ויאמר אלי בן אדם עמוד על רגליך ואדבר אותך: ותבא בי רוח ותעמדני על רגלי ואשמע את מדבר אלי: (יחזקאל ב:א-ב)

נראה הכונה ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל שיחזקאל הע"ה תיקן הרגלים שיש בפרצוף שורש קין שהיו רופפים ונתחזקו, ולכן א"ל עמוד על רגליך והתחזק בהם, ולכן נקרא שמו יחזקאל לשון חוזק, וכמ"ש בשער הפסוקים ע"ש. והנה ידוע שהנביא אינו יכול לעמוד על רגליו במראה הנבואה שאינו יכול לקבל אותה מעומד אלא מיושב, ורק משה רע”ה היה יכול להתנבאות מעומד. וכאשר פרשתי בס"ד מ"ש משה רע”ה עמדו ואשמעה אשר ידבר ה' שהוא יכול לעמוד ולשמוע, והיה צריך לומר אעמוד ואשמעה, ומרוב ענותו הסיב העמידה אליהם, שאמר עמדו ואשמעה, ולפי האמת למה צריכים הם לעמוד, אך הענין כדאמרן, וכמ"ש רש"י ז"ל בפסוק ונלחם בנו ועלה מן הארץ, דכונתם לומר ועלינו מן הארץ ותלו הדבר בישראל, וכן הענין כחן באופן כי אין הנביא יכול להתנבאות מעומד. אמנם יחזקאל הע"ה מפני שזכה לתקן הרגלים הנז' נתן לו הקב"ה כח שיקבל דברי הנבואה בהיותו עומד על רגליו, ולכן א"ל עמוד על רגליך ואדבר אותך. ואמר ותבא בי רוח זה הכח שנתן לו הקב"ה וקראו בשם רוח, כי הוא קבל נבואתו מיצירה ששם הוא סוד רוח כנודע, וכשבאה בי רוח זה הכח העמידני על רגלי, ובהיותי עומד על רגלי ואשמע את מדבר אלי ולא נפלתי מן הרעדה. ואמר את ר"ל דברים ברורים מן א' ועד תי"ו, גם את הוא כינוי לשכינה שהיא סוד אותיות:

ונראה בס"ד לומר, כי התחזקות זו שבאה לרגל אדונינו הנביא זיע"א, באה לו מן הארת שם הוי"ה במילוי יודי"ן ושם אהי"ה במלוי יודי"ן שעולה מספרם רגל, ולכן תמצא מספר יחזקאל בן בוזי עולה מספר רגל, והוא פלא:

ומה שא"ל ואדבר אותך, נ"ל בס"ד ואדבר אותיות אור ב' דל"ת כלומר הנבואה באה לו ע"י התלבשות האצילות בבריאה והתלבשות הבריאה ביצירה, הרי כאן ב' דלתות דל"ת אחד התלבשות אור האצילות בבריאה, שהבריאה דל"ת לאצילות, ועוד דל"ת שני התלבשות הבריאה ביצירה, כי היצירה היא דל"ת לבריאה, ולז"א ואדבר אותך אור ב' דל"ת יהיה אותך:

או יובן בס"ד אותך אות כתר, כי אות כ"ף הוא כתר בסוד כי מאתך היא [מאת ך'] מנוחתם שצריך לכוין במנחת שבת קודש מאת כתר היא מנוחתם, דאע"ג דאמרו בזוה"ק וכד מטא לדמות כתר דאיהו דרגא עשיראה חזי מאי כתיב ביה ואראה ואפול על פני דלא יכיל למסבל, עכ"ז ראיה קטנה דרך העברה ראה דהא כתיב ואראה, ורק ראיה גמורה בדרך הסתכלות לא הוה:

ואראה והנה יד שלוחה אלי והנה בי מגילת ספר: ויפרש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור וכתיב אליה קינים והגה והי: ויאמר אלי בן אדם את אשר תמצא אכול אכול את המגלה הזאת ולך דבר אל בית ישראל: ואפתח את פי ויאכלני את המגלה הזאת: ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נותן אליך ואוכלה ותהי בפי כדבש למתוק: (יחזקאל ב:ט-ג:ג)

והנה כפי תרגום יונתן וכפי פירוש רש"י ורד"ק, אין הכונה כפשוטן של דברים שיאכל ממש את המגילה, אלא הכונה שיקבל דברים הכתובים בה, ומה שא"ל פצה פיך ואכול משל הוא זה כלומר הטה אזנך ושמע וקבל הדברים ויערב לך כאלו אתה אוכל מאכל לרעבון, והמגילה היה כתוב בה קינים זו פרענותם של צדיקים בעולם הזה, וָהֶגֶה מתן שכרן שירננו עליו לעת"ל, והי, נהי של רשעים לעולם הבא וכמ"ש רש"י ז"ל, ודבר זה מפורש בגמרא. ע"ש:

ברם יש לדקדק בכתובים הנז' על אומרו אשר אני נותן אליך דפשיטה שהוא נותן אליו את המגילה. ועוד קשה תיבת למתוק נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד הענין מפורש בדברי רז"ל שבמגילה כתוב קינים היינו פרענותם של צדיקים בעולם הזה אשר הם צריכים לסבול יסורין בעבור ישראל לכפר עליהם, ועל זה א"ל אכול את המגילה כלומר תקבל עליך מה שכתוב פרעניות ויסורין במגילה כי האכילה כאן היא לשון קבלה וכאמור לעיל. ויחזקאל הע"ה אמר ואוכלה כלומר קבלתיה עלי, אך יש מקבל עליו יסורין בע"כ של החומר שלו ואין זה מן המובחר, ויש מקבל עליו היסורין מאהבה בשמחה וששון וטוב לבב שחושב אותם תענוג ממש וזה המובחר והטוב, ואיך יצוייר דבר זה שהאדם רואה צער ויסורין ויהיה לו עונג גם מצד החומר שלו, הנה זה אפשר להיות בכך אם יביט האדם ויבין וידע שהיסורים האלה נתונים לו מאתו יתברך שרצונו יתברך בכך, על כן כיון שהוא יש לו תענוג גדול בקיום רצונו יתברך, וכמ"ש הפייטן ומה לי מזמן אם לא רצונך, אז מוכרח שיתענג ג"כ ביסורין אלו כיון שבהם מתקיים רצונו יתברך, וכמו השותה סם כנאכ'ינה כדי שתסתלק ממנו הקדחת דאע"פ שהסם הזה מר כלענה נחשב בעיניו כדבש ושותה ברצון לב ובשמחה מאחר שחיותו ורפואתו תלויה בו:

וכאשר מספרים באותו חסיד שהיה אסטניס הרבה והיה מוהל, אמרו לו כיצד תוכל לעשות המציצה של דם הנימול שאתה מכניס ראש האבר בין שפתותיך ומוצץ הדם ולא תמאס, והלא טבעך שתתעלף מן המאיסות. אמר להם כיון שיש לי שמחה וששון ורצון לב מאד לקיים מצוה זו של המילה לעשותה כאשר צוה השי"ת אותנו אין אני מרגיש במאיסות, ודומה בעיני כאלו אני מכניס בפי ענבה אחת נקיה ומוצץ אותה. ועוד אמרו לו על המרור שאוכל בליל פסח, שלא נמצא בעירו מרור שדברו בו חכמים ומוכרחים לאכול עשב אחר מר מאד, והוא היה אסטניס שאינו יכול לטעום דבר מר אפילו משהו, ואם בלא כונה וידיעה בא בפיו דבר מר מוכרח שיקיא תכף ומיד, ושאלו אותו איך אתה יכול לאכול העשב המר הזה בליל פסח ואין אתה מקיא, ואמר להם מפני שאני מקיים מצות בוראי שהוא חביב עלי יותר מנפשי ורוחי ונשמתי אינני מרגיש במרירות אלא נדמה לי שהוא מתוק. נמצא בשביל אהבת האדם בהקב"ה ושש ושמח לעשות רצונו יתברך יתהפך הדבר אצל חומר האדם שהרע יתהפך לטוב והמר למתוק:

וכן הענין להפך בשביל אהבתו לעשות רצון הקב"ה יתהפך אצלו המתוק למר וריח הטוב לריח רע. וכמ"ש רז"ל על רבי עקיבה שהלך לעיר אחת בעבור איזה עסק ושלח לו השלטון למקום לינתו שתים זונות מקושטות ומבוסמות בכמה מיני בשמים ובע"כ באו ושכבו ע"פ מאמר השלטון אחת בצד ימין ואחת בצד שמאל כל הלילה זו אומרת פנה אלי וזו אומרת פנה אלי, והוא כל הלילה מרקק ולא פנה אליהן, למחר הלכו הזונות אצל השלטון אמרו לו נוח להם המות מששלחתן לאיש הזה דכו"כ עשה דמלבד שלא פנה אליהן אלא כל הלילה מרקק, וקרא לו השלטון ואמר לו למה לא נהגתה עמהם כמנהג העולם, ועוד למה היית מרקק והם משוחים ומבושמים בכל מיני בשמים טובים, אמר לו תאמין לי באמונה שעלה ריחם אצלי כנבילה סרוחה ולכך רקקתי כל הלילה, ע"כ, ודבריו אמת וצדק דאע"פ שהיו מבושמים בבשמים שריחם טוב מאד הנה מאחר שהוא רוצה מאד לקיים רצון השי"ת אשר מאס בהם גם אצלו נמאסו, ואותו ריח הטוב של הבשמים שבהם נהפך אצלו לריח נבילה ולכך היה מרקק גם מצד החומר שלו:

ולכן אמר השי"ת ליחזקאל הע"ה בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת כלומר בן אדם הגם דחמרי עתה עכ"ז תקבל עליך הפרעניות והיסורין של הצדיקים הכתובים במגילה ולא הקבלה הכרחית אלא רצונית בשביל שאני נותן אליך, כי מחמת שאני נותן אליך שבזה נעשה רצונו על כן אע"פ שאתה בן אדם חמרי תהיה קבלה זאת אצלך רצונית ולא הכרחית ואמר יחזקאל הע"ה ואוכלה כתרגומו שקבלתיה קבלה רצונית כאשר אמר אלי שהוא כדי לעשות רצינו בזה, ועל כן אע"פ שהיסורין ההם קשים ומרים לחומר האדם הנה היתה בפי כדבש למתוק שגם החומר שלי יש לו תענוג בה:

והא דהוצרך לפרש באומרו למתוק ולא סגי למימר ותהי כדבש היינו לפי שמצינו שהדבש נדחה מהקרבת המזבח, וידוע שהיסורין הם במקום קרבן במזבח, לכך הוסיף ואמר למתוק כלומר מה מדמה אותם לדבש היינו לענין המתיקות דוקא ולא לענין הקבלת קרבן: