זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא יד:ב). י"ל אומרו ביום טהרתו נראה לשון יתר, כי זה מובן מן הענין האמור בפרשה זו, דכל זה איירי ביום טהרתו נ"ל בס"ד דידוע שהצרעת באה על עון לשה"ר, שהוא החטא בדיבור שניכרות פעולות שלו בלשון ובשפתים, דכתיב אשר אמרו ללשונינו נגביר (הנה) שפתינו אתנו מי אדון לנו. שזכר הלשון והשפתים בלבד, כי בם נרגש הדיבור יותר, ובתנועתם יוצא ונשלם, אע"פ שיש חמשה מוצאות הפה, בם נרגש מוצא הפה יותר. והנה הלשון הוא ד' אותיות, והשפה ג' אותיות, הרי שבע, ועל כן נתקנים ע"י התורה שהיא שבעה ספרים, כי פסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע, ולכן כתיב על התורה חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, וז"ש זאת תהיה תורת המצורע, והיינו כי התורה נקראת זאת, דכתיב וזאת התורה, וכנז' במדרש רבא, ונרמז באותיות זאת על תיקון ב' אברים שמתקלקלים בדבור רע, שהם לשון ושפה, שיש בם ז' אות, והיינו זאת בחולם קרי בה ז' אות, דהתורה שנקראת זאת מתקנת ומכפרת לשון ושפה שהם ז' אות, כי בה תהיה תורת המצורע, כלומר טהרת המצורע לטהר אותו בטהרה נפשיית, דכתיב מרפא לשון עץ חיים:

ואמר עוד ביום טהרתו, יובן ע"פ מ"ש בספר שער בת רבים, בפרשת ויקרא בשם הרב כ"ל ז"ל, טעם שצוה השי"ת בכל הקרבנות ליתן הדם והחלב על המזבח, והמתיק הדבר במשל לסוחר אחד שהלך מביתו לבהמ"ד, ויתמהמה שם איזה שעות, ובתוך כך בא אחד ממדינה אחרת לבית הסוחר הזה לקנות סחורה ממנו, וישאל את אשתו איה בעליך, ותאמרי הנה הוא בבהמ"ד, והאיש לא רצה להמתין, וילך לסוחר אחר ויקנה ממנו, ואחר שבא הסוחר מבהמ"ד לביתו ויתוודע מזה, וירע בעיניו על שהפסיד הריוח שהיה לו להרויח מאותה סחורה שהיה מוכרה לזה, ויאמר לאשתו מהיום והלאה כאשר יבא איש וישאל עלי, ואני אהיה בבהמ"ד מהרי לשלוח אחרי ואבא לביתי, ותאמר כן אעשה כאשר דברת לימים בא איש לתבוע חובו ממנו, ולא מצאו בביתו, ותאמר לו אשתו המתן כמעט רגע, ואני אשלח לקרוא אותו, ותשלח את משרתה ויקרא אותו, וימהר לרוץ בכל כוחו, ובבואו עיף ויגע, והנה הנושה לנגד עיניו ואץ עליו לשלם החוב שחייב לו, וזה לא היה בידו לשלם ויחרפהו ויבזהו, ואחר שיצא הנושה אמר זה לאשתו, הוי אשת כסילות החלפת השיטה, כי כאשר בא סוחר לקנות ממני סחורה היית עצלה מלשלוח לקרוא אותי, וכאשר בא הנושה לתבוע ממני ממון היית פחז כמים לקרוא אותי:

כן עד"ז חלקי המצות שתים הם, מ"ע ומל"ת, ולהם צריכים שני כחות הפכיות, והוא למ"ע צריך כח הזריזות, ולמל"ת כח העצלות, והאדם החוטא מחליף השיטה, דמעורר כח הזריזות לעבור על מל"ת, ומדת העצלות להתעצל מלעשות המצות עשה, והקרבן בא על החטא מאחת משתי אלה, או שהחטא בכח הזריזות לעבור על מל"ת, או במדת העצלות מלעשות המ"ע. והנה הדם הוא כח החום לעורר כח הזריזות, והחלב הוא כח הקרירות לעורר מדת העצלות, ולכך צוה השי"ת להקריב על המזבח לכפרה החלב והדם אשר בסבתם בא החטא, עכ"ל ע"ש:

נמצא ברא הקב"ה בטבע האדם שני כחות, זריזות ועצלות שהם הפכיים, כדי שישתמש העצלות בלא תעשה שהם סור מרע והזריזות במ"ע שהם ועשה טוב ולא יתהפכו אצלו לתת של זה בזה ושל זה בזה, ורמז לדבר זריז הוא זר יז, דהיינו זר בצירי הוא עטרה והמ"ע הם עטרות לצדיקים, בסוד מ"ש רז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ועל זה אמר הכתוב על הצדיק כי תקדמנו ברכת טוב תשית לראשו עערת פז, ואותיות י"ז הם מספר טוב, נמצא זריז הוא זר טוב, דקאי על כל מצוה שהיא ממצות עשה שצריך לה כח הזריזות, אבל אותיות עצל הם ר"ת על צווי לאווין, כי בלאוין צריך כח העצלות, אך האדם ברשעו מחליף השיטה שבדברים שהם מעשה טוב יעורר בעצמו מדת העצלות ובדברים שהם סור מרע דהיינו מצות הלאוין מעורר בעצמו כח הזריזות, שיהיה פחז כמים לעשות העבירה קודם שיתבונן בעונש שלה, וקודם שישמע מאחרים בגנותה וביטולה, ואחר שמיהר לעשות הרע אין תקנה להרע שעשה שכבר נד ולד:

ועל זה אמר הכתוב במשלי סי' כ"א, הפכפך דרך איש וזר וזך וישר פעלו, פירוש איש שהוא זר כלומר רשע, אשר בכל שש קצוות שלו נעשה זר מן היהדות, וזהו וא"ו זר, דהיינו בששה קצות שהם מספר וא"ו נעשה זר, הן בעשין הן בלאוין, הנה הוא הפכפך שהפך שמוש כחות הטבעיות להרע בהם, ולא מאת ה' היתה זאת אליו. יען כי הוא יתברך שנקרא זך הנה הוא ישר פעלו, שברא באדם שני כחות זריזות ועצלות על מנת שישתמש הזריזות במ"ע, והעצלות במצות לא תעשה, ולא סגי ליה להשתמש בזריזות בלבד בכלהו מילי, או בעצלות בלבד בכולהו מילי. ורק האדם מהפך ומחליף השיטה בשאט הנפש. ובזה פרשתי בס"ד השבח שנשתבחה התורה באברהם אע"ה, דכתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, פירוש היה לו מדת הכבדות והעצלות דוקא בקנייני עולם הזה שהם כסף וזהב, אבל בקנין הנפשיי שהוא תורה ומצות היה זריז גדול:

המורם מכל האמור, מה שעשה האלהים את האדם לברא לו בטבעו שני כוחות הפכיות, שהם זריזות ועצלות הוא ישר, שאם לא ישתמש האדם אלא רק בכח הזריזות יפסיד בחלק סור מרע ואם לא ישתמש אלא רק בכח הכבדות והעצלות יפסיד בחלק ועשה טוב, דאין שלימות לאדם אלא רק ע"י ב' כוחות הפכיות אלו. ובזה יובן בס"ד הטעם שנמשלו הצדיקים לשמש, יען כי בשמש יש בה שני כוחות הפכיות, שהיא מלבנת הבגדים ששוטחין אותם בשמם, ומשחרת הפנים ששזפהן השמש, גם היא מיבשת הלח והנשרה במים, ומלחלחת וממסת השעוה והדבש והשמן וכיוצא, הרי יש בה שני כוחות הפכיים, וכן הצדיקים לא יהיו שלמים בצדקות אא"כ יהיה בהם שני כוחות הפכיים, שהם כח הזריזות. וכח הכבידות והעצלות:

ולכן על המצורע שהיה רשע ובא ליטהר מצרעתו שהוא הרשעות שהיה נוהג בו, אמר הכתוב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, ביום ר"ל בשמש, דידוע מ"ש רז"ל כהשמש נקראת יום, כלומר כדוגמת השמש שיש בה שני כוחות הפכיים שהיא מלבנת ומשחרת, וכן מייבשת ומלחלחת, כן זה הבא ליטהר ולעשות תשובה צריך להתנהג בשני כוחות הפכיים הנז"ל, ולא סגי ליה בחד כח בכלהו מילי, וכדאמרן:

ונראה דזכר אזהרה זאת של ההנהגה דשני כוחות הפכיות גבי מצורע הבא ליטהר, היינו דידוע שהצרעת היא בעבור לשה"ר, שהאדם הזה הולך רכיל פיו פתוח לדבר רע בכל מקום בבית ובחוץ, ומרבה דבות רעות שעושה את פיו בהם כקיפה מלאה שרצים, שמוליד ששים שרצים בכרס אחת, וזה כשיבא להטהר תקנתו היא לסתום פיו, ויאחז מדת השתיקה אפילו בדברים המותרים לו לדבר בם, וכל זה הוא בדברים הגופניים כדי לעשות לפיו גדר וסייג ע"י מדת השתיקה, אבל בלימוד התורה יתנהג להפך שיהיה פיו פתוח ימים ולילות, כי מרפא לשון עץ חיים זו התורה, על כן תקונו ושלימות טהרתו צריך להיות בשני מידות הפכיים שהם מדת השתיקה ומדת הדבור, דהיינו מדת השתיקה במילי דעלמא, ומדת הדבור בתורה כדכתיב מרפא לשון עץ חיים, זאת התורה דכתיב בה כי חיים הם למוצאיהם, ודרשו רז"ל למוציאהם בפה, ולא מהני ליה ללמוד בפה סתום ובשתיקה, ואם יתנהג בין בד"ת בין במילי דעלמא במדת השתיקה אין משיג לו תועלת לתקן חטאו, וכן אם יתנהג בין בזה ובין בזה במדת הדיבור ופתיחת פיו, ג"כ יפסיד בזה, אלא צריך להתנהג בשתי מידות הפכיות שכל אחת תשמש במקום הראוי לה, ולכן סיים והובא אל הכהן הוא החכם שנקרא כהן ללמדו תורה, כדי שיעסיק בה ויתרפא, כי מרפא לשון הוא עץ חיים, אלו דברי התורה דחיים הם למוציאהם בפה:

או יובן בס"ד אומרו ביום טהרתו, היינו שידמה בטהרתו לשמש שנקראת יום שהולכת כל יום ממזרח למערב, מהלך שהוא נגדיי לטבעה ומזגה, ורק משום לקיים מצותו יתברך שצוה אותה בכך כופה טבעה ומזגה במהלך זה, וכן המצורע שבא לעשות תשובה כדי להטהר ע"י תשובתו, צריך שיתנהג כמנהג השמש הנקראת יום, והוא שיעשה רצונו יתברך אע"פ שהוא נגדיי לטבעו ומזגו, ולכן ובא אל הכהן שהוא מרפא אותו בדבר שהוא נגדיי לטבעו ולמזגו, כי הצרעת צריך לה הרחבת מקום וטיול באויר טוב וגנות ופרדסים ושדה של דשאים נאים וטובי מראה, והכהן עושה לו להפך שמסגירו ומניחו במקום שהוא כמו בית האסורין אין יוצא ואין בא:

וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע (ויקרא יד:ג). י"ל למאי הוצרך מן הצרוע, ודאי הוא דמן הצרוע נרפאת הצרעת. ונ"ל בס"ד, דארז"ל בגמרא אין צו אלא ע"ז, שנאמר בהושע סי' ה' כי הואיל הלך אחרי צו, והמצודות פירש צו לשון צואה, והכל אחד, דע"ז היינו צואה. והנה המצורע לקה בצרעת על ידי הקליפה שנקראת צו, ששלטה בו, ועתה נרפא מן צו רע זו הקליפה, כי מרום מושבו של המצורע שהסגירו הכהן הוא חוץ למחנה ששם מדור הקליפה, כנודע מענין הוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, וז"ש והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, אותיות צו רע זו הקליפה, שסילק מעליו שליטת הקליפה שהיא צו רע, אותיות צרוע. אי נמי ע"ד מש"ה וממכותיך ארפאיך, שהמכה עצמה תהיה רפואה. אי נמי צרוע בהפיך אתוואן עוצר, לשון מאסר, כי מזה הדבר שעשה לו מעצר ומאסר במקום אחר, היה לו דבר זה תועלת אליו להתרפא:

ועוד נ"ל בס"ד אומרו נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל, שהצרעת היא מחמת הסתלקות אור החכמה, וידוע כי אור החכמה נקרא שמן, ולכן תמצא דרמוז זה במלוי אותיות צרוע כזה צד"י רי"ש ו"ו עי"ן, המלוי עולה מספר שמן, וז"ש נרפא נגע הצרעת מן הצרוע, ר"ל מן החכמה שנקרא שמן הרמוז במלוי הצרוע:

וצוה הכהן ולקח למטהר שני צפרים חיות טהורות (ויקרא יד:ה). נ"ל בס"ד טעם ללקיחת שתי צפרים ולבסוף ישחט אחת וישלח אחת, והוא דאיתא בירושלמי שאמר רשב"י ע"ה, בתחלה הייתי חושב שיותר טוב אם היה לאדם שני פיות, שיהיה פה אחד בשביל לימוד התורה ופה אחד בשביל צרכי עולם הזה, דאין מן הראוי שהכלי אשר ישתמש בו קודש ישתמש בו חול, אבל אחר אשר ראיתי רבוי מספרי לשה"ר, אמרתי יפה עשה הקב"ה שברא לאדם פה אחד ולשון אחד, דהא עתה בלשון אחד כ"כ מספרים רע, ואם היה להם שנים איך היה העולם יכול לסבלם, ע"ש. והנה הצפור רומז ללשון שעושה מעשה פטיט, ולכן בתחלה יביא שתי צפרים חיות טהורות. לרמז על אשר היה מן הראוי שיהיה לאדם שני לשונות, אחד למלאכת הקודש, ואחד למלאכת החול, אך בעבור שצפה הקב"ה בחטא האדם בלשון כי רב הוא, לא ברא לו אלא לשון אחד. ולכך תחלה יביא שני צפרים כמה שהיה ראוי להיות שני לשונות, ואח"כ לא ישחט אלא צפור אחת ואת הצפור השניה משלחה על פני השדה, ולא יעשה בה שום דבר, וזה הוא כנגד מה שביטל לשון אחד מהם ולא נשאר אלא רק לשון אחד, לעשות בו שתי המלאכות, וגבר ישראל: