אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם (דברים כט:ט). נ"ל בס"ד דידוע דאות כ"ף רומז לכתר, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בכונת יכירו בניך וידעו כי מאתך מנוחתם, שצריך לכוין מאת כתר מנוחתם, וכן מפורש בזוהר ותיקונים דאות כ"ף רומז לכתר, וידוע מ"ש בגמרא דשבת בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע הלבישו מה"ש לכל אחד מישראל שני כתרים ואחר העגל באו מלאכי חבלה ונטלום ולקחם משה רע”ה ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שבכל שבת מחזיר הכתרים ההם לישראל, וז"ס נשמה יתירה שיש לישראל בשבת והוא יקח ביום שבת כתרים שלו המעולים יותר, וז"ס ישמח משה במתנת חלקו שנתקן לאומרו בשבת. גם ידוע קמה רמז לממשלה ונצבה רמז למלכות, ככתוב אין באדום נצב מלך, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ע"פ והנה קמה אלומתי וגם נצבה ע"ש:

עוד איתא במשנה דשבת פרק י"ד החושש במתניו סך את השמן, דלאו מוכחא מלתא דעביד לרפואה אבל לא יסוך שמן ורד לפי שדמיו יקרים, ומוכחה מלתא דלרפואה קעביד, ובני מלכים מותר לסוך שמן ורד על מכותם דכן דרכם לסוך בחול בשמן ורד אפילו בלא מכה, ורבי שמעון מתיר לכל אדם לסוך בשמן ורד בשבת, דס"ל כל ישראל בני מלכים הם. נמצא לר"ש מדיני שבת מוכח דישראל נחשבים מלכים. גם ידוע מ"ש בגמרא דהשבת נקרא בשם היום:

וז"ש אתם נצבים, ר"ל מלכים, ע"ד אין באדום נצב מלך, היום ר"ל בשבת הנקרא בשם היום נחשבים בו כמלכים, ולז"א כלכם בהפוך אתוואן כמלך, פירוש דנחשבים בשבת כדין מלך שמותרים אתם לסוך בשמן ורד שדרך בני מלכים למשוח בו בחול. ואמר לפני ה' אלהיכם רמז בזה שאתם נחשבים כמלך הוא לפני ה' אלהיכם דחביבין אתם אע"פ שבעיני האומות אשר תהיו גולים אצלם אין לכם חשיבות, וגם רמז בתיבת כלכם על הארה של כתר הנז"ל שעתה הוא סוד נשמה יתירה, והוא רמוז באות כ"ף כדאמרן, ולז"א כלכם חלק התיבה לשתים וקרי בה כ"ף לכם:

ואמר עוד ראשכם שבטכם והיינו ראשכם מלשון רב אכל ניר ראשים, שעניינו עניים מלשון מתרושש והון רב, ושבטכם לשון ממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה, והכונה מי שהוא עניו שרואה עצמו רש זה ראוי להיות שבטכם, ר"ל לוקח ממשלה עליכם, וזקניכם ר"ל חכמים שלכם זקן שקנה חכמה, המה יהיו שוטרכם לשון שוטר ומושל, כי דבריהם יהיו נשמעים אליכם ומתקבלים עליכם שתעשו כאשר יגזורו. ואמר עוד כל איש ישראל לומר על ידי ראשכם שהם בעלי ענוה שכל אחד רואה עצמו ריש, וע"י זקניכם בעלי חכמה הרמוזה באות ל' שהוא לשון לימוד, שבלימוד זוכה האדם לחכמה כמ"ש איזהו חכם הלמד מכל אדם, ואם יתחברו אות ר' הרומז לענוה ואות ל' הרומז לחכמה עם אותיות איש יהיה נשלם בזה צרוף ישראל, ולז"א כל איש ישראל, ר"ל כל איש יזכה להיות נשלם בו צרוף ישראל:

או יובן בס"ד אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם דרז"ל דרשו בגמרא נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף בעולם הזה הוא יהיה נאמן פשוט בעולם הבא, צד"י כפופה צד"י פשוטה צדיק כפוף בעולם הזה הוא צדיק פשוט בעולם הבא ומקשי הייני נאמן כפוף היינו צדיק כפוף, ומשני הוסיף הכתוב כפיפה על כפיפתו ע"ש. וידוע דעולם הזה מכונה בשם ים אשר גליו מרובין, וראוי לאדם שכל גל וגל הבא עליו ינענע לו ראשו, וכמ"ש בגמרא דיבמות דף קכ"א, א"ר גמליאל פעם אחת הייתי מהלך בספינה וכו' ע"ש, וז"ש אתם נצבים היום. תחלק תיבת נצבים לשתים וקרי בה נ"צ בים, ר"ל תהיו נו"ן כפופה וצד"י כפופה שהם אותיות נ"צ בים זה עולם הזה היום, וגם ראוי שתהיו כלכם לפני ה' אלהיכם, פירוש בין חלקי הנפש בין חלקי הגוף תהיו לפני ה' אלהיכם לעביד עבודתו עבודת הקודש שזהו מדת הצדיקים למשוך החומר אחר הצורה לעבודתו יתברך:

ועוד נ"ל בס"ד דידוע יחוד שם הוי"ה הוא בפסוק שמע ישראל ויחוד שם אדנ"י הוא בפסוק בשכמל"ו אך יחוד של פסוק שמע ישראל הוא מ"ע מן התורה שחייב האדם ליחד את השי"ת בכל יום פעמים, אבל יחוד של בשכמל"ו אינו מ"ע מן התורה, כי יחוד זה אמרו יעקב אע"ה ולא נכתב בתורה, ולימד משה רע”ה את ישראל לאומרו בחשאי, והוא תוספת מצוה שהוסיפו ישראל על עצמם לומר יחוד זה, ואין חייבין לאומרו מן התורה, וידוע כל מצוה שהיא חיוב מן התורה אין אדם שוקח עליה שכר בעולם הזה, כי היום לעשותם ולמחר לקבל לכרם, אך תוספת המצות שמוסיפין ישראל על חיוב התורה יש שכר גם בעולם הזה:

גם ידוע מ"ש המפרשים ז"ל, כי אותיות בשכמל"ו שהם ר"ת של היחוד הנז' הם נטפלים לשם הוי"ה מלפניו, והיינו אות ב' דכתיב ויאמינו בה', ואות ש' דכתיב אשרי העם שה' אלהיו, ואות כ' דכתיב כה' אלהינו בכל קראינו אליו, יאות מ' דכתיב מה' יצא הדבר, ואות ל' דכתיב ריח נחוח לה', ואות וא"ו דכתיב וה' הולך לפניהם יומם, ויותר מן ששה אותיות אלו לא יש אות נטפל לשם הוי"ה מלפניו עכ"ד. ובזה פרשתי המשל שאמרו רז"ל בגמרא על יחוד של בשכמל"ו, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה הביאו לה עבדיה בחשאי, נמצא זה היחוד של בשכמל"ו הוא אותיות הנטפלים לשם הוי"ה מלפניו, וז"ש אתם נצבים היום, כלומר יהיה לכם התיצבות בשפע טובה וברכה היום בעולם הזה בשכר היחוד הרמוז לפני אותיות שם ה' אלהיכם, כי היום שהוא עולם הזה תקבלו שכר על זה:

למען הקים אותך היום לו לעם (דברים כט:יב). הנה בזה אני מבין בס"ד רמז הכתוב בישעי' ג' עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, דרש"י פירש מעולל ליצנים, וי"ל הול"ל לצים דאין משמעות הליצנות מרווחת בלשון מעולל, ולפירוש רד"ק שפירש שהוא לשון עולל ויונק קשה יאמר עוללים ולמה נקיט מעולל, ובזה ניחא דאחר שאמר ההבטחה לישראל למען הקם אותך היום לו לעם להיות לו לעם כשעושים רש"מ, ולכן כשחוטאין נהפך להם הבטחה זו של לו לעם לאותיות מעולל כי האותיות שוין, ולכן כתיב נוגשיו מעולל, גם מעולל מספר צפו, וידוע מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בלב דוד פ' ט"ו, דקליפה ראשונה של ע' אומות היא צפו, ולכן דוד הע"ה אמר ע"ס אלפ”א בית”א קע"ו פסוקים כי כ"ב פעמים ח' הוא קע"ו לבטל ולהכניע קליפה הנז' שנקראת צפו מנין קע"ו ע"ש. ונראה לז"א הנביא פצו עליך פיהם כל אויביך, פצו אותיות צפו שהיא קליפה ראשונה של אויביך, ולכן כתיב מצפון תפתח הרעה, והיינו תיבת מצפון הוא מ"ן צפ"ו תפתח הרעה כי היא קלי' הראשונה, ולכן אמר נוגשיו מעולל שהוא בגי' צפו, ויפה פירש רש"י ז"ל מעולל פירוש ליצנים, כי מעולל מספר לצון, ולכן בירך אותם כאן למען הקים אותך היום לו לעם כי מספר לו לעם עולה קע"ו, ובזה תתבטל קליפת צפו שהיא קע"ו וגבר ישראל:

פן יש בכם איש או אשה אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם. פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו', לא יאבה ה' סלוח לו וכו', ורבצה בו כל האלה הכתובה וכו' (דברים כט:יז-כ). הדקדוקים בכתובים אלו ידועים, ואין צורך להזכירם, ותחלה אקדים להזכיר פה דבר אחד, והוא מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' עדות פרק ך', נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אין נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה, ודבר זה מפי הקבלה ע"כ. והראב"ד ז"ל כתב שבוש הוא זה ע"ש, והחכם הגדול ב"ג ז"ל בהמגיד שנת שלשה עשר הביא מדברי רש"י ז"ל במכות דף א' כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וכתב על זה ודאי דרש"י והרמב"ם ז"ל היה להם נסחה אחרת שלא ראה הראב"ד ז"ל, גם הביא מ"ש בגמרא דמכות דף ה' תנא ברבי (כך שמו) אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, א"ל אביו בני לאו קל וחומר הוא אמר לו למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין ע"ש:

אמנם החכם הגדול ב"ג ז"ל שם הרעיש העולם בדין זה דאם הרגו אין נהרגין, אבל לא הרגו נהרגין דאיך יתקבל דין זה על הדעת, והתורה דכתיב בה משפט ה' אמת צדקו יחדיו, איך תאמר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, והרבה להתפלאת בדבר זה בהזכיר שם מעשה שהיה באיש אחד מארץ בריטניא לקח לו שתי נשים בחופה וקדושין, ונודע כי האיש העושה זאת לקחת שתי נשים, יהיה אסור בזיקים שנתים ימים או שלש, ויהי כי נגש האיש הזה למשפט לפני השופטים יירא מאד לנפשו ליאסר בזיקים ויתן לו פטרונו עצה זו שיקח לו אשה שלישית ויעש כן, ויהי בעמדו למשפט טען פטרונו ויאמר האיש הזה פטור מעונש, כי בספר הדת כתוב כי ענוש יענש האיש אשר לקח שתי נשים, אבל לא נגזר זה על הלוקח שלש, ויאמרו לו השופטים ולאו קל וחומר הוא, ויאמר הפטרון האמת כי כן הוא דיש לענשו יותר מקל וחומר. אמנם אין עונשין בבריטניא מקל וחומר אלא רק מן הכתוב בפירוש בכתב הדת, ויפטר זה האיש מהעונש ע"כ המעשה. על כן הדין הזה בדתינו יפלא איך יתכן הרגו אין נהרגין לא הרגו נהרגין, שהוא דומה למי שיאמר הגנב יתלה והרוצח יהיה מלך, ועוד כי אם בנגמר הדין חייב קטלא, איך יפטרו במה שנהרג הנידון, כמו שהקשו התוספות בהעביר כל זרעו למולך וכי אתגורי אתגור ויהיה הדבר הזה דומה ממש למשפט הבריטני, כי כאשר נשא שתי נשים היה חייב בעונשין וכאשר נשא השלישית נפטר וכו', והאריך החכם ב"ג ז"ל שם בענין זה ולא נשתככה דעתו אלא רק בדבר אחד חדש ולא הבאתי דבריו כאן משום דלא שמיע לי:

והנה הרמב"ן ז"ל נתן טעם לדין זוממין הנז', והוא דרך דרש ואגדה ולכך לא הבאתיו כאן, ומצאתי טעם בשם רבינו עובדיה ז"ל, שאם היו נהרגין נמצא שאין לדבר סוף שיהיו קרובי הנהרג מביאין עדים אחרים להרוג המזימין, וכן קרובי הנהרגים וכן עד סוף העולם, וראיתי שהשביחו טעם זה, אך הרואה יראה שיש לגמגם בו, דאין מן הראוי לחשוב ברבוי עידי שקר ישראל שכולם בחזקת כשרים, שירבו ההרוגים ע"י עדי שקר אשר יבואו בזא"ז. ועוד כי המערער על דין עומד וצווח, איך יהיה חוטא נשכר, ואיך נשתיק אותו בטעם זה, ובמה נסתום פיו של האפקורס המלעיג על משפט זה:

ואנא עבדא אמינא בס"ד טעמא דמסתבר וכדאי הוא טעם זה להשיב אותו להאפקורס המלעיג ולסתום פיו, והוא דארז"ל אע"פ שארבע מיתות ב"ד בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו, דאם נתחייב סקילה נופל מן הגג ומת, ואם נתחייב חנק טובע במים, ואם נתחייב שריפה נופל באש ונשרף, ואם הרג נהרג ע"י לסטים, ובאמת דיני ארבע מיתות הנז' הם קשים ומרים יותר מן ארבע מיתות הנעשים ע"י ב"ד, כי ע"י ב"ד אין בהם ניוול, וכמ"ש רז"ל במיתות הנעשים ע"י ב"ד ברור לו מיתה יפה שאין בה ניוול, מה שאין כן במיתות אשר יסבבו לו מן השמים יש בהם ניוול הן בסקילה שנופל מגובה עשרים אמה שמתרסק, והן בחנק שטובע בנהר ומאריך בחנק שלו עד שיגמר, וכן בשריפה שיהיה קלוי באש ונשרף מעט מעט, וגם מתנוול הרבה ע"י שריפת בשרו, וכן בהרג שנהרג ע"י לסטים בסכין פגומה ואינה חדה ונדקר כמה דקירות, וכל זה הוא ניוול וצער מיתה קשה מאד. ועל כן אלו העדים שנהרג הנידון על ידם והוזמו, אם אין נהרגים ע"י ב"ד ונודע לשמים שהם עדי שקר, ובדין הוזמו, אז יסבבו להם מן השמים מיתה מן ארבע מיתות שהעידו על הנידון בשקר ויהיו מתים בה בצער ובניוול שהוא יותר קשה מאם היו נהרגין ע"י ב"ד, ואם נודע לשמים שלא העידו שקר ועדי ההזמה הם שקר לא יהיו נענשים בכך:

ונמצא לפ"ז אם אלו שנהרג הנידון על ידם העידו שקר, ולא שלטה בהם יד ב"ד להרגם מתגלגלת מיתתם ע"י שמים במיתה מנוולת וקשה יותר מן מיתת ב"ד, ואין כאן חוטא נשכר, וממילא בטלה הצעת המעשה של דין הבריטני שכתב החכם ב"ג ז"ל לדמות דין תורתינו אליה, דלא דמייא, דהתם נפטר האיש הלוקח שלשה נשים לגמרי והיה חוטא נשכר, אך כאן לא נפטר העד שנהרג הנידון על פי עדותו שהיתה בשקר אלא נפול יפול במיתה מנוולת וקשה יותר, וכן הענין במעביר כל זרעו למולך דפטור מן עונש ב"ד אינו חוטא נשכר אלא הוא נמסר דינו לשמים שיסבבו לו מיתה שהיה מתחייב בה בב"ד, באופן שיתנוול בה ויהיה צערו קשה יותר:

וכן הענין בדין הסנהדרין שראו כולם לחובה, דאיתא בגמרא דסנהדרין דף י"ז ע"א, א"ר כהנא סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו ע"ש, ופסקה הרמב"ם ז"ל בהלכות סנהדרין פ"ט ה"א ע"ש, (דלא קי"ל כהרמ"ה ז"ל בזה) ועל זה הדין יפלא לכאורה הפלא ופלא יותר מהפלאת החכם ב"ג ז"ל שנתפלא בדין עדים זוממין הנז"ל, יען כי בזה יהיה חוטא נשכר בכל מין עבירה שיש בה חיוב מיתה שיעשנה בתכלית הרשע, באופן שלא ימצא לו שום צד זכות משום אחד מן הסנהדרין, דאז מוכרח שיהיו כולם פותחין לחובה ויפטרו אותו, אך בזה הדבר שכתבתי מובן הדבר דאם פטרו אותו בב"ד של מטה משום דפתחו כולם עליו לחובה זה לא ניצול אלא יצא מיד ב"ד ונמסר דינו לשמים שיגלגלו עליו מיתה שהוא היה מתחייב בה בב"ד, אך אוי לו אוי לנפשו כי מיתה זו היא קשה ומרה עליו שהוא מצטער בה ומתנוול בה, ונמצא אין כאן חוטא נשכר, ומשפטי התורה אמת וצדק הם מכל צד ופינה:

ובזה יובן בס"ד הכתוב כאן פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם, רמז בזה על דין האמור בסנהדרין הכולל ושייך לכל עבירות שיש בהם מיתת ב"ד, שצריך להיות עדה שופטת ועדה מצלת, שאם פתחו כולם לחובה פוטרין אותו, והוא בשמעו את דברי האלה הזאת, כתרגומו פתגמי מומתא הדא דהיינו דיני עונשים שנתנו בשבועה לישראל בסיני שיש בהם כלל זה, דאם פתחו כולם לחובה פוטרין את הנידון מן המיתה, על כן הוא מתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, ולא אירא מן עונש המיתה, כי אעשה העבירה גמורה באופן שלא ימצא שום אחד מן הסנהדרין שיגיד בה איזה זכות אלא מוכרח שיהיו כולם פותחים לחובה, ואז פוטרים אותי, ונקיט בזה שתי חלוקות, א' ללכת לעבוד את אלהי הגוים ההם, זה עון ע"ז הגדול מכל העבירות, וחזר ואמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה הם שאר מיני עבירות החמורות של ג"ע וש"ד, ושאר עונות שיש בהם מיתת ב"ד כאיסור שבת וכיוצא, וזהו פורה ראש וכו' שהוא רשע הפרה ורבה בכמה מיני עבירות שבכולם יבטח להציל עצמו מן המיתה ע"י שיעשה העבירה גמורה וגלויה, באופן שלא ימצא לו זכות בה כלל ועיקר, הנה בטחון זה שבוטח בו, לומר אשלמה, דע שחושב להיות חוטא נשכר הבל הוא ועולה חרס בידו, כי באמת אם הוא לא יצא דינו מיד ב"ד של מטה לא יאבה ה' סלוח לו בבית דין של מעלה כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא, פירוש יעשן אף ה' להמיתו באותה מיתה שהיה מתחייב בה בב"ד וקנאתו לנוולו ולצערו בה יותר מן מיתה שהיו ממיתין אותו בה בב"ד של מטה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר פירוש כל עונש מיתה הניתנה בסיני בשבועה לישראל ומחה ה' את שמו מתחת השמים, ר"ל מן הסיבה אשר תסובב לו מתחת השמים, אע"פ שאינו מת ביד שוכני ארץ הם הב"ד של מטה:

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי, כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה וכו' (דברים כט:יח). נראה ליישב בס"ד הדקדוקים של פסוקים אלו בהקדים מ"ש הכתוב בקהלת ועוד ראיתי תחת השמש מקום המשפט שמה הרשע, באיזה ענין מדבר הכתוב אם בענין דייני סדום שהיה דרכם כסל למו שאם בא אדם לקבול על חבירו שהכה את אשתו והפילה שהדיין אומר תן אותה לו לשכב עמה ויעבר אותה, ובזה ישיב לך את הנפל, ואם אחד קבל על חבירו שפצע אותו והוציא ממנו דם יאמר לו השופט אדרבה חייב אתה ליתן לו דמים בעבור ההקזה שהקיז לך, וכן כיוצא בזה בדינים של הבל, הנה אין הרשע עצמו נעשה במקום המשפט, אלא רק הוראה של רשע נפסקת שם שיאמר לו תן את אשתך אליו ותתעבר ממנו וכן תן לו דמי ההקזה, ואין הכונה שיעשו גוף הרשע והעון בבית המשפט. ופרשנו הענין מדבר בדוגמת מעשה שהיה בשנים שהיו מהלכים במקום אחד, וראו שנים זכרים שוכבין זע"ז במשכב זכור ונתקנאו לבא לפני השופט לקבול על אלו לעשות בהם משפט כתוב, כי דבר זה אפילו אצל העכו"ם הוא אסור וחייבין עליו עונש גדול, ויבואו למקום הערכאות אשר השופט מצוי שם בחדר המשפט ויכנסו לחדר שלו, והנה ראו שהשופט ונער קטן עמו שניהם ערומים, והנער שוכב על השופט במשכב זכור, וחזרו לאחור, והשופט הרגיש כי נכנסו אנשים ויצאו, ובעודו מתעסק בעבירה זו צעק השופט על אותם שבחוץ שלא ילכו וימתינו לו עד שיגמור עסקו ויצא עליהם, וכן עשו והמתינו ולא הלכו וזה גמר עסק הרע עם הנער, ולבש בגדיו ויבא עליהם, ויאמר להם אתם ראיתם עתה דבר תמוה במעשה הרע שנזדמן לפניכם, ואגיד לכם עניינו הלא תדעו כי בזה היום הובא לפניו למשפט הנער הזה אשר ראיתם באומרם שבא על בתולה אחת ואנס אותה, ואביו של הנער הזה טען שהנער קטן בשנים, ואין ביאתו חשובה ביאה ואין לו זרע להזריע, על כן כדי לידע משפט הנער הזה לידע אם דברי אביו נכונים הם דאין לו הזרעה הוכרח לעשות נסיון זה בעצמו שישכב הנער עליו, ואז ידע איך הוא דאין לי אמונה לנסות באחרים אולי ישקרו ויאמרו כזב, וזהו סיבת הענין אשר ראיתם שהמעשה הזאת היתה בעבור לברר המשפט, ויקללו האנשים ההם את השופט ההוא וירוקו בפניו ויחרפוהו על התנצלות הזאת שנתנצל לזכות את עצמו:

וכיוצא בזה מספרים על שופט נכרי שהיה מנאף הרבה, ויום אחד הביא איש אחד את אשתו לפניו לקבול עליה שהוא חושד אותה עם אדם פ' ורוצה לגרשה, והאשה היתה יפה מאד, ויאמר השופט לאישה אין מגרשין אשה מבעלה בשביל חשדות חלושות כאלה, אמנם צריך לה תוכחת מוסר שלא תרבה שיחה עם אנשים ולא תעשה שחוק וקלות ראש, ותזהר בצניעות, על כן אני אדבר עמה תוכחת מוסר בדברים אלו כדי שתזהר ותשמר, וכן עשה דבר עמה יותר משתי שעות במשלים ומעשיות שהם תוכחת מוסר בענין זנות וניאוף וכונתו היתה כדי להסתכל ביופיה ולהנות ולהתענג ממראה עיניו בה, נמצא באותה שעה שהוא מדבר עמה משפט איסור הריאות והסתכלות בנשים, הנה הוא מרשיע וחוטא בעון זה שהוא מסתכל ונהנה מן הערוה ומאריך בדבריו עמה כדי להאריך ולהרבות איסור זה:

ועל מעשה השופט במשכב זכור בהתנצלותו שהיא מתנצל ואומר שעושה הרעה כדי לברר המשפט של הנער, וכן ענין הב' של השופט המנאף במראה עיניו באומרו שהוא מגיד לאשה תוכחת מוסר ועל כיוצא בעניינים אלו אמר קהלת במקום המשפט שמה הרשע שעושה השופט רשע באומרו שהוא עושה בעבור לברר המשפט:

נמצא יש רשע שהוא מוסיף על חטאתו פשע כאותו השופט הנכרי שעשה עון חמור שנבעל לנער והוסיף על חטאתו פשע בהתנצלות שלו שהתנצל לזכות עצמו שעשה כן כדי לברר המשפט שבא לפניו על משכב הנער עם הבתולה, דנמצא בזה ההתנצלות הוא מחטיא אחרים שמורה להם דרך היתר לעשות עבירה חמורה כדי לברר בה דבר אחר, והרי זה מוסיף חטאים של אחרים על חטאים של עצמו:

והנה ידוע כח היצר הרע המתלבש בחומר האדם נקרא רווה שהאדם מרווהו תמיד ואינו מניחו להיות רעב או צמא משום תאוה אלא ממלא לו כל תאותיו, אבל כח היצר הטוב המתלבש בנפש האדם נקרא צמאה כי ברוב הימים הוא צמא ורעב מדברי תורה, וידוע מ"ש בספר המבחר בפסוק כי פורה ראש ולענה, ר"ל יפריא המלמד דרכים רעים שהם ראש ולענה, והנביא יחזקאל בסי' י"ד אמר כעון הדורש כעון הנביא ששקל שניהם כאחד, וירבעם חטא והחטיא וכו' ע"ש:

וז"ש פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה, ר"ל השורש קאי על מלמד או שופט שהוא פורה לעצמו ראש ולענה, דהיינו איסורים חמורים, והיה כשמעו את דברי האלה הזאת לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, תיבת כי כאן משמעותה אפילו ומשמשת במקום אפילו, והכי קאמר שלום יהיה לי מדיני שמים ומדיני אדם אע"פ שאני בשרירות לבי אלך למלאת תאותי באיסורים חמורים בחשבו שיתנצל במעשה רע החמור שהוא עושהו בשביל לברר בו דבר אחד, וכמו התנצלות אותו השופט הנז' בעבירה של משכב זכור, וכיוצא בזה יהיה בשאר עבירות שיעשם ע"י התנצלות כזו כדי ללמוד בה דבר אחד כמ"ש באיסור הכישוף דאסור לעשותו אבל בשביל ללמוד ולהורות מותר, וכן זה יעשה היתר לעצמו בעבירות חמורות וסומך לטעון בדברי התנצלות והוא למען ספות הרווה את הצמאה, ספות לשון חיבור כמו ספו שנה על שנה בישעיה כ"ט או לשון הוספה כמו ספות חטאת על חטאת בישעיה סי' למ"ד, והכל אחד כלומר מחבר ומוסיף דבר רע בדבר טוב כאותו השופט אשר בירור המשפט שהוא בכלל דבר טוב הבא מן יצר הטוב חבר אותו בדבר רע של משכב הבא מן יצר הרע ולז"א ספות הרווה דבר היוצא מן יצר הרע חיברו והדביקו בדבר של בירור המשפט שדרכו לצאת מן יצר הטוב שעשה עבירה חמורה כדי לברר משפט אחד הנה לזה האדם לא יאבה ה' סלח לו כי יבער אש ה' וקנאתו באיש ההוא שחטא והחטיא בדבר זה לתלות היתר לעבירה חמורה בדבר א' טוב, ורבצה בו כל האלה הכתובה וכו' כל דייקא שנענש על הכלל ועל הפרט, כי נמצא בזה חטא והחטיא אחרים:

והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה וכו' (דברים ל:ט). נ"ל בס"ד דידוע כל דבר שלימותו הוא בשמו, כי צינורות חיותו וברכתו הם אותיות שמו, וכמ"ש הרב ערבי נחל ז"ל ע"פ נפש חיה הוא שמו ויש יתרון אות בשם עושה מגרעות ויש עושה שבח, וכמו המעשה שמספרים העולם באותו אורח שנתאכסן אצל בעה"ב צר עין שהיה שמו מן, וזה הבעה"ב ציער את האורח מרוב קמצנותו ואז כשבא האורח להפטר מן בעה"ב ניגש אליו ויברכהו ויאמר לו ויתן לך את ברכת אברהם ויתפלא הבעה"ב על זאת הברכה כי הוא חשב שניגש לקללו והנה בירך ברך, ויאמר לאורח הגד נא לי הלא אנכי לא עשיתי לך דבר הטעון ברכה אלא טעון להפך ולמה ברכתנו, ואמר לו האורח ברכתו של אברהם אע"ה השייכה לשמו הטוב מה היא, אמר לו תוספת אות ה"א שהוסיף לו בשמו שהיה נקרא אברם וקראו אברהם, א"ל ואתה מה שמך, א"ל שמי מן, אמר לו לכך ברכתיך ויתן לך את ברכת אברהם היא אות ה"א שתהי' נוספת בשמך ויהי' שמך המן, כי אתה אוחז דרכו של המן שהי' רע עין, דעליו נאמר נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, ואין אתה ראוי שיהי' שמך נקרא מן שירד לישראל מן עין טובה, כי ירד בזכות משה רע”ה שהי' לו עין טובה דעליו נאמר טוב עין יבורך ודרשו חז"ל אל תקרי יבורך אלא יברך שבירך את ישראל בפרשת וזאת הברכה ע"כ. הרי זה אות היתרון עושה לשם האדם גרעון, כי בתוספת אות ה"א נקרא אותו אדם המן, וכן תמצא איש תואר חשוב הוא, ובתוספות אות ה"א נקרא אישה שאם תוסיף על איש אות ה"א נקרא אישה שירד מן זכר להיות נקבה, וכן תואר אדם הוא מעולה דלכן ארז"ל אתם קרוים אדם ואין העכו"ם קרויים אדם, וכתבו התוספות ז"ל שקרויים האדם בתוספת ה"א הרי תוספת אות ה"א על אדם עשה לו גרעון, וכן העניו נקרא רש ואם נתעשר וגבה לבו מצד העושר נוסף על רש אות ע' ונעשה רשע וכן כיוצא בזה:

אמנם יש יתרון אות יהיה לטובה ושבח, והיינו כי ישראל כשאין עוסקין בתורה נקראים בשם מך שנאמר וכי ימוך אחיך, וכשחוזרים בתשובה ועוסקים בתורה הרמוזה באות למ"ד שהוא לשון לימוד אם נוסיף אות ל' על אותיות מך ויהיה צירוף מלך שהוא כנוי לת"ח כמ"ש רז"ל בגמרא מאן מלכי רבנן דכתיב בי מלכים ימלוכו, וכל זה הוא בעניות תורה שנקראו בשם מך ובתוספת יהיה מלך, אבל בעניות ממון נקראו רש ועל ידי זכות התורה שרמוזה באות אל"ף שהוא לשון לימוד נוסף אות א' על רש ויהיה צירוף ראש. ובזה יובן בס"ד והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך בכל דייקא הנפשיי והגופניי שיעשה לך יתרון בשם מך שהוא שם עניות תורה, ובשם רש שהוא שם עניות ממון יעשה לך יתרון בשניהם כאן אות ל' ויהיה בזה צרוף מלך, וכאן באות א' ויהיה צירוף ראש, וזהו בכל מעשה ידיך בכל דייקא דהיינו בעסק הרוחני שהוא עסק התורה ועסק הגשמיי שהוא עסק ממון כאמור:

ואמר עוד בפרי בטנך, והיינו כי הבנים כשהם חלושים מצד שכלם ולמודם נקראים בשם גורים, אבל התקופים וגדולים בתורה נקראו בשם אריות כמ"ש ר"ל לר"י על רב כהנא ארי עלה מבבל כי הם גבורים כאריות ולז"א איך נפלו גבורים נפלו ר"ל חסרו, כמו לא נופל אני מכם, ובחלישותם חסרו אות ב' מן תואר גבורים ונשאר אותיות גורים, ולכן בזכות התורה שמתחלת באות ב' נוסף אות ב'. על גורים ויהיה להם צירוף גבורים הרי כאן יתרון בפרי בטנך לטובה:

ואמר עוד בפרי בהמתך, כי בעצירת גשמים יהיה מר לבהמה, ובזכות התורה שנקראת טוב שרמוזה באות ט' יהיה נוסף אות ט' על מר שיש לבהמה בעצירת הגשם, ויהיה נעשה צירוף מטר שיוסר המר מן הבהמה ע"י המטר, וגם האדמה בעצירת הגשם היא (נוטה) [נועה] כי בהעדר הגשם נעדרה ממנה הנטיעה, ובזכות התורה שהיא רמוזה באות ט' יהיה נוסף אות ט' על אותיות (נוטה) [נועה] ותהיה צירוף נטועה, ולז"א בפרי בהמתך ובפרי אדמתך שיעשה להם יתרון באות שרמוז בו זכות התורה ויסתלק מר מן הבהמה ונוטה מן האדמה שיהי' בזה היתרון של אות ט' צרוף מטר וצירוף נטועה:

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך לא נפלאת היא ממך (דברים ל:יא). רז"ל דרשו המצוה על התורה כולה דקרי לה בשם מצוה ונ"ל בס"ד אותיות תורה שהם משמעות הוראה הוא דוקא לישראל, אבל להעכו"ם מסתלק אות ר' מן תורה וישאר אותיות תוה, שכל אחד מהם תוהה בה דלא ידע מאי קאמר. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב ומשנאיך נשאו ראש, ר"ל משנאיך שלא רצו לקבל התורה נשאו אות רי"ש מן תורה, כי לדעתם האדם תוה בה ולכך מאסו אותה שלא רצו לקבלה, ולא היתה נקראת תורה שהוא לשון הוראה אלא לישראל בלבד שתורה להם הדרך אשר ילכו בה:

נמצא התורה לגבי העכו"ם חסרה אות רי"ש ונשאר בה אותיות תו"ה, שהם תוהים ובוהים בה, אבל לגבי ישראל לא תחסר אות ר' ואז משמעותה הוא לשון הוראה שתורה להם הדרך אשר ילכו בה, וז"ש כי המצוה זאת התורה שקראה הכתוב בשם מצוה, כמ"ש רז"ל לא נפלאת היא ממך אלא אצלך היא שלמה, ונפלאת לשון חסרון. כמו לא נופל אנכי מכם, כלומר לא נחסרת אות ר' ממך, כדי שתהיה תוהה בה אלא תורת ה' תמימה היא אצלך שתהיה מורה לך הדרך אשר תלך בה והמעשה אשר תעשה:

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל:יד). נ"ל בס"ד דידוע שהמולד שהיה בשנה הראשונה של היצירה היה בליל שני חמש שעות בלילה ומאתים וארבעה חלקים, וסימנם בהר"ד וממנו הוא התחלת החשבון וכנז' בהרמב"ם ז"ל בהלכות קדוש החודש פ"ו ה"ז, וידוע כי זה המולד של בהר"ד הוא מבורר, ונודע מן מולד שאחריו שהוא נעשה אחר בריאת אדם הראשון ביום ששי כי אדם הראשון נברא ביום ששי, ובשעה תשיעית מן היום נצטווה במצות, ובכלל הוא קדוש החודש שראה הלבנה וקדש אותה, ומאחר שנראית הלבנה בתחלת שעה תשיעית מוכרח לומר שנולדה קודם ששה שעות דהיינו תחלת שעה שלישית מן היום, נמצא אותו המולד היה בסוף שעה שניה מן היום, וסימן המולד ההוא וי"ד כלומר יום וא"ו אחר י"ד שעות שהם י"ב של לילה וב' של היום. ומכח זה הסימן צריך אתה לומר שהמולד שהיה קודם שעה זו היה בהר"ד. ואע"פ דהחלת הבריאה של העולם היה בכ"ה באלול, דהיינו חמשה ימים קודם שנברא אדם הראשון, וזה המולד של בהר"ד היה באותם החמשה ימים, עכ"ז אנחנו מונין אלו החמשה ימים בשנה שלימה, ויום ששי שנברא בו אדם הראשון אשר המולד השני שהיה סימנו וי"ד כאמור, אנחנו מונין זה לשנה שניה ועל כן עתה כל מספרינו הוא שאנחנו מונין לבריאת העולם הוא על מולד בהר"ד, שאנחנו מונין את הימים שהיו קודם בריאת אדם הראשון בשנה אחת שלמה ומיום נברא בו אדם הראשון ואילך אנחנו מונין אותו בשנה שניה:

והנה ידוע דבעלי חכמת העיבור נחלקים בענין זה שיש מי שסמך במנין שנות היצירה על השנה שמולדה בהר"ד, וכמו שאנחנו מונין כן באמת, באומרם דלא יתכן שנשליך אלו החמשה ימים וי"ד שעות מן המנין ולא נשגיח עליהם, וכן הוא האמת, ויש מי שמתחיל במנין שנות היצירה ממולד שהיה ביום שנברא אדם הראשון שסימנו וי"ד באומרו אין האדם סופר ימיו אלא מתחילת לידתו, ויש מי שמתחיל במנין שנות היצירה משנה שניה שנולד אדם הראשון, באומרו כי אדם הראשון לא התחיל לחשוב אלא אחר שנת יצירתו, ולפי ששנה ראשנה אינו צריך לחשוב אותה, וכבר אמרנו דהאמת הוא כאותם הסוברים למנות שנות היצירה ממולד בהר"ד, ויש בזה טעם נכון על פי הסוד, יען כי באמת אותם החמשה ימים שהיו קודם בריאת אדם הראשון אע"פ שעדיין לא נברא אדם בהם הם שייכין לשבעת ספירות הבנין וכל שבעת הימים שהם החמשה שהיו קודם בריאת אדם הראשון, ושני ימים שאחריהם כולם שייכים זל"ז וגוף אחד הם, ועסק התיקון שלנו בתורה ותפלה ומצות כנודע, ועל כן מוכרח לתפוס המנין של היצירה מן שנה של מולד בהר"ד ולא כאותם שמונין מן שנה שניה, ולא כאותם שגורעין יותר. וכתב הרב הגדול בעל ספר הברית ז"ל, דזה הסימן של בהר"ד אל תחשוב שהוא לסימן בעלמא אלא יש בו סוד, כי אותיות אלו של בהר"ד הוא שם קדוש היוצא מפסוקי מעשה בראשית, וכ"כ בספר הפרדס וספר הקנה וכנז' במאמר ד' פרק י"ד ע"ש:

נמצא אנחנו צריכין לצרף במנין השנים של היצירה גם השנה של מולד בהר"ד, מפני כי באמת אותם החמשה ימים שהיו קודם בריאת אדם הראשון הם שייכים לנו, ובאלו השבעה ימים שהם החמשה והשנים הבאים אחריהם הוא תיקון עסק התורה והמצות שלנו כנודע. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, הדב"ר אותיות בהר"ד, פירוש אע"פ שמולד זה של בהר"ד היה קודם בריאת אדם הראשון עכ"ז הוא קרוב אליך מאד, דא"א שתשליך הימים האלה מן המנין ולא תשגיח עליהם, דבאמת הם שייכים לך ומוטל עליך תיקון שלהם, ולכך ראוי שבפיך שבו עסק התורה, ובלבבך במצות, שהמצות צריכין כונה, לעשותו ר"ל לתקנו, כי עשיה לשון תיקון הוא, כמו ובן הבקר אשר עשה וכן לא עשה שפמו:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בפ' ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, הדבר אותיות בהר"ד בהפוך אתוואן, כלומר לא תוסיפו לצרף הזמן שהיה קודם מולד בהר"ד, כי באותו זמן אין לכם שייכות ומגע יד שהוא זמן הנקרא קיימא דחד סמכא, ולכן אין לצרף אותו במנין וחשבון שלכם, וגם עוד לא תגרעו ממנו כדעת קצת חכמי העיבור דס"ל אין לצרף זה הזמן של בהר"ד אלא מונין מן מולד וי"ד. ולז"א לא תגרעו ממנו להתחיל שנות היצירה ממולד שהיה ביום שנברא אדם הראשון שסימנו וי"ד כאמור:

ולפי דברי הרב ספר הברית שסימן זה של בהר"ד הוא שם קדוש הרמוז במעשה בראשית, יש לפרש בס"ד בזה רמז הכתוב קול ה' בכח קול ה' בהדר, והיינו קול ה' בכח במעשה בראשית בבריאת העולם, קול ה' בהד"ר אותיות בהר"ד בהפוך אתוואן הוא שם הקדוש הנז' שיוצא מן פסוקים דבראשית הנז' שהוא בסוד שם מ"ב שבו נברא העולם, כמ"ש בספר הברית ז"ל:

ועוד נ"ל בס"ד רמז הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד, דידוע דהדר מלך השמיני נאצלו שלשה ראשנות שלו ביום כ"ד אלול, ושבעה תחתונות שלו שהם חג"ת נהי"ם התחילו מן יום כ"ה אלול, שבכל יום נאצל ספירה אחת דהיינו ביום כ"ה אלול נברא החסד וביום ב' הגבורה וכעזה"ד, ואנחנו בני ישראל אחיזתנו היא במלך ההוא הנקרא הדר שהוא בחינת שם, ולכן נקרא אדם שהוא מספר מ"ה, ולכן גם ישראל נקראו אדם דכתיב אדם אתם, וכל התיקונים אנחנו מתקנים בו ובכחו, וכמש"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וז"ש כי קרוב אליך הדבר מאד, הדבר בהפוך אתוון הוא בְהַדָר מאד אותיות אדם קרוב אליך דווקא, ולכן צריך שבפיך זה עסק התורה כי חיים הם למוצאיהם בפה, ובלבבך אלו המצות שתלויים בכוונת הלב, לעשותו ר"ל לתקנו:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב קול ה' בכח קול ה' בהדר, והוא דידוע כי הדר הנז' שהוא סוד שם מה נאצל מן חיבור ע"ב וס"ג עליונים ולכך נתקיים, מה שאין כן הקודם ממנו נאצלו בבחינת ס"ג בלבד, ולז"א כולו סג יחדיו נאלחו, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל, וז"ש קול ה' בכח ב' כח, כלומר שני כח של ע"ב ושל ס"ג ואינו של ס"ג בלבד, ולכן קול ה' בהדר שנאצל מהם הדר שהוא מלך השמיני שיצא מתוקן מאד: