ע"פ למכה מלכים גדולים וכו' בשם מהרימ"ט ז"ל, דארז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, כי על מואב נצטוו ישראל אל תצר את מואב, אך בא סיחון וירש את חשבון מן מואב וישראל ירשו את סיחון, ובזה לא עברו על הגזרה, וז"ש למכה מלכים גדולים הם מלכי עמון ומואב שהיתה הארץ להם בתחלה, ואתו עלייהו סיחון ועוג והכום, ואח"כ ויהרוג מלכים אדירים הם סיחון ועוג ונתן ארצם לנחלה לישראל עמו, דבזה נמצא ישראל לא לקחו הארץ מעמון ומואב אלא מסיחון ועוג לקחום עכ"ד. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בישעיה הרבית הגוי לו הגדלת השמחה כתיב לא באל"ף וקרינן לו בוא"ו, ודרשינן לתרווייהו ביחד כאלו כתיב לא לו הגדלת השמחה, כלומר הרבית הגוי זה סיחון שנצח את מלך מואב ולקח את חשבון ממנו, אך לא לו הגדלת השמחה בנצחון הזה, כי הנצחון שנתת לסיחון לא היה בעבור טובתו, אלא בעבור טובתנו כדי שאנחנו נבא ונקח את חשבון מסיחון, אבל ממואב לא היינו יכולים ליקח כלום:

ובזה פרשתי בס"ד הכתובים בתהלים מזמור מ"ד, אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם: אתה ידך גוים הורשת ותטעם תרע לאומים ותשלחם: כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו, והלשון מכופל בראשון ובשני, ובזה מובן שפיר לומר אבותינו ספרו לנו הנס שעשית להם הוא נס כפול שפעלת שתי פעולות בפועל אחד, ובנושא אחד, והיינו כאשר רצית לתת לנו נחלה מארץ מואב, עשית בזה שתי פעולות, הא' שנצח סיחון וגבר על מלך מואב ולקח מידו את ארצו עד ארנן, ואח"כ עזרתנו ונצחנו את סיחון את הארץ מידו, ועל זה אמר, פעל פעלת בימיהם, שתי פעולות, ומפרש לה ואמר, פעולה הראשונה היתה, כי אתה ידך גוים, אלו מלך מואב ועמו הורשת אותם לסיחון ועמו שבא סיחון וירש את ארצם ותטעם לסיחון ועמו בירושה זו שהחזיקו בארץ הזאת שיהיה שמם נקרא על חשבון ובנותיה, ואח"כ תרע לגוים אלו סיחון ועמו ותשלחם מארצם, שבאו ישראל וירשו את ארצם ונמצא סופם מוכיח על תחלתם, כי לא בחרבם, אלו סיחון ועמו ירשו ארץ מואב, ולא זרועם הושיעה למו, אלא כל זה היה בהשגחה בעבור טובת ישראל, ולקיים רשע יכין וצדיק ילבש:

וז"ש כי תצא למלחמה על אויבך זה סיחון שהראה והוכיח את עצמו שהוא אויב של ישראל, ולא היה חפץ בשלום ששלחו ללכת דרך ארצו ולא יטו ימין ושמאל אליו דברי שלום לאמר, אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל: אוכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, ולא קבל בדברי שלום זה ובהנאה שלו ויצא להלחם בהם, נמצא החזיק עצמו לשונא והוכיח על עצמו שהיא אויב גמור, ולכן קרי ליה כאן אויבך זה סיחון, ונתנו ה' אלהיך בידך, ועי"כ ושבית שביו של אויב זה סיחון, ר"ל תשבה מה ששבה הוא ממואב אשר זה השבי היה רחוק ממך, כי לא תוכל לשבות אותו מחמת המצוה שאתה מצווה אל תצר את מואב. ועתה אתה (שובה) [תשבה] את שבי ששבה סיחון ונעשה שלו שכל הצלחתו של סיחון בזה השבי ששבה מואב לא היתה אלא בעבור ישראל:

ועדיין י"ל דקדוק אחר בכתוב, אומרו תצא למלחמה משמע שיש מלחמה במקום אחד, והוא יוצא והולך אליה ואינו כן, אלא הם יוצאים לעשות מלחמה, ועל כן הול"ל כי תצא להלחם, אבל מלחמה הוא שם דבר דמשמע שיש מלחמה והוא יוצא אליה. ונ"ל בס"ד, כי ידוע כשישראל עושין רש"מ והולכים להלחם עם האוייב ונוצחין לא יחסר מישראל אפילו נפש אחת, וכאשר היה בהלחמם במדין וכן במלחמת עמלק וסיחון ועוג ול"א מלכי כנען, וזה הדבר א"א להיות בטבע, כי האוייבים בני אדם הם, ואיך יהיו כפגרים מתים לפני ישראל שלא יהיו יכולים להרוג אפילו איש אחד, אך הענין הוא, כי קודם שיגשו ישראל להלחם שולח השי"ת כוחות הקדושה שהם מלאכים הנבראים מתורה ומצות של ישראל ונלחמים עם כוחות הטומאה שהם מזלות של העכו"ם שבאים ישראל להלחם בהם, ויגברו כוחות הקדושה על כוחות הטומאה ולא ישאר בגופים שלהם כח כלל, אלא יהיו כולם כגוף בלא נשמה, וכמ"ש ולא היה בם ידים לנוס, ידים ר"ל כח שאפילו כדי לעשות תנועה של ניסה לא היה בם כח, ואז ממילא ישלחו ישראל בם חרבם וחניתם ורומחים להמיתם, [והם] אין כח בידם אפילו לזרוק בהם צרור אחד קטן, וכל זה הכח אשר יסתלק מהם הוא ע"י שתקדם המלחמה של כוחות הקדושה בכחות הטומאה בארץ האויב, ואחריהם יבואו ישראל ויראו כי סר כחם מעליהם, ואז יכוס לפי חרב ואין מגיע נזק לישראל אפילו לאיש אחד, ועל זה א"ל כלב לישראל על אוייביהם אשר בארץ כנען סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תראום, והיינו סר צלם זה כחם ומזלם מעליהם, בשביל כי ה' אתנו, ולכן אל תיראום, שאין בהם כח לפגוע אפילו באדם אחד מכם:

ולכן אמרה דבורה לברק, קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך, מלת יצא נקודה בקמץ דמשמע כבר יצא, והול"ל יצא בציר"י או בסגו"ל, כי עדיין לא הלך ברק ולא קם ממקומו, אך הגידה לו שכבר יצא ה' ללחום בכוחות הטומאה בארץ האוייב, והיינו ששלח מלאכים שנבראו ממצות ישראל להלחם בכוחות הטומאה כדי שיסור צילם וכוחם של אוייבי ישראל התחתונים. ולא יהיה מהם נזק לישראל:

נמצא מלחמת שמים תקדים למלחמה של ישראל, כדי שיסור כוחן של אוייבי ישראל התחתונים ולא יהיה מהם רע מגיע לישראל, וז"ש כי תצא למלחמה על אויביך, כלומר כבר קדמה המלחמה של שמים בארץ אויביך ואתה תצא לאותה מלחמה שקדמה ואתיא קודם בואך שם, ואז ינתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו של הקב"ה, שכבר ערך מלחמה עם האוייב קודם שתעשה אתה:

ועוד נ"ל בס"ד רמז הכתוב, כי ידוע חרב פיפיות של ישראל שבו כורתים הקליפות ונלחמים בם הוא פסוק שמע ישראל שהוא כ"ה אתוואן דיחודא, שעליו נאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ופרשנו במ"א מ"ש בידם, הוא כי היד יש בה כף וחמש אצבעות, נמצא יש בה רמז לאותיות כ"ה, ולכן אמר חרב פיפיות הוא פסוק שמע ישראל שהוא כ"ה אתוואן דיחודא הוא רמוז בידם דייקא:

והנה ידוע שבשלשה עולמות שהם בי"ע יש בכל עולם קליפה הנקראת רע, ורק בעולם האצילות כתיב לא יגורך רע, וידוע שכל קליפה כלולה מעשר ספירות טומאה, כי זה לעומת זה עשה האלהים, שהוא כנגד מה שיש בקדושה, ולפ"ז בשלשה חלקי הקליפות שיש בשלשה עולמות, יש שלשים כוחות טומאה כי כל חלק כלול מעשרה כוחות טומאה. נמצא האדם צריך להלחם בכל יום בשלושים כוחות דטומאה ובמה ילחם בם וגובר עליהם הוא בחרב פיפיות שהוא פסוק שמע ישראל כדאמרן, וידוע שבכל כ"ד שעות לילה ויום יש ארבעה פסוקים של שמע ישראל שנתקנו בתורת חיוב והם הא' ק"ש של ערבית, והב' ק"ש שעל המטה, והג' ק"ש בקרבנות, והד' ק"ש דיוצר שהוא קודם תפלת העמידה, וידוע כי ק"ש דיוצר נחשב בשנים, כי הוא נעשה לצורך עמידה דשחרית ולצורך עמידה של מנחה שלא תקנו בה ק"ש, וסמכו אותה על ק"ש דיוצר דשחרית, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות:

נמצא הם חמשה פסוקים של שמע ישראל שעושים חמשה תיקונים בחמשה עתים שבתוך הכ"ד שעות, וידוע כי פסוק שמע ישראל הוא ששה תיבות, וחמש פעמים ששה הוא שלושים, נמצא בשלושים תיבות שהם חרב פיפיות נלחמים עם שלושים כוחות טומאה שבשלשה עולמות, וז"ש כי תצא למלחמה קרי בה ל' מלחמה, כלומר תצא מזויין בשלושים כוחות במספר ל' שהם כלי זיין העושים מלחמה על אויביך הם הקליפות, ונתנו ה' אלהיך לחלק הרע של הקליפות בידך, ר"ל בכ"ד אתוון דיחודא הרמוזים בידך שיש בהם כ"ף וחמש אצבעות כדאמרן, ושבית שביו קרי בה ש' בי"ו, ר"ל ש' שהיא אור שיונקים ממנו הרשעים, ורמוזה בתוך שמם, כמ"ש המפרשים אוי לרשע רע, ר"ל אוי לרשע כשיסתלק ממנו אות ש' שבתוך אותיות רע, ולכן אוי לו שנסתלק ממנו חיותו באות ש', ואתה תשבה אות ש' בי"ו פרקין של ידך אשר מעשה המצות יתייחסו אליהם, אי נמי י"ו רמז לשם חב"ו שבו יהיה הברור בסוד חיל בלע ויקאנו שמספרו עולה י"ו אתה תשבה את אות ש' שממנה יניקה של הרשע:

וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה והיתה לך לאשה (דברים כא:יא). קשה והלא בעודו במלחמה לא תהיה לו לאשה ואין נקרא עליה שם אשה ורק הותר לו לבא עליה ביאה כדי לשכך אש תאותו, אך אחר שיביאנה לביתו ויתנהג עמה חודש ימים כאותם התנאים אשר צותה תורה אתמר ואחר כן תבא עליה ובעלתה והיתה לך לאשה, ואפשר שלא ירצה בה ושלחה לנפשה, ואיך מקדם קדמתא יאמר והיתה לך לאשה. ונ"ל בס"ד, כי ידוע דהקליפה נקראת לא, ע"ד מ"ש בגמרא, האי חרגא דיומא לא שמיה, דכתיב וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, לכן הקליפה נקראת לא דאין בה ממש. גם ידוע דתאות הזנות באה מן פלונית אשר היא עיקרה מן הקליפה שנקראת ערלה, ולכן ארז"ל הנבעלת לערל קשה לה לפרוש, כי תדבק בה תאוה רעה הבאה מן פלונית שהיא מתהוית מן הערלה, ולכן פלונית נקראת שפחה, בסוד ושפחה כי תירש גברתה, דאותיות שפחה הם פח שה, דהערלה מספרה ש"ה שעושה פח לאדם ללכדו בתאוה רעה, וז"ש וחשקת בה והיתה לך לאשה, חלק התיבה לשנים וקרי בה לא שה, כלומר נתהוית מן הקליפה שנקראת לא ונקראת שה, שהוא מספר ערלה ואחר תטהר:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (דברים כא:כב). נ"ל בס"ד, בהקדים מה שפרשתי בס"ד בפסוק האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ, דכתוב בפירוש התורה לרבינו יעקב בעל הטורים ז"ל וז"ל, לפי הפשט שהכתני בעץ עד ששמעתי לדבריה, וכתב בעיטור בכורים שהוא ביאור על הספר הנז', אפשר דדייק כן מדאמר היא נתנה לי מן העץ סתם, והול"ל היא נתנה לי ממנו ואוכל, שכבר אמר הקב"ה המן העץ אשר וכו' ולמה חזר אדם הראשון הדבר, אלא להורות שחוה הכתה אותו בעץ עכ"ל. וראיתי בהמגיד של שנת תרל"ג י"א אלול שהוא שנת י"ז להמגיד שנזדמן לידי לפי שעה שכתב שם בהצופה להמגיד בשם רבי יעקב רייפמאנן וז"ל, הפשט הנתעב הזה לא מפי הצדיק רבינו יעקב בעל הטורים יצא, כי אם מפי מעתיק פלוני אלמוני אשר משך ידו את לוצצים, ולצון חמד לו, והוא לקחו מספר מחברות עמנואל המלא לו לצון ודברי נבלה יעויין בו מחברת כ"ב וז"ל, ויגש העשירי ויאמר, אמור נא פלא יועץ מה הצד הכתוב באומרו היא נתנה לו מן העץ, והיה לו לומר מפרי העץ לפי הנראה, ועתה אמור בחסדך מה פירוש בו אתה רואה, ואען ואומר, חייך ידידות נפשי כי כונת הפסוק היא נתנה לי מן העץ על ראשי ודכאה לארץ חייתי עד שאכלתי בעל כרחי שלא בטובתה עכ"ל. ואני אמרתי יפה כתב החכם רבי יעקב הנז' דודאי ביאור של ליצנות הוא זה, ובפרט שכבר הובא בספר הלייצן הנז' שאסרו מרן וחכמי הדור ללמוד בו, ועל כן ודאי לאו רבינו הטור אמר דברים אלו אלא לייצן לקחם מספר עמנואל וערבם בדברי רבינו בעל הטורים מפני שביאורו הוא מילות קצרים. ואמרתי ע"פ הליצנות הנז' מרגלא בפומייהו דאינשי כשמכה האב לבנו והרב לתלמידו והאדון לעבדו אומרים בלשון ערבי "אל עצ"א טלע"ת מן אל ג'אנ"א" פירוש מכת העץ יצאה מן הגן:

אמנם יש לתרץ דקדוק הנז' כך, כי אדם הראשון הוסיף לחוה איסור בנגיעה לבדו ג"כ, שאמר לה לא תגעון בו פן תמותון, על כן כדי להכריחו שיאכל ולא יחוש למיתה נתנה לו ענף מן העץ שנגע בו בידו, ובזה הכריחה אותו שיאכל, כי עתה באה עליו בטענה חזקה שבודאי גם אם יאכל לא ימות, כיון שאמר לה בתחלה שנגזר מיתה גם על הנגיעה בלבד, ואע"פ שבאמת הוא יודע שהקב"ה לא אסר לו הנגיעה, עכ"ז כבר נלכד בדבריו שכבר אמר לה שנגזר מיתה גם על נגיעה בלבד, ולכך הוכרח לאכול. ומה שלא הגיד לה האמת יש בזה טעם כדאמרן לקמן בע"ה. והשתא לפי"ז נוכל לתקן הביאור שכתוב בדברי בעל הטורים שבמקום תיבת שהכתני בעץ נ"ל שנגעתני בעץ, ובזה יהיה הביאור מתוקן ומכוון על האמת שאמר נתנה לי מן העץ. כלומר נתנה לי ענף או חתיכה מן העץ שנגעתי בו לפי תומי, ועי"כ הכריחה אותי לאכול:

והנה בזה יש לדקדק איך בא אדם הראשון להציל עצמו לפני הקב"ה בטענה זו, כי הן אמת שבתחלה אסר לה הנגיעה לבדה, הנה אחר שהביאה הענף מן העץ ונגעתי בו, איך הכריחה אותו שיאכל ולא יחוש למיתה, דהיה לו לומר אני מדעתי אסרתי לך הנגיעה, ואמרתי לך שאמר הקב"ה אל תגעו בו פן תמותון, דבאמת לא אמר הקב"ה כן ואני שקרתי והוספתי הנגיעה. ונראה ליישב מה שלא הגיד לה האמת שהוא הוסיף זה מדעתו, כי חשש פן עתה תפרוק עול גם בשבע מצות שנצטוה בהם הוא וצוה את חוה בהם בשם הקב"ה, שלא תאמין עתה בדבריו, אלא תאמר שהוא אומר מדעתו ותולה בהקב"ה, כי מאן דעביד חדא עביד תרתי ותלת וארבע, ולכך כדי שלא לעשות מכשול לחוה במצות אחרים. הוכרח לאכול ולא גילה לה שדבר זה של הנגיעה הוסיף מדעתו:

והנה אכתי יש להקשות, א"כ למה נענש על אכילתו, והלא הוא עשה עבירה לשמה, אם יגיד לה האמת ולא יאכל, דחשש פן חוה לא תאמין בדבריו על שאר מצות ותזלזל בהם. ונראה לומר דנענש ע"פ סברת מאן דס"ל דהדין הוא אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, ולכן הוא אין לו לחטוא באיסור אכילה בשביל לזכות את חוה שלא תזלזל לעבור על שאר מצות משום החשד שתחשוד את אדם הראשון שהוא מצוה מדעתו, אלא היה לו לגלות לה האמת אחר שנגע בעץ ולומר לה שאין בנגיעה איסור, ומה שאסר מדעתו אסר, ולזה לא היתה מכריחתו לאכול, כי יש להשיב לה מניעתו מלאכול כדי שלא ימות וכדי שלא לעבור על מצות השי"ת:

נמצא ממה שראינו שנענש אדם הראשון על אכילתו בעץ ולא נתקבלה התנצלות שלו שנתנצל מצד הנגיעה אנחנו למידין דהלכה היא כמ"ד אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך. וז"ש וכי יהיה באיש חטא משפט מות, חטא לשון חסרון, כמו אני ובני שלמה חטאים, וכמ"ש הרמ"ק ז"ל בפסוק זה, כלומר מצאת לו טעם לזכותו, להיות נחסר ממנו העונש של המות על עבירה שעשה, כי תאמר זה עשה עבירה לשמה כדי להציל אחרים מן עבירות יותר חמורות מזו, ועכ"ז תראה שהומת דענשו אותו מן השמים, אל תהרהר אחר דין שמים מטעם זה, אלא ותליתי טעם עונשו על טעם עונש שהיה מצר עון עץ הדעת שהומת בו אדם הראשון, אע"ג דהיה שם טעם זה לומר שעשה עבירה לשמה כדי שלא תזלזל חוה ותעבור על שאר מצות, ועכ"ז נענש, דמשמע הדין הוא כמ"ד אין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, וכן נמי באיש זה אע"ג שאתה מוצא לו זכות זה שעשה עבירה אין לו התנצלות זו ובדין הומת:

ובסה"ק בן איש חי בפרשה זו פרשתי בס"ד פסוק זה ע"פ מ"ש רבינו אלשיך ז"ל על פסוק באיוב חרה אפו בצדקו נפשו מאלהים ובשלשת רעיו חרה אפו על וכו', וירשיעו את איוב, והיינו כי איוב בגוף זה היה צדיק, אך לקה ביסורין קשים בעבור עינות נפשו שחטאה בגלגול הקודם שהיתה בגוף תרח שחטא בע"ז הרבה, ולכן באיוב חרה אפו בצדקו נפשו, ובאמת נפשו חטאה, וצריכין לה יסורין אלו, ובריעיו חרה אפו על אשר הרשיעו את גופו של איוב כי גופו עתה הוא צדיק עכ"ד, וז"ש וכי יהיה באיש חטא משפט מות, חטא ר"ל חסרון משפט מות של סקילה או שריפה והרג וחנק שהוא צדיק ולא עשה עבירות שיתחייב בהם מיתת ב"ד ועכ"ז והומת במיתות אלו בידי שמים, אל תהרהר אחר משפטיו יתברך לומר יש נספה בלא משפט. אלא ותלית אותו על עץ דא נשמתא שנקראת בשם עץ, כמ"ש בסוף התיקונים. שתאמר הן אמת הגוף הזה צדיק הוא, אך יש עונות חמורות לנשמה בגלגולים שעברו, והומת עתה במיתות ב"ד בעבור אותם עבירות שקדמו, וכאשר מפורש באיוב בטעם היסורין שלקה בהם. ע"כ פרשתי בס"ד שם:

ועתה אמרתי בס"ד, על ביאור זה יבא נכון המשל אשר הובא בתשובות הגאונים ז"ל בביאור איי הי"ם סי' י"ג והיא תשובה לרבינו האיי גאון ז"ל, שהביא שם משל זה ממשלים שהיה משתמש בהם רבי מאיר ע"ה, דא"ר יוחנן שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר ובאלו משלות שהיו לו לרבי מאיר היה בכל אחד מהם מוסמך על מקרא שדומה לטעמו, וכן הם מושלים מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו, אמר לו השועל מה יש לי בידי להשביעך, אבל אני מראה אותך אדם שמן שאתה טורף ושבע ממנו, והיה שם גומץ מכוסה ואדם יושב מאחריו כיון שראה הארי אמר לשועל הריני מתירא מתפלתו של זה, (כי היה אותו אדם עומד ומתפלל) שלא תכשילני, א"ל השועל אי אתה מתירא ולא בנך ורק בן בנך מגיעו העון, ועכשיו אתה תשביע רעבונך ועד בן בנך יש זמן הרבה, נתפתה הארי וקפץ על הגומץ ונפל שם, בא לו השועל ועמד על שפת הגומץ מציץ עליו, וא"ל הארי הלא אמרת לי שאין הפרענות באה עליך אלא בן בנך נתפס בה, א"ל השועל כבר יש עון מאבי אביך שאתה נתפס בו, א"ל הארי אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה א"ל השועל ולמה לא חשבת כן מבראשונה, וכמה וכמה מיני מוסר יש במשל הזה עכ"ל, ע"ש. והרי המשל הזה שאמר השועל לארי אתה נתפס עתה בשביל עון אבי אביך, יבא נכון על ביאור הפסוק שאמר ותלית אותו על עץ, דא נשמתא שחטאה בגלגולים שעברו, כי ידוע שכל גלגול נקרא אב לגלגול הבא אחריו, ולז"א ותלית אותו על עץ דא נשמתא מה שחטאה בגלגול הנקרא אב או בגלגול הנקרא אבי האב:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, וכי יהיה באיש חטא משפט מות וכו', דידוע דהחוטא בורא כח טומאה מן העון והוא משחית לחבל, ואם האדם ישתדל לעשות תשובה בידוי וחרטה על אותו עון בו ביום ימחה בנקל אותו משחית, רמז לדבר סירכא בת יומא לא חשיבה סירכא אבל אם יעבור היום כולו ולא יתקן בתשובה תהיה קשה מחייתו וגם החוטא יכבד העונש עליו ביותר, ולכן כתבו המקובלים אם עושה אדם עון ביום צריך להתוודות ולהתחרט עליו בו ביום, ולא ימתין עד הלילה בודוי שאומר קודם שינה, כי היום שולט בו החסד ותהיה תשובתו של אדם רצויה ע"פ מדת החסד, אבל בלילה יש שליטת הדינים, וכששולטין הדינין קשה לעשות עם האדם במדת החסד שהוא לפנים משורת הדין, כי כחות הדינין דינא תבעי, והשופט כל הארץ יעשה משפט, מה שאין כן ביום ששולט בו החסד יתנהג הקב"ה עם האדם בקבלת התשובה בדרך חסד לפנים משורת הדין:

ואמרתי בס"ד, על דברים אלו יבא נכון המשל דארז"ל, והובא בילקוט ישעיה ס"ה, נדרשתי ללא שאלוני נמצאתי ללא בקשוני. משל למה"ד לשיירא שהיתה מהלכת בדרך וחשכה לו, בא לו אצל הבורגן, א"ל הבורגני הכנס לך אל הבורגן מפני חיה רעה ומפני הלסטים, אמרו לו אין דרכו של שיירא להכנס לבורגן כשהלכה בא עליהם אישון לילה ואפלה, חזרו ובאו אל הבורגן והיו צועקים ומבקשים שיפתח להם, אמר להם הבורגן אין דרכו של בורגני לפתוח בלילה ולקבל אדם, בשעה שבקשתי להכניס לא רציתם, עכשיו אין אני יכול לכם, כך אמר הקב"ה לישראל שובו בנים שובבים דרשו ה' בהמצאו ולא היו מבקשים לשוב, כיון שנמסרו לכליות, התחילו נועקים למה ה' תעמוד מרחוק עכ"ל:

וכן הענין כאן, כי השי"ת נתן עצה טובה לישראל שיעשו תשובה תכף ומיד ביום ולא ימתינו עד הלילה שבו שולטין הדינין, ואין העת מוכשרת לעשות בה לפנים משורת הדין, דכתיב דרשו ה' בהמצאו, הכונה שם הוי"ה הוא חסד ושליטתו מצויה ביום, אבל בלילה שולט שם אלהים שהוא דין, ולז"א דרשו ה' הוי"ה שהוא מדת החסד והרחמים בהמצאו, כלומר כשהוא מצוי, והיינו ביום שהוא שולט ומצוי ביום בהנהגת העולם, ולא תמתיני עד הלילה שאינו זמן מציאות שם הוי"ה אלא רק מציאות שם אלהים שהוא דין, ועל זה נאמר במשל הנז' לשיירה שהיתה מהלכת בדרך וחשכה לה, פירוש השיירא הם אסיפה של אנשים בני האדם שמהלכים בדרך הוא עולם הזה שנמשל לדרך. כמ"ש הרב עוללות אפרים ז"ל, וחשכה לה שחטאו ועשו עבירות ביום, בא לו אצל הבורגן, פונדקי שיש לו פונדק להכניס בו אורחים, וזה רמז לספירת הבינה ששם הוא אור התשובה, וא"ל הכנסו לבורגן הוא אור התשובה, כלומר תעשו תשובה בו ביום תכף ומיד ולא תמתינו עד הלילה. שאם תמתין עד הלילה לא תזכה להנהגה שהיא לפנים משורת הדין, כי בלילה משוטטים כוחות רעות ומשחיתים וגם מקטרגים הרבה שעוסקים בקטרוגים. א"ל אין דרכו של שיירא להכנס לבורגן, ר"ל השיירה אלו בני אדם שיש להם עסק במו"מ ומלאכה אין דרכם להכנס לפונדק של אור התשובה ועניינים שבה ביום מחמת טירדה, ורק בלילה פונים מעסקם אז הוא עת ראוי לעסוק בו בתשובה, והנה כשהגיע הלילה בא עליהם אישון לילה של כוחות היצר הרע, ונטרדו באכילה ושתיה ועונג שינה, ולא שמו לב לשמירת נפשם מאלו, ולכך נתעוררו לעשות תשובה במקצת והיו נועקים למקור התשובה השיבנו אבינו והחזירנו בתשובה שלימה לפניך, שרוצים שתתקבל תשובתם בדרך חסד שהמעט מספיק במקום מרובה, וא"ל בת קול בלילה אין דרכו של בורנגי לפתוח בלילה כלומר אין להתנהג במדת חסד גמור בלילה שבו שליטת הדינין:

ובזה יובן וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, פירוש שיהיה לו חטא חמור שיש לו משפט מות מן ד' מיתות ב"ד, צריך שיומת החטא ההוא תכף ומיד, כי החטא נברא בו משחית, וצריך שימות אותו משחית שנברא מן אותו החטא תכף ומיד, ואל תסמוך על טענה של הבל לומר כמ"ש אנטנינוס לרבינו הקדוש יכולני לפטור גוף ונשמה מן הדין, כי נשמה תתלה החטא בגוף והגוף יתלה בנשמה, דהאמת הוא כמ"ש רבינו הקדוש משל לחגר וסומא שנעשו שומרים לפרדס המלך והיה שם פירות מבוכרות ואכלום שהרכיב המלך הסומא על החגר ודן אותם וחייב את שניהם כן החטא צריך לתלותו בנשמה, וגם בגוף, ויהיו שניהם מחוייבים שנאמר יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואת הארץ לדין עמו זה הגוף וכנז' בגמרא דסנהדרין, וידוע כי הגוף מכונה בשם עץ דכתיב כי האדם עץ השדה וגם הנשמה מכונית בשם עץ כמ"ש בסוף התיקונים, נמצא שם עץ נקרא על שניהם, ולז"א ותלית את החטא על עץ, ר"ל על הגוף הנקרא בשם עץ, ועל הנשמה הנקראת בשם עץ, דהי מנייהו מפקת כיון דשניהם נקראים בשם עץ, ואל תסמוך לפטור עצמך בבוקי סריקי ובטענות של הבל, ואלמדך עצה טובה לתועלתך והוא, הזהר שלא תלין נבלתו על העץ. ר"ל זה כח הרע שנברא מן החטא לא תלין אותו בלילה על העץ הוא גוף ונשמה אלא קבור תקברנו ביום ההוא שנברא בו, כי קללת אלהים תלוי, ר"ל תתעורר קללת אלהים שהוא בחינת הדין השולט בלילה אם יהיה הרע לן בגופך ונפשך שלא נמחה ביום, ולא תטמא את אדמתך הוא כח הגוף שלך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לעשות פעולות:

לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים, והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך (דברים כב:ד). י"ל כפל הלשון השב תשיבם. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא דתענית דף כ"ה ע"א, א"ר פנחס מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רחב"ד והניח שם תרנגולים ומצאתן אשתו של רחב"ד ואמר לה אל תאכלי מבציהן והרבו בצים ותרנגולים והיו מצערים אותם ומכרן וקנה בדמיהם עזים, פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו בכאן הנחתי תרנגולין, שמע רחב"ד א"ל יש לך בהן סימן א"ל הן נתן לו סימן ונטל את העזין, והן הן עיזי דאייתי דובי בקרנייהו ע"ש. ונמצא שלפעמים יזדמן שצריך האדם למכור המציאה או למכור הפירות והוולדות שלהם ויעשה אותם קרן, ונמצא אח"כ עשה לבעל האבידה כמה השבות של קרן ופירות ופירי פירות, וז"ש השב תשיבם לאחיך שיזדמן לפעמים שאתה משיב השבות רבות:

לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב:ה). נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בספר מגיד משרים למרן בית יוסף ז"ל בפרשת וישב, שא"ל המגיד למרן ז"ל על אשתו השלישית דברים נפלאים וז"ל הלא הודעתיך בשבת העבר רזין דתרין נשי קמייתא, והשתא אתינא לאודעותך רזא דהאי אתתא תליתאה, הלא לך למנדע דהאי אתתא הוות בזמן דעבר זכר ת"ח כשר אלא דהוה כילי בממוניה ולא הוה עביד מיניה צדקה, וגם הוי כילי בחכמתו ולא היה רוצה ללמד לאחרים, ועל כן נענש להתגלגל בנקבה מדה כנגד מדה, הוא לא רצה להשפיע לאחרים על כן נתגלגל בנקבה שהיא מושפעת, ותמיד היא צריכה מי שישפיע אליה, ולכן תראה שהיא עושה צדקה לרוב וגם היא אוהבת אותך מאד, לפי שאתה עוסק להשפיע תורה, ולפי שבדברים אלו הוא תיקונה, לכן היא אוהבת אותך, ומטעם שנשמתה זכר לא נבנתה ממך עד היום כי זכר מזכר א"א להוליד ואם תאמר א"כ איך נבנתה מבעלה הראשון, דע שהטעם הוא מפני שהיה בו ניצוצות נקבה, ומאחר שהיה בהם כח נשמת זכר וכח נשמת נקבה היה אפשר להוליד אע"פ שהוא משכב הפוך וכו' מ"מ כיון שכח זכר וכח נקבה נמצא בהם יש כח להוליד:

ומכאן תעמוד על סוד תמר, שנשמת תמר היתה נשמת זכר, ואיך ילדה מיהודה, יש לומר שנשמת יהודה היה בה ניצוצות מנשמת נקבה, ועי"כ ילדה ממנו. (א"ה בזה יובן ויבא אליה ותהר לו בא הכתוב לרמוז בתיבת לו, ר"ל ילדה בחלקו בניצוצות הנקבה שהיו בו). וזהו ויתן ה' לה הריון ותלד בן האמור ברות, כי רות היתה נשמתה זכר, כי היא היתה תמר, ולכן לא היתה ראויה להוליד, עד שנתן לה ה' הריון, כלומר עשה שיתנוצצו בה ניצוצות מנשמת נקבה, ועי"כ ילדה ולולא כן לא ילדה, יען כי בועז לא היה בו ניצוצות נקבה, אבל תמר לא הוצרכה לכך, לפי שיהודה היה בו ניצוצות נקבה כאשר אמרתי:

(אמר המחבר, לכן ביהודה יש אותיות שם הוי"ה שהם סוד זכר ויש בו אות ד' שהוא סוד נקבה שרומז ללאה בסוד דל"ת דקשר תפילין, ולכן אמרה אמו לאה בלידתו הפעם אודה את ה' כי ראתה שיש בו ניצוצות מסטרא דילה, ובזה יובן מ"ש תמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, אלה בהפוך אתוואן לאה, ונצצה בה רוה"ק בדברים אלו. ובזה יובן מ"ש נעמי לרות הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך, כי ראתה שיש בה חסרון שהיא זכר, ואיך תתעבר מזכר, ובקשה שיהיו מתנוצצים בה נצוצות של נקבה כדי שתתעבר, ואמרה מנוח ר"ת מיין נוקבין וחמשה חסדים, ובזה יובן מ"ש ברות ויקר מקריה, אומרו ויקר לשון זכר, ואפשר כי בועז אשר מדד שש שעורים וישת עליה, כדי לעשות בה הכנה לקבל נצוצות נקבה):

והנה סיבת עכבת אשתך בהריון הוא, מפני שנשמת שניכם נשמת זכר, ועכשיו כבר התנוצצו בה ניצוצות נשמת הנקבה, ועי"כ תקבל הריון ממך, וזכתה לכך ע"י מעשיה הטובים ועל ידי הצער שנצטערה כשגלית מאצלה, וגם ע"י הצער שנצטערה בשירות חלייך, כי כ"כ זוכה אדם כשיסורין באין עליו ומקבלם בסבר פנים יפות, כמו שזוכה בעשיית המצות, והטעם לפי שע"י היסורין מתחלש כח הטומאה ומזדככת הנפש מטומאת זוהמת הנחש ונשארה טהורה ונקייה וכו', ועל ידי הדברים האלה הנזכרים זכתה להתנוצץ בה ניצוצות נשמת נקבה, ועי"כ תלד לך בנים זכרים כאשר הבטחתיך, עכ"ל ע"ש:

והנה שורש לדברים אלו שאמר המגיד למרן בענין ההריון של האשה, מצינו לרבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ט' דף י"ח ע"ב וז"ל, דע כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה לסיבת איזה עון כמו משכב זכור וכיוצא בו, והנה הנקבה הזאת שהיא גלגול נשמת זכר אינה יכולה לקבל הריון להתעבר לפי שאין לה בחינת מיין נוקבין להעלות ולקבל טיפת מיין דכורין, והאשה הזאת צריכה זכות גדול לשתוכל להתעבר ולהוליד, ואין לה מציאות אחר אלא רק שתתעבר בה איזה נשמת אשה אחרת בסוד העיבור, ובכן בכח שיתופה עמה תוכל לעלות מיין נוקבין ולקבל הריון ותלד וכו', והרחיב הדברים שם בפרטי הקדמה זו ע"ש. ולפ"ז נראה מ"ש המגיד למרן ז"ל על תמר שהרתה בשביל שהיה ביהודה ניצוצות נקבה, הכונה היא שאותו חלק נשמת הנקבה שהיה ביהודה יצא מיהודה ונכנס בתמר בסוד העיבור, שעי"ז העלתה מיין נוקבין בשעת ביאה וקבלה טיפת מ"ד, ובזה ניחא שלא רצתה תמר להזדקק ליהודה עד שנתן לה חותם ופתיל ומטה שהם כנגד נר"ן כדי להמשיך לה נפש נקבה הכלולה מנר"ן, ולז"א ויתן לה ויבא אליה ותהר לו, אחר שנתן לה בא אליה ותהר באותה ביאה, ואמר לו כדפרשתי לעיל שהוא ר"ל בחלקו שהיה אצלו קודם:

והנה לפי דברי המגיד שאמר למרן שהקמצן שאינו רוצה להשפיע לאחרים יתגלגל באשה מדה כנגד מדה, בזה יובן בס"ד רמז נכון, כי תיבת אנשים אם תסיר ממנה א' ישאר נשים, ונודע כי אות אל"ף צורתו כזה, א' יו"ד ראשונה משפעת ויו"ד תחתונה נשפעת. נמצא יש בו רמז למשפיע ונשפע, ומי שהוא קמצן שאינו רוצה להשפיע יחסר ממנו אות א', ולכן יתגלגל באשה, ולכך אנשים אם תסיר מהם אות א' ישארו נשים, כי כיון דחסר מהם ההשפעה להשפיע לאחרים, לכן יתגלגלו בנשים:

ובזה יובן הטעם דכתיב בבריאת האדם שני צלמים, כמ"ש ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, לרמוז דהוויית האדם בעולם הזה צריכה לשני צלמים הפכיים שהם א' זכר וא' נקבה, ולז"א אך בצלם יתהלך, ר"ל אם הזוג הוא צלם אחד, כלומר מין אחד ששניהם נשמת זכר, או שניהם נשמת נקבה, אז יתהלך איש, שלא יוולד מזה איש, וה"ה נקבה, ובזה יובן מ"ש בת שבע לשלמה הע"ה אל תתן לנשים חיליך, ר"ל לא תעשה עון שתתגלגל בנשים ואתה זכר:

ובזה יובן בס"ד, לא יהיה כלי גבר על אשה. ידוע דהנפש נקראת כלי, כי היא בסוד הכלים כנודע, כלומר אם תרצה שלא יהיה כלי גבר דהיינו נשמת זכר על אשה, שלא תתגלגל נשמת זכר באשה צריך שתהיה נזהר בזה שלא ילבש גבר שמלת אשה, כי האשה היא נשפעת, ושמלתה ר"ל מדתה פרוסה לקבל, כי אין לה משלה כדי להשפיע, וצריך שהגבר שהוא הזכר דמדתו להשפיע לא ילבש מדה של אשה, שיהיה רוצה להיות נשפע מהקב"ה עושר וטובה ולא ישפיע לאחרים מן הטוב שמשפיע לו הקב"ה, אלא יהיה מדתו איש להשפיע, ונראה דלכן הקמצן נקרא כילי, להורות דהקמצן נוגע חסרונו בנפשו, שנקראת כלי כאמור:

כי תבנה בית חדש ועשיה מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו (דברים כב:ח). הנה בסה"ק בן איש חי פרשתי בס"ד ארבעה דברים מכונים במקראות בשם מים, שהם הגאוה והמחלוקת והכעס ותאות הזנות, ובעל תשובה צריך ליזהר מאד מן ארבעה דברים אלו שהאדם דש בהם, וז"ש כי תבנה בית חדש ר"ל גוף חדש, כי ע"י התשובה תהיה בריה חדשה, ועשית מעקה לגגך, שתקדש עצמך יותר במחשבה שהיא בראש שהוא גג של הגוף הנקרא בשם בית כנז' בקהלת, כלומר תעשה שם נדרים וסייגים להתקדש בהם, ותזהר יותר בארבעה דברים שנקראים כל אחד בשם מים, ולז"א ולא תשים דמים ר"ל ד' מים בביתך, ע"כ פרשתי שם:

ואסיים כאן רמז המקרא באופן אחר והוא, שאם תאמר ד' דברים אלו הם טבעיות אצל החומר ומה אעשה ליצר החמרי שמושך אותו להם בעל כרחו, לז"א כי יפול הנופל ממנו, ר"ל תפיל לזה יצר החמרי מיניה וביה, והוא כי יצר החמרי הוא ג"כ חומד ממון מאד וחמדת הממון תבא לאדם מן יצר החמרי, ולכן אם יתעורר יצר החמרי בקרבך לעשות אותך אל גאוה, תאמר לו אם אנהג בגאוה צריך אני לפזר ממון כדי לההנשא ולהתגדל על בני אדם. ואני חומד ממין וחס על ממוני, ולכן לא אתנהג בגאוה, וזה יצר החומרי כשרואה שדבר זה נוגע בפזור הממון, אז פורש מאיליו ואינו מעורר הגאוה בלב האדם, וכן אם יתעורר יצר החמרי בקרבך להחזיק במחלוקת, תאמר לו אם אחזיק במחלוקת יהיה מזה נזק גדול לממון שלי, כי בעל מחלוקת כל משא ומתן שלו יתקלקל, הן מחמת אותם אשר עושה מחלוקת עמהם ישתדלו להזיקו ולהרע לו בממון, והן מחמת שיהיה טרוד כל ימיו במחלוקת ולא ישגיח היטב על משא ומתן שלו, ואז כשרואה ומרגיש יצר החמרי שהמחלוקת נוגעת לממון שגורמת נזק לממונו הוא פורש מעיצה זו של המחלוקת, כי יצר החמרי הוא אוהב וחובב באמת את הממון מאד יותר מכל דבר טוב שבעולם:

וכן אם יצר החמרי מעורר בקרבך מדת הכעס שתהיה רגזן ומתכעס מכל דבר כל דהו הן בבית הן בשוק תאמר לו אם אתכעס יהיה נזק לממון, כי תוקף הכעס והתמדה שלו מביא לאדם לידי חולאים רעים, ובזה תתמעט השגחתו על ממונו במשא ומתן וכיוצא, וגם ע"י חליו צריך לפזר ממון בשביל רפואות, ואז פורש ממך ואינו מעורר מדת הכעס תמיד בקרבך שלא יהיה לך מדת כעס ורוגז בתמידות, וכן אם יצר החמרי מעורר בקרבך תאוה של זנות תאמר, אם אתנהג בכך יכלה הממון כולו כי זנות בלא פיזור ממון לא יתכן, ואפשר שיעני ויגיע עד ככר לחם, ואז פורש ממך מתאוה זו של הזנות:

נמצא יצר החמרי של ד' דברים הנז' אתה מפילו מיניה וביה, כי תגלה כל א' מן ארבעה דברים אלו שהם מידות גופניות בדבר שהוא ג"כ גשמיי וגופניי אשר הוא דבר אהוב ונחמד אצל יצר החמרי מכל דבר טוב שבעולם, ואז הוא פורש ונופל ממך מאיליו ואינו מניחך להתנהג בארבעה דברים הנז'. ואמרתי משל לזה, מעשה שהיה במלך צרפת שהיה לו אחד חוזה בכוכבים ומגיד לו נסתרות ועתידות, והיה לו בו אמונה מאד ויעשרהו ויכבדהו, והנה יום אחד נהפך לב המלך עמו ועלה בדעתו להביאו לפניו להכנס עמו בדברים ולהרגו, והעמיד המלך איש צבא מבחוץ, ואמר לו להסיר את ראש האיש החוזה הזה אחר שיורה לו הרמז באצבעו, וכאשר בא החוזה לפני המלך, אמר לו המלך היש בידך לדעת גורלך אתה, ויאמר החוזה יש ויש, א"ל המלך אם כן איפה, הגידה לי יום מותך, והחוזה נבהל מאד שהרגיש כי רעה חושב המלך לעשות לו עתה, ויתבונן החוזה לחשוב בלוחות משטר הככבים שיש לו, ועשה כן למראה עיני המלך כאלו הוא רואה הדברים במשטר הכוכבים, ואחר איזה רגעים אמר למלך, הכוכבים גילו אזני כי סכנה גדולה מרחפת על ראשו, וישתומם המלך על התשובה הזאת ויאמר לו, ההגידו הכוכבים לך גם יום מותך, ויאמר החוזה הכוכבים מגידים שמותי תלוי במותך והוא ימות שלשה ימים בטרם ישכב אדוני המלך עם אבותיו, ואז דברי החוזה האלה הפילו על המלך אימה ויתפחד לנגוע בו, אלא אדרבה שם עיניו על שמירתו מכאן ולהבא מאד, כי האמין שדברים אלו הכוכבים הגידו באמת ע"כ. נמצא זה החוזה ניצול ע"י שתלה מיתתו במיתת המלך ואז עי"ז נעשה המלך שומר אותו ועוזר לו בחיים שלו שיחיה בהם, כן האדם יהיה ניצול מיצר החמרי שרוצה להפילו בארבעה דברים הנז' שהם גאוה ומחלוקת וכעס וזנות ע"י שיתלה ד' דברים אלו בממון שהוא חיות יצר החמרי, ואין דבר אצלו עומד נגד קיום הממון ומציאותו, ולז"א כי יפול הנופל זה יצר הרע החמרי שמיעצך בארבעה דברים שהם ד' מים תפול עצתו מיניה וביה, כאשר תזכיר לו את הממון שהוא חמוד אצלו יותר מן הכל:

ובזה יובן, כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, וידוע דרז"ל דרשו פסוק זה על יצר הרע החמרי שמושל על האדם מצד טבעו ומזגו, כשתלחום עמו כשבא ליעצך על תאוה גשמית של עבירה כזנות וכיוצא לא תצטרך לבא כנגדו בטענה של דין גהינם ושכר גן עדן, אלא בין תבין להבין לו תשובה וטענה לסתור דבריו מאשר נמצא לפניך בתאוות הטבעיות, דהיינו שתסתור עצתו מן תאות המעות, שתאמר לו אם ילך בדרך זה של הזנות יאבד כל ממונו, ואז הוא מעצמו פורש ממך כי יצר החמרי חביב עליו הממון יותר מן ההנאה של הזנות, וכן כיוצא בזה שתתלה דבר עצתו בנזק דברים אחרים גשמים שהוא חפץ בקיומם:

לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב:ט). נ"ל בס"ד, דידוע העוסק בתורה לשמה הוא דבק בחסד שהוא בימין, והתורה הוא מימין, דכתיב מימינו אש דת למו, ולכן תורת חסד דכתיב ותורת חסד על לשונה, וכיון שדבק בחסד דבק במיכאל שהוא שר החסד, והוא שר התורה, ולכן משה רע”ה שהוא קבל תורה מסיני ונקראת על שמו, דכתיב זכרו תורת משה עבדי יש במלוי שמו כזה, מ"ם שי"ן ה"א מספר מיכאל, ולכן איתא במדרש רבא בפטירת משה רע”ה שאמר מיכאל להקב"ה, אני הייתי לו לרב והוא לתלמיד ולא אוכל לראות במיתתו, ולכן הלומד פרקו מאה ואחד כמנין מיכאל לא ישלוט בו שר של השכחה, ולכן כח חכמה הוא מספר מאה ואחד כמנין מיכאל:

וזה הלומד תורה לשמה הוא דבק במיכאל, אבל הלומד שלא לשמה שמערב בלימודו פניה זרה, אז יהיה נקרא על לימודו שם כלאים שהוא תערובת מין באינו מינו, כן זה מערב דברי תורה עם דברים זרים שהוא מתכוין לדבר זה, ונמצא אותיות מיכאל נהפכים אצלו לאותיות כלאים, וז"ש לא תזרע כרמך לימוד התורה הנקרא כרם כנודע, כלאים, שאין אתה לומד תורה לשמה שתדבק במיכאל, אלא עושה תערובת זר בלימוד שלך, ובזה יהיה נקרא למודך בשם כלאים שהוא תערובת מין באינו מינו:

ואמר עוד פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע, והכונה נ"ל בס"ד, כי ידוע שהלומד תורה לשמה מעלה התורה לאות ה' שהיא סוד לאה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד תורה לשמה שהוא לשם ה"א, ועל כן הלומד תורה שלא לשמה, אז אות ה' שהיא מן לאה תמאס הלימוד שלו, וז"ש פן תקדש, ר"ל תמאס, המלאה תחלק התיבה לשנים וקרי בה הא מִלֵאָה כמו ויאהב את רחל מלאה, והמ"ם תהיה שמוש, ר"ל אות ה' שהיא מן לאה תמאס הזרע אשר תזרע בתורה שבכתב, ותבואת הכרם בתורה שבע"פ:

גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה (דברים כב:יב). נ"ל בס"ד, משכן הגאוה הוא בשלשה אברים שהם ראש עינים לב, דר"ת שלהם רעל, כי הגאוה שבהם הוא סם רעל לנפש האדם, וכנגד ג' אלו אמר דוד הע"ה, לא גבה לבי על גאוה שבלב, ולא רמו עיני בגאוה שבעינים, ולא הלכתי בגדולות וכו' הוא בגאוה שבראש, שניכרת הגאוה במהלכו, וראוי שהאדם יחשוב תמיד על ג' אלה שהם דלים, כדי שלא תתפשט הגאוה בהם, ולז"א גדלים תעשה לך, חלק תיבת גדלים לשנים וקרי בה ג' דלים, ר"ל ג' אברים תעשם במחשבתך דלים, שתצייר בהם שהם דלים, והענוה הזאת תהיה על ארבע כנפות, דהיינו בכל עניינים הנמצאים בארבע כנפות העולם תתנהג בהם בענוה ולא תתנהג בגאוה, שלא תהיה עניו בדבר אחד וגאה בדבר אחר, וזו המדה של הענוה תהיה כסותך אשר תכסה בה מעיני המקטרגים, כי העניו הוא ניצול מקטרוג המקטרגים, כי ע"י הענוה יהיה לו מחילה:

לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה (דברים כה:יג). י"ל למה גבי אבן ואבן שהם משקלות נקיט בכיסך, וגבי איפה ואיפה נקיט בביתך, והלא גם המשקולות הם מונחים בבית ואינם מונחים בכיס, ועוד למה חלקם והול"ל לא יהיה לך אבן ואבן איפה ואיפה גדולה וקטנה. גם י"ל למה קרא לעבירה זו תועבת ה'. ונ"ל בס"ד, ע"פ מה שראיתי כתוב בשם הרב ששון מרדכי ז"ל ע"פ מאזני צדק אבני צדק וכו' יהיה לכם אני ה' אלהיכם, הנה נודע שארבע מדות באדם, אדומה שחורה ירוקה לבנה, ואם יתגברו אחת על חברתה יתהוו חולאים רבים לאדם, וכשיהיו שקולים, אז הוא עיקר הבריאות של האדם, וכתב ששמע מרב אחד שהמאזניים הם כנגד שם הוי"ה ב"ה, והוא כי השלשלת שבאמצע העמוד הנושאת את כל המאזנים היא כנגד יו"ד דשם הוי"ה, והעמוד הוא וא"ו וב' המאזנים התלויים הם שני ההי"ן המקבלים מן סוד יו"ד וא"ו הזכרים, ומשפיעים לעולמות בקו המדה כל מה שצריך להם. ואם האדם שוקל חסר גורם שיחסר השפע ממה שצריך, וכל מה שנותן בהכרעה והרוחה גורם כך למעלה, ולכן בפסוק זה של מאזני צדק אבני צדק וכו' סיים יהיה לכם אני ה' אלהיכם, לרמוז כי המאזנים רומזת לאותיות שם הוי"ה, וכל מה שתעשו למטה במאזנים יהיה כנגדו למעלה בהשפעת אותיות שם הוי"ה, עכ"ד בקיצור:

ובזה יובן הכתוב כאן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, כיסך זה הגוף שבו המדות של האדם, אם תרצה שלא יהיו המדות גדולה וקטנה דהיינו שיהיו שוים, ולא יתגברו זע"ז להיות אחת גדולה ואחת קטנה. (ואם קאי על המדות שבתוך הכיס) צריך שתזהר במשקלות, והיינו שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, כדי לגזול בהם שתשקול בגדולה כשתקנה ובקטנה כשתמכור, אלא אבן שלימה ואיפה שלימה וצדק יהיה לך שאז מדה כנגד מדה, גם המדות שבגוף יהיו שוים, ולכן סיים כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, קראה תועבת ה' שהגוזל במשקלות במאזנים פוגם בשם הוי"ה ב"ה כאמור לעיל:

ולזה צווח הנביא ישעיה, לבך יהגה אימה איה סופר איה שוקל, דהיינו אם תספור מעות ותמנה עשרה דינרים בי"ב, ואם תשקול במאזנים במשקל חסר שים לבך במעשיך לדעת איה אתה סופר בגניבה ואיה אתה שוקל בגניבה, כי מעשיך הם למטה ועושים פגם למעלה, והוא דוגמת הצל כמ"ש ה' צלך על יד ימינך:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד לרמוז לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה וכו', בהקדים מ"ש בגמרא דע"ז דף י"ב. ת"ר לא ישתה אדם מים בלילה משום סכנת שברורי, ופירש רש"י ז"ל שם שד הממונה על מכת סנורים, ואי צחי למשתי נימא שברורי ברו"רי רו"רי ור"י י', ופירש כששומע השד המעטת אותיות שמו אות אחר אות בורח ע"ש, נמצא בזכרון השם בהמעטה יהיה הכנעה לבעל השם ההוא, ומכלל הן אתה שומע לאו שאם יזכרנו בהגדלה ורבוי יתגבר אותו בעל השם, יען כי ידוע דכל דבר אותיות שמו הם צנורות השפע שלו, וכמ"ש הרב ערבי נחל ז"ל בפסוק נפש חיה הוא שמו, וכשאין אדם עושה רש"מ ויתרבו המקטרגים עליו יזכירו את שמו בהמעטה כמו שברירי הנז' שיזכירו צירוף הגדול תחלה וזוכרים אחריו את השם בחסרון אות עד קצה אחרון, כדי לעשות הכנעה וירידה לאותו אדם. ובזה יובן המסרה הלוך ושוב הלוך וחסור הלוך ונסוע הלוך וגדול, כלומר אם בעבודת השי"ת האדם הלוך ושוב שהולך בדרך הטוב וחוזר לאחוריו לילך להפך, אז שמו הלוך וחסור שמזכירין אותו המקטרגים ע"ד הזכרת שברירי הנז', אבל אם בעבודת השי"ת הוא הלוך ונסוע בדרך ישר שאינו חוזר לאחוריו, אז הוא הלוך וגדול בשמו שמזכירין שמו המעט תחלה והגדול לבסוף שמסיימין בצירוף הגדול של שמו:

ובזה יובן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, כי האותיות נקראים אבנים בספר יצירה, וכיסך כלומר השם שלך, שהוא צנורות שתקבל בו השפע כמו כיס שמקבלים בו דבר לא יהיה בפי המקטרגים גדולה וקטנה, שיזכירו צרוף הגדול תחלה, ואח"כ צירוף הקטן לבסוף, כמו שברירי ברירי הנז"ל, צריך שתזהר בדבר זה שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה ואז תנצל מהזכרת שמך בדרך גדולה וקטנה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה דידוע בחטא אדם הראשון נתקלל העולם ל"ט קללות, והמספר הזה עצמו הוא לשון קללה כי תרגום קלל הוא ל"ט, אך להעכו"ם תשאר הקללה שיהיה המספר הזה אות ל' שהוא מספר הגדול קודם לאות ט' שהוא מספר הקטן, אבל לישראל תתהפך הקללה לברכה שיהיה סדר האותיות של המספר הנז' אות הקטן שהוא ט' קודם אות הגדול שהוא ל', ולכן בזה הצירוף של ט"ל יחיו המתים בטל התחיה, דכתיב טל אורות טליך, נמצא לישראל יהיה הצרוף בסדר טל שהוא אות קטנה קודם לאות הגדולה, ולא יהיה סדר ל"ט שאות הגדולה תחלה ואחריה אות הקטנה וזוכין לזה הצירוף של ט"ל מדה כנגד מדה, אם יהיו נזהרים באיסור המשקלות, כי דרכם של חנוונים הנכשלים באיסור זה להיות אצלם משקל כבד שהוא יותר מן משקל הקבוע האמיתי, וגם יהיה להם משקל אחר שהוא חסר, ודרכו של חנווני להיות קונה תחלה מיני מאכל להניחו בקופסא בחנותו כדי למכור ללוקחים, ואם הוא רשע אז בעת שהוא קונה שוקל במשקל היתר, וכשהוא מוכר שוקל במשקל החסר, ונמצא גוזל פעמיים א' בקנייתו וא' במכירתו, וסדר גזילתו, היא גזילה הראשנה באבן ואיפה הגדולה כי הוא קונה תחלה, וגזילה השנית היא באבן ואיפה הקטנה כשמוכר לבני אדם, וז"ש לא יהיה לך בכיסך זה הגוף שהוא כמו כיס שמונחים הנר"ן בתוכו, אבן ואבן ר"ל אות ואות, כי האותיות נקראו אבנים כמ"ש לעיל שהם צירוף גדולה וקטנה, כלומר צירוף ל"ט שאות הגדולה קודם אות הקטנה, אלא תזכה שיתהפך לך צירוף של ל"ט להיות צירוף טל, שהוא אות הקטנה קודם אות הגדולה, ותזכה לכך ע"י שאתה נזהר שלא יהיה לך בביתך איפה ואיפה שהיא אחת גדולה שתקנה בה בתחלה, ואחת קטנה שתמכור בה לבסוף:

כי יקח איש אשה ובעלה וכו' וכתב לה ספר כריתות וכו'. ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר: ושנאה האיש האחרון וכו' או כי ימות וכו': לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לו לאשה אחרי אשר הוטמאה כי תועבה היא לפני ה' ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה (דברים כד:א-ד). הנה שאלו על מש"ה אחרי אשר הוטמאה, מתי נטמאה, והלא היא נתגרשה מן הראשון ונשאת לשני כפי הדין ברשות התורה, ולא אמר עליה הוטמאה שבעבור זאת לא יוכל בעלה הראשון להנשא בה אחר גירושין של שני, או אחר מיתתו, וגדולה מזאת יפלא הדבר הזה מאד, דקי"ל אם גרשה בעלה הראשון וזינתה אחר גירושין יוכל בעלה ליקח אותה לו לאשה, ואע"פ שזינתה אין אתה קורא עליה נטמאה, ולמה אם נשאת לאחר בהיתר אתה קורא עליה נטמאה, ועוד קשיא מ"ש הכתוב כי תועבה היא לפני ה' איך נעשית זו תועבה בשביל שנשאת לאחר, והלא בהיתר נשאת, וכתורה עבדה:

ואמרתי לשואל, הנה מה דקשיא לך מלשון תועבה כבר דבר זה מפורש הוא בדברי רז"ל שפרשו הטעם שאם נעשה כדבר הזה שתתגרש האשה מראובן ותנשא לשמעון ותתגרש אח"כ משמעון ותחזור ותנשא לראובן. נולד מדבר זה רעה ותועבה גדולה, כי הרואין שהאשה הזאת של ראובן נתגרשה ממנו היום בבוקר וקדשה שמעון ושכבה בחיקו בערב, ולמחרתו נתגרשה משמעון ונתקדשה לראובן בעלה הראשון ושכבה עמו בערב, ואפשר נמי שיזדמן ג"כ שביום הראשון שגירש ראובן את אשתו והלכה ונתקדשה בו ביום לשמעון ושכבה עמו בערב, הנה גם שמעון גירש את אשתו באותו היום שגירש ראובן את אשתו, והלכה בו ביום אשת שמעון אצל ראובן ושכבה עמו לערב ולמחר כשגירש שמעון את אשת ראובן וחזרה אצל בעלה ראובן, גם ראובן גרש בו ביום אשת שמעון שמעון וחזרה ונתקדשה לבעלה שמעון ושכבה עמו בלילה, ובאמת הגם שכל זה נעשה בהיתר ע"י גיטין וקדושין לזו ולזו, עכ"ז לעיני העולם נראה דראובן ושמעון מחליפים נשותיהן זע"ז, שבלילה ראשונה החליף ראובן את אשתו באשת שמעון שלקח אשתו של שמעון ונתן לו את אשתו, ושמעון לקח אשת ראובן ונתן לו את אשתו בלא גיטין ובלא קדושין, ועל כן יבואו בני אדם להחליף נשותיהן זע"ז, והרי זו רעה גדולה ופרצה גדולה באיסור עריות, לכן אסרה תורה להאשה שנתגרשה מבעלה ונשאת לאיש אחר אע"פ שגרשה זה השני שלא תוכל לשוב לבעלה הראשון, כדי שלא יהיה נולד פריצות ותקלה בערוה, ולכן אמר כי תועבה היא לפני ה' מפני התקלה הנולדת מדבר זה, ולכך סיים ופירש הטעם שלא תחטיא את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך, כלומר לא יהיה דבר זה גרמא לחטא בעריות שיהיו מחליפים נשותיהם זע"ז:

ברם אשר שאלת איך קרי עלה הכתוב אשר הוטמאה, והלא נשאת לשני בהיתר אחר שגרשה בעלה, ואיך אם זינתה תוכל לשוב לבעלה ולא קרינן בה הוטמאה, ואם נשאת בהיתר קרינן בה הוטמאה, נראה בס"ד תשובה לזה היא, כי נודע, שהאשה אחר שנשאת לא תתייחס לשם אביה אלא לשם בעלה, וכאשר תמצא עד עתה המנהג באירופא ושאר מקומות, שאם דינה בת יעקב נשאת לראובן אין קורין אותה דינה בת יעקב, אלא קורין אותה דינה ראובן, וגם היא חותמת שמה דינה ראובן, ואינה חותמת דינה יעקב, וכאלו היא בתו של ראובן בעלה כאשר יחתום שמייחס שמו לשם אביו, ולכן כל אשה נחשבת בת לבעלה, ולכן אמר ר"י בגמרא מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא אני קורא אותה ביתי, והיינו הטעם, כי ביתי בדגש הוא ר"ל בת שלי, שהיא תתייחס אלי כאלו אני אביה אשר ילדתיה, ולכן גבי מרדכי הע"ה כתיב על אסתר ותהי לו לבת, וארז"ל אל תקרי לבת אלא לבית, כי היתה אשתו ממש, ולכן כתיב בישעיה סי' ד' והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום לאמר לחמינו נאכל ושמלתינו נלבש רק יקרא שמך עלינו, כי התקשרות האשה עם בעלה הוא בשם, שיהיה שם בעלה נקרא עליה כאלו הוא אביה ממש:

ועל כן אם גרשה ראובן אע"פ שזינתה עם שמעון לא נקרא שם שמעון עליה, דאם עשתה עון ונטמאה בזנות אין זו הטומאה נוגעת בכבוד בעלה, כי היא לא זינתה תחתיו ולא מעלה מעל באישה, כיון דגרשה ורק היא עשתה מעל בינה לבין קונה ולא נגעה בכבודו של בעלה, אבל אם נשאת לשמעון, דאז נקרא שם שמעון עליה, כיון דנשאת לו, כי עתה תתייחס לשם שמעון שקורין אותה דינה שמעון והיא חותמת דינה שמעון, נמצא פקעה שם ראובן בעלה הראשון ממנה, כיון דהניחה עם שמה שם שמעון, ולכן נחשבת לראובן בעלה כאלו היא נטמאה בעודה תחתיו שנמאסה לו, מאחר שהניחה עליה שם אחר:

ואעפ"י דעתה גרשה ראובן ולא נקרא שמו עליה, עכ"ז ראוי שיקרא שמו עליה, דהיינו שישא אותה, ואז נקראת על שמו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, והו"ל כאלו גם אחר גירושין שמו עליה, כיון דעדיין לא הניחה עליה שם אחר, מה שאין כן אם נשאת לשמעון שהניחה עליה שם אחר במקום ראובן, נמצא נגעה בכבודו, על כן חשובה בעיני בעלה הראשון כאלו נטמאה, ולז"א הכתוב אחרי אשר הוטמאה, כלומר נמאסה בעיניו, כי טומאה הוא לשון מאיסות, או הכונה כאלו הוטמאה שזינתה תחתיו דאסורה לו, כך היא נחשבת בעיניו, ולכן תמצא אפילו אלמנה אם תנשא לאחר יגיע צער לבעלה הנפטר שבזה פקע שמו מעליה ונתנה אחר במקומו, כי גם האלמנה נקשר שמה בשם בעלה ולא בשם אביה כנודע:

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב:ז). נ"ל בס"ד, הנהר נקרא שלח, וכתיב ונהר יוצא מעדן היא החכמה הנקראת עדן, והחכמה היא בראש, ונהר הנקרא שלח ימשך מן החכמה שבראש שהאדם עוסק בה, ולז"א חש בראשו יעסוק בתורה, כי מי שאינו עוסק בתורה שהיא באות ל' יסתלק אות ל' מן שלח וישאר חש, לכן חש בראשו יעסוק בתורה כדי להשלים אות ל' באותיות חש, ויהיה שלח, שהוא נהר המעלה מים מן עסק התורה מלמטה למעלה, וזה הנהר תעלה אותו לאם היא הבינה, ובזה את הבנים תקח לך אותיות הבנים הם מ"ה ב"ן, כי היו"ד אינה יוצאה במבטא, שע"י השפעת הבינה יזדווגו מ"ה וב"ן שהם תפארת ומלכות, ותקח לך מהם השפעה ונשמות חדשות, והארכת ימים, שתזכה לקבל שפע מכל הי"ס שכל א' כלולה מעשר כמספר ימים:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד רמז הכתוב כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, שבא הכתוב כאן ליתן עצה טובה נפלאה לאדם בין בעניינים הגשמיים של משא ומתן שלו, בין בעסק התורה, ועצה זו צריכה לכל אדם בין בעל משא ומתן, בין אם הוא חכם ועוסק בתורה כי רובא דעלמא מגיע להם נזק מדבר אחד ואין מרגישים בו, על כן כולם צריכין לעיצה טובה זו, וגם אני העבד בכלל, ואני תפלה שיעזרנו השי"ת להזהר בעיצה טובה זו הן בגשמיות הן ברוחניות, והענין הוא, דאיתא בספר כ"מ סי' צ' וז"ל, איתא בגמרא, דסנהדרין דף כ"ו אמר עולא מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה, ופירש רש"י ז"ל מחשבה שהאדם מחשב כך וכך אעשה כו"כ תעלה בידי מועלת להשבית הדבר שאין מחשבתו מתקיימת אפילו לדברי תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגרסה, עכ"ל. הנה דבר זה ביאר אותו רש"י ז"ל בלשון קצר כדרכו הטוב לדבר בלשון קצר, ואתה המשכיל קבע אותו על לוח לבך תמיד, כי טבע האדם להיות מתאוה טובה ועושר, ויש שהוא מחשב תמיד ומצייר בלבו אופנים והמצאות שבהם יהיה לו סך כו"כ מעות, והוא שיקנה סחורה פ' וישלחנה למקום פ' ופ' וירויח בה כו"כ למאה ויחזור ויקנה בסך כו"כ וירויח כו"כ, וגם יעסוק בעסק פו"פ וירויח כו"כ, והוא מצייר בדעתו המצאות של רווחים, והוא הולך ושוב בציורים אלו בדעתו תמיד, על כן האדם הפקח צריך להזהר כשיבואו אליו מחשבות כאלה, אשר בנויים על תוהו, שידחה אותם מלבבו תכף ומיד, וכ"ש שלא יהיה מעמיק בהם כלל ועיקר, עכ"ל:

נמצא דמיונות וציורים אלה שהאדם מדמה ומצייר בדעתו באופנים שיהיה לו בהם הצלחה והרוחה גורם בזה הפסד לעצמו, שתהיה מחשבה זו מועלת להשבית ההצלחה וההרווחה שלא תבא לידו בפועל, וכמ"ש רש"י ז"ל, וזה הוא ענין עיון תפלה שמנעו רז"ל את האדם ממנו בכל יום ואסרו אותו עליו, מפני שבאמת נזוק על ידו, ודבר זה של עיון תפלה עניינו הוא כך, דהיינו שהאדם המתפלל לפני הקב"ה על טובה והרווחה הוא מעיין בה בדעתו, כלומר שעושה בדעתו אופנים בעבור השגת הטובה שהוא מבקש אותה מהקב"ה בתפלתו שמצייר בדעתו באיזה אופן תבא לידו הטובה אשר הוא מבקש ומתפלל בעבורה, וזה הוא הנקרא עיון תפלה שהוא מעיין ומחשב בדעתו לעשות כו"כ אשר על ידם הוא ישיג הטובה שמתפלל עליה, ולכן בעיון תפלה זה הוא מפסיד הטובה אשר הוא מתפלל עליה שלא ישיגנה ולא תבא לידו, והפסד זה מגיע לו בדין ובמשפט, יען כי כיון שהוא מצייר אופנים למעשיו שחושב שעל ידי שיעשה כו"כ תגיע לו טובה והרווחה שהוא מתפלל בעבורה, נמצא הוא סומך להשיג הטובה על יד מעשיו, כי הוא מתחכם לעשות כו"כ כדי שישיג כו"כ, ואם הוא סומך על הקב"ה די לו להתפלל לפני הקב"ה על השגת הטובה וההרוחה, והשי"ת הוא יודע באיזה אופן תגיע לו הטובה וההרוחה אשר בקש ממנו בתפילתו עליה:

ואם ישאלך לבך, הרי אם האיש הזה נכתב לו בראש השנה שיהיה לו באותה השנה הצלחה כו"כ וטובה והרווחה גדולה כו"כ, והיה לו עיון תפלה שהיה מחשב ומצייר בלבו מראשית השנה תמיד ימים ולילות ציורים ואופנים להשיג בהם טובה והרווחה, איך יהיו אלו המחשבות גרמא לבטל הטובה שנפסקה לו בר"ה ואיך יפסיד מה שנכתב לו בפנקס למעלה. התשובה לזה הוא כי יתקיים בו כמאמר רז"ל על החלום שאמרו חלמא טבא לפעמים, חדוותיה מסתייה, ולא יתקיים בפועל הטוב שראה בחלום, וכן זה האיש כשהוא מצייר בדעתו הרווחתו והצלחתו עד סך כך וכך תהיה שהוא סך רב, ובאיזה אופן תגיע לידו וכמה עונג והנאה מגיע לו ממנה, הנה בודאי יהיה שמח [דנדמה לו לפי שעה] כאלו קבל הטוב בידו ומונח אצלו, וכיון שהוא חטא במחשבה זו לתלות הטוב אשר התפלל עליו לפני הקב"ה בכוחו ועוצם ידו כי הוא מבין ומזמין אופנים ועצות איך ישיג הטוב הזה, דנמצא אינו סומך בזה על הקב"ה באמיתות כדאמרן, לכן זה עונשו שיאמרו עליו בבית דין של מעלה חדוותיה מסתייה ולא יבא הטוב לידו בפועל:

ואמרתי משל על ענין זה, מעשה ידועה שמספרים העולם, לאחד שהיה עסקו לצאת אל הערביים לקנות מהם ביצים ותרנגולים להביאם לעיר למוכרן בשוק בריוח מעט שממנו מתפרנס בכל שבוע ושבוע, אך מזה העסק אינו עולה לו אלא ריוח שיפרנס בו ב"ב בצמצום וטרחתו בעסק מרובה מאד שהולך ברגליו יחף כמה שעות בהולכה והובאה ממקום הערביים עד ביתו ויהי היום היה נושא על ראשו סל שיש בו יותר מן אלף ביצים, וגם נושא שתי אגודות של תרנגולים משולשלים על כתפיו והולך יחף בדרך ממקום הערביים לבא העירה כדרכו בכל שבוע, ובעודו מהלך והסל על ראשו והאגודות על כתפו חשב מחשבות בלבו עד מתי יהיה עוסק בעסק שיגיעתו מרובה והרווחתו מעוטה בתכלית המעוט והצמצום, שלא יהיה פרנסה אלא של עניים ודלים, הנה נא לי בסל אלף בצים ושתי אגודות של תרנגולים על כתפי, וכשאגיע לעיר לא אלך לשוק למכרם אלא אוליך הכל לביתי ואשכיב התרנגולים על הבצים, ואז יהיה לי מכל ביצה אפרוח אחד ואחר עשרה ימים יהיה בידי אלף אפרוחים מן אלף ביצים שיש לי, והאפרוחים כולם יהיו נקבות, ואז אחר איזה ימים יגדלו האפרוחים ויולידו לי אלף ביצים ביום אחד, והביצים יצא מהם מכל אחת אפרוח נקבה, וכולם יטילו ביצים, ואשכיב לכמה אלפים אפרוחים על כמה אלפים ביצים ועשה חשבון בדעתו כי במשך חודש או שני חודשים יהיה לו שני מאות אלף תרנגולים, ואז ימכור אותם כל אחת בדינר אחד של כסף לפחות, ונמצא בידו שני (אלפים) [מאות אלף] דנרי כסף, ואז אשליך מידי עסק זה ואקנה צמר בשני מאות אלף דנרים ואשלחנו ללונדון, וימכר בריוח חמשים למאה לפחות, ויקנו לו מלונדון סחורה בדמי הצמר ואביאהו למדינתי ואמכור אותה בריוח חמשים למאה לפחות, ואחזור ואקנה סחורה אחרת מלונדון של צמר גפן ואמכרנה במדינתי, וכעזה"ד מסחורה לסחורה, ובכולם הריוח אינו פחות מן חמשים למאה. בקיצור היה עושה חשבון בדעתו שבמשך שלשה שנים יהיה בידו חמש מאות אלף זהב ליר"א, ואז יקנה לו חצר פ' ופנדק פ' וגנות ופרדסים, וכמה חניות לשכירות באופן שיהיה עשיר מופלג כמו רושילד, ואז אין עשירי מדינתו נחשבים לפניו כקליפת השום, ומוכרח שיהיה הוא הנשיא וראש הקהל במדינתו, וכשיגיע יום הלידה או יום הג'לו"ס של המלך המולך במדינתו שצריך שיכנסו בו ביום כל גדולי העיר לברך את המלך, במוכרח שהוא ילך בראש ואז בא לחשוב איך ישתחוה למלך כשיכנס לפניו לברכו וינסה בעצמו להשפיל שתי ידיו בהרכנת ראשו וכריעת חצי גופו, וכיון שעשה כן לדמיון אז נפל הסל שהיה מלא ביצים ומונח על ראשו לתוך נקרת בור עמוקה שהיתה מלאה עד חציה סלעים וישתברו כל הביצים, וגם אגודות התרנגולים נפלו לשוחה עמוקה וימותו רובם, ובשמעו קול משבר הביצים בנפילת הסל, אז הקיץ מן תרדמת מחשבותיו, וירא שלא נשאר בידו כלום אין כאן ביצים אין כאן אפרוחים אין כאן דנרים והין כאן בתים וחצרות וכרמים ואין נשיאות ואין גבירות ואין חצר מלכות, אבל יש שם ביצים כולם שבורים ותרנגולים מתים פגרים, ע"כ. נמצא זה שעלתה מחשבתו בדמיונות שוא ותוהו עד שהביאתו מחשבתו לעמוד לפני המלך אז הועילה מחשבתו זו לאבד מידו גם המעט שהיה לו, ולא נשאר לו מקום מוצא לפרנסתו כי הקרן שלו אבד ב"מ:

כן האדם אם יגביר דמיונותיו במחשבתו לצייר בדעתו לעשות אופנים כדי להשיג ההצלחה וההרווחה תהיה מחשבתו סיבה לקלקלתו, דאז השמחה המועטת שתהיה לו בעת שהוא מצייר טובתו והצלחתו במחשבתו תאבד ותפסיד את הטובה וההרווחה שנפסקה לו בר"ה ע"פ הטענה שטענתי בתחלה בדבר זה של עיון תפלה, וצריך האדם לדעת בבירור כי כל אלו הדמיונות שעולים בלבבו הם מעשה שטן כדי להפסידו ולחסרו טובה בפועל, כי יודע השטן שהמחשבה מועלת להפסיד האדם אפילו לדברי תורה, וכנז' לעיל בגמרא, ולכך יזדרז האדם ויתגבר על טבעו לדחות דמיונים וציורים אלו מלבבו ומוחו:

ובזה יובן הכתוב כאן, כי תבנה בית חדש, בא הכתוב לתת עצה לאדם ואמר כי תבנה בית חדש, כלומר רעיון חדש אשר בו תבנה ותתכונן בעולם הזה להתעשר, ועשית מעקה לגגך, כלומר המחשבה מכונת בשם גג כנז' במפרשים מפני שהיא עליונה שוכנת בראש האדם שהוא גג הבית, כי הגוף עצמו נקרא בית, כמ"ש אשר לא יזועו שומרי הבית, ואתה צריך לעשות גדר לגגך היא המחשבה שאתה מחשב על השגת הטובה וההרוחה בעולם הזה שלא תתפשט בך בעומק לחשוב מחשבות בדמיונים וציורים שבהם תשיג טובה והרווחה שאתה מבקש לקנות לך באושר עולם הזה, ולא תשים דמים בביתך, דמים לשון דמיונים, כלומר לא תשים בביתך הוא המוח והלב שלך דמיונים וציורים באופנים שבהם תהיה משיג הטוב והריוח שאתה מקוה ומבקש להיות לך באושר עולם הזה, יען כי ברבוי המחשבה והדמיון והציור אשר תשים בלבך ומוחך בזה יפול הנופל ממנו, הנופל הוא אושר עולם הזה שדרכו ליפול שאין לו קיום ועמידה, וע"י הדמיון והמחשבה אשר אתה מרבה בו יפול ויחסר זה האושר ממנו, ר"ל מכח הרעיון הזה עצמו שיהיה לך בו גורם לו המחסר וההעדר, דאפילו אם נפסק לך ביום ר"ה להיות לך טוב וריוח באושר עולם הזה, הנה עתה ע"י הדמיון שאתה מרבה בקרבך יצא ממך ולא יגיע לידך:

או יובן כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך, ע"פ מ"ש בזוה"ק, דהבונה ביתו צריך לומר בעת שבונה שהוא בונה לשמא קדישא, ובזה לא תוכל הסט"א ליכנס בו וכנז' בזוה"ק פ' תזריע דף נ"א ע"ש, וז"ש כי תבנה בית חדש ועשית לו מעקה, ר"ל שמירה, כמ"ש רש"י ז"ל, לגגך, גגך מספר שם הוי"ה והלמ"ד משמש במקום את ר"ל תעשה לו שמירה ע"י שאתה מזכיר עליו שמא קדישא שהוא מספר גגך, ועי"כ יפול ר"ל יחסר הנופל זה כח הרע של הקליפה ממנו, שיהיה הבית נשמר ע"י שמא קדישא: