ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא:א). נ"ל בס"ד, לפני אותיות ישראל יש אותיות שבתכם, רמז לו בזה עיקר הלימוד של משפטי התורה שתלמד לישראל צריך להיות ביום השבת, שהוא יום בטלה ויום מנוחה, שהאדם קולט בו הלימוד אשר ילמוד בו ולא ישכחנו, ולז"א תשים המשפטים ביום הרמוז לפניהם של ישראל דהיינו לפני אותיות ישראל שהוא שבתכם:

ובשבעית יצא לחפשי חנם (שמות כא:ב). י"ל תיבת חנם נראה לשון יתר, ונ"ל בס"ד, דאיתא בזוה"ק באדרא קדישא דהבינה ניתן בה ברשותה כל חירות העבדים, וחירות המשועבדים תחת יד המלכים, וחירות האסורים בבית הסוהר, וחירות בעלי תשובה, ע"ש. וידוע דהבינה היא ספירה שמינית, וז"ש ובשביעית יצא לחפשי חנם, תיבת חנם קרינן בה מ"ן ח', ר"ל מן הארת הבינה שהיא ספירה ח', כי ברשותה כל חירות העבדים:

אם בגפו יבא בגפו יצא, אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (שמות כא:ג). נ"ל בס"ד, דארז"ל בגמרא אין ב"ד בא אלא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירש רבינו האר"י ז"ל שיש אוצר של נשמות למעלה הנקרא גוף, וכתוב בספר הקדוש פרי עץ חיים בכונת ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב, דר"ת גואל ולשבי פשע הוא גוף, דהמוציא שז"ל מוסר בניו ביד החיצונים, וכאשר יחזור בתשובה יחזרו אותם בניו למקומן תוך אותו האוצר הנקרא גוף ע"ש. והנה גפו בהפוך אתוון הוא גוף, רמז לאותו אוצר של הנשמות הנקרא גוף, וז"ש אם בגפו יבא, גפו אותיות גוף, ר"ל אם באוצר הנקרא גוף יבא חלקו, שהוא ניצוצות שלו שמסרם לחיצונים ע"י קרי, ועתה שב בתשובה ומביא חלקו הנז' באוצר הנקרא גוף, אז בגפו יצא, באוצר זה הנקרא גוף יצא מן העולם, כי תצא נשמתו דרך האוצר ההוא הנקרא גוף:

או יובן בס"ד, אותיות גפו במלואם כזה גימ"ל פ"ה וא"ו, יש בתוכם אותיות מאה, וכתב בקה"י בשם הזוהר מאה מפתחאן נמסרו לנשמה ברדתה לעולם הזה, כמנין לך לך ע"ש, גם אמרו בזוה"ק מאה ברכאן מברך הקב"ה לנשמה כמנין לך לך, ופרשתי בס"ד הטעם למספר המאה הנז', כי הנשמות של ישראל הם מעולם הבריאה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכוונת ברוך אלהינו שבראנו לכבודו, וידוע דהמספר של המאות הוא בבריאה, ולכן הנשמה שהיא מן הבריאה ששם המספר הוא מברך אותה הקב"ה במאה ברכאן, וג"כ נמסר לה מאה מפתחין ברדתה לעולם הזה, וידוע כי אות ב' משמשת במקום תוך, וכמ"ש חכמי הדקדוק, וז"ש אם בגפו יבא ר"ל בתוך אותיות גפו שהם אותיות מאה, רמז למאה מפתחין שלוקת נשמתו ברדתו לעולם הזה, אז בגפו ר"ל בתוך גפו, שהוא אותיות מאה, יצא, ר"ל בצאתו מעולם הזה יצא ג"כ במאה ברכאן, כי כנגד מאה מפתחאן שיש לו בכניסה יקבל מאה ברכאן ביציאה:

אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו (שמות כא:ג). נ"ל הכונה בהקדים מעשה באדם אחד שבא לפני הרב החסיד, וישאלהו החסיד כמה נשים יש לך, אמר לו אין לי אלא רק אשה אחת אשת נעורים, א"ל החסיד שקר אתה אומר אלא יש לך כמה נשים, ויאמר לו תשלח שמש שלך לביתי ותראה אם יש לי יותר מאשה אחת, אמר לו החסיד אותם הנשים אחרים אתה מצניע אותם בחדרי חדרים, ויענהו חדרי חדרים לא יש בביתי, ואם יש תשלח השמש ויכנס בחדרי חדרים ויראה, ויאמר לו החסיד השמש לא יוכל להכנס בחדרי חדרים שלך ולא יוכל לראותם, ויענהו האיש, אדוני דברים אלו אין הדעת סובלתן, אני אומר תשלח השמש ויראה בביתי, ואתה אומר דרך גזרה שיש בודאי, ואין. ויאמר לו החסיד, דע לך כי אני רואה אותך בעל הרהורים רעים, ואתה חומד נשים ומהרהר בהם כל הימים והלילות, והם דבוקים וקבועים במוחך ובלבך, ואלו הם חדרי חדרים שאמרתי לך, שאתה מצניע בהם הנשים האחרים שאתה מהרהר בהם, ומצייר אותם. ויודה על האמת, ע"כ:

נמצא לפ"ז, אם האדם נקי מהרהורים רעים נקרא בעל אשה, שאין לו אלא אשתו העקרית שלו, אבל אם יש לו הרהורים רעים שמסתכל בנשים זרות ומצייר אותם תמיד בלבבו, ודבק בהם במחשבתו, הרי זה נחשב בעל נשים הרבה, ואינו בעל אשה אחת. וידוע מ"ש רז"ל דהתורה נקראת אשה, אך האשה הגשמית נפרדת מבעלה בימים, ודבוקה עמו בלילות, אבל התורה שהיא אשה הרוחנית דבוקה בבעלה העוסק בה בימים ובלילות, דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, וכתיב בשכבך תשמור עליך והקצות היא תשיחך, ולא תעזבנו עד שתביאנו לעולם הבא, וידוע דארז"ל התורה נקראת אחת שנאמר תורה אחת תהיה לכם, וכנז' במדרש רבא, ועל כן אם התורה תראה בעל הרהורים רעים שמסתכל בנשים הרבה, דנמצא זה אין לו אשה אחת אלא יש לו כמה נשים, אז היא שנקראת אחת תתפרד ממנו, כי כיון שהיא אשה אחת ברוחנית לא תדבק אלא במי שיש לו אשה אחת בגשמיות ולא באותו שיש לו נשים הרבה שדבק בהם ומצניע אותם בחדרי חדרים שיש לו בקרב גופו:

וז"ש אם בעל אשה הוא, כלומר אין לו הרהורים רעים, שזה נחשב בעל כמה נשים, אלא הוא נקי מהרהורים רעים, ואין לו בגשמיות אלא אשה אחת היא אשתו הגשמית המותרת לו, אז ויצאה אשתו הרוחנית עמו, היא התורה שגם היא נקראת אשה ברוחניות, שתהיה מחוברת עמו עד שתביאהו ותבא לעולם הבא, וכאומרו ויצאה אשתו קרי בה אשת וא"ו, היא התורה שהיא ששה סדרי משנה, כמנין וא"ו, וזהו ויצאה אשת וא"ו עמו:

אם אדוניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו (שמות כא:ד). י"ל למאי הוצרך לפרש בנים או בנות, דדי לומר וילדה לו ילדים דודאי ליכא צד סברה לחלק בזה בין בנים לבנות, כדי שהוצרך לפרש את שניהם, ועוד קשא כיון דאמר האשה וילדיה תהיה לאדוניה, אמאי הוצרך לפרש והוא יצא בגפו, דמה נשאר לו עוד ליקח עמו, אם האשה והילדים יהיו לרבו. ונ"ל בס"ד, ואקדים מעשה באחד שהיה לו בת בתולה למדנית שכלנית וחריפה מאד והיתה יושבת על השלחן לפניו היא ואמה, ויאמר האב לבתו כמה ילדים יש ליכי, ותשתוק הבת ולא השיבה לו דבר, ותצעק אמה על בעלה ותאמר לו מה שאלה זו אשר שאלת, הלא דברים של גנאי דברת עם בתך שהיא בתולה ועדיין לא נשאת, ואיך תדבר עמה הדברים האלה, וחזר האב ושאל מן הבת פעם שנית כמה ילדים יש ליכי, ותאמר לו שתי בנות ושלשה ילדים זכרים, ויאמר אם הזכרים יפים הם, ותאמר לו כמוך, ויאמר לה למי את אוהבת יותר לבנים או להבנות, ותאמר זה ידוע הכל מחבבין את הבנים ולא הבנות, ולא יכלה אמה להתאפק ולהחריש, ותצעק בקול גדול מה הדברים אשר אתם אדברים ואני לא אבין, ויאמר האב לבתו תפרשי הדברים לאמך, ותען הבת ותאמר לאמה, זה ידוע שכל מלאכת מעשה ידי אדם נקראים בשם ילדים אליו, וכך אמרו חכמים בפסוק אלה תולדות נח נח, תולדותיהם של צדיקים מצות ומעשים טובים, וזה הוא שייך בשני המלאכות הן מלאכות הנפשיים, הן מלאכות הגופניים, שנקראים ילדים של האדם, אך יש מלאכות שהם מיוחדים לאנשים, ויש מקצת נשים שעוסקים בהם, ויש מלאכות מיוחדים לנשים ויש מקצת אנשים עוסקים בהם, ואותם המלאכות המיוחדים לאנשים נקראים בשם בנים, ואותם המלאכות המיוחדים לנשים נקראים בשם בנות. והנה את יודעת שאני יש לי שני מיני מלאכות המיוחדים לנשים, ועוד אני יודעת שלשה מלאכות המיוחדים לאנשים, ולכך כששאל אותי כמה ילדים יש ליכי, אמרתי לו שתי בנות ושלשה בנים, כי הוא יודע שאני בתולה ועדיין לא נשאתי לאיש, ולכך הבנתי כונתו לשאל על המלאכות מעשה ידי, וחזר ושאל אותי אם הזכרים יפים הם, שהוא שואל על מלאכות המיוחדים לאנשים אם יודעת אני לעשותם מלאכות יפים, ואמרתי לו כמוך, כי הוא יודע מלאכות אלו יפה יפה, ושאר הדברים הם מובנים, ואין צריך לפרש, ע"כ:

נמצא מלאכות מעשה ידי האדם יש בהם מיוחדים לאנשים ואלו נקראים בנים, ויש בהם מיוחדים לנשים ואלו נקראים בנות, וידוע כי עבד עברי אדוניו מוסר לו שפחה כנענית, כדי להרויח הילדים הבאים ממנה שהם של האדון, וגם הרווחה של מעשה ידיה הן מן מלאכות המיוחדים לאנשים שנקראים בנים, שיודעת היא לעסוק בהם הן מן מלאכות המיוחדים לנשים שנקראים בנות כדאמרן, כל אלו הם לאדוניה ואין לבעלה כלום, ולז"א וילדה לו בנים או בנות, כלומר הרווחה ממלאכות המיוחדים לאנשים הנקראים בנים, והרווחה ממלאכות המיוחדים לנשים הנקראים בנות, הנה האשה וילדיה שהם ילדים ממש תהיה לאדוניה, וגם הרווחה שנעשית מן המלאכות שנקראים בנים ובנות ג"כ אין לבעלה כלום מהם, אלא והוא יצא בגפו, שלא יקח לו כלום מן הרווחה של המלאכות ג"כ:

ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם (שמות כא:ו). צריך להבין למה נקיט הכתוב מרצע דוקא, לימא ורצע בסתם, דקאי על כל דבר שיהיה נרצע בו. ונ"ל בס"ד דאמרו בגמרא דקדושין דף כ"ב, רבי שמעון ברבי היה דורש, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים בשעה שפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות, ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, והוצאתים מעבדות לחירות, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם, ע"כ. וידוע מ"ש רז"ל ע"פ כי לי בני ישראל עבדים, שבזה הוא הקשר שיש לישראל עם השי"ת להיות לו לעבדים לעולם, לא ינתק ולא יזוע ולא יתמוטט, כי כלל גדול בתורה כל מקום שנאמר כי לי קיים לעולם ולעולמי עולמים. והנה אותיות צ"ע יתחלפו באלפ"א בית"א של א"ט ב"ח ג"ז ד"ו י"צ כ"ף ל"ע וכו' באותיות לי, וידוע מר בלשון חכמים הוא ר"ל חלוף, כמ"ש בחולין יהיב ליה טריפה במר דשחוטה, ולכן אמר ורצע אזניו במרצע שבזה רמוזים אותיות לי, שבהם הקב"ה קשר לישראל עמו כביכול, והיינו אם תחלק תיבת מרצע לשתים, וקרי בה מר צ"ע, כלומר חלוף של אותיות צ"ע, שהם מתחלפים באותיות לי, איך זה שכח הקשר הזה של אותיות לי שעשיתי לישראל, כאומרי כי לי בני ישראל עבדים, והלך והתיר הקשר ומכר עצמו לעבד, ולכך פירש ואמר ורצע את אזניו במרצע, לרמוז על חלוף של צ"ע אותיות לי, אשר התיר זה הקשר הזה:

מכה איש ומת מות יומת. ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (שמות כא:יב-יג). י"ל כפל הלשון מות יומת, גם צריך להבין באומרו והאלהים אנה לידו, דארז"ל במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, וכמ"ש רש"י ז"ל, ובזה יש להקשות דהא איכא בודאי כמה הורגין מזידין או שוגגין, והם מתים על מטתם כדרך כל הארץ, ואם ימצא כהאי גוונא דנקטי רז"ל הם מועטין, ונחית קרא ללמד על גוונא זו שהיא מיעוטא דמעוטא, ובודאי דברי חז"ל אמת הם, אך נראה דקרא מדבר לפי דרכו בע"א. ונקדים מעשה בחסיד אחד, שנכנס ונתבודד במדבר במערה תוך מערה לבדו, במערה הפנימית שהיתה חושך ואפלה, ואין רואהו מבחוץ כלל, והיה במערה החיצונה מעין אחד באר מים חיים, וזה החסיד העומד במערה הפנימית שהיתה חושך, היה רואה כל מה שנעשה בחיצונה, והוא ראה שבא אדם אחד ופשט בגדיו וטבל במעין ולבש בגדיו והתפלל, אך היה לו כיס אחד דינרין ושכח אותו שם ולא לקחו, ואחר שיצא בא אדם וטבל שם כדי להקר ולא התפלל, ומצא הכיס ולקחו והלך, ואחר שיצא בא השלישי וטבל ועמד להתפלל, ובעודו מתפלל זכר הראשון את הכיס ששכחו שם, וחזר אל המערה ולא מצאו, ויתפוס את זה האיש השלישי המתפלל, ויאמר תן לי הכיס שלי, כי בודאי אתה לקחת אותו, אמר לו לא לקחתי כיס, תחפש אותי ויחפש ולא מצא, חזר וא"ל תן לי הכיס כי אתה לקחתו, וישבע, ולא האמין לו בשבועה, באומרו אתה לקחת הכיס, והטמנת אותו במקום אחר בקרקע, כדי שתבא למחר ותקחהו, כי יראת להניחו בחיקך פן אני אזכור אותו ואבא ליטלו ממך קודם שתלך מן המקום הזה, וחזר אותו האיש ונשבע לו כמה שבועות שלא ראה הכיס, ואין זה מאמין לו. וסוף דבר שלף זה הראשון בעל הכיס את חרבו, והרג לזה האיש שהוא נקי ולא לקח כלום. וכל זה החסיד רואה מן המערה הפנימית שעומד בה, והיה ירא לצאת להגיד לאותו בעל הכיס שהכיס לקח אותו אדם אחר, פן זה יחשוד אותו שהוא גנב הכיס והרגהו. ויתפלא החסיד על המראה הזה, כי זה הנהרג לא לקח הכיס ובא להתפלל ונהרג על חנם, והאיש השני שנכנס להקר ולא התפלל לקח הכיס והלך לשלום, ויתמרמר מאד על הדבר הזה, ולא היה יכול ליישב הדברים האלה בדעתו, ואיך נתגלגל הדבר מן השמים. ויגידו לו בחלום, כי משפטי ה' אמת וצדק, והענין כך היה, דאלו השנים השני והשלישי הם באו עתה בעולם הזה בגלגול שני, שכבר היו בעולם הזה בגלגול ראשון, ובביאתם בעולם הזה בגלגול הראשון, היה זה האיש השלישי אביו של זה הראשון, והוא גזל את הכיס הזה עצמו מאותו אדם השני, והרג אותו ג"כ, והוריש את הכיס הזה לאותו האיש הראשון, כי היה בנו בגלגול הקודם, וכשמת הוריש את הכיס הזה לאותו האיש שנכנס ראשון לזו המערה, והנה זה האיש השני שנתגלגל ובא עתה לעולם נכנס לאותה המערה, ומצא את הכיס ולקח אותו, כי שלו הוא, אשר בגלגול הקודם גזלו ממנו אותו האיש השלישי, ולא עוד אלא שהרגו ג"כ, ועתה אע"פ ששבה הגזלה שגזל האיש השלישי לבעלה, עוד יש עון תלוי בצואר השלישי אשר שפך דמו של זה האיש השני, בעת שגזל הכיס ממנו, מה עשה הקב"ה גלגל חזרתו של הראשון שיחזור לבקש הכיס ולא מצאו, וחשד את זה השלישי שגנבו, עד כי חרה אפו עליו והרגו, נמצא נפרע מזה האיש השלישי גם עון ש"ד ששפך דמו של אותו האיש השני, ונמצא זה האיש השלישי נהרג על ידי בנו, כי זה הראשון היה בנו של זה השני בגלגול שקדם:

נמצא עשה הקב"ה סיבות שיכנסו כל השלשה אנשים ההם לתוך מערה אחת בזא"ז, כדי שיפרע מזה ההורג שהרג נפש במזיד, וכדי שישיב הכיס לבעליו, וכן תדין בכמה עניינים כיוצא בזה, שמתגלגלים ובאים ע"י סיבות כדי להוציא לאור משפטו ובזה תמצא כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא:

ובזה יובן ומכה איש ומת אותו האיש המוכה, הנה תמצא שאפילו אם זה המכה מות ר"ל שמת על מטתו בזמנו, ואין מיתה אחר מיתה בדיני אדם, הנה עכ"ז יומת בעבור זה העון של ש"ד, שהכה את רעהו והמיתו, כי יביאנו הקב"ה בגלגול וימית אותו בעבור זה העון שהרג את הנפש, שגם הוא יהרג כאשר הרג, ופירש הכתוב הדבר הזה ואמר, ואשר לא צדה פירוש אחר שהרג את הנפש לא ניצודה נפשו ליהרג ע"י אחרים, הן ע"י גוי הן ע"י ישראל, הן במזיד הן בשוגג, ע"ד שארז"ל מגלגלין חובה ע"י חייב, אז והאלהים אנה לידו, ר"ל מזמין הריגתו אפילו על ידי בנו, כי יד ר"ל כח כמ"ש ולא היה בם ידים לנוס, וידוע כי הבן הוא כחו של האב כמ"ש יעקב אע"ה על ראובן כחי וראשית אוני, ולכן הבן נקרא יד של אביו, ולז"א כאן והאלהים אנה מיתתו של זה ההורג את הנפש לידו, שיהיה בנו הורגו, כאשר תמצא במעשה הנז"ל, כי האיש הראשון שהיה בנו של האיש השלישי שהרג את הנפש וגזל הכיס, הוא עצמו הרג אותו, ונפרעו ממנו על ידי בנו, וסיים הכתוב ואמר ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה, פירוש הקב"ה מסבב סיבות שיהיה ענין זה של ההורג והנהרג והגוזל והנגזל, והאיש אשר ירש הגזלה והיא בידו, כולם ינוס ענין שלהם למקום אחד, כאשר נזדמן באותה מעשה הנז' ששלשתם באו לאותה מערה בזא"ז במערה אחת, כדי שהיורש את הגזלה יביא הגזלה שם, וזה הנגזל יקבל הגזלה שגזלו ממנו, וזה ההורג יהרג יהיה נהרג ע"י בנו, אשר ירש הגזלה ממני, ותיבת ינוס קאי על הענין של הגזלה וההריגה, נס אל מקום אחד כדי שבו יעשה הקב"ה המשפט הראוי להיות בענין זה ע"פ האמת והיושר, כאשר היה בענין הנז"ל, כי בחלום החסיד נודע ה' משפט עשה, כי כל דרכיו משפט, צדיק וישר הוא:

כי יבעיר איש שדה או כרם ושלח את בעירה וביער בשדה אחר, מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (שמות כב:ד). נ"ל בס"ד, בהקדם מ"ש רז"ל במדרש ע"פ ונשא השעיר עליו את כל עונותם, מלמד שביוה"כ נוטל הקב"ה כל עונות ישראל ומשים אותם ע"ג פלוני וכו', ופירש הטעם מהר"א אשכנזי ז"ל, והביא דבריו הרב דבש לפי ז"ל, דהוא ע"פ מ"ש בח"מ סי' כ"ט, דהעדים שאמרו שקר העדנו, הגם שכנגד הבע"ד אין נאמנים. משום דאם הגיד העד אינו חוזר ומגיד להפך, הנה הם נאמנין על עצמן ומשלמים מביתם, וידוע מ"ש רז"ל דביוה"כ כשמביאין לפלוני הדורון שהוא השעיר לעזאזל, אומר להקב"ה יש לך אומה בארץ כמלאכי השרת, וא"כ הוא מודה שכל מה שהעיד כל השנה שקר העיד, והנה השי"ת כביכול הוא בע"ד, ולנגד הבע"ד אינו חוזר ומגיד, וצריך המקטרג לשלם מביתו, ולכך צריך שישא עונותם עליו, וישראל נשארים נקיים עכ"ד:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב, והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל וכו', לשלח אותו המדברה, פירוש משלחו לעזאזל בשביל הדבור כלו, כדי שעי"כ ידבר דברים טובים על ישראל כמנהגו ביוה"כ, ובזה יהיו ישראל נצולים מן העונות, שיחולו על ראשו שהוא יתחייב בהם לפום דינא. ובזה יובן בס"ד קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ואמרו אליו כל תשא עון, פירוש קחו עמכם טענה של הדברים שמדבר פלוני בעד כללות ישראל ביוה"כ, וגם שובו אל ה' שתעשו תשובה, ועי"כ אמרו אליו כל תשא עון, דעל ידי הדברים שמדבר פלוני טוב בעד ישראל ביוה"כ בדין הוא שתשא העון מעלינו, ותתן אותו על ראשו של פלוני:

וז"ש כי יבער איש, הוא פלוני הנקרא איש בליעל, שדה המון ישראל שנקראים שדה בכללות, או כרם רמז אל בעלי תורה שנמשלו לכרם, והוא כל השנה מבקש לשרוף אותם באש הקטרוגים שלו, ורק יום אחד בשנה יש לו ששלח את בעירו אש הקטרוגים שלו משלחם מבני ישראל, וביער אש גחלתו בשדה אחר הם אומות שהם עכו"ם שנעשה אוהב לישראל ואויב לאוה"ע, הנה בדין הוא מיטב שדהו ומיטב כרמו של הקב"ה ישלם זה האיש הבליעל, שישלם מביתו, כי העדים שאמרו שקר העדנו נאמנים על עצמם ומשלמים מביתם, וגבר ישראל:

כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו (שמות כב:כא-כב). י"ל למה נקיט יתום ואלמנה, והלא דין זה שייך בכל אדם, ורש"י ז"ל פירש דבר הכתוב בהווה, ועוד קשה כפל הלשון בכמה דברים, ענה תענה, צעוק יצעק, שמוע אשמע. ונ"ל בס"ד דאיתא בגמרא שטען אותו צדוקי על מ"ש הקב"ה ליחזקאל הע"ה ושכבת על צדך השמאלי ושכבת על צדך הימני, והשיב לו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והם לא עשו כן אלא חטאו וגלו, מנהגו של עולם מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולן, אם רחמן הוא הורג את חציים, אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין, אף כך הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהן של ישראל. נמצא חטאי אנשי הדור גורמין יסורין לצדיקים, ואם אין חוטאין הצדיקים בשלוה. והנה יש צדיקים שסובלין צער ביסורין שבאים על גופן, בעבור לכפר בעד ישראל אך הם עשירים, וע"י עושרם יש להם כח לסבול היסורין, וכמו שמצינו בר"א בן רשב"י שהיה סובל יסורין בגופו בלילה, אך היה מבריא עצמו ביום ע"י מאכלים רבים, כדי שיהיה לו כח לסבול היסורין שבאים על גופו, כי היתה אשתו עשירה והיתה מכינה לו כמה מיני מאכל כדי שיבריא ויהיה לו כח בגופו לסבול, וממילא לא היה מסתבב מזה ביטול תורה, ולא היה נוגע זה לנפש, אבל אם הצדיק ההוא עני שאין לו יכולת להברות עצמו, שהוא תש כח ובאים עליו יסורין, כר"א בן פדת שהקיז ולא היה לו מעות לעשות סעודה חשובה בשביל ההקזה שיצא ממנו דם הרבה ונתעלף, הנה זה דבר קשה לצדיק הסובל יסורין בתרתי, שגופו מצטער הרבה שאין לו כח לסבול יסורין אלו, וגם הנפש היא מעונית בזה, כי מאחר שאין בגופו כח לסבול מוכרח שיסתבב מיסורין אלו ביטול תורה, שאינו יכול להשביע לנפשו תורה ומצות, כי אינו יכול לעסוק בתורה הרבה וגם לא צילה דעתו שאין לו ישוב הדעת, נמצא לצדיק כזה יש לו עלבון כפול, שגורמים לו אנשי דורו רעה כפולה ע"י עונות שלהם, חדא לגופו שאין בו כח לסבול היסורין, ועוד לנפשו כי מאחר שאין בו כח לסבול מוכרח שיהיו לו מזה ביטול תורה, וכאמור:

והנה יש אדם שיש לו יכולת לבזבז על עצמו כדי שיהיה בו כח לסבול יסורין, היינו שיש לו נכסים רבים קרקעות ומשא ומתן שהוא מרויח מהם, ועי"כ יש לאל ידו לבזבז על עצמו, ויש שיוכל לבזבז על עצמו מחמת הריוח שמרויח ממלאכתו, שהוא בעל מלאכה נקיה ויקרה שיעלה לו ממנה ריוח גדול, ומי שהוא עני שאין לו הכנסה מן קרקעות ונכסים זה נקרא יתום, ומי שאין לו הכנסה ממעשה ידיו זה נקרא אלמנה, ולז"א כל יתום ואלמנה לא תענון, כלומר לא תחטאו ותגרמו יסורין ועינוי לצדיק עני שהוא יתום, שאין לו הכנסה מן קרקעות ונכסים, וגם הוא אלמנה שאין לו הכנסה מן מעשה ידיו, שאם הוא עשיר ויש לו הכנסה מזה או מזה, אע"פ שיבאו עליו יסורין אין מגיע נזק לנפשו שאין לו מזה ביטול ותורה ומצות, כיון שהוא עשיר ויוכל לבזבז ממון על עצמו כדי שיהיה לו כח לסבול היסורין, מה שאין כן זה הצדיק שהוא עני שנמשל ליתום ולאלמנה, הרי זה עלוב מאד דצערו קשה עליו מאד מחמת שהוא תש כח הרבה, שגופו יהיה מעונה מאד, וגם נפש מעונית, כי מוכרח שיסתבב מזה ביטול תורה ובלבול הדעת, ועל זה אמר ואם ענה, תענה אותו בלשון כפול שתגרום לו, עינוי לנפשו ולגופו, אז אם צעק יצעק אלי, כלומר שהוא צועק שתי צעקות, שהן בעבור חסרון הנפש ובעבור חסרון הגוף, ושני הצעקות מתכוין בהם אלי, כלומר בעבור הנוגע לכבודי, וז"ש אלי דיקא שהוא לש"ש, אז אני שמוע אשמע צעקתו:

ויתבאר לנכון יותר כפל הדברים צעוק יצעק שמוע אשמע, ע"פ מ"ש בזוהר חדש פרשת בלק, בעובדא דר"א בן רשב"י וחביריו שהיו מהלכין בדרך, והיה החום חזק מאד, וראו שדה אחת מלאה עשבים ודשאים ואילנות, ונכנסו לה וישבו בצילה, וראו נחש גדול בא בתוקף השמש ועבר לפניהם, והעמידו ר"א ע"י גזרה שגזר עליו, והמעשה ארוכה, וקצורו של דבר הוא שגוי מצא ישראל אחד שהוא איש כשר מהלך באותו הדרך ופצע אותו, וגזל ממנו כיס המעות שלו, והיה אותו יהודי צועק אל השי"ת, אך אע"פ שהיה עני ואין לו שום פרוטה להתפרנס בה, אלא רק אותם המעות שבכיס ההוא, עכ"ז לא היה בוכה וצועק בשביל חסרון עצמו, אלא בשביל אביו ואמו שהיו זקנים והיה מפרנסם, ועתה שנגזל הכיס ממנו במה יפרנסם. ועוד היה צועק ובוכה בשביל שיהודי אחד עני הפקיד אצלו צרור קטן של זהובים, שהוא מוכן בשביל נדוניה של בתו, והיה הצרור מונח תוך אותו הכיס שנגזל ממנו, ועתה מה יעשה עם אותו העני בעל הצרור, וכשראה הקב"ה כך עשה לו נס שגזר על אותו הגוי שיומת על ידי אותו הנחש שהיה שלוח מן השמים להמית יהודי אחד, אך אחר הגזרה שב אותו יהודי בתשובה, ואעפ"כ היה אותו נחש רוצה ללכת אצל היהודי להמיתו, ועל זה היה רץ הנחש, ומחמת שזה הגוי נגזר עליו מיתה בעבור אותו היהודי הכשר והצדיק שהגוי הזה גזל ממנו הכיס, וצעק עליו לפני ה' נתרצה הנחש להרוג את הגוי תמורת אותו היהודי, וכן עשה, והלך והכישו לאותו הגוי הגזלן שהיה שוכב תוך מערה אחת והכישו שם והמיתו אותו, ואז נכנסו ר"א וחביריו לאותו מערה שאותו הגוי שגזל הכיס מת בתוכה, ולקחו ממנו הכיס שגזל מן היהודי הכשר שהיה צועק להשי"ת בעבורו, והחזירו אותו אליו, וגם נמצא אצל הגוי המת ההוא עוד כיס אחד של זהובים, והוא של יהודי אחר שהיה הולך בספינה, ובנו של אותו הגוי גנב זה הכיס מן היהודי בספינה, ונתנו לאביו, ועתה לקח היהודי הכשר את הכיס הזה ג"כ והחזיר אותו לבעליו, ע"פ צוואתו של ר"א שידע כל זה ברוה"ק, וצוהו שיוליכנו לאותו בעל הכיס שגנבו בנו של זה הגוי ממנו בספינה, ע"כ המעשה בקיצור:

הרי בעבור אותה הצעקה שהיה צועק היהודי הכשר לש"ש, שלא היה צועק ובוכה בשביל חסרון ועצמו, אלא בשביל כבוד אביו ואמו שהיה מפרנסם ע"י הממון שהיה לו באותו כיס, וגם היה צועק בשביל כיס הזהובים שהפקידו יהודי אחר אצלו שהוא היה מוכן בשביל נדוניה של בתו, אז זכה שיתגלגל על ידו שלשה נסים, האחד שאותו היהודי שנגזר עליו מן השמים שיכישו נחש וניתן רשות לנחש להכישו, אך היהודי הרהר בתשובה והנחש כיון שניתן לו רשות עליו, לא היה מתפייס אלא היה רץ ללכת למקומו להכישו, הנה בעתה נתרצה הנחש להכיש ולהמית את הגוי שגזל לזה היהודי הכשר תמורת אותו היהודי שנגזרה עליו גזרה, והב' שזה הגוי שגזל הכיס מן היהודי הכשר מת מנשיכת הנחש בתוך המערה, והוגד זה לר"א ברוה"ק, ולקחו ממנו כיס של היהודי והחזירו לו, וממילא גם הצרור של זהובים שהוא נדוניה של אותה הבת שב לבעליו, והג' שעי"כ גם אותו הכיס של זהובים שגנב בנו של הגוי מן יהודי אחד בתוך הספינה, נודע זה לר"א ברוה"ק, ונתן אותו ליהודי הכשר שיחזירנו לבעליו, נמצא צעקתו שצעק בעבור אחרים שהם אביו ואמו והיהודי בעל הצרור, ולא צעק בעבור עצמו, עשתה פרי שנושע הוא וגם נושעו אחרים על ידי זה:

וז"ש אם ענה תענה אותו, שתגזול ותפסיד ותאבד ממונו וגם ממון אחרים אשר הופקד אתו עמו, וכאשר עשה אותו הגוי הרשע ליהודי הכשר שגזל ממנו, וגם צרור הנפקד ומונח עם ממונו, אז אם צעוק יצעק אלי, שאינו מתכוין בצעקתו בעבור עצמו, אלא בעבור כבודי, כדהוה באותו יהודי הכשר שהיה צועק בעבור אביו ואמו שחייבו הקב"ה לפרנסם, ובעבור הפקדון שהופקד אתו שרוצה להשיבו לבעליו, אז אני שמוע אשמע צעקתו, דהיינו שמוע בעבור עצמו להשיב לו ממונו, ואשמע ג"כ לצעקת יהודי אחר שהיה צועק על גזלת כיס הזהובים שגזלו ממנו בספינה, שגם הוא שב אליו ממונו בכלל הנס הזה שנעשה בעבור יהודי הכשר:

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב:כד). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש מונבז המלך אני גנזתי לעצמי ואבותי גנזו לאחרים, כי הממון שנותן האדם לצדקה זה הממון הוא שלו ומה שיש לו באוצרו אינו שלו, כי כל רגע ורגע אפשר להיות עוזב את ממונו ונעשה לאחרים וכן אמרו חכמים למה נקראו זוזים שזזין ממקומן, וכן שלמה הע"ה אמר במשלי סי' כ"ג אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים, פירוש היגע להעשיר הוא מי שרוצה למלאת אוצרו הון וקשה עליו להוציא זוז אחד, ויש שיש לו בנים רבים ורוצה שיגיע לכל או"א חלק חשוב מעושרו, שיהיה כל אחד מהם נחשב עשיר מצד החלק שעולה לו, ולז"א אל תיגע להעשיר לא אמר להתעשר, וכמ"ש יש מתעשר ואין כל, אלא אמר להעשיר פועל יוצא לאחרים, שהוא יגיע לאסוף ממון הרבה כדי להעשיר את בניו הרבים, שיהיה אחר חלוקה כל אחד נחשב עשיר בזה החלק שעלה לו, הנה מבינתך זו שאתה מתבונן בה חדל ממנה, כי אפשר שלא תעלה בידך כונתך, ולא יועיל זה כלום, והיינו טעמא מפני כי אפשר תעוף עיניך בו ואיננו, פירוש אפשר שיצא ויאבד זה הממון מידך קודם שתמות, וזה יהיה לך בחייך, או אחר מותך שנעשה הממון אצל בניך, יצא מידם קודם שיהיה נקרא עליהם שם עשירים. וזהו כי יעשה לו כנפים כנשר יעוף, בזמן שאתה נפשך בשמים שנסתלקה מעולם הזה. וכן מספרים על מלך אחד ששאל מעשיר אחד כמה ממון יש לך, ויאמר מאה אלף דנרים א"ל שקר אתה אומר, והלא קרקעות יש לך בחמש מאות אלף דינרים, ומעות בעין יש לך אלף אלפים דנרים ויענהו אתה אמרת כמה ממון יש לי, וזה שאתה רואה אינו שלי, כי מי יודע מה יהיה לי אחר שעה אחת אבל מה שנתתי לצדקה עד עתה הוא מאה אלף דנרים וזה שלי בודאי:

ואמרתי משל על זה, מה שמספרים העולם אחד שאל את בנו שהיה נער פקח, בבתינו ירדו עשרה עופות וחנו על הגג, ויבואו ארבעה ציידים ויורו עליהם בקנה השריפה וימותו ארבעה מהם, הגד נא לי כמה נשארו על הגג, ויאמר הנער ארבעה, א"ל אביו טעית בחשבון שאם תסיר מן העשרה ארבעה נשאר ששה, א"ל הנער מאחר שמתו הארבעה בקנה השריפה מוכרח שיצא קול גדול והששה עפו וברחו תכף מחמת הקול והלכו להם, ולא נשארו על הגג אלא רק אותם הארבעה שמתו, כי אלו כל קולות שבעולם לא יזיזום ממקומן, והן הן הנשארים על הגג, ויאמר האב צדקת בני כדבריך. וכן הענין כאן בצדקה, שנותן האדם ממונו לצדקה ובהשקפה הראשונה נדמה לו שאותו הממון שנתן לצדקה אבד ויצא מאוצרו, ונחשב לו זה הממון כמו מת, ואין הנאה מן המת ולא ישוב אליו, וממון הנשאר באוצרו נחשב אצל בעליו חי כי הוא בידו וברשותו, וכאשר אמר האב בתחלה לבנו כי הששה הם הנשארים מחמת שלא מתו, אבל באמת אינו, אלא צדקו דברי הנער שהששה פרחו ונסו ויצאו מרשות בעל הבית ולא נשארו לו בביתו, אלא רק אותם הארבעה, דודאי וברור שהוא יאכל אותם ולא ינוסו מאתו, ולא יצאו מרשותו, כן האמת הוא אצל ממון הניתן לצדקה שהאדם חושב אותו כמת, אדרבה זה הממון בטוח בו שיהיה שלו והוא יאכל אותו בעולם הבא ולא יזוז ממנו, ושאר הממון שיש באוצרו הוא עלול לעוף ולצאת מידו, הוא הדבר אשר דבר שלמה הע"ה בחכמתו, כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים:

וז"ש אם כסף תלוה את עמי, הוא ממון שתעשה בו מצות ג"ח, וגם עוד כסף אשר תתן את העני שהוא בתורת צדקה, ולא יצא מרשותך, ולא יעוף מידך, מה שאין כן שאר הכסף הנשאר באוצרך, אין זה עמך, כי עשה יעשה לו כנפים לעוף, ולצאת מידך והיה לאחרים:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, בהקדים מעשה שהיה דעשיר אחד אמר להחכם למה מצות ג"ח יש עליה כמה אזהרות בתורה ובנביאים ובכתובים ובתלמוד בבלי וירושלמי ומדרשים בכמה מקומות, מה שאין כן שאר מצות שלא נמצא עליהם אזהרות ודברים אפילו אחד מעשרה מן האמור בזאת המצוה, ויאמר לו מפני שכל בני אדם שבעולם צריכים לה, אמר לו מי הצריכים לצדקה מועטין הם, כי פה עירנו יש חמשה אלפים נפשות אנשים ולא יש בהם מקבלים צדקה אפילו מאה נפשות, ושמעתי שיש מדינות שיש בהם אלפים ורבבות נפשות ואין שם אפילו עני אחד שנוטל צדקה. אמר לו החכם, כונתי לומר כי הכל צריכין לקבל צדקה וחסד מהקב"ה, ואפילו עשיר גדול צריך לקבל מהקב"ה שפע של חיים ורפואה והצלחה ושמירה לדחות מעליו כל נזקין הטבעיים ופגעים רעים המתרגשות לבא בעולם, ואם האדם יעלים עיניו מצדקה וג"ח לעניים, אז יהיה פתחון פה למקטרגים לקטרג לפני הקב"ה לומר, למה תשפיע להם מיני שפע הנז"ל בתורת צדקה, מאחר שהם אינם עושים צדקה עם העניים, ולמה תקבל תפלתם ותעשה בקשתם, מאחר שהם אין שומעין צעקת הדלים ומשיבין אותם ריקם, ונמצא הכל צריכין למצות הצדקה כדי שבעבורה יהיו ניצולים מן קטרוג המקטרגים, ואם תראה שיש כמה עשירים שהם קמצנים ואין עושין צדקה כלל, ועכ"ז הם נשפעים חיים וטובה ורפואה וניצולים מכל פגעים רעים, הנה זאת היא פלאות תמים דעים, הנה על כיוצא בזה צווח חבקוק הע"ה מדוע דרך רשעים צלחה וכו', גם אסף בתהלים מזמור ע"ג צווח ואמר כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה, כי אין חרצובות למותם ובריא אולם, בעמל אנוש אינמו ועם אדם לא ינוגעו, לכן ענקתמו נאוה וכו', יצא מחלב עינמו וכו' וכו', ועל זאת לא אוכל להשיב לך תשובה מספקת לעת עתה, ורק בקיצור אדבר שהכל צריכין למצות הצדקה, להנצל מקטרוג המקטרגים כאמור:

חזר ושאל העשיר מן החכם, למה גילה הכתוב שכר למצות הצדקה בעולם הזה, מאחר דבאמת מידתם של צדיקים וישרים שלא לבקש שכר בעולם הזה, אלא רוצים שיקחו הכל בעולם הבא. א"ל כדי להרבות שכרו של אדם, שרואה שיש לו שכר בעולם הזה, והוא אינו מבקש בעולם הזה כלום, שאם האדם נותן צדקה בשביל שיקבל בעבורה טובה בעולם הזה אין זו מצוה גמורה, אלא היא בסוג סחורה ודומה למסחר ומו"מ שעושה האדם בעולם הזה, שקונה סחורה במאה, כדי למכרה בק"ך, להרויח עשרים למאה או כפליים:

חזר ושאל העשיר מן החכם למה יש שכר מרובה לעושי צדקה יותר מכל המצות, א"ל מפני שהאדם רואה בעיניו ממונו שעמל בו נחסר, שיש לו עשרה ונשאר בידו תשעה, ועכ"ז הוא עושה צדקה:

חזר ושאל למה עונש המעלים עיניו מן הצדקה הוא חמור, והלא יש לאדם טענה לפטור עצמו מן העני הפושט ידו לקבל צדקה, דאולי אין זה דחוק הרבה שראוי לתת לו צדקה, אלא הוא משקר ואינו דחוק כ"כ, אלא יש לו שיעור שיתפרנס ויוכל לקנות לחם וירקות משלו, והוא תובע צדקה לאכול בשר ומותרות, דאין העשיר חייב לתת ממון לעני בשביל בשר ומותרות, אא"כ הוא בן טובים שמלומד בכך, והשיב לו החכם, אני אספר לך מעשה אחת בעשיר שהיה בעירו חסיד אחד, ודרכו של אותו עשיר לשלוח לאותו חסיד בכל שנה ושנה ביום ר"ח חשון חטים ואורז ושמן ועצים, מה שצריך לו בשביל כל השנה כולה לצורך בני ביתו, ועוד שולח לו אותו היום בגדים עבים לו ולבני ביתו כדי ללבשן בחורף בעבור הקור, ונזדמן שנה אחת שהגיע יום ר"ח חשון ולא שלח כלום, כי היה טרוד בדבר אחר ושכח, והגיע גם ר"ח כסליו ושכח לשלוח, והנה הגיע ר"ח טבת וירד אותו היום בבוקר קור גדול פתאום שלא בהדרגות, והיה הקור עצום ורב שלא היה כמוהו בשנים שעברו, שהשלג ירד על הארץ גובה אמה, ואין יוצא ואין בא, אך לאותו עשיר נזדמן אותו היום עסק גדול בפונדק שלו, והוכרח לצאת מביתו, וילך לפונדק, ואפילו פת שחרית לא טעם והיה עוסק בעסקו עד סוף היום, והתבשיל ששלחו לו בצהרים לא היה לו פנאי לטעום ממנו כלום, ובסוף היום כשגמר עסקו הרגיש שכל גופו נעשה חתיכת שלג מרוב הקור של האויר, גם היה רעב מאד, ותפסו אותו שני משרתים שלו ותמכו אותו על כתיפם עד שהביאוהו לבית ונפל לארץ כפגר מת, ואין לו כח לדבר מחמת רעבון, ואין לו כח להניע ידיו ורגליו מחמת תוקף הקור שנתקרר כל גופו ביום, ועשו לו מדורה סביבותיו, ובגדים חמין שמו עליו, ועוד עשו לו המצאות הרבה לחממו, ועד שעה חמישית מן הלילה נתחמם גופו, ובקש לאכול, ואכל בחפזון רב מתוקף הרעבון, ושעה ששית שכב במטתו, וכשהניח ראשו על הכר זכר את החסיד איך בשנה זו לא שלח לו קצבת החטים והאורז והשמן ועצים ופחמין, וגם לא שלח בגדים עבים להגין מן קור החורף, ויצטער עליו מאד, ויאמר מי יודע מה נעשה בו בזה היום בקור הנורא שאין לו ולב"ב בגדי חורף, ולא איחר להמתין עד הבוקר, וקרא למשרתיו שעתה ממש יוליכו לו כל הקצוב הנז"ל, וגם בגדים עבים, כי מכל זה לו בביתו מזומן וכן עשו ודפקו על פתחו של החסיד אחר חצות לילה, ויכניסו לו כל דברים הנז"ל, וישמח החסיד מאד, כי היה צריך לכל אלה הרבה מאד, ויחשוב החסיד בלבו לומר, ודאי מן השמים ראו צערי וחסו עלי, ועוררו את לב העשיר בחלום בזו הלילה לזכור את משלוח הנהוג, ולכך הקדים לשלחו בלילה הזאת ולא המתין עד הבוקר. והנה בשחרית הלך החסיד אצל העשיר, ויאמר לו מה היתה סבת החרדה שחרדת לשלח את הנהוג בחצי הלילה, אין זו אלא מפני כי מן השמים עוררו אותך בחלום הלילה להזכיר אותך על הנהוג, שבכל שנה, ששכחת אותו בשנה זו, ולכך מהרת לשלחו תכף בחצי הלילה. ויענהו העשיר, ודאי מן השמים עוררו אותי להזכירני, אך לא היה זה בחלום אלא בהקיץ, כי אתמול כך היה מעשה, ובערב הרגשתי ברעבון גדול של סכנה ב"מ, גם נתקררתי בקור גדול של סכנה ח"ו עד שלא נשאר בי כח כלל, ועד שעה חמשית מן הלילה שבתי לבריאותי, וכשבאתי לישן זכרתי אותך איך שכחתיך בשנה זו ולא שלחתי הנהוג, ונשאתי קל וחומר מעצמי ואמרתי אני שלא אכלתי יום אחד כ"כ הגיע לו חלישות מן רעבון, אתה שאין בביתך חטים ואורז ושמן, שעי"כ אפשר שלא יזדמן לכם אכילה לילה ויום, עד היכן מגיע צערך וחלישותך, ואם אני שיש עלי בגדים של צמר שלש וארבע זה תחת זה, כ"כ הגיע לי צער וסכנה ח"ו מן הקור, אתה שאין לך בגד של חורף כלל, מה נעשה בך מתוקף הקור, ולכן מדברים שקרו לי ביום זה נשאתי קל וחומר על צרתך וצערך, והבנתי כי רב צערך למעלה ראש ולכך הקדמתי לשלוח את הנהוג באמצע הלילה, ולא המתנתי עד הבוקר, ע"כ:

המובן מחשובת החכם אל העשיר בענין הצדקה תרתי, הא' כי הנותן צדקה לעני המבקש ממנו הנה גם הוא מבקש צדקה מהקב"ה תמיד בכל עת, ונמצא זה החסיד שעושה עם העני הנה גם עמו נעשה חסד וצדקה מאת השי"ת, ואם העשיר עושה צדקה וג"ח פעם אחת או שלש וארבע פעמים בשבוע, הנה הוא נעשה עמו צדקה מאת השי"ת כמה פעמים ביום, ועל זה אמר אם כסף תלוה את עמי, הנה מה שאתה עושה עם העני נעשה ג"כ עמך:

והב' המובן מתשובה האחרונה של החכם הוא, כי אם יש לעשיר טענה לפטור עצמו מעונש של ביטול מצות הצדקה, ד"מ יאמרו לו הגבאים תן בשביל הלבשת ערומים בחורף והוא יאמר וכי יש עני שהולך ערום או בכתונת בלבד, ובודאי יש לו בגד ג"כ למעלה מן הכתונת, ומה יהיה בו אם לא יהיה לבוש צמר עב למעלה מן הבגד, וכי ימות בעבור הקור, אף אתה אמור לו ודאי לא יבצר באיזה עת קרה לך מקרה שלא היה עליך כל הבגדים העבים שאתה רגיל בהם בימי הקור, ועל כן פגע בך הקור מעט, זכור נא כמה נזק הגיע לך מן הקור שפגע בך שעה אחת, ונקח קל וחומר ממך אל העני הזה אשר רוב עתותיו הוא מוכה ונלקה בתוקף הקור שפוגע בו, וכאשר לקח קל וחומר אותו העשיר ממה שקרה לו צער וסכנה מחמת הקור שפגע בו יום אחד דוקא. וכן אם יאמרו לו הגבאים תן בשביל לחם לרעבים, והוא יאמר על מה כל החרדה הזאת, וכי יש אדם שאין לו יכולת להביא פת לחם, ואם אין לו יכולת לאכול כל שבעו לא ימות בודאי, ואם נזדמן כמה ימים שלא היה יכול לאכול בבוקר ונשאר בתענית עד הערב לא יסתכן מזה, אף אתה אמור לא יבצר באיזה יום קרה לך מקרה זה שלא אכלת פת שחרית ולא סעודת הצהרים, ונשארת טורח ויגע בעסקך שלך עד הלילה, זכור באיזה מצב של חלישות נחלש גופך, וקח קל וחומר ממך לזה העני כאשר לקח העשיר קל וחומר כזה מעצמו. וכן אם יבא לזה האיש אחד ויבקש ממנו להלוות לו מאה דינרין כדי לשלם אותם לבעלי חובות שדוחקין אותו מאד, ואין לו יום זה ליתן להם, ואם תעשה עמו חסד זה להלוותו כאלו אתה מחיה נפשו, והוא יאמר שקר הדבר הזה, שאתה מגדיל המדורה, ותוכל לדחותם ימים או שלש עד שיזדמן לך מעות ותתן להם, אף אתה אמור לו לא יבצר באיזה עת קרה לך דבר כזה ממש שהיית צריך למאה דנרין ולא נמצא לך, והיית עומד בצער גדול, ואתה תקח קל וחומר מעצמך שאתה עשיר וקרה לך דבר כזה שנעשית דחוק הרבה בעבור מאה דנרים, וכ"ש זה האיש שלא יגיע לחומש העושר שלך וע"ז רמז הכתוב עוד בדברים אלו שאמר אם כסף תלוה את עמי, צריך שתחשוב ותצייר בדעתך כי את העני הוא עמך, כלומר זה הדוחק הנמצא אצל העני הוא לפעמים נמצא עמך, ובכך אתה תקח קל וחומר מהדוחק המזדמן להיות עמך שהוא לשעה קלה, אל דוחק העני שהוא בתמידות, וגם שהוא קשה יותר באכותו ובכמותו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דהכתוב אומר אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, והלשון כפול, ופירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל הכונה, אל תבטחו בנדיבים אלו העשירים, יען כי אפשר שיזדמן אפילו בבן אדם שאין לו ממון ולא יכולת, יהיה בו תשועה לאחרים ע"ש, ואזכיר מעשה קרובה לענין זה, בגביר אחד שפיזר מאתים זהובים בשביל רפואת חולה אחד שהיה מסוכן, ונתרפא ע"י הוצאות מרובות, ואותו חולה היה יר"ש, והיה הגביר ההוא שמח שמחה גדולה שהחיה נפש אתת מישראל, כי שנודע לכל דבלתי סך הרב הזה א"א שהיה מתרפא זה החולה. והנה בלילה אחת חלם הגביר חלום שראה זקן פניו מאירים כשמש ומהודר מאד, ובידו פנקסים מהודרים מאד, וישאלהו הגביר מה עניינם, ויאמר כתוב בהם המצות שעושים ישראל, וכל מין מצוה כתוב בפנקס בפ"ע, ויאמר לו איה הוא פנקס של מצות צדקה וג"ח, ויראהו לו, ומצא אותו גדול ועב הרבה משאר פנקסים, וישאלהו למה זה גדול יותר מכולם, א"ל מפני שיש כמה חלקים של צדקה וג"ח, דהיינו חלק אחד של מצות בקור חולים, וחלק א' של הלבשת ערומים, וחלק של לחם לרעבים, וחלק לעושים צרכי רבים, וחלק למחזיקים ביד לומדי תורה וחלק לנותנים בעבור נשואי עניים יתומים. ויאמר לו בבקשה ממך תראני חלק של עושים צדקה לצרכי ביקור חולים, ויפתח הפנקס ויראהו שם וימצא רשום בו שמות המתנדבים האלה, ויאמר לו היכן כתוב שמי, שגם אני יש בידי מצוה בזה הענין, ויראהו את שמו שם, וכשראה ראה שם אדם אחד כתוב למעלה משמו, וידע את האדם כי היה כתוב שמו פלוני בן פלוני, וגם שמו היה פלאי, ולא יש שם זה באותה העיר, ויתפלא הגביר על זה, ויאמר לאותו זקן הנה האיש הזה הוא עני, ואיך אפשר שיתן צדקה שתספיק להחיות בה נפש כמו המצוה שלי שהחייתי נפש אחת מישראל, ויאמר לו הזקן זה האיש נזדמן לו חולה אחד שיש בו חולי בפנים, והוא הולך ברגליו, דעדיין לא ניכר החולי מבחוץ, והלך אצל הרופא בשביל המיחוש שהיה לו בגופו, ויראהו הרופא והכיר מה שיש לו בפנים, ויכתוב לו פתקא של סממנים, והזהירו שישתה אלו הסממנים בו ביום ולא יאחר, כי הרופא הכיר שאם לא ישתה הסמים בו ביום יתפשט החולי למקום אחר, ואין לו תקנה בשום אופן, אך הסמים שכתב לו בפתקא א"א לקנותם בפחות מעשרה דנרים, וזה לא היה אצלו אלא שבעה דנרים, ויחדל מלקנות הסמים בו ביום, ופגע בו זה האיש וידע שהרופא הזהירו לשתות הסמים בו ביום, וזה אין לו דמי הסמים בשלימות כי חסר לו עוד שלשה דנרים, ולכן התנדב לתת לו שלשה דנרים מכיסו, והשלים אותם לעשרה, והלך זה החולה וקנה בהם הסמים ושתה בו ביום וניצול מאותה הסכנה ונתרפא, והרי זה החיה נפש אחת מישראל בשלשה דנרים אלו. ויאמר הגביר עדיין יש לי פליאה גדולה בדבר זה, דאם האדם החיה נפש אחת כמוני, עכ"פ במה גדול כחו שיהיה שמו נכתב בפנקס העליון קודם שמי, והלא הוא נתן שלשה דנרים כסף, ואני נתתי מאתים דנרי זהב. ויאמר לו הזקן הן אמת שאתה נתת סך רב שהוא סך מאתים דנרי זהב, הנה הגיע פחת למעלת המצוה שלך מצד ג' דברים והם הא' שאתה מתפאר בלבך בעבור גודל הסך הרב הזה שנתת ושמח מן החשיבות שמגיע לך מזה, והב' שזה החולה אשר פזרת בעבורו סך רב כזה תמיד תהלתך בפיו ובפה אשתו ובניו, ומשבחים ומפארים אותך ומברכים אותך, והג' מגיע לך כבוד גדול מבני אדם ששמעו וידעו שפזרת סך מאתים זהובים בשביל זה שהחיית אותו בהם, ומכבדים אותך בעבור זה, שמגיע לך מהם כבוד וחשיבות ומעלה מה שאין כן זה העני שנתן שלשה דנרים אין נדבתו חשובה בעיניו כלום שיתפאר בלבו בעבור זה, וגם מן החולה אינו מגיע לו התפארות ושבחים ותהילות וטפוס של ברכות, כי במה נחשבים שלשה דנרי כסף, והוא לא נודע לו שבזה היו תלויים חייו, ולא ידע שהיה מסוכן מבפנים, ורק בזה היתה הצלתו וחיה, וגם מן אנשי העולם לא הגיע לזה שום כבוד וחשיבות ומעלה מצד גוף הנדבה שהיא רק שלשה דנרי כסף, ולא מצד סיבת הרפואה של החולי כי אין מי שיודע מה היה לו בפנים, ולא ידעו שהיה בו הכנה, והיתה חיותו תלויה בסמים אלו, על כן לא נפחת ממעלת מצותו כלום, ולכך עלה במעלה עליך שנכתב שמו למעלה משמך, ע"כ:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, ר"ל אם כסף שהוא דבר חשוב תלוה את עמי, אע"פ שנדבתך היתה סך מרובה אל תתפאר בעיני עצמך ואל יגבה לבך בזה המפעל הטוב שהיה על ידך, יען כי לפעמים יזדמן כי את העני ימצא המפעל הגדול הזה שהיה עמך, שגם הוא עושה פועל טוב בפרוטות שלו כמו הפועל הטוב שעשית אתה ברבוי הכסף שלך, וכמו אותה המעשה שזה החיה נפש בשלשה דנרים כאשר החיה הגביר את הנפש במאתים דנרי זהב, וז"ש הכתוב במשלי מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו, דהיינו לפעמים מתן אדם ר"ל מתן אפילו כל שהוא ירחיב לו המפעל הטוב, שיהיה סיבה להחיות נפש אחת, וכאשר היה במעשה הנז' שבשלשה דנרי כסף החיה נפש אחת, ולא עוד אלא לפני גדולים ינחנו, דהיינו שנכתב שמו למעלה מן הגדולים שהם גדולים בממון, שהתנדבו מתנה מרובה כזה שנכתב שם בעל השלשה דנרי כסף למעלה מבעל שני מאות דנרי זהב:

או יובן בס"ד, אם כסף לשון בושה, אם ראית חבירך בוש מלקבל צדקה, תלוה תתן לו בדרך הלואה, וזהו תלוה את עמי ולא תדבר עמו בגאוה כעשיר המדבר עם העני, אלא את העני עמך, ר"ל מנהגו של העני שידבר בדרך ענוה ושפלות יהיה מנהג זה עמך שלא תתנהג כמשפט ומנהג העשיר, אלא כמשפט ומנהג העני ככתוב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות:

אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשבנו לו (שמות כב:כה). י"ל כפל הלשון דנקיט חבול תחבול ועוד אומרו עד בא השמם, והול"ל עד הלילה תשיבנו, ולמה תלה הדבר בשמש. ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש בהפר שער בת רבים בפרשת בהר, מעשה היה בימי הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל, שמת בעיר פוזנא עשיר גדול שהיה מלוה ברבית, ולא רצו אנשי ח"ק לקברו עד כי יתנו יורשיו סך אלף שקל מעות קבורה, ויחר להם מאד, וילכו אל הנסיך המושל שם, ויצו לקרוא אליו את הרב הגאון הנז' שהיא היה רב ומארי דאתרא בפוזנא, ויבא לפניו ודבר אתו קשות, מדוע אתם רוצים סך גדול כזה בעד קרקע מועט של ארבע אמות, ועוד מאחרים אין אתם לוקחים מעות קבורה אלא דבר מועט, ורק מזה אתם רוצים סך גדול, ויען הרב אליו הנה בתלמוד שלנו איתא שהמלוה ברבית אינו קם לתחית המתים, אלא ישאר במקום קבורתו, והנה האיש הזה כל פרנסתו היה רק מרבית, ומזה היה עשיר גדול, והנה משאר אנשים כשמתים אין לוקחים מקום הקבר לחלוטין, אלא לדירת עראי, יען כי כולנו מצפים לתחיית המתים שתהיה בקרוב, ויתכן זה הנקבר לא ישאר בקברו יותר משנה אחת או שנתים, כי תהיה תחיית המתים, ויצא ויחיה גם הוא ויעזוב את הקבר ויצא ממנו, ולכן לוקחים ממנו מעות קבורה דבר מועט, כי אין זה לקנין עולם אלא רק הוא שכירות לזמן מועט, ואין אנחנו יכולים להעמיס עליו שכירות של זמן מרובה, כי אין אנחנו יודעים מתי תהיה תחיית המתים, ואולי תהיה בתוך שנה, מה שאין כן האיש שהיה מלוה ברבית עד סוף ימיו ברור הוא שלא יקום בתחיית המתים, ונמצא החברה מוכרת לו הקרקע לחלוטין הנה מקום הזה נחלה כל הימים והשנים, ולכך הקרקע הזאת שהיא יקרה מאד אז למכרה לחלוטין אפילו באלף שקל הוא בזול, וייטב הדבר בעיני הנסיך, ויצו שיתנו היורשים כאשר הושת עליהם בלי מגרעת, ע"כ:

ולפ"ז נמצא עצה טובה לאלו המלוים ברבית שיהיו חוזרים בתשובה להחזיר הרבית קודם שימותו, שאל"כ אז שורת הדין מחייבת להעמיס עליהם סך גדול עבור קבורה, דמאחר שאין קמים בתחיית המתים נמצא הקבר שלהם הוא חלוט להם לעולם, שהוא דירת עולם להם ואינו דירת עראי, וכאשר טען הגאון הנז"ל לפני הנסיך והודה לדבריו, וז"ש אחרי אומרו לא תשימון עליו נשך, אמר אם חבול תחבול שלמת רעיך, פירוש שאתה מלוה את רעיך ברבית ולוקח ג"כ משכון ממנו, ונמצא עושה שתי חבלות, הא' שלקחת ממנו השלמה, והב' שאתה עושה חבלה של דם שמחסר ממונו בנשך, וז"ש חבול תחבול תרתי, עצתי עליך היא, כי עד בא השמש כלומר קודם שתמות וישתקע שמשך תשיבנו לו לאותו הנשך שלקחת ממנו שתחזור בתשובה להשיב הרבית כדי שתהיה בטוח בתחיית המתים כשאר אנשים, ואז לא יחייבו אותך בשביל מקום הקבר לקחת סך גדול כאשר לקחו מאותו המלוה ברבית בפוזנא, בטענה גדולה שטענו עליו בעד דמי הקבר, והכתוב מדבר כפי פשוטו, ורק רומז לפי דרכו בדברים אחרים:

ולכן נקיט לשון עד בא השמש, כי בא הכתוב לעורר לב זה המלוה ברבית שיש לו ללמוד מוסר מן השמש שהוא מלוה את הלילה שעות בחורף, שהוא חצי הראשון של השנה, וחוזר ונפרע ממנו בקיץ שהוא חצי השני של השנה, וכמו שמלוהו בחורף לוקח ממנו יותר בקיץ, ואינו נוטל רבית ליקח רגעים יותר על מה שנתן לו, ולכן זכר בזה שם השמש:

ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כג:יג). נ"ל בס"ד דידוע תיבת לך ותיבת לכם שנאמרו במצות התורה, דייקינן מנייהו למעוטי שותפים, וכמ"ש רשב"ם ז"ל במסכת בתרא דף קל"ז, גבי אתרוג דכתיב ביה ולקחתם לכם שיהיה כולו ולא סגי במקצת, דאם הוא של שותפים אינם יוצאים בו י"ח אא"כ מקנים זל"ז חלקם דלכם אתא למעוטי שותפים וכן כתבו התוס' בסוכה דף כ"ז חג הסוכות תעשה לך למעוטי שותפים, וכן לכם משמע שיהיה כולו שלו ולא מקצתו, והנה כל הני דיוקי לא שייכי בע"ז, דכתיב בה לא תעשה לך פסל, וכן אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם, ליכא למידק מניה, דע"ז של שותפים לא אסירא, וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, תיבה זו מורכבת מן שתים של לך ושל לכם. כי נכלל בתיבת אליכם שתי תיבות שהם לך ולכם, תשמרו חותם למידק מנייהו בכל אחת לפי עניינו, ורק ושם אלהים אחרים לא תזכירו, מחמת דיוקים אלו של לך ולכם, דע"ז אסורה במשהו בין של יחיד בין של רבים:

אי נמי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, וכתבו בעבור שני דברים אלו יש לקבל שכר גם בעולם הזה, משום ביומו תתן שכרו. מה שאין כן שאר מצות קבלנום ע"י שליח, וז"ש ובכל אשר אמרתי אליכם שהם שני דברות תשמרו, יכולים לשמור עצמכם בשכרם, מה שאין כן שאר דברים אמר השליח אותם אליכם: