אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה (שמות לח:כא). הדקדוק ידוע, מ"ש אשר פוקד על פי משה, נראה לשון יתר, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ונ"ל בס"ד דבא הכתוב להודיע שהחשבון אשר נתנו במשכן הוא חשבון אמיתי, דלא תחשוב דאע"פ שאין לחשוד שום אדם בגניבה ח"ו, אך לא יבצר מטעות, דאפשר דבחשבון הרב הזה נזדמן איזה טעות בשוגג, לז"א אלה פקודי המשכן אלה כמו שהן, שלא נפל בהם טעות ומביא שתי הוכחות לזה, הא' משכן העדות ר"ל גופו של משכן ששכנה בו אור שכינה הוא עצמו עדות לזה, שלא נעשה בחשבונו טעות דאל"כ לא היו זוכין שתשרה שכינה במשכן, כיון שיש שמץ איסור של גזל ואע"פ אם הוא בשוגג, ועוד הוכחה שנית כי פוקד על פי משה, כי משה רע”ה פירש בפיו את החשבון של המשכן דכך וכך היה, וידוע כי משה רע”ה היתה שכינה מדברת מתוך גרונו, וגם היה יוצא הדיבור מפיו בנס בלשון צח וברור מאד, וכפי הטבע לא היה אפשר שיצא צח וברור, כי הוא היה כבד פה וכבד לשון, כיון שהוציא החשבון בפיו בלשון צח וברור, ודאי לא היה בחשבון ההוא טעות אלא הוא אמת ויציב, דגמירי לא עביד קב"ה ניסא לשקרי ח"ו, ועוד כיון דשכינה מדברת מתוך גרונו, דלכך היה מתנבא זה הדבר אשר צוה ה', ודאי כל דבר היוצא מפיו הוא אמת:

ועוד נ"ל בס"ד, דידוע שהחשבון מזיק מצד הברכה והא דלא הזיק החשבון שנתנו במשכן, היינו מפני כי החשבון נתפרש ונאמר על פיו של משה רע”ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו, והו"ל החשבון יוצא מן אור השכינה, ולכן לא יזיק כלל כמ"ש רז"ל ע"פ והיה מספר בני ישראל, והיינו שיהיה המספר בידי שמים ולא יזיק כלל, ולז"א אלה פקודי המשכן, והא דלא הזיק החשבון, היינו משום כי פוקד על פי משה:

והנה בזוה"ק דף רכ"א איתא, תא חזי משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין דא אצטריך לצלותא דמשה דישרי עליה ברכאן, דכתיב ויברך אותם משה, ומה ברכה בריך לון יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון, וברכאן לא שראן על האי חושבנא עד דאקשר ליה משה במשכנא דלעילא, דכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עכ"ל. ונראה כונת הפסוק ע"פ דברי זוה"ק הנז' הוא כך אלה פקודי המשכן, ואם תאמר והלא כל דבר שנעשה בו חשבון אינו שורה עליו ברכה, לז"א משכן העדות כי זה נתחבר עם משכן של מעלה שהוא נקרא משכן העדות, אשר פוקד ר"ל נזכר, מלשון פקד פקדתי אתכם, וכן וה' פקד את שרה, אי נמי אשר פוקד מלשון פקדון, שהוא ענין התחברות ושמירה, שמתחבר זה עם זה, ונשמר זה בזה, וכן הוא כאן נתחבר ונשמר משכן שלמטה, עם משכן העדות שהוא למעלה, על פי משה דהיינו על ידי תפלתו של משה רע”ה:

ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה (שמות לח:כב). י"ל תיבת כל נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד, כי משה רע”ה נצטווה מאת ה' בשני מיני צווי, הא' הוא על המעשה של המשכן וכליו בצורתם ומדתם ומשקלם, והב' הוא על כונות הסוד שצריך לכון בהם בעת עשייתם, ובצלאל הצליח לעשות שתי מיני הצוויים ההם בשלימות, דמלבד שעשה המעשה של המשכן והכלים כאשר צוה ה' את משה, אלא גם הכונות ויחודים שצוהו לכוין בהם בשעת עשייתם עשאם כראוי בשלימות, ועל זה הכונה הסודית בא הכתוב לרבות בתיבת כל, והבן:

כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקודש (שמות לח:כד). הדקדוק כאן ידוע, למה ל"ל בכל מלאכת הקודש, דידוע הוא שבמלאכת הקודש הוא מדבר, וכבר נתעורר בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ונ"ל בס"ד, שבא הכתוב לרמוז לפי דרכו ענין יקר, דאל יחשוב איש סכל ופתי דהמשכן נתכבד ונבחר להשראת שכינה בעבור רבוי הזהב שיש בו, דזה אינו, דודאי הזהב הוא חשוב אצל בני אדם בעלי חומר ותאוה וחמדה, אבל אצלו יתברך אין חשיבות לזהב, ורק המשכן נתכבד ונבחר להשי"ת מפני יקר עבודת הקודש אשר תהיה בתוכו, כי כמה מצות יקרות נעשים בו ע"י הכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ולכן אין שאר אומות יכולים להדמות אלינו בדבר זה, לעשות גם הם משכן מפואר בזהב וכסף, יען כי אין להם סדר עבודה קדושה המתוקן ע"פ התורה להכניס בתוכו, מאחר שלא קבלו התורה, ואין יודעים בסוד השי"ת, כי צריך למלאתו אורה מסוד תורתו יתברך, ומה יועיל ומה נחשב כלי שהוא ריקם ריקם, וכמ"ש הרב קול יעקב ז"ל בשיר השירים ע"פ אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו משל לילד עני שראה כיס נאה ארוג בחוטי זהב, וחמד אותו ונתאוה לקנות לו כיס כמוהו, וילך אל חנות המוכר שמוכר כיסים כאלה, ויתן לו את כל הכסף אשר נמצא אצלו שהוא עשרה דנרים, ויאמר לו קח הכסף הזה ותן לי בעדו כיס זה, ואע"פ שאתה מוכר הכיס בעשרים דינרים, הנה הוא נשבע בשבועה חמורה שהוא עני ואין לו יותר מעשרה דנרים אשר הרויח אותם על יד על יד במשך ארבעה שנים, ויאמר לו המוכר שוטה הכים הזה קונים אותו להניח בו דנרי זהב, ואתה אם אין לך אפילו פרוטה להניח בו למה לך הכים להניחו בחיקך ריקם ע"ש, ולז"א כאן כל הזהב העשוי למלאכה של המשכן אין לו חשיבות ומעלה מצד עצמו, אלא כבודו וחשיבותו תלוי ומקושר בכל מלאכת הקודש היא מלאכה של עבודת הקודש בקרבנות, ושאר דברים שעושים כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם ובעבור זה הוא נבחר להשי"ת, ולא בעבור גוף הזהב עצמו:

בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקודש (שמות לח:כו). נ"ל בס"ד בקע אותיות עקב, רמז לענוה שנקראת עקב כי העניו אע"פ שהוא ראש רואה עצמו עקב, וצריך שתהיה מדת הענוה שנקראת עקב קשורה ומונחת בגלגלת, ששם המוח שהוא מקום המחשבה שלא יהיה נראה עניו ועקב מבחוץ, ובפנימיות שלו שהוא במחשבתו הוא גאה סרוח כאותו הכומר שהיה בזמן הרמב"ן ז"ל שבדקו הרמב"ן ומצאו כך, וכמ"ש לא גבה ראשי ולא רמו עיני, דגבהות במחשבה שבראש היא גאוה מגונית יותר. או יובן הכונה בקע אותיות עקב שהוא עניו שרואה עצמו עקב, אז הקב"ה מגביהו ועושהו ראש, וזהו יזכה לגלגלת שהוא מקום גבוה, וכמ"ש רז"ל מאן דאיהו זעיר איהו רב, וז"ש בקע אותיות עקב שהוא עניו יזכה לגלגלת. ונ"ל בס"ד הא דרמז הענוה בלשון בקע, לרמוז כי העניו ארז"ל תפלתו בוקעת רקיעים ועולה למעלה, כי היא רצויה לפני הקב"ה, כמ"ש תאות ענוים שמעת ה' תכין לבם תקשיב אזניך, ולכן רמז הכתוב הענוה שנקראת עקב בצירוף בקע שהוא לשון בקוע:

ואמר עוד מחצית השקל בשקל הקודש, רמז בזה לפי דרשו ענין אחר, והיינו כי שקל הוא מספר ת"ל, וחצי מספר תל הוא רט"ו כמנין מעקה, ורמז בזה שצריך האדם לעשות מעקה לניציצות הקדושה אשר מקבץ ע"י התורה והמצות ומניחם ברשות היחיד, שהוא רשות הקדושה הנקרא רשות היחיד, שלא יפלו לרשות הרבים. שהוא מקום הקליפות הנקרא רשות הרבים, וכמ"ש כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך, וצריך לעשות מעקה כפול גדר על גדר, וז"ש מחצית השקל רמז למעקה הרמוז בחצי מספר השקל, תעשהו בשקל הקודש, שהוא רשות היחיד סטרא דקדושה ובזה יכוין האדם להמשיך שפע וכח ואומץ לכל העובר על הפקודים, ר"ל לבעלי תשובה שחטאו ועברו על כל המצות, דעתה יחזרו למוטב, וכמ"ש שלום שלום לרחוק ולקרוב, ופירשו רז"ל לרחיק שנתקרב עתה שנעשה בעל תשובה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד בקע לגלגלת וכו', כי אנחנו מקוין ע"י התיקון יתעלה שם הוי"ה לסוד יהיה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ יהיה ה' אחד, דאות וא"ו יתעלה למדרגת יו"ד דשמא קדישא, גם עוד ע"י התיקון תהיה השפעה מסוד הבריאה בין בחול בין בשבת, מה שאין כן עתה בחול הוא סוד יצירה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בסוד מאמר רצה והחליצנו, ורק בשבת הוא בסוד הבריאה, ואם תחלק אותיות גלגלת כל אות לשני חלקים, נעשים אותיות גלגלת אותיות א"ב יהי"ה, א"ב יהי"ה ר"ר, שהם צירוף יהי"ה בריא"ה בריא"ה, כלומר שני עלויים יהיו, הא' יהי"ה ששם הוי"ה הוא בסוד יהיה, והשני הוא בריאה כפולה בחול ובשבת, זה בחי' בריאה, וזה בחי' בריאה ועל זה אמר בקע לגלגלת לשון מבקע עצים, ומתי יהיו עלויים אלו, ואמר כשיהיה השקל של קליפת נוגה בשקל הקודש כי ידוע דקליפת נוגה חציה טוב וחציה רע, ובתיקון יתברר הטוב מן מחצית הרע, ויבא אל הקודש פנימה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דידוע שהעגל היה שני פסילים. פסל זכר ופסל נקבה, והקב"ה אמר למשה רע”ה עשו להם מסכה, שהגיד לו החמורה ולא אמר לו עגל מסכה, וכמ"ש בדברי רבינו האר"י ז"ל. והנה פסל גי' ק"ע, ובזה פרשתי בס"ד רמז נכון בפסוק וכתובת קעקע לא תתנו בכם, כי היצר הרע הוא ג"כ חלוק שני חלקים, חלק זכר בא מן שורש פסל הזכר, וחלק הנקבה בא מן שורש פסל הנקבה, וארז"ל על פסוק לא יהיה בך אל זר, איזהו אל זר שבקרב האדם זה יצר הרע, ולז"א וכתובת ק"ע ק"ע רמז על יצר הרע הבא מן ק"ע זכר וק"ע נקבה לו תתנו בכם. והנה ידוע דמחצית השקל הוא בעבור תיקון עון העגל, אך אלה שקלקלו במעשה מתו, אבל אלו שנצטוו לתת מחצית השקל לא חטאו במעשה, אלא רק חטאו במחשבה, שהיא בגלגלת של האדם וז"ש בקע לגלגלת פירוש עון ב' ק"ע, שהוא בעבור עון המחשבה שהיא בגלגלת תביאו בעבורו מחצית השקל, שהוא עשרה גרה כמספר אות יו"ד דשמא קדישא. שהיא אות דעילם המחשבה, ששם הוא סוד המחשבה, והיא בשקל הקודש, כלומר בעולם המחשבה הנקראת קודש, ולכן בעשרה גרה שהוא רמז לאות יו"ד שמספרה עשרה, יתוקן עון ב' ק"ע שהיה מצד המחשבה שלהם שהיא בגלגלת:

ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים, וצפה ראשיהם וחשק אותם (שמות לח:כח). נ"ל בס"ד נזדמן כך לרמוז בזה רמז גדול, על מיתוק חמשה גבורות השרשיות, שהם חמשה שמות אלהים דכל גבורה נקראת אש, מפני כי שם אלהים במלוי יודי"ן עולה ש', ועם אחד הכולל נעשה אש, ואלו חמשה אש נרמזו בפרטי המספר הזה, שהם אלף שבע מאות חמשה ושבעים, שהם ר"ת חמ"ש א"ש, עשה ווים לעמודים רמז למיתוק כי כל וא"ו הוא לרבות, והמיתוק היא בסוד הרבוי. וצפה ראשיהם רמז להארת אור מקיף, והצפוי הוא סוד אור מקיף וחשק אותם. חש"ק ר"ת חול"ם שור"ק קמ"ץ, שהם נקודות של כתר ותפארת ויסוד, כי קמ"ץ נקוד של כתר, וחולם נקוד של תפארת ושורק נקוד של יסוד, ושלשתם בקו האמצעי, דהכתר הוא בקו האמצעי של שלשה ראשונות של כח"ב, ותפארת בקו האמצעי של שלשה אמצעיות של חג"ת, והיסוד בקו האמצעי של שלשה תחתונות של נה"י, והשפע משתלשל בכל העולמות בקו האמצעי מן כתר לתפארת, ומן התפארת ליסוד, והבן היטב כי נכון היא בעזה"י:

ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש, ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כאשר צוה ה' את משה. י"ל דהרמב"ן ז"ל פירש שרד ר"ל שרת, כי הדל"ת יתחלף בתי"ו בדטלנ"ת, וקשה למה לא אמר הכתוב בגדי שרת להדיה, וכתב שרד בחילוף אות, ועוד י"ל כיון דאמר ועשו בגדי שרד לשרת בקודש, הרי בגדי אהרן בכלל, כי הם בגדי שרד לשרת בקודש, ולמה חזר ופירש ועשו בגדי הקודש אשר לאהרן. ונ"ל בס"ד, דמצינו לרז"ל שהפליגו מאד במעלות לימוד המוסר, וצורך גדול יש בו לעשות האדם עת קבוע בכל יום ויום, ולא יחסר מקביעותו אפילו יום אחד, ונשמע בזה מעשה נפלאה באשה אחת צנועה וכשרה שהיתה נפשה דבוקה בלימוד המוסר, ומרוב חשקה תיקן לה חכם אחד ספר אחד של מוסר בדברים יקרים ונעמים בוערים כגחלי אש, ויורדים חדרי בטן, וקבעה לה קבע בלימודה בספר הזה שהיה בכתיבת יד של המדינה, ומתוקן בלשון המדינה, והיתה לומדת בו בכל יום ולא תסור ממנו, וסופו של הספר הזה היה סיבה להציל אותה מטומאה, וגם על ידו נטהר מלך אחד גדול מטומאתו הגדולה, ומעשה שהיה כך היה, כי מלך אחד היה שלם בחכמה ובמדות טובות, ורק מדה אחת רעה נמצאת בו שהיה להוט אחר הזנות, ונותן עיניו בנשים היפות לטמאם, והיה משתדל בכל כחו לצוד אותם. וכך היה דרכו, בכל יום אחר שעבר שליש היום, דאז האנשים בעלי בתים כל אחד יוצא מביתו הן לחנותו הן למלאכתו דאז הנשים אין בעליהם עמהם כי אם רק המשרתים שלהם עמהם, ואין האיש בבית, אז היה המלך ההוא יוצא ממקומו, ומתחפש בבגדים אחרים של הדיוטות, באופן שאינו ניכר שהוא המלך, ומתהלך ומסבב ברחובות העיר, ועבדיו הולכים אחריו רחוקים ממנו, והוא כשיראה חצר פתוח ויודע שיש שם אשה יפה ואין בעלה בבית, אז נכנס לבדו לתוך אותו חצר, ועושה מה שלבו חפץ הן באונס הן ברצון, אבל אם בעל האשה הוא בבית לא יכנס, והוא יש לו אנשים שמגידים ומודיעין לו באיזה חצר יש אשה יפה, דכשיזדמן שיראה פתח חצרה פתוח אז יכנס לעשות מזימת לבו:

והנה יש יהודי אחד שהיה שר האוצר של אותו המלך ויש לאיש הזה אשה יפה מאד, והיא כשרה וצנועה הרבה, ואחר שידע האיש הזה דרכו של אותו המלך, וידע שבודאי יגידו למלך על אשתו שהיא יפה מאד, שאין כמוה בכל מדינות המלך, חשב שבודאי תהיה אשתו נצודת ברשתו של המלך, כי יזדמן באיזה יום שאחר שהוא ילך לחצר המלך הממשלה לשירות המלך, יזדמן שיהיה חצר שלו פתוח, וכשהמלך סובב ברחובות יכנס בו ויטמא את אשתו, לכך התחכם כי בכל יום קודם שיצא מביתו ילכו כל משרתיו ועבדיו ושפחותיו לחצר השני שיש לו, בצד החצר שדר בו, ותשאר אשתו לבדה בחצר, ואז הוא כשיצא יסגיר הדלת אחריו, וכשיבא אחר הצהרים לביתו לאכול ידפוק על הפתח ע"י סימן, וישמיע קולו בדפקו כדי שאדע אשתו שבעלה הוא ואז תפתח הדלת ויכנם, וכיון שנפתח הדלת ונכנס בעל בעל האשה, יקרא מן החלון לחצר השני על עבדים ושפחות שלו, וגם הם יבואו לתוך החצר, ויביאו את תבשיל אשר בשלו שם. כי מאחר שהוא בביתו אינו חושש שיכנס המלך, אע"פ אם יראה הפתח פתוח, וכך היה נוהג בכל יום, ועי"כ לא נצודה אשתו ברשת המלך, אע"פ שהיה משתדל לצוד אותה, מאחר כי לא הפתח פתוח בזמן שאין האיש בביתו. אמנם יום אחר נזדמן כשיצא האיש מביתו שכח לסגור פתח החצר, ונשאר פתוח ואשתו היתה יושבת בחדר שלה למעלה ולא ידעה מזה, ואותו היום כשהלך המלך ברחובות העיר כפי מנהגו, ראה שפתח החצר של האיש פתוח, והוא יודע שאין האיש בביתו, שכבר הלך לחצר הממשלה למקום פקודתו שהוא אוצר המלך, ויכנס המלך לחצר ההוא ויסגרהו מבפנים. ועלה בטענות מדרגה האמצעית, והאשה היתה יושבת בחדרה נוכח פתח חדרה, ותראה מרחוק את המלך שהוא מתהלך באכסדרה לבא אצלה לחדר שלה, אז הבינה שבעלה שכח לסגור הדלת אחריו, ומצא המלך הפתח פתוח ונכנס, וכבר היא נצודה ברשתו, אמנם מחמת שהיתה דעתנית הרבה, עלה בלבה תיכף ומיד עצה אחת שתציל עצמה, והוא כשקרב המלך לפתח החדר שלה קמה מפניו, והראתה לו פנים צהובות. באופן שיבין שהיא שומאת בביאתו אצלה, והוא כשישב על המטה דבר עמה דברי שחוק וגעגועים, והראהו מפניה ושיחתה שהיא שומחת וצהלה בדברו, ותאמר לו אני צריכה עתה לירד למטה לרחוץ את עצמי, תן לי רשות לקום ולרחוץ ולקשט עצמי ואבא לפניך, וישמח המלך על דבריה בראותו שיש לה שמחה ורצון לשכב עמו, ויאמר טוב הדבר לכי לשלום, ואני ממתין כאן, וכשקמה לצאת מן החדר, לקחה לפניו מן התיבה שלה בגדים יקרים, ותוליכם עמה כדי שתלבשם אחר רחיצה, ועל זה שמח יותר, והיא אחר שירדה לחצר הלכה בהחבא ותצא מפתח אותו חצר ותכנס בחצר השני שבצדו, ששם יושבים המשרתים ועוסקים בהכנת התבשיל למאכל הצהרים, ותסגור הדלת, והם לא ידעו מזה הדבר כלום והיא ישבה בחצר השני בחדר אחד שיש בו חלון פתוח שנראה ממנו החצר שלה כולו, והיא מצצת מן החרכים של החלון, לראות מה יעשה המלך אחר שרואה שנתעכבה ולא באה אצלו, דאז ודאי ידע שהערימה לברוח:

ונחזור על ענין המלך, כי אחר שיצאה האשה מן החדר והוא ממתין שם, ראה ספר אחד מונח על השלחן שלה שם בתוך החדר, ויקחהו לראות בו עד שתבא, והספר ההוא היה מתורגם בלשון המדינה, וכתוב בכתב המדינה שהמלך יודע ומבין אותו והספר ההוא חלוק לשלשה שערים, השער הראשון מוסר על לאו של לא תרצח, והשער הב' מוסר על לאו של לא תנאף, ושער השלישי מוסר על לאו של לא תגנוב, והתחיל ללמוד בו מתחלתו בשער הראשון, וימצאהו מתוקן בלשון יפה ונעים דברים נחמדים ומשלים יקרים, ואחר שסיים שער הראשון התחיל ללמוד בשער השני שהוא על לא תנאף, ומצא בו דברים יקרים יותר ויותר, כולם משלים נחמדים המושכין את הלב בנויים ע"פ השכל והסברה, והדברים ההם ירדו חדרי בטנו, ויתפעל מהם פועל גדול, והבין איך הוא הולך בדרך כסלות לרדוף אחר הזנות, ואיך יהיה סופו לעג וקלס וחרפה לדורות עולם, וינחם בלבו ויתחרט על מעשיו חרטה גמורה ושלימה, ואחר שנפקחו עיניו והשכיל בדברים, הוציא את כלי מורה השעות מחיקו, וירא כי עברו שתי שעות מעת שנכנס לחדר, והבין כי האשה עשתה ערמה לברוח מן החצר ההוא, והוא שמח על מה שעשתה האשה ערמה לברוח, ולא נטמאה, והוא מסיבתה נפקחו עיניו ע"י הספר הזה, ועזב כסלות זו שהיה נוהג בה, ומחמת כן הוציא מחיקו כיס זהובים שיש לו, והניחו על השלחן וחשב שזה להאשה מתנה ממנו על אשר הטיבה עמו בערמה זו שנעסית סיבה לטהרת לבו בדבר זה, אך את כלי מורה השעות שלו כשהוציאו מחיקו לראותו שכח להחזירו לחיקו אלא הניחו על המטה שלא במתכוין, והוא קם בבהלה ויצא, וכשיצא מן החדר ההוא לקח את ספר המוסר ההוא אשר בו נתקן ועזב כסלותו, והיה הספר ההוא חביב עליו מאד, וקבל עליו ללמוד בכל יום, וכשיצא מפתח החצר הניח הפתח פתוח כאשר מצאו בעת שנכנס. וכיון שראתה מן החלון שהמלך יצא והלך היא יצאה מן החצר שהיתה יושבת בו ונכנסה בחצר שלה, כי היו הפתחים סמוכים זל"ז. ונכנסה לבדה וסגרה הדלת, ולא יצאה למקומה לחדר שלמעלה אלא נכנסה לחדר א' שבחצר למטה שבו מונחים מיני פירות, שדרכם להביא על השלחן בכל יום לקנוח סעודה, ועוסקת בהם לקלפם ולתקנם, ואחר עשרה רגעים בא בעלה ודפק על הפתח כמנהגו ע"פ הסימן שדרכו לעשות בדפיקתו והרמת קולו, והיא תכף ומיד כשידמה שבא בעלה הלכה במרוצה ופתחה לו הדלת, והוא נכנס למעלה לחדר שלה, כי שם דרכם לסעוד, והיא חזרה לחדר של הפירות לגמור עסקה בתיקון הפירות, ובעלה כשנכנס לחדר שלה ראה כיס הזהובים של המלך מונח על השלחן, והוא מכירו שהוא של המלך, כי היה הכיס מרוקם בחוטי זהב, ושם המלך עליו באריגה, וגם ראה כלי מורה שעות של המלך אשר שם המלך מפותח עליו באבנים טובות, וכשראה כן הבין מדעתו שהוא שכח את הפתח פתוח, והמלך עבר וראה חצירו פתוח ונכנס שם, ובודאי טמא את אשתו, ואז תכף קרא את אשתו שהיתה עודנה למטה, ותבא לפניו, ויאמר לה מי בא בזה היום לכאן, ותגיד לו המעשה כאשר היה באמת, ותתן הודאה להשי"ת שנצחה את המלך בערמתה ולא נלכדה במצודתו, ויאמר לה א"כ איך הכיס הזה וכלי מורה השעות של המלך באו לכאן, אין זאת אלא המלך נכנס וטמא אותך, ונתן הכיס והכלי לך לאתנן, ותאמר אני לא ראיתי הכיס והכלי, ולא באתי למעלה לכאן כשנכנסתי מן החצר, ורק ראיתי מן החלון שהמלך יצא והלך לו, ואז נכנסתי לבדי לחצר, והייתי עוסקת בצרכי השלחן, וכשדפקת אתה פתחתי לך, ויאמר לה אל תאריכי בדברים של שקר דודאי טמא אותך המלך ונתן לך זה לאתנן, ואע"פ כי מן הדין אין את אסורה עלי יען כי אנוסה את, עכ"ז מאוסה את עלי, וצריך אני לגרש אותך, ועתה תלכי לבית אביך, ולמחר אני אלך לבית דין ואביא לך שם כל סכי כתובתך, ואמסור לך גט, ואם את תטעני שכפי הדין את אנוסה ומותרת לי, ולא תרצי לקבל הגט ברצון, הנה אני יש לי תחת ידי אנשים שופכי דמים, ואומר להם שיבואו הלילה ויהרגו אותך, על כן קבלי הגט ברצון באין אומר ואין דברים, ותבך האשה בכי גדול, ותלבש צעיפה ותלך לבית אביה. והנה למחר הלך בעלה לפני בית דין, ויאמר להם שהוא ובא לגרש את אשתו ברצונה, ויפן לפניהם סך כתובתה ויקראו הב"ד את האשה ויאמרו לה בעליך רוצה לגרש אותך, ואומר שברצויך הדבר הזה, האם אמת הוא הדבר שתקבלי הגט ברצוניך, ותאמר אם הוא רוצה לגרש אני תקבל לעשות רצונו. ויביאו עדים וסופר וכתבו גט, ואחר שנכתב הגט נראה בו קלקול בצרוך לכתוב גט אחר. ויאמרו הב"ד לבעל תניח הדבר הזה עד למחר, כי לא נשאר זמן ביום זה לכתוב גט אחר. ולמסרו, ותחזור האשה לבית אביה, והבעל ג"כ יצא ללכת לחצר הממשלה למקום אוצר המלך אשר פקודתו שם, ובדרך פגע בו עבד המלך ויגד לו, שהמלך רוצה אותו בעבור עסק אחד שרוצה לדבר עמו, ולא מצאו במקומו, וימהר לבא לפני המלך, ויאמר לו למה לא באת לחצר הממשלה למקומך כדרכך, והשיב לו שהלכתי לבית דין, כי ראה שא"א להעלים דבר זה מאת המלך. ויאמר לו מה תעשה שם בב"ד, ויאמר לגרש את אשתי, ויאמר לו המלך למה תגרש את אשתך האם בשבילי הוא הדבר הזה, הנה בעתה פתח אזניך ותשמע את המעשה איך היה הדבר, ויגד לו והמלך כל הענין ההוא כולו, והודיעו התחבולה שעשתה אשתו שניצולה ממצודתו, ובזאת התחבולה הצילה עצמה, וגם היתה סיבה שגם יצא מרשת אשר יצרו הרע מכשילו בדבר רע וכסלות, שאין רע כמוה, כי ע"י הספר הזה שמצא על השלחן נתחרט על סכלותו ודרכו הרעה שהיה מהלך בו, וקבל על עצמו שלא ישוב לכסלה עוד, והוא שמח שמחה גדולה על התחבולה שעשתה האשה להציל עצמה, והיתה סיבה שגם אני אנצל מן כסלות הרעה על ידי הספר הזה של אשתך, אשר מוסריו ירדו חדרי בטני והאירו את עיני, (ויראה לו את הספר) והוא חביב עלי כבבת עיני, ולכך הנחתי לאשתך כיס הזהובים שלי למתנה, להיות סימן לה שאני שמח במעשה התחבולה אשר עשתה, אך כלי מורה השעות שלי שכחתיו שם, ורק את הכיס הנחתי שם בשבילה בכיון. ויגש האיש ויפול לפני רגלי המלך וישק כנף מעילו, ויאמר לו תן לי רשות שאלך עתה תכף ומיד אצל אשתי, ואבקש ממנה מחילה על אשר צערתי אותה, והיא נקיה, ויאמר לו לך לשלום, וכן עשה וילך אצלה לבית אביה, ויפול על צוארה ויחבקנה וישקנה, ויאמר לה תתני לי מחילה את רעיתי יונתי תמתי נקיה וטהורה, ויספר לה כל דברי המלך אשר דבר לו, ויהיו כל ימיהם בשלום וטובה, וזכו לראות בנים ובני בנים בעושר וכבוד כל הימים, ולקח אותה בידו והחזיר אותה לביתו, ומסר לה את הכיס הזהובים שהוא נתון לה במתנה מאת המלך, ולקח את כלי מורה השעות ויביאינו למלך, יען כי אמר לו שהוא שכחו שם, וכשבא אצל המלך ספר לו מה שעשה עם אשתו, ושנתן לה כיס הזהובים, ורק את הכלי שהיה שכחה מאת אדוני המלך הבאתיו, ויאמר לו המלך גם החפץ הזה אני נותני לה במתנה על אשר נצטערה צער גדול מסבתי היום ואתמול, ותתלה הכלי בצוארה כל ימיה, כדי שתזכור אותי תמיד, ע"כ:

והנה כל אדם השומע את המעשה הנפלאה הזאת יבין כמה תועלת גדול נמשך ונעשה מן לימוד המוסר בקביעות, כי זאת האשה סיבת הצלתה מטומאה וסיבת תהפוכת לב המלך מרע לטוב, לא היה אלא ע"י שקבעה האשה לעצמה לימוד בספר המוסר בכל יום, דעל כן היה ספר המוסר מוכן ומזומן על השלחן שלה, וממילא המלך שבא לטמא את האשה נתן עיניו בו, ודבריו עשו פועל בלבבו ונהפך לאיש אחר, וסוף דבר זכתה האשה בעבור זה לטובה כפולה בעולם הזה ובעולם הבא, ונבין עוד מן המעשה הנז' שהפאר והשבת לדברי המוסר הם הנאמנים ומסודרים בסדר נכון, בדברים המושכים את הלב, כי יש מדבר שעה אחת בדברי מוסר ואינו עושה פועל בלב השומע, ויש מדבר עשרה דקים ועושה פעולות רבות בלב השומע:

והנה נודע כי מוסר הכללי שעושה רושם בלב האדם הוא הבנוי ומיוסד, על שלשה עניינים שאמר התנא הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי עתיד אתה ליתן דין וחשבון, ושלשה דברים אלו רמוזים בשלשה מינין אלו שהם תכלת וארגמן ותולעת שני, והיינו תכלת ר"ל שיזכור התכלית של כל אדם, שסופו לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וארגמן רמז להסתכלות של מאין באת מטיפה סרוחה, כי ארגמן הוא אדום, וזרע האשה נקרא אודם, וגם זרע האיש אע"פ שתחלתו לבן סופו להיות אדום, שהוא מראה ארגמן, ותולעת השני רומז להסתכלות של לאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה, ובא הכתוב לרמוז שהאדם מן המוסר שיקח משלשה דברים אלו יעשה שרד לשרת בקודש, והיינו שרד הוא שר ד', כי הגוף וגם הנפש בניינם בנוי על ד' יסודות, והחוטא הוא מוריד ארבע יסודות שבו, הן שבגוף והן שבנפש לשפל המדרגות, וגם לעשותם עבדים ליצר הרע, ויהיו למרמס, והצדיק העושה רש"מ הוא ממשיל ומשליט ד' יסודות שבו על היצר הרע, שיהיה להם שררה וממשלה עליו, דע"י הסתכלותו בשלשה דברים שרמוזים בתכלת וארגמן ותולעת שני, הוא פורש מן יצר הרע וגובר עליו, ובזה עושה שררה לארבע יסודות שלו, כדי לשרת בם בקודש, ולא מבעיא שיהיה תועלת מזה לשירות האדם בקודש בינו לבין קונו, שיתקדשו ד' יסודות שבו לשרת את השי"ת בעבודת הקודש שהאדם עושה הוא בעצמו, אלא עוד יועיל הסתכלות זו בעבור הכפרה המסוגלת להיות ע"י שמונה בגדים של אהרן, לכפר בעד שמונה מיני עינות ואיסורים, שהוא דבר תועלת כללית לכהנים וללויים וכל ישראל גם כן, מחמת הסתכלות ישראל בשלשה דברים, שבזה יהיה הלב נשבר נעשה סיוע לסגולה זו של הכפרה שתהיה מחמת שמונה בגדים של אהרן, וז"ש ועשו את בגדי הקודש אשר לאהרן, פירוש מלבד עשיה ותיקון הנעשה בשירות הפרטי של כל אדם ואדם בעצמו, עוד ועשו תיקון וחוזק בכפרה הכללית של בגדי אהרן השייכה לכל ישראל: