ויקח קרח (במדבר טז:א). ארז"ל בגמרא לקח מקח רע לעצמו, ולשון זה תמוה, מה הוא המקח הרע הזה אשר לקחו וממי לקחו. ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש במ"א הטעם שנקרא בעל הממון בשם עשיר, להורות כי הממון מצד עצמו גורם רע לאדם, אך אם האדם יוציא ממנו לצרכי עולם הבא הנקראת בשם יש, כדכתיב להנחיל אוהבי יש, לא יהיה לו רע מן הממון, כי אין הממון גורם רע לאדם, אלא א"כ יוציא אותו רק לצרכי הבלי עולם הזה בלבד, ולכן אותיות עשיר שהם פאר לבעל הממון, הראש והסוף הוא אותיות רע, ואותיות יש שהוא עולם הבא הנקראת בשם יש מפסיקין בין אותיות רע, כי ע"י שהוא מוציא מן ממינו לצורך יש, לא יגרום לו רע בהוצאותיו לצרכי הבלי עולם הזה. ובזה פרשתי בס"ד עושר שמור לבעליו לרעתו, כלומר אם הוא שמור רק לבעליו לצרכי עולם הזה, ואינו מוציא ממנו לצורכי עולם הבא, זה העושר הוא לרעתו, שגורם לו לרע, כי יסתלקו אותיות יש מתאר העשיר, וישארו אצלו אותיות רע בלבד:

ועל כן קרח שלא הוציא מן ממונו כלום לצרכי עולם הבא, כי היה צר עין בצרכי עולם הבא, נמצא לא לקח מן תואר שהיה לו אלא רק אותיות רע, כי נסתלקו ממנו אותיות יש הרומזים לעולם הבא שנקרא יש, ולז"א לקח מקח רע לעצמו. ובזה יובן בס"ד, רמז הכתוב נבהל להון איש רע עין, ולא ידע כי חסר יבואנו, כלומר נבהל להון שלא היה מוציא ממנו לצרכי עולם הבא, מחמת צרות עין שלו, ולא ידע כי עי"ז חסר יבואנו, שיחסר אותיות יש מן תואר עשיר שיש לו, וישאר אצלו אותיות רע בלבד:

ועוד נ"ל בס"ד, כי אותיות עושר חציים מורה על עבדות הנעשית לאדם מצד העושר, וחציים מורה על שררה ואדנות, והיינו כי אות וא"ו של עושר אם תחלקנו לשני שלישים ושליש, יהיה אותיות ב"ד, ותצרף אותיות ב"ד עם אות ע' של עבד, יהיה מזה צירוף עבד, הרי החצי של אותיות עושר מורה על עבדות, ונשאר חצי השני אותיות שר, הרי בזה נרמז שררה ואדנות, והיינו יש זוכה שיהיה שר מצד העושר שלו, ויש לא יזכה לכך אלא יהיה עבד מצד העושר שלו:

והענין הוא בהקדים מה שפרשתי בס"ד במאמר רז"ל בגמרא דקמא דף י"ז, העוסק בתורה וג"ח זוכה לנחלת שני שבטים, זוכה לכילה כיוסף דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור, וזוכה לנחלה כיששכר דכתיב יששכר חמור גרם, ופירש רש"י ז"ל מתרגמינן עתיר בנכסי ע"ש, והקשתי מאי רבותיה דיששכר בעושר יותר משאר שבטים, דקאמר עליה עתיר בנכסי, והלא בודאי זבולון היה עשיר יותר ממנו. ופרשתי בס"ד ע"פ מעשה באחד גביר עצום שהיה לו בתים וחצרות וחניות דקיימי לאגרא, שיעלה לו משכירות שלהם סך גדול, שיעלה עשר ידות על מה שצריך לו לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, אך היה בידו מעות מדודים סך עצום שהוא עושה בממון זה סחורה, ולכן היה לו בית מסחר גדול שעומדים בו ארבע וחמש סופרים שעוסקים בחשבונות של המסחר, ובמכתבים שצריך לכתוב בעבור המסחר למדינות הרבה בים וביבשה, וגם הוא עצמו עוסק עמהם בבית המסחר לכתוב מכתבים, ולסדר חשבונות המסחר, והוא טורח ועוסק בשלו יותר מעסק הסופרים והמשרתים אשר הם לוקחים פרס ממנו והנה יום אחד נזדמן שהספינה הולכת פתאום, והוא מוכרח לשלוח בה למדינה אחרת חשבונות של מסחרו לאנשים שקונים לו הסחורות ושולחים לו, ולכך הוכרח לצאת מביתו תכף ומיד אחר זריחת השמש, לבא לאופיס שלו לטהר החשבונות כדי לשלחם בו ביום בספינה, ולכך לא היה לו פנאי לאכול פת שחרית, וישב על שלחנו בבית המסחר שלו והפנקסים לפניו, והוא מעיין בהם ורושם, ונזדמן אותו היום שצורף אחד עשה לו טבעת אבן טובה במלאכה יקרה שרוצה בעבורה חמשים דינר, והיה צריך למעות, ובא לביתו ולא מצאו, כי אמרו לו יצא לשוק מן הבוקר בשביל שיש לו עסק גדול, ולכן הצורף אמר טוב ללכת אצלו בצהרים, דודאי יפנה מעסקיו, וכן עשה הלך בצהרים ומצאו עודנו עוסק בפנקסיו, ובא וישב לפניו ולא הרגיש בו, ואחר כן הרים העשיר ראשו מעל השלחן לנוח וירא את הצורף יושב נגדו, והוא היה אהוב שלו הרבה, וישאלהו למה באת עתה לכאן, ויאמר בשביל שכר מלאכתי באתי כי אני צריך למעות היום, אך שאלה אחת אני שואל מאתך עד מתי תהיה עבד ועני, ומחמת שהיה אהובו הרבה דבר אתו קשות ולא אכפת לו, ויענהו העשיר מה אתה אומר, וכי אני עבד ועני, והלא אני אדון ומושל ועשיר מופלג, ואמר הצורף לא כי אלא אתה ראוי לקרא אותך עבד ועני, והיינו כי אתה עבד לממון שלך שהוא דומם ומונח בתיבה, כי בעבור פרנסת עצמך ובני ביתך יש לך ריוח מן שכירות בתים וחניות ושאר קרקעות שיספיק לך כפלי כפלים ממה שצריך לך, ולמה אתה טורח בעסק המסחר הזה, נמצא אתה עבד לממון שלך הדומם ומונח בתיבה להוסיף עליו פירות ופרי פירות ולכך אתה נקרא עבד, כי אין אתה עבד ומשרת לעצמך, אלא אתה עבד ומשרת לממון הדומם ומונח בתוך התיבה, אבל אני אע"פ שאני עוסק כל היום במלאכתי אין אני עבר לזולתי אלא עבר לעצמי, ולבני ולאשתי, כי אני עוסק בעבודה כדי לאכול אני וביתי, וכיון דאני עבד לעצמי אינני נחשב עבד, ורק אתה נחשב עבד כי תעבוד להממון הדומם שיש לך באוצר שלך, ולא עוד אלא שאתה נקרא עני ע"י העסק הזה שאתה עוסק בו, והיום הוכרחת להיות רעב דאפילו פת שחרית לא אכלת, ועתה עבר זמן הצהרים שעה אחת ועודך רעב, ומי הוא זה שדרכו בכך שישאר בלא אכילה עד הצהרים, אין זה אלא העני שאין לו מעות בבוקר בכיסו, ויזדמן לו כמה ימים שלא יאכל עד הצהרים או עד סוף היום ולכך קראתיך עני, אבל אני טוב ממך, אע"פ שאני מרויח כדי פרנסתי דוקא, עכ"ז אני אוכל בשעת אכילה וסועד בשעת סעודה, ויבוש העשיר מדברי הצורף האלה, והודה לו שצדק הוא בדברים אלו ע"כ:

והנה נודע מדברי רז"ל ששבט יששכר היו עוסקים בתורה ימים ולילות, ולא היו עוסקים בפירות ארצם אלא נותנים כל פרותיה לשבט זבולון, והם מוכרים אותם בעבורם, ומביאים להם מעות להתפרנס בהם, ולפ"ז כיון שאין להם עסק בנכסים לא ימצא שיהיו עבדים לממון שלהם, ולכן יש להם שם העושר באמיתות, ולא יחול עליהם שם עבדים, אלא כל אחד ואחד יחול עליו אותיות שר של עושר, שהוא נחשב שר על ממונו, ואינו עבד לממונו, ולז"א זוכה לנחלה כיששכר, דכתיב ביה חמור גרם, דתרגומו עתיר בנכסין שאינו עבד לנכסיו, אלא הוא שר על נכסיו, ודבר זה הוא מוכרח ביששכר כיון דאינו עוסק בממונו כלל, וידוע מי שהוא עשיר והעושר שלו שולט עליו להיות מתגאה מחמת עושרו זה נחשב עבד לממונו, כיון דממונו מכריחו להתייהר לאחוז במדת הגאוה ולהדבק בה. מעשה באדם אחד שהיה דעתן גדול, והיה בעל ענוה ביותר, אך היה עני, ופתאום נתעשר בעושר גדול בלי הדרגות, ונשתנה במדתו וטבעו, ואחר שהיה עניו ביותר נעשה גאה בתכלית הגאוה, פגע בו חבירו שהיה גדל עמו מעיקרו, ויאמר לו אתה היית דעתן גדול ובעל ענוה גדולה, מדוע נשתנה טבעך להיות לך גאוה גדולה ועצומה עד שאתה עתה מבוזה מכל האדם מחמת תוקף מדת הגאוה שאתה נוהג בה. ויענהו גם אני בלבי בושני מזה, אך מה אעשה העושר שבא לי פתאום הדביק בי הגאוה במסמרות חזקים, וקשר אותה בחבלים של ברזל שאין אני יכול לנתק עצמי ממנה, מה אעשה:

נמצא יש אדם שולט עליו ממונו לקבוע בו מדת גאוה סרוחה, הפך מנהגו וטבעו, והרי זה נעשה עבד נרצע לממונו שהיה לו שליטה עליו כ"כ, שיהיה מוכרח לשנות טבעו ומדתו, וגם הוא מוכרח להדבק בגאוה אע"פ שהוא מרגיש בלבו שהוא מתבזה בה, וכאשר דברנו במעשה הזאת:

וכן היה אצל קורח שבא לו עושר עצום ונורא פתאום, שנגלה לו היצר גדול של כסף מן אוצרות שעשה יוסף הע"ה לפרעה, והעושר הזה שבא לידו הטביע בו גאוה סרוחה במאד מאד, עד אשר בעבורה פקר בתורה ובנבואת משה רע”ה, ונתן עיניו לעלות במעלת כהונה הגדולה אשר היא רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב, נמצא נתקיים בו החצי הרע של אותיות עושר שהוא תואר עבד, שנעשה עבד לממונו הבזוי אשר הכריחו להתגאות גאוה גדולה ועצומה הנז', ולא נתקיים בו החצי הטוב של העושר שהוא אותיות שר. ולז"א רז"ל בנועם לשונם על קרח שלקח מקח רע לעצמו, כלומר קורח שנאמר בו עושר שמור לבעליו לרעתו, לא לקח חצי הטוב של אותיות עושר שהוא שר, אלא לקח חצי הרע של עושר שהוא אותיות עבד, שנעשה עבד לממונו ששלט בו כ"כ להטביע בו גאוה סרוחה שהוציאתו מן העולם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מאמר רז"ל הנז', שאמרו לקח מקח רע, והוא כי מצינו שארז"ל נקרא קורח שעשה קרחה בישראל, וצריך להבין מה היא הקרחה, דאם ר"ל ע"י המחלוקת מתו ר"ן אנשים ונחסרו מישראל, אין חסרון זה חידוש, דכמה סיבות נעשו לחסרון נפשות בתבערה ומסה וקברות התאוה וכיוצא, וגדולה מזה ענין המרגלים שגרם לכמה אלפים מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, ולפ"ז נקרא למרגלים שגרמו זאת בשם קרחנים, שעשו קרחה בישראל בהוצאת דבת הארץ רעה:

ונ"ל בס"ד לפרש ענין קרחה זו שעשה קורח, הוא הממון שנטל מן אוצר פרעה, אשר זה היה לרעתו שנתגאה בו, ועי"כ נעקר מן העולם במרדו על משה רע”ה, וכמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין פרק חלק ע"פ עושר שמור לבעליו לרעתו, וענין הקרחה הוא דאיתא במדרש ע"פ איוב ט"ו וישכון ערים נבחרות בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, זה היה קרח שהיה ממונה על האוצרות של בית פרעה, והיה בידו מפתחות כל האוצרות, ומשם לקח העושר שלו, אמר לו הקב"ה מה הנאה יש לך, אין אתה שולט עליהם שנאמר בתים לא ישבו למו אשר התעתדו לגלים, למי הם מעותדים לישראל שהיו גולים וכו', וכתב הרב אהל יעקב ז"ל בפרשה זו הכונה לומר, והלא קרח לא אסף העושר אלא מפרעה וביתו, ומה פשעו ומה חטאתו, ואם הטעה אותו עושרו עכ"ז אין בזה הלקיחה שלקח מפרעה עון אשר חטא, ועל זה פירש המדרש שבא הכתוב הנז' ליישב הדבר הזה, והוא ע"פ משל לבעל חנות מוכר משקה שהתאספו אל ביתו שיכורים הרבה, ויאמרו לבעל החנות שיביא לפניהם משקה, ובא גנב אחד לגנוב המעות מתוך אמתחותיהם, ועמד עליו בעל החנות ויתאבק עמו להוציאו מביתו, ויען זה ויאמר לו חלילה לי מלהיות גונב ממך כלום, כי אין אני גונב מישראל אך אלו נכרים ושיכורים הם, ואם אגנוב מהם מה אכפת לך, אמר לו שוטה כל המעות שאצלם שלי הם, כי הם סופם להיות שלי בעבור המשקה אשר ישתו וישכרו כנגד כל הממון שבכיסם, ונמצא משלי אתה גונב, וכן הדבר הזה כאן, אל תאמר מה חטא קרח, והלא מפרעה לקח, לז"א אשר התעתדו לגלים הם ישראל שהיו גולי מצרים, שזה הממון סופו היה ראוי לישראל שהבטיחם השי"ת שיצאו ברכוש גדול, וא"כ מה שאסף קרח מפרעה גזל את ישראל, כי נגרע מן הביזה, עכ"ד ע"ש:

והנה כתבתי בס"ד מה שארז"ל ביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, כי מה שהיה בבתים נטלו במצרים, ומה שהיה באוצרות נטלו על הים, קשא וכי מי שהולך למלחמה נוטל אוצרותיו עמו, למה לו זה במלחמה. ופרשתי כי המצריים שרדפו את ישראל על הים לא היה אצלם ממון, כי ממונם שאלו אותו ישראל, אבל מבית פרעה לא שאלו דבר, כי מי זה ישאל מבית המלך, וישאלו איש מאת רעהו אמר רחמנא, על כן ביזת הים היתה כולה משל פרעה, כי היה לו באוצרותיו ממון רב, ודרך מלכי קדם כשיוצאים למלחמה לוקחים עמהם כל ממון אוצרות שלהם, כדי לחזק בזה את לב אנשי החיל, להראותם שאין למלך מורא ופחד מן האויב, וברור לו בבירור גמור בנצוח ותגבורת שיש לו על האויב, וכן עשה פרעה שלקח עמו כל ממון שיש לו באוצרותיו, כדי לחזק בזה לב המצריים שיבואו עמו להלחם בישראל, וממנו היתה ביזת הים לישראל, ועל זה ארז"ל מה שהיה בבתי תשוראות נטלו על הים, וא"כ קרח שלקח עושר רב מאוצרות פרעה מעת היותו ממונה עליהם, נמצא גזל בזה את ישראל, כי אם לא היה לוקח את זה העושר היה פרעה מביאו עם הממון שהביא על הים מאוצרותיו, ואז היו ישראל לוקחים את זה העושר בכלל ביזת הים, ועתה שלקחו קרח עשה קרחה גדולה בביזת הים שנטלו ישראל, כי נחסר לישראל מביזת הים ממון זה שנטלו קרח, ולכך נקרא קרח על שם הקרחה הזאת שעשה לישראל בביזת הים:

וכיון שהוא גזל את ישראל בממון זה שנטל מפרעה, היתה גזלה זו לרעתו, כי מן גאותו בעושר זה גרם לו רעה גדולה שנבלע באדמה הוא וממון זה שגזלו, ונמצא זה הממון שלקח מפרעה נעשה לקרח מקח רע, ולז"א ארז"ל ויקח קרח לקח מקח רע לעצמו, והיינו דרשו על זה אותיות וי של ויקח, והיינו לומר וי קח קרח, ר"ל וי הוא הרע הנקרא וי יקח קרח, דאות יו"ד של ויקח מצטרפת עם ו' ויהיה וי, ומצטרפת עם קח ויהיה יקח, ולכן קרינן הכי, וי יקח קרח, כלומר יקח קרח בזה הממון שעשה בו קרחה יקח לעצמו וי, הוא הרע שגרם לו זה בליעה באדמה הוא והממון שלו, שנמשכו בכח המושך, וירדו שאלה, וקראו רז"ל לזה הוי בשם רע, לרמוז אם תחבר אותיות וי של ויקח עם אותיות רע, יהיה צירוף עויר, כי נתעוורו עיניו של קרח להביט הפך האמת והצדק, ועי"ז אבד הוא וממונו מהעולם:

ובזה יובן נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, איש רע עין זה קרח, נבהל ליקח הון רב מאוצרותיו של פרעה, ולא ידע כי חסר יבואנו, כי זה הממון שלקח מפרעה נחסר מביזת הים, ונמצא שהוא גזל את ישראל בזה הממון:

נמצא זה הממון שלקח קרח מאוצרות פרעה, הנה הוא היה בידו בתורת גזלה, וסיבב לקרח שעי"ז יתגאה וירדוף אחר הכבוד, וכיון שרדף אחר הכבוד נתקיים בו אותיות מדוח, שנדחה מן העולם הוא והגזלה שבידו, וירדו לשאול תחתית, ורמז זה תמצאנו באותיות הסמוכים לאותיות גזלה מימין ומשמאל, והיינו קודם אותיות גזלה יש אותיות כבוד, ואחר אותיות גזלה יש אותיות מדוח, כי מן הגזלה רדף אחר הכבוד, וכיון שרדף אחר הכבוד נעשה לו מדוח מן העולם:

עוד ארז"ל במדרש ויקח קרח, לקח טלית שכולה תכלת, שקרא תגר וערער על מצות ציצית הסמוכה לזה בפרשה הקודמת, וצריך להבין כיון דמצינו לרז"ל שאמרו על כמה טענות שבא קרח להתנגד בהם עם משה רע”ה, חדא הא דטלית שכולה תכלת, ועוד בית מלא ספרים מהו שתהא פטורה ממזוזה, ועוד טענה אחרת שבדין הוא הנשיאות לבנו של יצהר שהוא השני, ולמה ניתנה לבן עוזיאל שהוא הקטן, א"כ למה עשתה התורה רמז לטענה של הציצית על ידי סמיכות הפרשה ולא עשתה רמז לטענה של דין המזוזה, וכן טענה האחרת. ונ"ל בס"ד דאיתא במדרש והובא בילקוט קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו, אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו שכולם מתנבאים ברוה"ק, דכתיב כל אלה בנים להימן חוזה המלך בדבר אלהים להרים קרן, אמר אפשר כל הגדולה עתידה לעמוד ממני, והוא אבוד, ולא ראה יפה שבניו עומדין בתשובה ע"כ. וצריך להבין מאחר שהיה פקח איך הטעתו עיניו טעות גדולה כזה לחלוק על נביא אמת משה רע”ה, ועוד גדולה זו שראה בבניו, איך תזכה את עצמו, ואיך יזכה בכהונה גדולה שניתנה לאהרן ואפילו למשה רע”ה לא ניתנה, וכיון שעינו הטעתו טעות גדולה כזו, נמצא לא היה פקח, ואיך אומרים עליו פקח היה:

ונראה לפרש בס"ד בהקדים מ"ש הרב משנת ר"א, ע"פ העיני האנשים ההם תנקר ולא נעלה, שפירש דרך הלצה, דאיתא בכתב חכמי אמת דרמ"ח איברים שברא הקב"ה באדם נתן כנגדם רמ"ח מצות, וברא כל אבר ואבר לעשות מצוה וכו', והעינים ברא לקיים מצות ראיית ציצית, דכתיב ביה וראיתם אותו, ומצוה זו היא משפעת בעינים, וכיון דמחלקת קרח ודתן ואבירם היתה שתפלו וערערו על מצות ציצית כמ"ש רז"ל, לכן אין להם מן המצוה הזאת השפעה בעינים, ולז"א העיני האנשים ההם תנקר, כלומר ניחא להו שישארו במחלקתם וערעורם אע"פ שעי"כ עיניהם תנקר, שאין להם מצות ציצית המגינה על העינים, עכ"ד בשינוי קצת ע"ש:

ובזה מובן דברי רז"ל שאמרו קרח פקח היה אלא שעינו הטעתו, פירוש חסרון שהיה לו בעיניו שנסתלקה ממנה ההשפעה שיש לה ממצות ציצית, אחר שתיפל וערער והלעיג על מצות ציצית אז הטעתו להטות להרע של הפקרות בכל מצות שבתורה האמורים בנבואת אמת של משה רע”ה, ובכל מה שהגיד ועשה משה רע”ה במינוי אהרן ובמינוי הנשיאות בדבר ה', ולכן אע"פ שהוא בא בטענה של דין מזוזה, ועוד אחרת לא פירשה התורה פקרותו, אלא רק על מצות ציצית ע"י הסמיכות של הפרשה, מפני כי זאת המצוה היא משפעת לעינים, ועל ידי חסרון שהיה לו בעיניו מצד סילוק השפעת מצוה זו של הציצית הטעתו עינו לפקור בכל נבואה של משה רע”ה

ובזה יובן רמז הכתוב במשלי כ"ח, נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, דארז"ל קרח נתגאה בעושרו, לז"א נבהל להון, וקראו רע עין, כיון שפקר במצות ציצית המשפיע לעין נעשה רע עין, שהיו עיניו מקולקלות בחסרון ההשפעה, ולא ידע כי ברעת העין שהיה לו חסר יבואנו, שהיה חסר מקבלת נבואת משה רע”ה בכל התורה. אי נמי לא ידע שגאותו זו בהון תהיה סיבה שיהיה לו ולממונו חסר מן העולם:

כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (במדבר טז:ג). נ"ל בס"ד משה ואהרן היה דרכם לקרות את ישראל בשם קהלת יעקב, ככתוב מורשה קהלת יעקב, שהיו מייחסים אותם לאבות לעשותם זנב לאריות, להודיע שהם הלכו בעקבות אבותם ונטפלו לאבותם, וקרח טען כל העדה קדושים, ששמעו בסיני וכו', וראוי שתקראו אותם בשם קהל בסתם, ולמה תוסיפו על קהל אות תי"ו לקרותם קהלת יעקב, לעשותם זנב לאבות, ושיהיו טפלים להם, ולז"א כיון דכל העדה קדושים הרי הם דומים לאבות ממש ואין נטפלים להם, ומדוע תי"ו תנשאו על קהל ה', שאתם מוסיפים אות תי"ו על קהל לקרותם בשם קהלת יעקב, ואין אתם אומרים קהל בסתם:

ולז"א וישמע משה ויפול על פניו, והיינו מילוי אותיות משה שהם פנימיות שמו כזה מ"ם שי"ן ה"א, המה אותיות מאין, אמר אפילו אני שקבלתי תורה ועליתי למרום נחשב מאין נגד האבות, ואינני שוה עמהם, אלא נטפל להם, ואלו השוטים קשה עליהם דבר זה לקרות את ישראל בשם קהלת יעקב לעשותם טפלים לאבות:

או יובן בס"ד ויפול על פניו, כי מלוי שמו הוא מספר מיכאל שהוא מכוון כנגד אהרן, וכמ"ש רז"ל כי היום ה' נראה אליכם, נראה אותיות אהרן, אליכם אותיות מיכאל, כי כנגד אהרן למטה מכוון מיכאל למעלה, וחשב משה רע”ה אני אמחול ולא אתבע את עלבוני, אבל בעבור עלבון אהרן אחי, הנה מיכאל הרמוז בשמי שהוא מכוון כנגד אהרן אחי, הוא יתבע על עלבונו, ולז"א ויפול על פניו, שכיון למסור תביעת דין של עלבון אהרן ביד מיכאל, שהוא רמוז במלוי שמו שהוא פנימיות אותיות שמו:

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי (במדבר טז:ח). נ"ל בס"ד דידוע כי הכהנים בחסדים והלוים בגבורות, וכל זמן שהם בחבור ואחדות ואהבה זה עם זה יהיה בזה מתוק הגבורות בחסדים, ואם יהיה ביניהם פירוד ומחלוקת ושנאה גם מיתוק הגבורות בחסדים למעלה לא יהיה, ולכן הישראל נותן מעשר ללוי, והלוי יתן מן המעשר שלוקח מישראל מעשר לכהן, ונמצא בזה נעשים הכהנים והלויים כלולים זה בזה ומראים אהבה זה לזה, אך התעוררות זו של האהבה צריכה להתחיל מן הלוים שהם הגבורות, והם צריכין להיות מחזרים על תיקון עצמם לעורר האהבה והאחדות, ולכן אחר שיקחו מעשר לעצמן יתנו ממנו מעשר לכהן, שנתינה זו היא אות אהבה ואחדות בין זה לזה למטה, שעי"כ יהיה המיתוק של הגבורות בחסדים למעלה, כי לעולם שמאלא אצטריך לימינא, אבל ימינא לא אצטריך לשמאלא, ולכן הישראל יתן מעשר ללוי, והלוי יתן לכהן מעשר ממה שנותן לו:

ולכן בן השלישי שנולד ליעקב אע"ה נקרא לוי, שהוא לשון לווי וחיבור, כדכתיב הפעם ילוה אישי אלי, ולכך ותקרא שמו לוי, והיינו בן הראשון היה ראובן שהוא בחסד, ובן השני היה שמעון שהוא בגבורה וא"א שיתפרדו זה מזה, על כן כשנולד בן השלישי נקרא לוי על שם הלווי והחיבור שצריך להיות בין החסד והגבורה:

ועל כן כשבא קרח שהיה לוי לחלוק על כהונת אהרן ובניו שהיו בחסדים, שבזה נמצא עושה פירוד בין הכהנים ובין הלוים, ומחמת כן מקלקל ח"ו את המיתוק למעלה, א"ל משה רע”ה שמעו נא בני לוי, שמעו ר"ל תבינו שאתם נקראים בני לוי על שם הלווי והחיבור המושל עליכם לעשותו, כי אתם צריכין לעשות אות והוכחה לאחדות וחיבור שצריך להיות לכם עם הכהנים, כדי שעי"כ יהיה מיתוק הגבורות בחסדים למעלה, ולכך חלקו של הכהן במעשר לא יתננו בעל התבואה לכהן אלא יתן בעל התבואה את המעשר כולו ללוי, ואח"כ הלוי יתן לכהן מעשר ממה שניתן לו, כדי להראות בזה סימן אהבה ואחדות בין הלויים שהם בגבורות, ובין הגבורות שהם בחסדים, ואיך אתם עושים עתה פירוד ומחלוקת ושנאה ביניהם לבין הכהנים:

ועוד נ"ל בס"ד, תיבת נא דנקיט כאן, והל"ל שמעו בני לוי, ונ"ל בס"ד דרמז להם בזה דבר יקר, והוא כי כתב הרב קה"י ז"ל שם, אלוני מורה על חיבור חסדים וגבורות, ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וירא אליו ה' באלוני מורה והוא יושב, דארז"ל קודם זה היה נופל על פניו במראה, ואותו היום זכה למראה הנבואה בהיותו יושב, ונראה כי זכה לדבר זה מפני שעשה במצות המילה שמל את עצמו בידו, מיתוק ותערובת הגבורה בחסד, יען כי הוא היה בחסד, ומל את עצמו בידו שעשה מעשה גבורה, הרי נתחברו שתי מידות אלו ביחד, ונעשה בזה צירוף אלוני שהוא מורה על חבור חסדים וגבורות, כמ"ש הרב ז"ל הנז'. ובזה יבא הרמז נכון כאן שא"ל משה רע”ה שמעו נא בני לוי, רמז בזה על צירוף אלוני המורה על התחברות חסדים וגבורות, והיינו שמעו לשון אסיפה וקבוץ, כמו וישמע שאול את העם, ואם תחבר אותיות נא עם אותיות לוי, יהיה מזה צירוף אלוני, ולז"א שמעו נא בני לוי, והיינו בני לשון בנין כמ"ש רז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך, כלומר אתם לחבר אותיות נא עם בנין של אותיות לוי שתעשו צירוף אלוני, ואיך אתם עושים להפך שהוא פירוד בין החסדים ובין הגבורות. ועוד נראה לרמוז, בני לוי הם גרשון קהת ומררי, ותקח אותיות שלהם ותעשה מהם ארבעה תיבות אלו שהם מו"ת ג"ר קנ"י שרר"ה, ר"ל מה שמחזר על השררה לקנותה מות ב"מ גר אצלו, כמ"ש רז"ל אוי לה להרבנות שמקברת בעליה ב"מ, וז"ש שמעו ר"ל תעשו צירוף וקבוץ בשמות בני לוי, ומזה תקחו מוסר שלא לרדוף אחר השררה:

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה'. נ"ל בס"ד, דידוע, אותיות הסמוכים לאותיות שם הוי"ה מלפניהם, הם טדה"ד שעולה מספרם כ"ב, וסימנך בך יברך ישראל, וכל התורה בנויה בכ"ב אותיות, והמכחיש בדבר אחד שאמרו משה רע”ה הרי זה מכחיש בכל כ"ב אותיות שהתורה נבנית בהם, וידוע על ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה, וז"ש אתה וכל עדתך אע"פ שאתם מכחישים בדבר אחד, הנה אתם עומדים ומכחישים בכל כ"ב אותיות התורה, שהם רמוזים על אותיות שם הוי"ה, דהיינו סמוך לאותיות שם הוי"ה שהם אותיות טדה"ד:

אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאתנו וכו' (במדבר טז:יד). והדקדוקים כאן ידועים ואין צורך לפרטם. ונ"ל בס"ד הכונה, כי אנחנו חוששים על נזק ממון שבעולם הזה, אך אין לנו לחוש ממך, כי עדיין אנחנו במדבר, ואין לנו שדה וכרם, ומה שיש לנו בחלוקת ארץ כנען עדיין לא הבאתנו שם כדי שתוכל להרע לנו בחלוקה, ואם שכר של עולם הבא שנקרא בשם עינים תנקר אותו ותקח אותו מהם לא אכפת לנו בזה ותעשה מה שתרצה, כי אין זה חשוב בעיניהם כלום, וכששמע משה רע”ה שהם מבזים חלק עולם הבא, התפלל אל תפן אל מנחתם הם המצות שלא יעלו לרצון לפניך, ואז לא יהיה להם שכר עליהם, כיון דהם מבזים חלק עולם הבא, וא"ת אפן וארצה במצות שלהם אך לא יהיה שכרן להם אלא אתנהו לך, ואתה תקחנו, זה אינו, כי אני אפילו בעודי בעולם הזה שבו יתאוה החומר של האדם להנות מאחרים, עכ"ז לא חמור אחד מהם נשאתי, ואיך בעולם הבא אקח משלהם. וא"ת יש לי תועלת מהם שבעת שקמו כנגדי ובזו אותי מה שהיה אצלי עון ניתק ממני ונעשה על ראשם, גם זה לא הוה הכי, כי בעת שקמו עלי לא הרעותי את אחד מהם, כלומר לא היה לי עון שיצא ממני ויחול על ראשם, ועל כן אבקש אל תפן אל מנחתם כדי שלא יהיה חוטא נשכר:

אם כמות כל האדם ימותון אלה וכו' (במדבר טז:כט-ל). ואם בריאה יברא ה' וכו'. הדקדוקים ידועים מה שיש לדקדק באריכות הלשון. ונ"ל בס"ד בהקדים חקירה שחקרתי, מה ראה קרח לחבר עמו בריב הזה ר"ן אנשים מישראל, שיהיו מקריבים קטורת, ודבר זה סותר מטרת לבו שהוא קם לריב מפני שנתן עיניו בכהונה גדולה, באומרו כי השי"ת שבחר בשבט לוי לא בחר באהרן, ולא צוה על אהרן, אלא צוה על אחד מן השבט שהוא ראוי לכך יותר משאר השבט, והוא ראה בעצמו שהוא הראוי לזה יותר, וזו היתה תביעתו, אבל ר"ן אנשים שהם מישראל שבאו להקריב, היינו שטענו אין מיוחד לכהונה גדולה אלא כל דכפין יתי ויכול, דאם יש אדם ראוי להקריב קטורת לפני ולפנים יקריב, ואע"פ שהוא משאר שבטים, ואין יתרון לשבט לוי בדבר זה כלל, וא"כ מה עלה בדעתו של קרח לחבר עמו ר"ן אנשים שגם הם יקטירו קטורת הראויה לכה"ג:

ופרשתי בס"ד, כי קרח כל חרחור הריב הזה עשה לא בשביל הרווחתו, אלא עיקר כונתו היתה להודיע לישראל שמשה רע”ה עושה דברים מדעתו ותולה אותם במאמר הקב"ה, וכל זה הוא משנאתו למשה רע”ה שהיתה שנאה מחמת קנאה, וידוע הוא מי שיש לו עם אחד שנאה מחמת קנאה, עושה דברים להרע לזה האדם שהוא מתקנא ממנו ולהשפיל גדולתו, אע"פ שהוא ימות או יזוק בדברים אלו, וכנודע מאותו המשל שהביא הרב החסיד בעל ראשית חכמה ז"ל בשער הענוה פ"ז, דהחומד והקנאי הלכו יחדיו בדרך, פגע בהם מלך, א"ל אחד מכם ישאל ממני דבר ואתן לו, ואז אתן לחבירו כפליים, והחומד היה מתאוה לשני חלקים, ולכן לא רצה לשאל הוא תחלה, והשני ג"כ לא רצה לשאל תחילה, כי הוא מתקנא מחבירו אם יקח כפליים על מה שניתן לו, לסוף דחק החומד את הקנאי לשאל תחלה, אז שאל הקנאי שינקרו לו עין אחת כדי שינקרו לחבירו שתי עיניו, ראה כמה גדולה רעת הקנאה ע"ש. וכן כאן אצל קרח היה מתקנא מאד מן משה רע”ה שהוא גוזר גזירות על ישראל בשם ה' ונשמעים דבריו, ולכן מחמת קנאתו רצה להרוס ח"ו דבריו, באומרו לישראל שהוא אומר מדעתו ותולה בהקב"ה, ועשה הריב הזה לחלוק עליו ולסתור מעשיו, שעשה ומינה את אהרן לכה"ג, באומרו שמדעתו עשה כן, כדי שאח"כ תתפשט טענתו זאת בכל משפטים ומצות אשר צוה את ישראל בשם ה'. וכיון שזאת היתה מטרת לבו, לכן עשה בענין הריב הזה דבר אחד להשריש בלב ישראל מחשבה רעה זו, ואע"פ שבזה הדבר הוא יתאבד מן העולם וימות, ולא יראה הגדולה הזאת אשר מבקש, כי כן הוא דרכו של בעל הקנאה, וכמפורש במעשה הנז':

ולכן הביא עמו ר"ן אנשים מישראל שיכנסו לפנים, ויקטירו קטורת בפנים, שהוא עסק של כה"ג, ועי"ז חשב שתעלה בידו מטרת לבו ממ"נ, והיינו שעשה בזה תחבולה דוגמת התחבולה שהיו עושין נביאי השקר שהיו מאז בישראל, דארז"ל במדרש כך היה מנהגם ודרכם של נביאי השקר, אם תבא אשה מעוברת ותשאל מזה הנביא שיגיד לה על העובר שלה אם הוא זכר או נקבה, כי כן היה דרכם של נשים המעוברות אפילו בדורות הראשונים לחקור על זאת בימי עיבורם, אז זה הנביא יאמר לה שתלד זכר, ואחר שתצא מלפניו יאמר לבני אדם היושבים אצלו זאת האשה תלד נקבה, ואז אחר שתלד אם ילדה זכר אומר לבני אדם הרי נבואתי נתקיימה, שכך אמרתי לה בהיותה מעוברת שתלד זכר, ואם יאמרו לו א"כ למה אמרת לאותם האנשים שהיו יושבים אצלך שתלד נקבה, הוא משיב שקרתי להם להצילה מן עין הרע, כי העובר בהיותו בבטן אמו אין לו מזל חזק, ובנקל יהיה ניזוק, וכדי שלא יטילו בה עין הרע באותה שעה שהיתה מעוברת בשמעם שתלד זכר, כי יזדמן בהיושבים שאין להם בנים זכרים אלא נקבות, וכשמעם על לידה של זכר יטילו עין הרע בה, ולכך אמרתי לפניהם שתלד נקבה כדי להצילה מעין הרע, ואם אותה האשה ילדה נקבה, אומר הרי נתקיימה נבואתי, שכך אמרתי לאותם בני אדם שהיו יושבים אצלי בעת שבאה האשה הזאת לשאל על העובר שתלד נקבה, ואם יאמרו לו א"כ למה אמרת להאשה שתלד זכר, ישיב להם שקרתי לה, כי יראתי פן תצטער הרבה בבשורת הנקבה, ויתכן שתפיל מחמת צערה, או יהיה לה קושי לידה הרבה בעבור חולשתה שתחלש הרבה בעבור בשורה זו של לידת הנקבה, וחששתי פן תסתכן מחמת הצער והחולשה, על כן אמרתי לה שתלד זכר וכזבתי לה לטובתה, ע"כ:

וכן הענין כאן אצל קרח שכל מטרת לבו רוצה להשריש בלב ישראל מחשבה רעה זו, שיאמרו משה רע”ה אומר מדעתו ותולה בהקב"ה, ובזה רוצה לסתור כל בנין מצות התורה, ואם היה בא לבדו לבקש הכהונה בטענה זו לומר אהרן לא נתמנה ע"פ דבריו יתברך, אלא משה מנה אותו מדעתו, ולעולם גם הוא ראוי להיות כה"ג, ובוחר בו השי"ת ויבא לעשות המבחן ליכנס לפנים ולהקריב קטורת, לא היתה עולה בזה מחשבתו הנז' אלא אדרבה היתה מתחזקת יותר נבואת משה רע”ה, במה שמינה את אהרן, יען כי ודאי על הרוב יהיה קרח נשרף, ונמצא מחמת המבחן הזה נתעלה משה רע”ה, ונתאמתה נבואתו. על כן מה עשה, הביא עמו ר"ן אנשים ישראלים שהם זרים לגמרי ליכנס לפנים ולהקטיר קטורת, ואז ממ"נ אם הקריבו ולא נזוקו בזה ניכר ונודע כי הקב"ה מרוצה גם בשאר שבטים לעבוד עבודה של כה"ג, ונמצא מ"ש משה רע”ה והזר הקרב יומת, ומ"ש שאין רשות ליכנס ולהקטיר קטורת אלא רק אהרן לבדו, לא צוה השי"ת בזה, ועי"כ תעלה בידו מטרת לבו להכחיש ח"ו בנבואת משה רע”ה, ואם לא עלתה בידם ההקטרה ונשרפו כולם, וגם קרח עמהם לא יבאו להכריח מזה המבחן לאמת משה רע”ה, כי יאמרו אלו שנשרפו היינו מפני שהיו זרים לגמרי, שהם משאר שבטי ישראל, ולא היו משבט לוי, ואם יאמרו א"כ קרח למה נשרף, והלא היה משבט לוי, יאמרו קרח נענש מפני כי הביא זרים להקריב עמו, ולכך הוא נכוה בגחלתם שנענש בזה, ולעולם אם היה נכנס וניגש לבדו בלתי זרים אלו, היה מתקבלת הקטרתו מפני שהיה משבט לוי, ולכן עדיין יהיו מהרהרים על נבואת משה רע”ה שמינה את אהרן דוקא, כי יאמרו לא יש יתרון לאהרן על שאר שבט לוי, וכל מי שירצה לגשת אל הקודש לכהן יגש, ורק שיהיה משבט לוי, זאת היתה התחבולה של קרח שצירף עמו בהקטרה ר"ן אנשים ישראלים:

ולכן כדי לסתור תחבולה זו של קרח, עשה השי"ת הנס בכך שיהיו הר"ן אנשים ההם מיתתם בשריפה, שנשרפו במקום הקרבתם באהל מועד, ואת קרח ודתן ואבירם ובניהם עשה מיתתם בבליעה, שתפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וכל אשר להם, ואע"פ שהיה קרח עומד עם אלו האנשים ומחתתו בידו להקריב, והוא רחוק ממקום פתיחת הארץ שהיתה אצל אוהל קרח רחוק ממקום אהל מועד, עשה הקב"ה נם גדול שעלה כח המושך מן הארץ, ומשך את קרח מאצל אותם ר"ן אנשים, ונבלע בקרקע אצל האהלים שלו, ובזה נסתר בנין התחבולה של קרח, יען כי עתה אין פתחון פה לחביריו של קרח לומר לעולם היה מתקבל קרבן של קרח, והיה נשאר הוא ודתן ואבירם בחיים, כי הם לא חטאו בערעור שלהם והא דמתו ונשרפו מפני שהם החזיקו ביד ר"ן אנשים זרים להקריב, ולכך כיון דאלו נשרפו גם הם נכוו בגחלתם ונשרפו, ומתו עמהם. אך עתה הצעה זאת בטלה מאיליה, דא"כ היו ראוי שכולם יהיו מתים במיתה אחת של שריפה, ולמה בירר להם הקב"ה מיתה משונה ביותר שיהיו נבלעים בארץ, ולא עוד אלא שעשה הקב"ה פלאי פלאות, שעלה כח המושך ומשך את קרח מאצל ר"ן אנשים הנשרפים, והביאו לפתיחת פי הארץ ונבלע שם, על כן ודאי מיתה זו שהיתה לקרח ודתן ואבירם אינו, בעבור שהחזיקו ביד ר"ן אנשים זרים להקריב, אלא בעבור כי נאצו את ה' לחלוק על דבריו של משה רע”ה, אשר דבר בשם ה', לתת הכהונה לאהרן ובניו, ואין לשאר שבט לוי מגע בכהונה ודבר זה נעשה הוכחה וראיה ברורה על אמיתות נבואת משה רע”ה:

ובזה יובנו הדברים אשר דבר משה רע”ה לפני כל קהל ישראל כעין חומר, באומרו בזאת תדעון כי ה' שלחני למנות את אהרן אחי לכה"ג, ואלעזר לסגן, ואתמר לכהן בסתם, ולא עשיתי מלבי כלום, והוא כי אם כמות כל אדם ימותון אלה, כלומר אם כמות כל ר"ן אנשים הזרים העומדים להקטיר ימותו אלה, הם קרח ודתן ואבירם, וקרי להו בשם אדם כי היו אנשים חשובין פירוש אם יהיו מתים כולם במיתה אחת בשוה, אז אח"כ מה יאמרו חבריו של קרח, דלעולם היה יוצא קרבנו של קרח, ולא היו הוא ודתן ואבירם מתים, והא דמתו לא בעבור חטא וחסרון שהיה בידם, אלא משום כי פקודת כל האדם, אלו הר"ן אנשים זרים שנתחייבו מיתה בעבור שהם זרים ונכנסו להקריב, יפקד גם עליהם עון זה מפני שהם סייעו אותם בדבר, והחזיקו בידם להקריב, ולכך תאמרו לא ה' שלחני שתחזיקו בערעור אשר מערערים עלי שאני עושה מעצמי, אך אם לא יהיה שימותו כולם במיתה אחת, אלא בריאה יברא ה' דבר חדש שלא נשמע ולא נעשה, שהוא ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם, אז בעל כרחכם תידו שנבואתי כולה אמת, ואלו המערערים עלי נאצו את ה' באומרם שאני אומר מדעתי ותולה בהקב"ה. והנה ככלותו לדבר הדברים האלה, אז תכף ומיד עשה השי"ת את שלו, שגזר שתפתח האדמה את פיה, ואותם ר"ן אנשים מתו בשריפה אצל אהל מועד, והכל הודו ואמרו משה אמת ותורתו אמת, ותשקוט הארץ:

ויוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים (במדבר יז:כג). צריך להבין הטעם שעשה השי"ת נס של אות המעיד על הכהונה בפרי השקד, ולא בפרי תפוח, ולא בפרי רמון, ולא בענב וכיוצא. ונ"ל בס"ד, כי ידוע שישראל זכו למצות הקרבנות בעבור התורה שקבלו אותה, כמ"ש רז"ל במדרש, בשעה שנתן הקב"ה הקרבנות לישראל נתקבצו שרי אוה"ע והלכו אצל בלעם, אמרו לו למה נתן הקב"ה הקרבנות לישראל ולא נתן לנו, א"ל שוטים שבעולם, ישראל שקבלו התורה נתן להם הקרבנות, אתם שלא קבלתם התורה לא נתן לכם הקרבנות, נמצא הקרבנות שהוצרכה הכהונה בעבורה ניתנו להם בזכות קבלת התורה, וידוע כי יש לאדם ארבעה מיני השגות בלימוד התורה, הא' מה שלמד מרבו והב' מה שלמד מחבירו, והג' מה שלמד מתלמידו, והד' מה שלומד מחמת חשקו ושקידתו בינו לבין עצמו, וכנגד ארבעה מיני לימוד אלו יש ד' אותיות למ"ד בכ"ב אותיות אלפ”א בית”א, הא' הוא אות ל' העקרי, והשלשה הם במלואים של שלשה אותיות שהם אל"ף וגימ"ל ודל"ת, ואלו הארבעה איכותם המה למעלה מזה, כמ"ש בגמרא, הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, וכן נמי עוד מצינו, שיש ארבעה מיני לימוד בתורה, שהם ד' חלקים פרד"ס:

והנה ידוע, כי קיום ארבעה השגות של לימוד הנז"ל, וגם קיום ארבעה חלקים של פרד"ס תלוי בהשפעת אור הנקרא כח חכמה שעולה מאה ואחד, גם ע"י כח הזכירה שיהיה ע"י מיכאל שמספרו מאה ואחד, ולכן השונה תלמודו מאה ואחד לא ישתכח ממנו, וידוע קיום התורה בלב נותן לו מלוכה, דכתיב בתורה בי מלכים ימלוכו, וארז"ל מאן מלכי רבנן, והיינו מלוכה מספר מאה ואחד כמנין כח חכמה וכמנין מיכאל. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב, ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה, מאד כינוי לתורה כנז' בזוהר, ואמר מאד מאד כנגד תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ותצלחי למלוכה שפע כח חכמה שעולה מספר מלוכה:

והנה ד"פ מאה ואחד של ארבעה מיני לימוד הנז' הם מספד שקר, ולכן עשה אות המעיד על הכהונה בשקד, שבו רמוז ד' מיני לימוד שהם פרד"ס, וגם ארבעה מיני השגות של הלימוד, כי בעבור זכות התורה זכינו לקרבנות שצריך להם כהונה: