אלה תולדות נח נח וכו' (בראשית ו:ט). נ"ל בס"ד בהקדם מ"ש בגמרא דערובין ת"ר שתי שנים ומחצה נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים נח לו לאדם שלא נברא, והללו אומרים נח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו נח לו שלא נברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ומקשים במאי פליגי, ומה טעם יש לכל אחד מהם, ועוד איך יאמרו נח לו שלא נברא מאחר שהקב"ה בראו ואמר בבריאת האדם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומי זה יאמר לא טוב אחר שאמר הקב"ה טוב. ונ"ל בס"ד תואר אדם נקרא על הרכבתו בגוף ונפש ביחד, כי משמעות אדם הוא לשון אדמה קאי על הגוף שנברא מן האדמה, ומספר אדם הוא מ"ה כמנין הוי"ה במלוי אלפי”ן קאי על הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, וידוע כי הנשמה באה ונחצבה מעולם הבריאה שהיא סוד בינה, וידוע כי הבריאה סמוכה למחצב הספירות, ולכן ישראל מצד הנשמות שלהם הם קרובים אל השי"ת יותר מן המלאכים, יען כי המלאכים הם מעולם היצירה והם חוצה בסוד הן אראלם צעקו חוצה, שהבריאה היא פנימית לגבי היצירה, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל. ובזה יובן בס"ד טעם לדברי רז"ל שאמרו הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה מאד, והיינו להיותם ממקום עליון שהוא עולם הבריאה הקרוב למחצב הספירות לכך מדקדק עמהם יותר, ולז"א וסביביו נשמות הצדיקים שהם סביב למחצב הספירות ולכך נקראים סביביו נשערה מאד שמדקדק עמהם, ועוד נמי הבריאה היא דין והיצירה רחמים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים שער סדר אבי"ע פ"ד בסוד יוצר אור ובורא חושך שהיצירה רחמים ובריאה דין, וכיון שהיא דין ונשמות ישראל נחצבו משם מדקדק עמהם יותר ומתנהג עמהם במדת הדין, ולכך הללו אומרים נח לו שלא נברא, כי בהיות אדם שהוא מורכב גוף ונשמה נח לו שלא נברא דהיינו שהנשמה שלו לא היתה מן עולם הבריאה שנברא דייקא, אלא נח לו שתהיה מן היצירה או עשיה כדי שלא ידקדק עמו כחוט השערה, כי האדם בהיותו מורכב בעולם הזה מן גוף ונשמה הוא עלול לחטא, ואם ידקדק עמו כחוט השערה קשה עליו, והללו אומרים נח לו שנברא כי בידו להטיב מעשיו, ואז יתעלו מעשיו להיות עולים כמה מעלות לפי מדרגת הבריאה ואז שכרו גדול ועצום מאד, ונמנו וגמרו נח לו שלא נברא דייקא כי א"א שלא יכשל, אך עכשיו שנברא דייקא שהוא במקום גבוה ועליון יפשפש במעשיו אולי יעשה תשובה שלימה ויתהפכו זדונותיו לזכיות:

נמצא האדם בהיותו בעולם הזה שמורכב גוף ונשמה יאמר עליו תרתי, נח בהפכיות כי בעת שעושה רצונו של מקום אומרים עליו נח לו שנברא כלומר שיש לו נשמה מן הבריאה, כי עי"כ מתעלים מעשיו מאה ידות, ולפעמים אם נכשל באיזה חטא אומרים עליו נח לו שלא נברא, ר"ל שלא היה לו נשמה מן הבריאה כי ע"י שלקח נשמה מן הבריאה מתעלים מעשיו, וגם הפגם של החטא יהיה גדול באכותו וגם בעונשו כי לפום גמלא שחנא, נמצא נקרא עליו תרתי נח, אך אחר שתתפרד הנשמה מן הגוף ותשוב אל האלהים אשר נתנה אז הולך ממנו חד נח שאינו ראוי לומר עליו הכי והכי אלא אומרים עליו חד נח, ולא ישתנה מדבר לדבר אלא יאמרו עליו נח לו שנברא אם הוא צדיק גמור, או נח לו שלא נברא אם אינו צדיק גמור:

והנה ידוע מ"ש המפרשים הרכבת גוף ונשמה זב"ז מכונים בשם אלה, ויצדק שם אלה עליהם לפי מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך פ' ויקהל בשם מדרשי רז"ל דמלת אלה נדרשת על השמים והארץ כי אלה הוא כינוי לשמים וארץ, וידוע מ"ש בגמרא יקרא אל השמים מעל זו הנשמה ואל הארץ לדין עמו זה הגוף ע"ש:

ובזה יובן אלה הוא גוף ונשמה כשהם מורכבים יחד זע"ז יהיה בהם תולדות של נח נח, כלומר יולידו מעשים הפכיים, שהם יש בהם יאמר עליהם נח לו לאדם שנברא ויש שאומר עליהם נח להיפך שהוא נח לו לאדם שלא נברא, מאחר כי בהיותם מורכבים ועומדים יחד יתהפך האדם במעשיו, וממילא גם אמירה זו תתהפך בו אע"פ שהוא צדיק תמים, וכל זה כשהאדם הוא בדורותיו ר"ל בעולם הזה דאפשר להתהפך כרגע אע"פ שהוא צדיק תמים עתה, וכמ"ש רז"ל בדין המקדש את האשה ע"מ שאני צדיק ה"ז מקודשת מספק, וכן ע"מ שהוא רשע ג"כ מקודשת מספק אבל אם הוא את האלהים שנפרדה הנשמה מן הגוף ועלתה אל האלהים, התהלך נח ר"ל הלך ממנו נח אחד מתרתי הנז' דעתה לא יאמר עליו אלא רק נח אחד:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד דידוע עבודת השי"ת שיעבוד האדם בעולם הזה היא בשני סוגים, הא' הוא צריך לעשות יגיעה לחומר שלו עד שיעשה העבודה, והא' הוא שאין לו בה יגיעה לחומר כלל, ד"מ התפלה שהיא עבודה שבלב שצריכה להיות בכונה, יש אדם דמחמת עכירות החומר שלו ותגבורת תאותו בהבלי עולם הזה יהיה לבו טרוד ומבולבל בהבלי עולם הזה ואינו יכול להתפלל בכונה אלא ע"י יגיעה רבה לעשות תנועות גדולות בגופו בעמדו להתפלל, כדי לדחות מעליו מחשבות זרות המטרידים אותו, ובקושי גדול ובכח חזק ימשוך לבו אל כונת התפלה הקדושה לכוין בה כראוי. והנה זה אע"פ שהוא מוציא מפיו התפלה בכונה נכונה אינו נקרא צדיק שלם, כי יגיעתו בדבר זה לזכך כונתו ולטהר אותה מורה שלבו משוקע בהבלי עולם הזה ורחוק הוא מן הקדושה מאחר כי הוא צריך לעשות תנועות גדולות עד שידחה ממנו מחשבות הבלי עולם הזה, אך יש אדם שהוא עומד ומתפלל בכונה שלימה ואינו מצטרך לעשות שום תנועה בגופו, כי לבו ריקם מן מחשבות זרות של הבלי הזמן על כן מאליו ומעצמו מוציא דברי התפלה מפיו בכונת הלב בלי שום תערובת מחשבה זרה, הנה זה נקרא צדיק שלם כי זה יורה שהוא דבוק בקדושתו יתברך ומובדל מתאות הבלי עולם הזה. ובזה פרשו רבני אשכנז ז"ל מליצת הכתוב וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ר"ל וירא העם ראיה שכלית בלב להדבק בקדושה, אך אין יכולים להדבק אא"כ וינועו בתנועות הגוף כדי לדחות מהם מחשבות זרות המטרידים אותם, הנה זו הוכחה שהם עומדים מרחוק ואין להם דבוק בקדושתו יתברך ואינו קרוב אליו:

ובזה יובן בס"ד עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בו ישראל. פירוש שאתה מתפלל ומספר תהלתי בשלשה ראשונות ושלשה אחרונות, עכ"ז אחשוב דלא אותי קראת יעקב, כלומר אין עבודתך חשובה לפני עבודה שלימה, יען כי יגעתי בי ישראל שאין אתה עושה העבודה אלא ע"י יגיעה שאתה יגע לעשות תנועות גדולות כדי שתעשה העבודה בכונה שלימה מחמת רבוי המחשבות זרות המטרידים אותך. הנה כי כן הצדיק שהוא צריך ליגע יגיעה רבה ולעשות תנועות כדי להשלים העבודה לעשותה תמה בכונה גדולה ידמה לאשה היולדת בצער וחבלי יולדה, אבל צדיק שאינו צריך לכל זה אלא עומד בנחת ומתפלל בכונה שלימה ולא יצטרך לעשות תנועות בגופו כדי לדחות ממנו מחשבות המטרידות אותו, ידמה להרה שיולדת בנחת ולא בצער ולא תראה חבלי יולדה, ובזה יובן הכתוב בישעי' כ"ו ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו. כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה'. פירוש התחלת הפסוק מדבר בענין התפלה שמתפללים בלחש, ומתוודה על זה שאין אנחנו עושים עבודת ה' בשלימות אלא נדמה כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך ה' בעבודה שאנחנו עובדים אותך שאין נמצאת שלימה אצלינו אלא על ידי יגיעה רבה שאנחנו מייגעים עצמינו לדחות הסיבות המטרידים אותנו, אבל הצדיק השלם בעבודת השי"ת ידמה לאדם המהלך ספינתו על פני המים שהולכת בנחת מאיליה, ואין צריך משוטין לדחות את המים מפניה, ועל זה אמר שלח לחמך על פני המים שמהלך מאיליו בנחת:

והנה ידוע שהצדיק נקרא נח, ותולדותיו של הצדיק הם מצות ומעשים טובים, וכמ"ש רז"ל וז"ש אלה תולדות נח, ר"ל תולדותיו של הצדיק שהם מצות ומע"ט צריך שיהיה לו נח בהם, כלומר יעשם במנוחת הגוף ולא ירגיש בהם יגיעה וטרחה כלל, וזה הוא הנקרא איש צדיק תמים כלומר שלם בעבודת השי"ת, יען כי כיון שאינו מרגיש ביגיעה וטורח מוכח שהוא דבק בקדושתו יתברך, ואינו רחוק ממנו, אלא את האלהים התהלך נח הוא הצדיק, וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כתיב לאהבה את ה' אלהיך לדבקה בו:

ועוד נ"ל בס"ד, אלה תולדות נח נח, כי מצינו שזכו ישראל תואר אדם כמ"ש רז"ל ע"פ אדם אתם ר"ל אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויין אדם, והטעם מפני שישראל זכו לקבל התורה שנמשלה לאש ונמשלה למים, ופרשתי הטעם שנקראת אש ונקראת מים שהם הפכיים זמ"ז היינו כי בתורה יש שני מיני לימוד, האחד הוא הגרסא וזה הלימוד נמשל למים שהולכים בנחת, וכן למוד הגרסא צריך להיות בנחת שהלומדין נוחין זל"ז, ועל זה נאמר דברי חכמים בנחת נשמעין ואחר זה לימוד העיון והסברה וזה נקרא אש, כי בלימוד זה עושין מלחמתה של תורה ויש בו חמום אצל ת"ח כחום האש, ובזכות שני מיני למודים אלו נזכה לגאולה. ובזה פרשתי רמז הכתוב באנו באש ובמים לימוד התורה של העיון ושל הגרסא, ובזכות זה תוציאנו לרויה מן הגלות. ושני למודים אלו שהם אש ומים נרמזים באותיות אם דאדם שהם ר"ת אש מים. ולז"א כי אם לבינה תקרא, ונשאר אות ד' דאדם רומז על חלקים שהם פרד"ס שבהם עוסקים בשני לימודים אלו, שיש בכל חלק מהלימוד לימוד עיון ולימוד הגרסא, הרי תואר אדם זכו לו ישראל ע"י שקבלו התורה:

ועוד זכו לתואר אחד דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, וזה התואר ג"כ זכו לו בזכות התורה, יען כי התורה היא ממקור האחדות, ולכן נקראת אחת כמ"ש רז"ל דכתיב תורה אחת תהיה לכם, ולכך התורה נדרשת בי"ג מידות כמ"ש רבי ישמעאל בשלשה עשרה מידות התורה נדרשת, ומספר אחד הוא י"ג, ולכך ישראל שקבלו התורה בי"ג מידות שלה נקרא בשם אחד:

נמצא בזכות התורה זכו לתואר אדם וזכו לתואר אחד ובזה פרשתי רמז הכתוב בקהלת אדם אחד מאלף מצאתי, כלומר תואר אדם ותואר אחד מאלף, זה לימוד התורה מלשון אלופי ומיודעי, ומלשון אאלפך חכמה, מצאתי, שלקחתי את שתי תוארים אלו ע"י עסק התורה. ובזה יובן מ"ש בתורה אילת אהבים ויעלת חן, וארז"ל שמעלה חן על לומדיה והיינו כי תואר אדם ותואר אחד עולים מספר חן:

והנה תמצא כי משני תוארים אלו נולד לישראל שני מיני טובה, והוא כי ממה שזכו לתואר אדם בעבור התורה המה זוכים לגאולה שהיא מספר אדם, וכמ"ש בס"ד ע"פ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ והיינו ארץ כנוי לתורה דכתיב בה ארוכה מארץ מדה, אחוזתכם שאתם נאחזים בה, כמ"ש ישראל ר"ת י"ש ש'שים רבוא א'ותיות ל'תורה שבזה אתם קרויים אדם, אז גאולה תתנו לארץ, כי גאולה גי' אדם. ומן תואר אחד נולד לישראל אהבה שהיא עולה מספר אחד דע"י שזכו לתואר אחד בשביל התורה שנדרשת בי"ג מידות זוכים לאהבה שתהיה ביניהם לבין אבינו שבשמים, ולכך נקראת התורה אילת אהבים:

נמצא ב' תוארים של אדם ושל אחד שזכו בהם ישראל שהם חן, מולידים להם שני הטבות גאולה ואהבה שג"כ מספרם חן. ובזה פרשתי בס"ד, והוציא את האבן הראשה אלו ישראל שנקראו בשם אבן, דכתיב משם רועה אבן ישראל, הראשה שעלו במחשבה להבראות קודם בריאת העולם, כמ"ש רז"ל, יוציא אותם מן הגלות, ואז תשואות חן חן לה, והיינו חן שני תוארים של אדם ושל אחד, וחן הב' הם שני הטבות של גאולה ושל אהבה. ובזה יובן בס"ד אלה תולדות נח נח. והיינו כי אלה כינוי לתורה, כמ"ש רז"ל במדרש ע"פ על אלה אני בוכיה זה ביטול תורה דכתיב בה אלה החוקים והמשפטים וכנז' במדרש ופרשתי בס"ד אות אל"ף של אלה לשון לימוד זה לימוד הגרסא, ואת למ"ד של אלה היא ג"כ לשון לימוד זה לימוד העיון והסברה, ואות ה' של אלה רמז לחמשה חומשי תורה, לכן שפיר דרשו חז"ל אלה על התורה, וז"ש כאן אלה תולדות נח נח, פירוש בזכות התורה שנקראת אלה יהיה תולדות מן נח הם תואר אדם ותואר אחד שני מיני הטבות שהם גאולה ואהבה שמספרם נח:

ואמר עוד איש צדיק תמים היה בדורותיו, והוא ע"פ מ"ש הרב בת עין דהעניו הוא מדתו לומר אהיה, כלומר עדיין לא הייתי שלם אלא אהיה לעתיד אחר שאסגל תורה ומצות ומע"ט. אבל עתה אינני שלם. והגאה מדתו לחשוב עצמו היה, שכבר הגיע לשלימות והיה מה שצריך לי להיות ואינו חסר כלום, וההפרש בין מדת ענוים שהיא אהיה, לבין מדת הנאים שהיא היה הוא אות א'. ובזה פרשתי בס"ד וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, פירוש חוטא לשון חסרון, ר"ל מחסר אחד שהוא אות א' מן אהיה [שמספרו במילואו אחד], ויחשוב עצמו היה, מאבד טובה הרבה שהוא יוצא מן חבורה של עניים ונכנס לחבורה של גאים. והנה כל זה הוא בענינים הנפשיים של עולם הבא, אבל בענינים הגופנים של עולם הזה עושר ונכסים וכיוצא לא יראה עצמו חסר, שאז אומר על עצמו אהיה שעדין לא הגעתי לשלימות, אלא אדרבה יחשוב עצמו שלם שכבר היה והגיע לכל שלימות נכסי עולם הזה ורואה עצמו עשיר בהם, שאינו צריך לרדוף אחריהם, וידוע כי תרגום של גור בארץ הוא דור בארעא, וכן תרגום גר יהיה זרעך הוא דיירין יהון בנך, ולפ"ז בדורותיו ר"ל בגירותיו היא עולם הזה שהאדם הוא בה בסוג גר, וכמ"ש דוד הע"ה בד"ה א' סי' כ"ט, כי גרים אנחנו לפניך. וז"ש איש צדיק תמים, ר"ל מי שהוא צדיק תמים צריך להיות חושב עצמו היה בדורותיו, ר"ל בגירות שלו שהיא עולם הזה רואה עצמו שלם שכבר היה בשלימות קנין עולם הזה, ולא ימצא עצמו חסר שאומר תמיד על עצמו אהיה, ר"ל עודני חסר, וצריך לעסוק כדי שאהיה שלם בקניינו עולם הזה:

ואמר עוד את האלהים התהלך נח. ונ"ל בס"ד דאיתא במדרש רבא ע"פ ויפח באפיו נשמת חיים, רמז לתחיית המתים, כי כלי זכוכית עשויין על ידי נפיחה, והאדם נעשה בנפיחה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, וקל וחומר הוא, ומה זה העשוי בנפיחתו של בשר ודם, אם נשבר יש לו תקנה, האדם העשוי בנפיחתו של הקב"ה עאכו"כ ע"ש. והנה נודע כמו שהאדם נעשה ע"י נפיחה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כן האדם עצמו עושה ובורא נשמות בנפיחה, יען כי בדבור פיו בדברי תורה בורא נשמות כנודע, הרי נמצא בריאתו שבפה הוא ענין נפיחה ממש:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב הנה אנכי בראתי חרש נופת באש פחם ומוציא כלי למעשהו וכו' פירוש החכם העוסק בתורה נופח באש התורה פחם הוא דבר חולין, המובלע בו נצוץ קדוש והוא נופח בו ובזה יוציא כלי למעשהו. נמצא הצדיק שדרכו לעשות בירור בפה הוא נקרא נופח כי כל תיקון הבא מצד הפה נקרא נפיחה. ולפי האמור לעיל שהצדיק נקרא נח א"כ השתא צרף מספר אלהים שהוא פ"ו עם אותיות נח נעשה בזה צירוף נופח, דע"י דברי תורה שמזכיר בפיו נופח נשמת חיים שהוא אור עליון בזה הנצוץ המתברר, ונעשה זה כמו נשמה, אל הגוף ואז נעשה פרצוף שלם, וז"ש את האלהים שהוא מספר פ"ו התהלך נח, שבזה יהיה צירוף נופח:

תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו:ט). נ"ל בס"ד דמצינו בפסוקי יחזקאל שאמר הקב"ה לגבריאל שיכתוב תי"ו על מצחות האנשים, ודרשו רז"ל שא"ל תכתוב תי"ו של דיו על מצחות הצדיקים שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ויכתוב תי"ו של דם על מצחות הרשעים שישלטו בהם מלאכי חבלה, ואמרו בגמרא מאי שנא תי"ו תחיה תי"ו תמות, ומקשים א"כ יכתוב יו"ד וג"כ יהיה הרמז עד"ז יו"ד יחיה יו"ד ימות. ופרשתי בס"ד הכונה כי אות תי"ו היא קץ האותיות שהיא אות אחרונה דאלפ"א בית"א, ואות האחרון אין לו סעד לסעדו כיון דאין אחריו אות, ולכך מורה על מפנה שהיא מיתה ב"מ ולכך אמר תי"ו תמות:

אמנם כל זה הוא באלפ”א בית”א דאבג"ד ששם התי"ו הוא סוף ואין אחריה אות לתמכה, אך בסדר תשר"ק יש שין לתמכה, ולא עוד אלא כי באות ש' רמיז שמו של הקב"ה שהוא שם אלהים במילוי יודי"ן שעולה ש' ולכן יש תי"ו מורה על תחיה והוא תי"ו דתשר"ק, אבל יש תי"ו מורה על של אבג"ד שאין אחריה אות לתמכה, ולכך אמרו תי"ו תחיה תי"ו תמות, ולכן התשובה מקובלת בחודש תשרי והכתיבה ג"כ שם, כי חודש תשרי עשוי ומתוקן ע"ס תשר"ק לרמוז שאם האדם יעשה תשובה בחודש זה ינהגהו הקב"ה באות תי"ו של תשר"ק שהוא תי"ו תחיה:

והנה באנשי דור המבול כתיב קץ כל בשר בא לפני ששלמה בהם תי"ו של תמות שהוא קץ וסוף דאלפ”א בית”א, אבל בנח שלם תי"ו של תשר"ק שהיא ראש וז"ש תמים היה בדורותיו קרי בה דור תי"ו כלומר שרתה ודרה עמהם תי"ו של תמות, שהיא קץ האותיות אבל נח התהלך בתי"ו של תחיה שנתמכת באות ש', וז"ש את האלהים שעולה מספר ש' התהלך נח בתי"ו הכתובה בשבילו:

ויולד נח שלשה בנים את שם ואת חם ואת יפת (בראשית ו:י). נ"ל בס"ד הדבור נחלק לשלשה חלוקות, הא' מה שלומד ומדבר האדם בתורה, וזהו שם גי' ספר הוא התורה הנקראת ספר, והב' מה שמדבר בדרך ארץ וחכמת הטבע. וזהו יפת, שגם זה הדבור הוא יפה לאדם ומתייפה בו שבזה תהיה עיניו פקוחות בענייני העולם והנבראים שבו, והג' מה שמדבר במו"מ ומלאכה שהוא לצורך אכילה ושתיה ומלבוש שכל זה הוא נעשה בשביל חום הגוף, כי קיום הגוף הוא בחום וחום נעשה ע"י אכילה ושתיה ומלבוש, ור"ת שלשה אלו הוא שיח לרמוז כי השיח של האדם נחלק לשלשה אלה שהם שם חם יפת:

ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס (בראשית ו:יא). י"ל אומרו לפני האלהים. מה חידוש בא ללמדנו והלא כל אשר נעשה בעולם הוא לפני האלהים וכמו שנתעורר בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ועוד י"ל אומרו ותמלא הארץ חמס, היצוייר דבר זה בדעת שיתמלא חלל הארץ כולו חמס, ונ"ל בס"ד דארז"ל אע"פ שדור המבול הרשיעו בכמה עבירות, הנה עיקר עונם שנתחייבו בעבורו כליה היה עון השחתת זרע לבטלה, ולכן רז"ל קורין לשון זה של השחתת זרע לבטלה על שמם שקורין אותו עון דור המבול, וכתב הרב בעל ספר הברית ז"ל במאמר ט"ז פ"ג וז"ל המוליד הוא הכח אשר שם האל יתברך בטפת זרע של האדם באדם להיות מוליד כדמותו כצלמו לקיום מינו וכבר נראה בחוש ע"י כלי ההבטה המגדל את הריאות במאד בטיפת הזרע של האדם או של בעלי חיים בעודו בחמימותו בריות קטנים מאד כדמותו וצלמו של הבע"ח או האדם המזריע והם חיים ומתנועעים אנה ואנה תוך הטיפה. ובזאת תדע מה נאמנו מאד כל דברי חז"ל ואיך כל דבריהם אמת וצדק כמו מפי נביאים ממש אפילו בדברים הרחוקים מן השכל ולא יצויירו בו מהפלגת החטא הזה בתלמוד שאמרו שהוא כשופך דמים כדאיתא במס' כלה, רבי אלעזר בן יעקב אומר כל המוציא שז"ל כאלו הורג את הנפש שנאמר שוחטי הילדים בישעיה נ"ז אל תקרי שוחטי אלא סוחטי, וכן אמר רבי יצחק ורבי במסכת נדה בפרק כל היד:

וכמה היה המאמר הזה רחוק בעיני המתפלספים מבני עמנו ההולכים אחר רוחם של הפלסופים הקדמונים אשר עדיין לא ידעו מכלי ההבטה הנז' המגדל את הריאות. איך הוא שופך דמים קודם יצירת הולד, ולמה דורש דמים אותם, ועדיין לא נתהווה אדם, ואיך שוחט וסוחט הילדים בטרם תבא אליהן המילדת וילדו, באומרם שאינו באותה שעה אלא ליחה של המוח בלבד והוא עדיין בלא צורה, ומשלו בו משל להעץ שהוא חומר מוכן ומזומן לקבל צורת כל הכלים. וכשעושה ממנו כסא נאה הרי שקבל צורה, ואם ישבר האדם את הכסא ראוי לעונש כי עבר על בל תשחית, אבל אם שבר העץ קודם שנעשה ממנו הכסא אינו ראוי לשום עונש כי עץ השדה בעלמא שבר שהוא חומר בלא צורה:

וכל זה היו חושבים ואומרים קודם שנגלה כלי ההבטה הנזכר, אולם כעת אחר שנראה בחוש העין על ידי כלי הנזכר בריות בצלם אדם שהם חיים מתנועעים אנה ואנה בתוך הטיפה, מה נורא הדבר הזה מאד ונוע תנוע נפש הרואה או השומע הדבר הזה, וכל משכיל ישפוט בצדק שראוי להיות גדול עונו כעון שופך דמים ממש, והשכל יחייב שעונו יותר קשה מעון רוצח נפש, כי אם יהרוג האדם את האדם לא הרג אלא נפש אחת, וזה אפשר שהרג שנים אם יזדמן שהם תאומים, זאת ועוד אחרת, דהרוצח אם יהיה הנהרג קרובו של הרוצח והרגו בזדון על תאות נפשו עונו גדול מאד כי עוכר שארו אכזרי, ואם יהיה אחיו והיה העון חמור יותר, ואם יהיה בנו יהיה חמור יותר ויותר. ולכן אין לך עון חמור כעין זה של המוציא שז"ל שהם סוחטין הילדים הקטנים שלהם שהם בניהם ממש מאחר שנראין בכלי ההבטה שהם מתנועעים וחי בהם עכ"ל:

ואני אמר עוד יתרון בעון זה, כי שופכי דמים ממש לא ימצא שישפכו דם אלא לפרקים, אך אלו המוציאין שז"ל בידים הם שופכי דמים פעמים שלש ויותר בכל שבוע ושבוע, ואפשר בכל יום לאותם שרגילים בעון זה, וזהו ענין שאמר השי"ת לקין קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה, והיינו כי בהבל קודם שנהרג היה במוחו טיפות זרע שהיה בהם כח המוליד שהיה ראוי להוליד אותם. וגם שהרגו, גם אלו נהרגו עמו דבטלו ממילא, ולכן ארז"ל ע"פ וגם דמו הנה נדרש גם לרבות דם זרעיותיו:

והנה לפי האמור דהשחתת שז"ל הוא ענין שפיכות דמים ממש, הנה ההפרש שיש בין עון זה של השחתת שז"ל לבין עון שפיכות דם האדם ממש הוא כי שופך דם האדם נראה עונו לעיני כל אדם, אבל השחתת זרע לבטלה אין נראה שפיכות הדם לעיני בני אדם, אלא רק זה גלוי לפני הקב"ה שהוא היודע ורואה שיש בטיפות זרע אלו בריות של בני אדם, אבל בני אדם רואין בעיניהם ששפך ליחה של המוח כי בימים הראשונים לא היה עדיין זה הכלי של ההבטה שרואין בטיפת הזרע בריות קטנות מאד כדמותו וצלמו של האדם המזריע, ואפילו בזמן האחרון אינו נמצא כלי ההבטה ביד כל אדם כדי לראות בו את טיפת הזרע שיש בה בריה שיש בה חיות ומתנועעת, ואפילו למי שיש לו הכלי זה אינו יכול לראות זה אלא תכף בעת יציאת טיפת הזרע בעודה חמה, נמצא השחתה זו של הוצאת הזרע לחוץ אינה גלויה וידועה שהיא יש בה שפיכות דם ממש אלא לפני הקב"ה, ולזה נתכוון הכתוב כאן באומרו ותשחת הארץ לפני האלהים, הגיד בזה על ענין השחתת זרע לבטלה, שהיה מצוי בתמידות בדור המבול, אשר השחתה זו נראית וניכרת ונודעת רק לפני האלהים דוקא, אבל בני אדם רואין שמוציא ליחה בעלמא של המוח. ותמלא הארץ חמם קרי בה חם מס, דאות מ"ם מצטרפת לאות ח' שלפניה ולאות ס' שאחריה, נמצא מלה זו יש בה משמעות שתי מלות שהם חם ומס, כלומר הזרע הזה בעודו חם שיש בו חיות שהבריה היא מתנועעת בו אנה ואנה, אז אותה שעה זה המוציאו לחוץ עושהו מס שממיסו ומוחה אותו שבזה נמצא הורג את הבריה ההיא. ואומרו הארץ הוא חומר האדם שמכונה בשם ארץ שהוא מלא מתאוה רעה זו של חמס, שהוא חם מס כאמור. השי"ת ישמרנו ברחמיו ויצילנו מדבר רע זה:

קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם (בראשית ז:יג). נ"ל בס"ד דידוע העולם יש לה ששה קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, וכל צד מששה קצוות הוא חלוק בפ"ע שיש עליו שר ממונה בפ"ע כפי בחינתו. גם ידוע כי כל פועל דין נקרא בשם מגל, וכמ"ש בגמרא דסנהדרין דף צ"ה גבי סנחריב דאמר הקב"ה למלאך גבריאל מגלך נטושה, אמר לפניו רבש"ע נטושה ועומדת מששת ימי בראשית, ולז"א ביואל ד' כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב שלחו מגל כי בשל קציר. ואומרו מסביב היינו ר"ל מן הממונים בשש קצוות שהם ארבע רוחות ומעלה ומטה, ואומר השי"ת לאלו הממונים בשש קצוות, שלחו מגל שלכם על העכו"ם כי בשל קציר ר"ל נתמלאת סאתם. ולפ"ז מן הממונים בשש קצוות יצא שש מגל, ונרמזו שש מגל אלו בסוף אותיות כל בשר, כי אחר אותיות כל בשר באלפ"א בית"א יש אותיות שת מגל ר"ל ששה מגל. וז"ש קץ כל בשר, ר"ל שת מגל בא לפני לפעול פועל הדין בדור הזה, יען כי מלאה חמס מפניהם, מלאה דייקא ר"ל נתמלאת סאתם בשש קצוות העולם, ולכן יצא ששה מגל מן הממונים של שש קצוות לפעול פועל הדין בהם:

בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח וכו' (בראשית ז:יג). הא דקאמר בעצם, נ"ל בס"ד, כי ידוע כמו שיש באדם עור ובשר וגידין ועצמות שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, כן יש ביום ד' חלוקות שיש בו חשבון של רגעים שתאמר כו"כ רגעים יש בו וזה כנגד עור, וגם יש בו חשבון של שעות שתאמר כו"כ שעות יש בו, וזה כנגד בשר, וגם יש בו חשבון לימי השבוע שתאמר זה היום הוא יום אחד בשבוע, או יום שני בשבוע, וכן עזה"ד וזה כנגד גידין, וגם יש בו חשבון לימי החודש שתאמר יום זה הוא אחד בחודש או שני בחדש, וכן עזה"ד, וזהו כנגד עצמות. והנה כאן בחשבון הנקרא עצם שהוא על חשבון החודש שהיה יום טו"ב לחודש ירד המבול ובו ביום נכנס נח לתיבה, דארז"ל נח לא נכנס לתיבה אלא עד שראה המבול יורד, וכתיב בחודש השני בשבעה עשר יום לחודש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה, ויהי הגשם על הארץ. נמצא נח נכנס ביום טו"ב והוא סימן טוב לו, ובהצלה ג"כ התחילה ההצלה והרוחה ביום טו"ב לחודש, שיצאה התיבה מן זעם המים ונחה על הארץ דכתיב ותנח התיבה בחודש השביעי בשבעה עשר יום לחודש על הרי אררט, נמצא בחשבון העצם נכנס נח ביום טו"ב, וז"ש בעצם היום הזה, קראו הזה גי' טו"ב בא נח ושם וחם ויפת וכו':

וימח את כל היקום וגו' וישאר אך נח וכל אשר אתו (בראשית ז:כג). י"ל מלת אך לשון יתר הוא, ומה בא למעט דסגי לומר וישאר נח ואשר אתו וגו' ונ"ל בס"ד דבתחלת הפרשה קודם שאבדו אנשי דורו במבול כפל הכתוב את שמו דכתיב אלה תולדות נח נח, שהיה נח לבני ביתו שמנין עליהם, ונח לאנשי דורו שמגין עליהם, אך אחר שנמחו אנשי דורו במי המבול לא נשארו אנשים בדור שיגן עליהם. אלא רק הוא מגין על בני ביתו דוקא ונמצא עתה לא יש לו שם כפול נח לבני ביתו, נח לאנשי דורו אנא נשאר לו נח אחד מצד הגנתו על ביתו דוקא, ולז"א וימח כל היקום וכו' ואז וישאר אך נח, כי לא יש עתה נח כפול אלא נשאר נח אחד מצד הגנתו על בני ביתו דוקא יבזה יובן מ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה אברהם אברהם וכן משה משה, כלומר אתה מגין על בני ביתך ועל אנשי דורך, והשיב הנני מוכן לדבר זה להגין על בני ביתי ועל אנשי דורו לחיים טובים ולשלום: