כי תשא את ראש בני ישראל (שמות ל:יב). נ"ל בס"ד דרמז הכתוב לפי דרכו על מה שאמר משה רע”ה ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, דלכך לא נכתב שמו בפרשת תצוה. ופרשתי בס"ד מה שלא נכתב שמו הטוב בפרשת תצוה, הוא עצמו בקש זאת בדברים אלו על הדבר הזה שלא יכתב שמו בפרשת תצוה, וקיים השי"ת את דבריו והיינו כי תיבת מספרך תחלקנה לשנים וקרי בה מספר ך', דחומש בראשית יש בו י"ב פרשיות, וחומש שמות יש בו י"א פרשיות ונמצא פרשת תצוה היא פרשה ך'. וידוע כל פרשה נקראת בשם ספר, ונמצאת פרשת תצוה היא ספר ך'. הרי עשה הקב"ה כדבר משה רע”ה שלא כתב שמו בספר ך' שהוא פרשת תצוה. ומשה רע”ה בקש כן בעבור טובת ישראל, להשביע עיניו של שטן שיתפייס בזה ולא ירבה בקטרוג שמקטרג על ישראל לכלותם ח"ו, כי שמח בזה שנחסר שמו מפרשה אחת, וחשב דבר זה לגרעון ח"ו ונתפייס בזה. ועוד מצינו במשה רע”ה שעשה חסרון בשבח הגדול שנכתב בתורה והאיש משה עניו מאד, שלא כתב עניו מלא ביו"ד אלא ענו בלא יו"ד, והרואה יחשוב שזה החסרון של היו"ד מתיבת עניו הוא גרעון אליו, כלומר אינו עניו שלם, ובאמת הוא שבח שגם בזה כיון להשביע עיניו של שטן, בראותו חסרון זה בפטרונם של ישראל, ובאמת הוא שבח לו, ויש לו זכות ונשיאות ראש בזה. ונראה שגם זה הענין של חסרון היו"ד בתיבת עניו נרמז בדברו שאמר מחני נא מספרך, דקרי בה מספר ך'. דהיינו קמ"ץ תחת אות פ', והיו"ד במלואה עולה מספר ך'. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל, כלומר חסרון שמו מן פרשה ך' וגם חסרון אות יו"ד מן תיבת עניו אינם גרעונות ח"ו למשה רע”ה שהוא ראש בני ישראל, אלא אדרבא תשא את ראש בני ישראל, עושים לו נשיאות ומעלה, כי שבח וזכות יש לו בה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דארז"ל בגמרא כהנים גדולים מושחין אותם כעין כי. ואמרו בגמרא מאי כעין, ומסיק ר"ל כ"ף יונית כזה /. וכתבתי בס"ד הכונה עושין לו המשיחה כזה, שיש מצד אחד העלאה מתתא לעילא, ומצד אחד ירידה מעילה לתתא, כי כל כה"ג אשר כל ישראל תלויים בו כמ"ש קהל עדתינו עליך יסמוכו ועל ידך תהיה סליחתנו, צריך שהוא צדיק שמעלה אור מ"ן מתורה ומצות והקטרת קטורת וקרבנות מתתא לעילא, ואז עי"ז יוריד שפע מעילא לתתא, ולכן כשמושחין אותו מושחין כעין כף יוני שהוא כזה /. וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל כלומר ראש בני ישראל שהוא כה"ג, תעשה לו משיחה בראש כעין כי, שהוא כף יוני:

ועוד נ"ל בס"ד, דארז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, דמ"ש וישכב את בלהה וכו' היינו שבלבל יצועי אביו, שמנע ממנו הזווג אותה הלילה, שהיה רוצה להזדוג עם בלהה ולהביא ממנה תאומים לכך העלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה. ויש הוכחה לראובן שלא חטה בערוה משני דברים, והם הא' כשבירך יעקב אע"ה את מנשה ואפרים שעשאם שני שבטים, אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הטיל אות כ"ף של הדמיון בראובן, וכיון שדימה את פרים הצדיק לראובן ולא עוד אלא עשאו טפל אליו, באומרו אפרים כראובן, ש"מ דלא חטא בערוה, דאם חטא בערוה איך ידמה את אפרים הצדיק אליו. ועוד יש הוכחה אחרת ממ"ש בפרשת פינחס אלה משפחות הראובני אלה משפחות השמעוני, בכל השבטים לא הוסיף אות יו"ד אלא דוקא בראובן ושמעון, שקראם ראובני ושמעוני, אע"ג דהוסיף אות יו"ד במשפחות צפוני חגי אראלי וכיוצא, עכ"ז בשם העצם של כל השבטים לא הוסיף יו"ד אלא רק בראובן ושמעון כדי להציל את ראובן מן לזות שפתים, שלא יאמרו חטא בערוה בענין בלהה ח"ו, לכך הוסיף הקב"ה אות יו"ד מראש שמו עליו, וקראו ראובני, כי הצדיק בענין ערוה מאיר בו אות יו"ד דשמא קדישא, הרמוזה בתוך אותיות איש, וכן לשמעון ג"כ הוסיף אות יו"ד להצילו מחרפת הזנות שעתידין שבטו לחטוא בה, ללמד שאין הפגם הזה מגיע לאב השבט שהוא שמעון, ורק יגיע ונוגע לנשיא שהוא זמרי בלבד. נמצא ראובן שהוא ראש שבטי ישראל, יש לו נשיאות ושבח ומעלה משני אותיות כ"י, שהם אות כ' דנקיט יעקב אע"ה בברכה של אפרים שדמהו לראובן בכף הדמיון ועוד מן אות יו"ד שהוסיף בראובני כדאמרן, וז"ש כי ר"ל כ"ף של כראובן ויו"ד של ראובני תשא את ראש בני ישראל, יהיה מהם נשיאות לראש בני ישראל שהוא ראובן:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, בא הכתוב לתת טעם איך יועיל מחצית השקל שהוא גשמיי ודומם, להיות כופר נפש שהיא קדושה וחלק אלוה ממעל היא. ונ"ל בהקדים מעשה באחד גביר עם הארץ, שהיתה דירתו בכפר אחד רחוק מן המדינה הגדולה שש שעות, ששם יש לו שדות וכרמים וצאן ובקר, ואינו בא למדינה אלא ביום שיש לו יאר צייט של אביו לומר קדיש בעבורו, כי אביו נקבר במדינה ההיא, ונזדמן פעם אחת שהיה יום יאר צייט ביום שבת, ודרכם לומר קדיש מן יום שבת, הקודם לשבת יאר צייט, והוא בא מן הכפר בערב שבת, ולהיותו אוהב כבוד הרבה אמר לשמש בית הכנסת שיושיבו על כסא במקום נכבד, והוא יתן לו מתנה חשובה. א"ל השמש יש אצל כסא הרב של המדינה כסא ריקם שאין בעליו במדינה, עתה אני אושיב אותך שם אצלו מימין הרב, וישמח על זה, ויקח הטלית והסידור שלו וינחהו על הכסא שהוא אצל כסא הרב, וזה האיש הוא עם הארץ, ורק תפלה יודע לקרות מן הסידור, ובליל שבת חשב כי למחר הוא יושב אצל הרב לעיני הכל, וכולם יודעים שהוא עם הארץ וילעוגו עליו, לכן נתחכם בדעתו לעיין בסידור התפלה אולי ימצא איזה שאלה קשה בנוסח התפלה, וישאל מן הרב לפני אנשי בית הכנסת, וידעו שהוא אינו עם הארץ, וטרח כל הלילה לעיין בתפלת שחרית של שבת, ולא מצא מה לשאל ומה להתקשות, והלך בבוקר וישב אצל הרב ולא דבר עמו כלום. ואחר שיצא בבוקר מן בית הכנסת סעודת שחרית לקח עוד הפעם הסדור של תפלת שבת, וההחיל לעיין בתפלת מנחה של שבת, ואחר עמל וטורח מצא לעצמו קושיא חזקה במ"ש אחר העמידה פסוק אדם ובהמה תושיע ה', ונתקשה קושיא גדולה איך הניח הכתוב הבהמה אצל האדם ורב המרחק ביניהם, ושמח מאד על אשר מצא בדעתו קושיא גדולה הזאת, ואחר שהלך בעת מנחה לבית הכנסת וישב אצלו סמוך לכסא הרב, אז פתח פיו קודם שהגיע העת, בעוד שהקהל רובם באו לבית הכנסת, והוא פתח הסידור לעיני הכל, ויאמר אל הרב יש לי כאן קושיא גדולה שאומר כאן הפסוק אדם ובהמה תושיע ה', מי הביא הבהמה אצל האדם. ויענהו הרב הנה השמש הביא הבהמה אצל האדם, והיושבין כולם צחקו צחוק רב בשמעם תשובת הרב, והאיש הזה הרגיש שהם צוחקים עליו, אך לא ידע למה צוחקים, כי לפי דעתו הוא הקשה קושיא גדולה, ולא הבין דברי הרב במה שאמר השמש הביא, כי השמש מאן דבר שמיה כאן, וכיון שלא הבין לא דבר עוד עם הרב, ושתק, ואחר התפלה כשהלך לביתו קרא את השמש, ויאמר כו"כ שאלתי היום בשעת מנחה, וכו"כ השיב הרב ולא הבנתי דבריו, ולא ידעתי למה צחקו הקהל, ויאמר לו השמש צחקו עליך, שנודע להם אתה עם הארץ ואינך מבין במה הכתוב מדבר, והרב אמר לך השמש הביא בהמה כמוך אצל האדם שהוא הרב, שהשמש הושיב אותך על הכסא סמוך לכסאו, ונזדמנה מליצה זו בפי הרב, ע"פ סגנון השאלה שלך:

ויאמר זה האיש לשמש מה תיקון אעשה לדבר הזה שיכירו בי הקהל שאני למדן, והרב הטיח דברים כנגדי שלא כהוגן לחשוב אותי בהמה, ויאמר אני אתקן אם תתן לי עשרה זהובים, ויאמר אני אתן. ויאמר לו אני אשים דברים בפיך שתדבר בהם בשבת הבאה עם הרב בפני הקהל, ובזה תנצח אותו בעבור הבזיון שביזה אותך היום, וילמדהו לומר בשבת הבאה להרב, אני שאלתי אותך בשבת שעבר על פסוק אדם ובהמה תושיע, כך כונתי לומר. למה חיבר הכתוב הבהמה עם האדם באומרו אדם ובהמה, והיה להפרידם ולא יזכירם ביחד, כ"א אדם תושיע ה' וגם הבהמה תושיע, ולמה זכר אותם במשקל שוה זע"ז אך אני כך ישבתי הקושיא הזאת, כי מ"ש אדם קאי על הנפש שנקראת אדם, ומ"ש בהמה קאי על הגוף שנקרא בהמה לגבי הנפש, ואע"פ שיש הפרש גדול בין ערך הנפש לבין ערך הגוף כרחוק מזרח ממערב, עכ"ז הזכירם ביחד בבת אחת, כי ראוי לכבד את הגוף מפני שהוא כלי ומלבוש שבתוכו דרה הנפש, והיא מתכבדת מאד ע"י חנותה בתוך הגוף, כי בהיותה למעלה קודם שירדה למטה ודרה בגוף, אין לה רבותא מצד הקדושה שלה, כי יש כמה אלפי רבבות מלאכים כולם קדושים כולם טהורים, ומאי רבותא דידה, אבל כיון שדרה בתוך הגוף שהוא חומר עכור, והיא נשארה בקדושתה, יש לה רבותא ומעלה גדולה, וכיון שהיא מתייקרת מצד הגוף, לכך ראוי לכבד את הגוף ולהזכירו עמה ביחד, ואמר אדם ובהמה תושיע ה', דכללם בחדא מחתא, ומכאן אנחנו למידין כיון דהחכם מתייקר יותר מחמת עם הארץ, כי החכם בין החכמים מאי רבותא דידיה, לכן ראוי ליקר את עם הארץ. וחזר על דברים אלו כל השבוע מאה פעמים, עד שלמד היטב, והיו שגורים בפיו, ואמר אותם להרב בשבת שניה, והיו דברים אלו מדקרות חרב לדברי הרב שבזהו בשבת שעבר, באימרו השמש הביא הבהמה אצל האדם, ע"כ:

וכן הענין כאן, אל תתמה איך יתכבד חלק החומר הדומם להיות פדיון נפש קדושה ורוחנית, והיינו מאחר דהנפש מתכבדת ומקבלת מעלה ושבח גדול מצד הגוף, שהוא חומר עכור השוכנת בקרבו, והוא נברא עפר מן האדמה שהוא מין הדומם, לכך יתכבד חלק החומר שהוא שקל כסף שהוא מהמין של הגוף, להיות פדיון לנפש הרוחנית. ובזה יובן כי תשא את ראש בני ישראל הנשמות הקדושות הם נקראים ראש של בני ישראל, כי הנשמה מאירה לאדם כמו הנר שעומדת למעלה מראשו, כדכתיב נר ה' נשמת אדם, כי יש חלק ממנה בתוך הגוף, ויש חלק למעלה מראשו של אדם, תשא אותם לתת להם נשיאות ומעלה לפקודיהם, ר"ל מחמת הגופים החמריים שהם גנוזים בתוכם, כי תיבת לפקודיהם היא לשון גניזה והנחה, כמו והיה האוכל לפקדון, וכן ויפקדו את ירמיהו בחצר המטרה, שהוא לשון גניזה והנחה, וכן כאן אמר לפקודיהם על הגופים החמריים שהושמו הנשמות בהם, ומחמת כן יגיע נשיאות ומעלה להנשמות שהם ראש לבני ישראל. ומחמת כן אתה מוצא טעם מספיק שיתנו כופר נפש הרוחני מדבר שהוא חמרי ודומם, שהוא ממין של הגוף, וכדאמרן, דמאחר שיש נשיאות ומעלה וחשיבות לנפשות שהם ראש בני ישראל מן הגופים החמריים שנפקדים בהם, על כן יש טעם לתת מדבר גופניי וחמריי כופר לנפש שהיא רוחנית, וכאשר פירש השמש בביאור הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', שקאי על הנפש והגוף שהזכירם שניהם יחדיו בכבוד שכבדם ביחד בישועה אשר יושיע ה':

עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' (שמות ל:יג). איתא באמרי רז"ל, למה עשרה גרה כנגד מה שעברו על עשרת הדברות, וקשא מה שייכות יש לשמנה דברות עם העגל, דנראה לכאורה אין שייכות לעין העגל אלא רק בדבור אנכי ולא יהיה לך. ונ"ל בס"ד הכונה ע"ד מעשה בתלמיד א' שבא לפני רבו במוצאי פורים, וא"ל רבי אני בשנה זו קיימתי במצות השתיה בפורים תרין מעשרה ממה שאני נוהג לקיים בפורים בכל שנה, אמר לו רבו שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ויען חבירו ויאמר לו שקר אתה אומר כי הן הני היתי עמך בסעודת פורים בשנה זו, וראיתי ששתית קנקן אחד מלא, ולפי דבריך היית שותה בכל שנה עשרה חצאי קנקנים, וזה א"א שאם ישתה כן ימות, א"ל לא שקרתי כי אין אני אומר על שיעור השתיה, אלא אני אומר על דבר הצווי של מצות השתיה, דאמרו בגמרא חייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, נמצא הצווי של חז"ל על מצות השתיה הוא עשרה תיבות מן תיבת לבסומי עד הסוף, ואני בכל שנה הייתי מקיים כל העשרה תיבות ההם של מצות חז"ל כולם. ורק בפורים דשנה זאת לא שתיתי הרבה להגיע למדרגה של עד דלא ידע, ורק שתיתי שיעור שאתבסם בו בלבד, ונמצא לא קיימתי אלא שתים תיבות מן הצווי שהוא לבסומי בפוריא, והשמונה תיבות עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי לא קיימתי ע"כ. וכן הענין כאן בענין העגל, אותם שחטאו במעשה מהם נהרגו מהם נגפו, והנשארים אין בידם אלא חטא של הרהור הלב, שבעת שיצא העגל באש אפשר שעלה בלבם הרהור לחשוב שיש בו ממש ח"ו, ולכן אלו לא עברו אלא רק על שלשה תיבות דאנכי ה' אלהיך, ושבעה תיבות של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי בזה הכתוב נצטוו על הרהור, דכתיב על פני ר"ל בלב, אשר רק אצלי גלוי הדבר שבלב וזהו כונת רז"ל שאמרו הטעם שהנשארים הביאו עשרה גרה בעבור עון העגל שעברו על עשרת הדברות, ר"ל דבורים שהם עשרה תיבות של אנכי ה' אלהיך ושל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכמו דנקיט אותו תלמיד חשבון של תרין מעשרה על תיבות לשון הצווי של המצוה, ולא על שיעור המצוה שהיא השתיה:

העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' (שמות ל:טו). נ"ל בס"ד בא הכתוב ללמד הטעם שצוה השי"ת שיהיו שוים הכל בנתינת השקלים, שכל אחד יתן מחצית השקל הן עשיר הן דל, שאם היה מצווה שיקחו מכל אחד כפי יכולתו ועושרו היה מסתבב מזה קטטות ומריבות, כי על דבר זה ליקת מכל אחד כפי עושרו צריך להעמיד אנשים מעריכים שיעריכו לכל אחד לתת עליו סך כפי ממונו, ועי"כ באין לידי מריבה, כי העשיר יריב עם המעריכים לומר שקצבו עליו סך יותר מכדי יכלתו, והיה ממילא נולד מזו המצוה מחלוקת ומריבה, והדל שניכר שהוא דל ואין עליו אלא דבר מועט אע"פ שאינו עושה מריבה בשביל עצמו, כי על הדלים אין מניחים אנשים מעריכים אלא הדל הוא מעצמו יביא דבר מועט שהוא שיעור נתינה בדוחק. עכ"ז הוא יריב בעבור קצבות שקצבו על העשיר, כי יאמר המעריכים עשו משוא פנים לעשיר זה שקצבו עליו מאה, והוא ראוי ליתן אלף. או קצבו עשרה והוא ראוי ליתן מאה, ונמצא גם הדלים הם מריבים בעבור קצבות של האחרים שקורין תגר עליהם, וכיון דנולד מהמצוה קטטות ומריבות, אין ראויה להיות נקרא עליה תרומת ה' ואין ראויה להיות כפרה על הנפשות, וז"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל וכו', כלומר רק סך זה יתנו כולם בהשוואה אחת, והטעם שאני מצווה שיתנו כולם בהשוואה אחת, כי עי"כ העשיר לא ירבה, לכון מריבה כמו וירב העם עם משה, שאם לא יתנו כולם בהשוואה אחת צריך להעמיד מעריכים שיעריכו לכל אחד כפי ממונו ויקצבו עליו, אך עתה לא ירבה, ר"ל לא יריב ויתקוטט, וכן הדל לא ימעיט, כלומר הדל אע"פ שאין לו לריב בשביל עצמו, כי הוא דל ואין עליו מעריכים, אלא הוא יתן סך הפחות שהוא שיעור נתינה בדוחק, עכ"ז היה קורא תגר על קצבה שקצבו המעריכים על העשירים, לומר דבר מועט קצבו עליהם שזה שקצבו עליו עשרה צריך לקצוב עליו מאה, ומי שקצבו עליו מאה צריך ליתן אלף, מה שאין כן עתה שהכל מביאים בשוה ע"פ מצותו יתברך, אין אומר ואין דברים ואין כאן קטטות ואין כאן מריבות, ובזה תהיה המצוה ראויה להיות נקראת תרומת ה', שיהיה בה כח לכפר על נפשותיכם:

ועשית כיור נחשת וכני נחשת לרחצה (שמות ל:יח). הנה ידוע שהכיור וכנו נעשה ממראות הצובאות, וכמ"ש בפרשת ויקהל, ופירשו שם רש"י ז"ל וראב"ע ז"ל, שהיה ביד בנות ישראל מראות מנחשת זך ממורט שרואות בהם כשהן מתקשטות וכו' ע"ש, והטעם שבחר השי"ת בזה, כתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, כי אמרו רז"ל למה נעשה כיור וכנו ממראות הצובאות, אלא לזכור זכות נשים שהיו במצרים, שבראותם שבעליהן מחמת קושי העבודה שהיה עליהם לא היו נזקקין להם, ויראו פן יאבד זרע ישראל ח"ו, על כן היו יוצאות השדה ומרחיצות אותם במים שהיו מביאים אותם מן הנהר, ומחמין אותם בעבורם, והיה הקב"ה מזמין להם דגים תוך המים, והיו שופתות שתי קדרות א' בשביל רחיצה לרחוץ בהם בעליהם מטיט ומכל טינוף, וא' לבשל בה הדגים בשביל אכילה להאכילם, ואחר רחיצה במים חמין ואכילתם הדגים ששבה רוחם עליהם ונחו מיגיעתם, היו מביאים מראות הצובאות ומסתכלות בהם, ועושים שגם בעליהם יסתכלו במראות אלו, ומדברים עמהם בשיחה נאה ודברי שחוק, עד בואן לידי תאוה, והיו נזקקים להם, ועי"כ נמשך זרע ישראל בקדושה ובטהרה, ולא שלטו בהם גוים, ובזכות מצוה זו שהיתה כונתם בזה לש"ש, רצה הקב"ה שמאותם מראות הצובאות אשר על ידם נתרבה זרע ישראל בקדושה, יעשו כיור וכנו לרחצה קודם עבודה, כנגד מה שהיו מרחיצות ומעוררים אותם לדבר מצוה ע"י מראות הצובאות, ולכך היו חביבין לפני הקב"ה מראות הצובאות אע"פ שהם עשויים בעבור קשוטי נשים, שמתייפים ומתקשטים הנשים את עצמן ע"י מראות הצובאות שיסתכלו בהם. ולכן נעשה מהם הכיור וכנו שהיו דוגמת ענין התחברות זכר ונקבה, כי הכיור הוא דוגמת זכר, וכנו דוגמת נקבה, שהוא ענין שופע ונשפע כי הכיור משפיע וכנו נשפע והיינו לעשות בהם זכר למצות הזווג של זכר ונקבה, אשר נעשה ונתגלגל על ידי זה, עכ"ד ז"ל:

והנה מלבד טעם האמור, נ"ל בס"ד לומר טעם אחר על אשר בחר השי"ת לעשות כיור וכנו מן המראות כי הרחיצה מן הכיור קודם עבודה, יש בזה רמז ולימוד מוסר לאדם הרוצה לעבוד את השי"ת, שישתדל תחילה לרחוץ עצמו מטינוף העונות, ואח"כ יגש בעבודה שבידו, כי איך אפשר אדם טובל ושרץ בידו, ולכן אמר הכתוב סור מרע תחלה, ואח"כ עשה טוב, אמנם היצר הרע מגדל תאות האדם ברע עד שקשה עליו לפרוש ממנו, ובמה יוכל לו, הנה אחת היא אשר על ידה יוכל להפרד מן הרע, והיינו שיסתכל כל תענוג שמתענג במעשה הרע אינו מתקיים, אלא דומה לצורה של האדם העומד כנגד המראה, אע"פ שנראית במראה צורה גמורה ושלימה, עכ"ז אינה מתמדת, אלא כיון שעבר האדם מנגדה שיעור חצי אמה, גם הצורה הלכה כולה מן כלי המראה, ולא נשאר ממנה כלום אפילו משהו, ולזה ידמה עונג העבירה של זנות המטמאה זכרים ונקבות, ואינו אלא רק ארבע וחמש דקים שהוא עת עשיית העבירה דוקא, כי כן הוא כל תענוג הבלי עולם הזה אינם אלא רק בזמן קצר מאד, כשיעור מראה החלום, ולכך עשה כיור וכנו שבו רוחצים קודם העבודה מן מראות הצובאות, אשר מראה שרואה האדם הוא הבל וריק, ואין לו קיום ועמידה, ומחמת כן כל הבא להקריב צריך שיסתכל בענייני התאות הרעות. שהם דומין למראה הנראה במראות הצובאות, שאין קיום ועמידה להם, ועי"כ יוכל להתגבר על יצרו לדחות אותם ממילא, ואז יגש לעבוד עבודת הקודש עבודה תמה:

ועוד נ"ל בס"ד, טעם שעשה הכיור וכנו ממראות הצובאות, כי הכיור וכנו מלאכתם שיתקדש האדם הרוחץ בהם, ואז יקרב אל הקודש לעבוד עבודת הקודש אך ידוע הוא שאין קדושה השורה על הכהנים ברחיצתם מן הכיור שוה, אלא כל כהן שהוא צדיק יותר ישיג קדושה יותר, ובודאי כל הכהנים הנכנסים לבית ק"ק ביום כיפור רואין ראיה בהשוואה, אלא כל אחד ישיג לראות כפי גודל עצמות קדושת צדקתו, ודבר זה ילמוד האדם מן מראות הצובאות, שהאדם העומד כנגדה רואה את צורתו, אך אם יראה במראות גדולות רואה שם צורה גדולה, ואם יראה צורתו במראות קטנות יראה אותה קטנה, וכן הוא השגת הקדושה אשר ירצה הכהן להשיג ע"י עבודת הקדש שעובד בבהמ"ק, שאם הוא יש לו קדושה גדולה מכח צדקתו, אז מתוך קדושה זו שיש לו ישיג קדושה גדולה בעבודת הקודש ויראה הארה גדולה בבהמ"ק בעת עבודתו, וכל שכן בכניסתו לפני ולפנים תהיה אז ג"כ ראייתו גדולה ועצומה, ואם קדושת צדקתו קטנה גם ראייתו וקדושתו בעבודת המקדש תהיה קטנה:

אךְ את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם (שמות לא:יג). נ"ל בס"ד, דידוע כל זווג של איש ואשה יהיה ע"י הזרעת מים במים, ר"ל מיין דכורין של איש הנקראים מים עליונים, ומיין נוקבין של אשה הנקראים מים תחתונים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, כי ישראל גדרו עצמן מן הזנות במצרים, הן אנשים הן נשים, ולא נזקקו אלא רק איש באשתו, ונמצא דכל אחד שמר המים שלו לבלתי ישפכנו במקום אחר, והזרע נקרא מים, הן של איש הן של אשה, כנודע, ולכן מדה כנגד מדה זכו שנעשה להם במים של ים סוף והלכו בתוך הים ביבשה, והיינו בזכות האנשים שלא קלקלו במים זכרים שהוא הזרע שלהם עמדו להם המים בים סוף מימין, ובזכות הנשים שלא קלקלו בזרע שלהם לזנות בו בביאה אסורה, עמדו להם המים בים סוף משמאל, כי ידוע שהזכר יתייחס לימין, והנקבה לשמאל, האי מרביה דידיה והאי מרביה דידיה, וז"ש ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, יען כי והמים הוא הזרע שלהם ששמרו אותו במצרים שלא יתקלקל, היה להם חומה מימינם ומשמאלם כי של איש יתייחס לימין, ושל אשה לשמאל:

והנה ידוע מ"ש בזוה"ק ע"פ ורוח אלהים מרחפת על פני המים. דרמוז במלת המים תרתי מיני מים, שהם מים העליונים ומים התחתונים. שהם מ"ד ומ"ן ביחד, וכנז' בזוה"ק בפ' בראשית, והנה תיבת המים אשר בפסוק הנז' היא תיבת האחד ועשרים שבתורה, שאם תמנה מן תיבת בראשית עד תיבת המים הנז' תמצא תיבה זו היא תיבת כ"א, והנה מן הראוי שישראל יהיו שומרים המ"ד ומ"ן שלהם עד יום שבת שאז בו יזדווגו איש ואשתו, כי יהיה זווגם מכוון כנגד זווג העליון בספירות למעלה, וכמ"ש בזוה"ק על פסוק כה אמר ה' לסרסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי, ודריש לסרסים אלו ת"ח דעבדי גרמייהו בחול כאלו הם סרסים, שאין נזקקין לנשותיהם ומצפים וממתינים עד יום שבת קודש, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן, אך הם המים שהם תיבת א"ך בתורה, שבהם נרמזו תרין מים שהם מ"ד ומ"ן. שהם כנגד זרע האיש וזרע אשתו תשמורו ר"ל תמתינו שלא תשמשו בהם אלא רק בשבתותי, כי אות היא ביני ובינכם, שהזווג שלכם בשבת הוא דוגמה לזווג וחיבור אורות הספירות למעלה, לדעת כי אני ה' מקדשכם למטה להשפיע לכם קדושה מלמעלה. ועוד נ"ל רמז בתיבת אך, ר"ת אור כתר תצפו לו את שבתותי, שהוא מתגלה במנחת שבת בסוד יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם, כלומר מאת כתר:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, בהקדים מ"ש הרב אבני שהם ז"ל בפרשת בראשית, בשם הגאון רבי יצחק ז"ל, דאיתא בספר אור הישר בזה"ל, מלאכי מעלה אומרים שירה בכל יום, בכח כנף אחד שמתפשטים אותו כנף לצד הארץ, ובא להם שפע לומר שירה, וזהו מכנף הארץ זמירות שמענו, ועל כן מלאכי השרת אומרים שירה רק ששה ימים בשבוע, כי יש להם רק ששה כנפים, ובזה מתורץ מדרש הנעלם והובא בעולת שבת וז"ל, השבח הזה של הכל יודוך נתייסד לתחתונים לזמר בכל שבת, מפני שמלאכי מעלה אמרוהו פעם אחת בשבת, באיזה שבת אמרו בשבת בראשית, וצריך להבין השאלה והתשובה מה הקשה ומה מתרץ, וכפי האמור אתי שפיר, דמאחר שא"א למלאכים לומר שירה ביום השביעי, כי אין להם אלא רק ששה כנפים לששת ימים, שבכל יום אומרים שירה בכנף אחד, לכך שאל באיזה שבת אמרו, והשיב בשבת בראשית אמרו, כי המלאכים נבראו ביום שני, והתחילו אז לומר שירה מאותו היום, וממילא ואז באותו שבוע הראשון אמרו שירה גם בשבת, כי אותו שבת היה יום ששי לבריאתם, ואחר אותו שבת הראשון לא אמרו שירה בשבת אחרת, כי בכנפים שלהם מתחילין ביום ראשון של השבוע, ומשלמים ביום ששי בשבוע, וכעז"ה בכל שבוע, עכ"ד ע"ש:

נמצא ישראל יש להם מעלה של כבוד מצד השירה שאומרים לפני הקב"ה, שהם מתכבדים בה הן בששת ימי החול, והן ביום השביעי שהוא שבת קודש, אבל המלאכים אין מתכבדים לומר שירה אלא רק בששת ימי החול ולא ביום השביעי, ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. קרא לישראל עם זו על שם מעלתם שהם מתכבדים ביום ז' שהוא שבת קודש, וגם בוא"ו ימי החול, ולכך קורא אותם באותיות זו יצרתי לי לכבודי, ופירש מה המעלה והכבוד שיש להם בימי זו, ואמר הענין הוא כי תהלתי יספרו, בין ביום ז' בין בוא"ו ימי החול, מה שאין כן המלאכים אין מתכבדים לספר תהלתי בשירה, אלא רק בוא"ו ימי החול, ולא ביום ז' שהוא יום שבת:

והנה באמת צריכין ישראל ליקח מוסר גדול מדבר זה, לקדש עצמם בדיבור ביום שבת יותר, מאחר שכבד אותם הקב"ה ביום שבת שהם לבדם יאמרו השירה, ואין המלאכים אומרים שירה בו ביום לפני השי"ת. משל למלך שאמר לעבדו שיעשה לו יום זה מטעמים שסועד עליהם, ואת בני ביתו צוה שלא יעשו לו מטעמים כדרכן בכל יום, כי הוא רוצה לאכול אותו היום מן מטעמים של עבדו דוקא, הנה בודאי אם היו גם בני ביתו עושים לו מטעמים בו ביום, שהמלך לא סמך על מטעמים של זה העבד, אין על העבד אשם, אם המטעמים גרועים וחסירים כמה חסרונות, יען כי המלך יש לו לאכול מטעמים חשובים שעשו לו בני ביתו, ואינו סומך על זה, אבל אם צוה לבני ביתו שלא יעשו, והוא סומך על מעשה העבד הא ודאי שיאשם עשרה ידות על מחסור וגרעון שנמצא במטעמים שלו, וכן הענין כאן:

וז"ש אך את שבתותי תשמורו, ר"ל תצפו להם ותקיימו אותם בקדושתם, יען אות היא ביני ובינכם שאתם לבדכם תאמרו בהם שירה לפני, לדעת כי אני מקדשכם, במעלה רבה יותר מן המלאכים שהם אצלי וקרובים אלי, ואמר תיבת אך בתחלה לרמוז על הכבוד והמעלה שיש לישראל בשבת, מאיזה ענין ומאיזה צד הוא בא להם ורמז באותיות אך, כי ידוע אך לשון מיעוט הוא, וגם הוא ר"ת כנף אחד, כלומר זה היתרון בא לישראל בשבת מחמת חסרון כנף אחד שיש למלאכים, שאין להם שבע כנפים כנגד שבעה ימים, אלא יש להם רק שש כנפים כנגד ששת ימי החול בלבד:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מ"ש אך את שבתותי לשון רבים, וגם אמר אות היא. כתיב לשון זכר, וקרינן היא לשון נקבה, והיינו דידוע מ"ש המפרשים בשם הרב קרבן שבת הטעם דעכו"ם ששבת חייב מיתה, מפני כי השבת בכניסתו בתחלת הלילה ע"פ סדר שצ"ם חנכ"ל, שולט מאדים, ובתחלת היום שולט שבתאי, וידוע כי מזל מאדים מורה על הרג וכו', ומזל שבתאי מורה על חרבן ויללה, נמצא שניהם מורים לרעה, ולכן מאחר שהעכו"ם הם תחת שליטת כוכבים ומזלות, אינם יכולים לשמור השבת לשמוח ולהתענג בו, כי כיון שהם עושים בזה השמחה והעונג הפך הכוכב והמזל הוא פוגע בהם ולכך מורה עליהם מיתה, מה שאין כן ישראל שהם אינם תחת שליטת הכוכב והמזל, דכתיב בישראל ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה, לכן יכולים לשמור השבת בעונג ומנוחה ושמחה ולעשות הפך הוראת הכוכב והמזל, עכ"ד, נמצא מכח שמירת השבת נעשה בזה אות ומופת שישראל הם תחת צילו יתברך, ומתקדשים בקדושתו ואינם תחת שליטת המזל, וז"ש אך את שבתותי תשמורו נקיט לשון רבים, לרמוז על מדת לילה ועל מדת יום כי הלילה הוא שבת בפ"ע, והיום שבת בפ"ע, כי אות היא ביני וביניכם, כתיב הוא לשון זכר כנגד היום שהוא נחשב זכר, וקרינן היא לשון נקבה כנגד הלילה שהיא נחשב נקבה, כנודע, כלומר הלילה שמתחיל בה כוכב מאדים המורה לרעה, והיום שמתחיל בו כוכב שבתאי המורה לרעה, משניהם יש אות מוכיח על דבר שהוא ביני ובינכם, והיינו לדעת כי אני ה' מקדשכם, לכם דוקא ולא לשאר אומות, כי רק אתם תחת צילי ואין שולט בכם לרוע המזל והכוכב, דהראיה אתם עושים בשבת בלילה וביום הפך הוראת המזל והכוכב, ואין מגיע לכם רעה מזה, אלא אדרבה אתם מתגברים:

ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (שמות לא:ב). נ"ל בס"ד, בצלאל רמז לצדיק שהוא עומד בצל אל, כי מחצב הנשמות שבא ממנו הנשמות של הצדיקים הוא עומד בצל מחצב הספירות, ולכן כל צדיק ראוי לקרותו בצלאל מצד נשמתו, וידוע כל איש צדיק ראוי שיהיה הקב"ה קורא אותו בשמו, ובא הכתוב לפרש מעלותיו של הצדיק שזוכה לכך, והם האחד הוא נחשב בן אורי, כלומר בן לתורה שנקראת אור, דכתיב נר מצוה ותורה אור, שכולה כלולה בעשרת הדברות, וזה בן אורי אור יו"ד, והב' נקרא בן חור, והוא דארז"ל פתח של החשובה רמוז באות ה' בפתח העליון, שנחשב חור, כי בפתח הגדול התחתון לא מסתייעא מילתא. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו, ר"ל שלח ידו לקבלני בתשובה, כמ"ש כי ימינך פשוטה לקבל שבים, ועי"כ מסתייעא מלתא ואז מעי המו עליו, וידוע מ"ש הרב ערבי נחל ז"ל ע"פ אביך הראשון חטא, ומליציך פשעו בו, כי כל מי שהוא צדיק גדול יותר יהיה בעל תשובה יותר, כי יכיר חסרונות שלו ירבה בתשובה, נמצא זה נקרא בן חור שהוא מקום קבלת האדם בתשובה. למטה יהודה רמז כאן בשם יהודה ד' פעמים הוי"ה, דידוע ארבע אותיות הוי"ה יש בכל אות שם הוי"ה שלם, נמצא כלול ארבע הויו"ת, וז"ש למטה יהודה כלומר נדבק ונוטה לארבע שמות הוי"ה:

ואמר עוד ואמלא אותו רוח אלהים לעזור אותו בתלמוד, בחכמה היינו בגרסא, ובתבונה בעיון וסברה, ובדעת בחלק הנסתר, ועוד אעזור אותו בכל מלחכה, הוא חלק המעשה שנקרא מלאכת שמים, ועוד לחשוב מחשבות שאתן לו כח לעשות תיקון במחשבה טובה שלו, שמקבל עליה שכר כמעשה, וגם לעשות ר"ל לתקן, כמו ובן הבקר אשר עשה, בזהב בכסף ובנחשת רמז לשלשה עולמות בריאה יצירה עשיה, ששלשתם צריכין תיקון בעבור תערובת רע שבהם, והיינו זהב זו הבריאה שהיא סוד דבינה דגבורות מתערין מינה, וכסף זו היצירה שהיא סוד תפארת שהוא קו הרחמים, ובנחשת העשיה ששם עיקר הקליפות שהם סטרא דנחש:

ואמר עוד על תיקון שעושה הצדיק הנז' שהוא בצל אל, ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ והכונה לומר מלבד התיקון שעושה בעליונים הוא עושה בתחתונים ג"כ, והוא דהמגיד אמר כנגד ארבעה בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחר שאינו יודע לשאל, נמצא ארבעה מינים יש בישראל שהם חכם ורשע ותם ושאינו יודע לשאל, ורמוזים באותיות חרשת שהוא ר"ת חכם רשע שאינו יודע לשאל תם, ואלו הארבעה מינים כולם חסרים וצריכין תיקון. הן בענייני הגוף שנקרא אבן, כי הגוף הוא עפר מעיקרו, והן בענייני הנשמה שנקראת עץ, כמ"ש בתיקונים עץ דא נשמתא, ולז"א בחר"שת אבן ובחר"שת עץ לעשות בכל מלאכה של תיקון, הן מלאכה רוחנית, הן מלאכה גשמית, בכולם יעשה תיקון לטובה: