השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם (במדבר כה:יא). י"ל מלת בתוכם נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד. דהדבר יפלא על פינחס, והלא קודם זמרי התחילו כמה וכמה מן העם לזנות את בנות מואב ואת בנות מדין, וכיון דיודע הדין שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמאי לא פגע באחד מאלו הזונים עם בנות מואב ומדין להרוג את הנואף עם הנואפת, ולמה המתין עד שעשה זמרי מעשה זו ופגע בו, וכן נמי י"ל בדברי רז"ל שאמרו ע"פ ויעמוד פינחס ויפלל, שעשה פלילות דאחר שדקר את שניהם הביאם תחובים ברומח עד אהל מועד וחבטם לפני המקום ואמר רבש"ע על אלו יהרגו כ"ד אלף במגפה. וקשה זה לבד ניאף, והלא רבים מן העם זנו עם בנות מואב ומדין, ועוד שאותם שמתו במגפה מתו בעונם קודם ששכב זמרי עם כזבי. ונ"ל בס"ד, מעשה בחכם אחד שהיה רב בעיר אחת, שנכנס ביום ט"ב לבית עשיר שר וגדול בשביל צורך גדול של פקוח נפש שהיה צריך בעבור ישראל, וימצאהו יושב על השלחן עם אשתו ובניו, ולפניהם יש כמה וכמה מיני תבשילין של בשר שאין מנהג לאכלם אלא בשבת ויו"ט, וגם לפניהם יין חשוב מאד, והיה העשיר בעה"ב בידו כוס מלא יין ושתה אותו בפני החכם, ואחר ששתה היין אמר לו החכם יערב ויהנה, ואח"כ דבר עמו דברי העסק שבא בשבילו ויצא והלך לו, ואחר שיצא א"ל תלמידיו שהיו עמו, רבינו אנחנו יודעים בבירור שאין אתה מחניף לשום אדם, וזה העשיר אע"פ שאין אתה יכול להוכיחו על שעשה היום מפני שהוא שר וגדול, ואם תוכיחו יחרה אפו ויעשה עמך רעה ויש סכנה בדבר, אך מי הכריחך לברכו בברכה של יערב ויהנה על היין שהיה שותה ביום ט"ב, ומן הראוי קב לא תקבנו וגם ברך לא תברכנו. אמר להם נתכונתי בזה להקטין העון שלו, כי אני יודע בברור שזה הגביר אינו שותה יין כל השנה כולה, כי כן צוהו הרופא שיזיק לו היין אפילו כוס אחד, ובזה היום היין לפניו ושותה כמה כוסות, הנה זו היא עצת היצר שיעץ אותו לשתות יום זה לעשות עון להכעיס, וגם אני יודע שזה הגביר לא יאכל תבשיל חמין מימיו מפני הכובד שלו, וזה היום ראיתי לפניו בכלל התבשילין תבשיל בשר חמין שהוא מזיק לו, נמצא הוא עושה עון להכעיס להרבות יום זה בבשר ויין האסורים ביום זה, אע"פ שמזיקין לו, וידוע כי עון שעושה האדם להכעיס הוא חמור מן עון שעושה לתיאבון עשר ידות, ולכן ברכתיו יערב היין והתבשיל שיהיה נהנה ממנו ולא יזיקו לו, כדי שיהיה נמצא אוכל ושותה לתיאבון בעבור הנאתו. ע"כ המעשה ששמעתי:

והנה פינחס ראה ברוח קדשו שבודאי יש קטרוג עצום מאד על ישראל בעבור חטא זה של הזנות עד שראו שיתחייבו על זה כליה ח"ו, אמנם ראה שיש פתחון פה למליצי יושר לטעון, כל אלו הזונים עם בנות מואב ומדין זונים מתוך שכרות, כמ"ש רז"ל במדרש שעשו להם חניות למכור פשתן והיו ישראל הולכים לקנות פשתן, והיתה הזקנה מבחוץ והזונה הילדה בפנים, והיה מזומן אצלם יין עמוני חזק, ולהיות שעדיין לא נאסר לישראל סתם יינם של נכרים היו משקים אותם יין, וע"י שהוא משתכר תובע אותה לזנות, נמצא הם זונים מתוך שכרות ויש ללמד עליהם זכות דדין אנוסים יש להם, שלא היה להם דעת שלימה, ובזה יש צד זכות להצילם מן כליה, אך צריך לעשות בירור לדבר זה שיתברר שהם זונים מחמת שכרות והיין אנס אותם, מה עשה פינחס, המתין עד שבא זמרי והביא את כזבי בהיותו שפוי בדעתו ולא היה שתוי יין והביאה תחילה לפני משה רע”ה וא"ל זו אסורה או מותרת, וא"ת אסורה מי התיר לך בת יתרו, ומשך אותה משערות ראשה והכניסה לאהל שלו ושכב עמה ועשה העון במזיד בלי אונס שכרות כלל, אז ניגש פינחס ופגע בו ע"פ ההלכה דהבועל ארמית קנאין פוגעין בו, וכל העם ראו אותו שפגע בו והוציא את שניהם דקורים ברומח לעיני שבטו ולעיני כל ישראל אותם שהיו חוטאין בזה ואותם שלא חטאו אלא ראו ושתקו ולא היה שום אדם קרב אצל פינחס להרע לו על מעשה זו שדקר את הנשיא והרגו, משמע שכולם הודו שבדין עשה, וא"כ הם איך חטאו וזנו עם בנות מואב ומדין, אלא הם לא עשו עון זה מדעת שלימה אלא מחמת שכרות ובלבול הדעת, ולכך הודו בהריגת הנשיא שחטא מדעת שלימה בלי אונס שכרות כלל, ונמצא עתה בקנאה זו שנתקנא פינחס להרוג את זמרי בתוך כל ישראל לעיני הכל דן אותם שהם עצמם חטאו, הן אותם שראו ושתקו, נעשה פתחון פה למליצי יושר למעלה להציל את ישראל מן חימה של כליה:

וז"ש השיב את חמתי מעל בני ישראל, שלא אדון אותם מזידין גמורים, אלא אדון אותם כאנוסים, והוא מחמת קנאו קנאתי במעשה זמרי בתוכם שעשה דבר זה להרוג את זמרי בפומבי בתוכם שנכנס לעיני הכל והוציא את זמרי דקור ברומח לעיני הכל עד שהביאו וחבטו לפני אהל מועד לעיני הכל, ובזה הדבר שעשאו בתוכה ולא קם אפילו אחד כנגדו להרע לו, אלא הודו במעשה שעשה נתברר שהם זנו מתוך שכרות ואנוסים היו מחמת היין, ועי"כ גרם שלא כליתי את בני ישראל בקנאתי, שנצולו מן חימה של כליה:

ולכן הנני נותן לו את בריתי שלום, שזכה לברית, והיינו כי ע"י מעשה זו שעשה נעשה סנגוריא על ישראל לדון אותם כאנוסים, ובזה ניצולו מן כליה, ונמצא עשה בזה מלאכתו של המלאך הנקרא בשם ברי, שמלאכתו ללמד סנגוריא על ישראל כנודע. וכתבתי במ"א מטעם זה החכם נקרא רבי, מפני שהחכם דרכו לדבר סנגורייא תמיד, שהוא מלאכתו של המלאך הנקרא ברי שהוא אותיות רב"י. ועוד עשה תועלת במעשה זו, שביטל כח העבירה של הזנות שהיא באה ונמשכה מן הקליפה הנקראת רע עין, דלכן התאוה של הזנות מתחלת מן מראית העין, והוא ביטל כח העבירה של הזנות על ידי שמסר נפשו בעבור קנאה זו שנתקנא לכבודו יתברך, וידוע דקליפת רע עין מספרה ת', בסוד והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו, כי עשו היה דבוק בקליפה זו של רע עין, ולכן וישא עשו עיניו וירא את הנשים, נמצא עשה פינחס שני דברים בקנאה, א' שעשה מלאכתו של מלאך הנקרא ברי ללמד סנגורייא על ישראל, וא' שביטל שליטה של קליפת רע עין שמספרה ת', ולכן כנגד זה זכה לברית שהוא אותיות בר"י ת':

ואמרתי בזה רמז נכון בס"ד לכן כתיב ויעמוד פנחס ויפלל וחסר אות ת' שהיה צריך לכתוב ויתפלל ונחסרה אות ת', לרמוז על אשר על ידו נחסרה שליטת קליפת רע עין שמספרה ת', ולכן אליהו הנביא זכור לטוב עולה מספר ת', כי פנחס הוא אליהו אשר חיסר על ידו שליטת קליפת רע עין שמספרה ת'. ולכך אליהו זכור לטוב שהוא היה פנחס נקרא מלאך הברית כי אותיות ברית הם בר"י ת'. ולכן אומרים זה הכסא של אליהו הנביא מלאך הברית זכור לטוב:

לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה:יב). צריך להבין הטעם אשר וא"ו דשלום קטיעא, ונ"ל בס"ד בהקדים, מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בחומת אנך תהלים מזמור ס"א, וז"ל ראיתי כתוב בשם הרב עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל. במ"ש רז"ל דבעבור שאמר אליהו הנביא זכור לטוב כי עזבו בריתך בני ישראל, א"ל הקב"ה חייך שתמצא בכל ברית מילה שיעשו בני, והקשה הרב ז"ל דמה עונש הוא זה. ותירץ דהעונש הוא שבזמן שהוא למטה במילות מאבד החדושים שמתחדשים במתיבתא דרקיעא עכ"ד מהרי"ץ ז"ל שהביאו שם ע"ש. ואנא עבדא נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' באופן אחר והוא דידוע מ"ש בגליון הזוהר בסוף אדרא רבא בשם הרב מהר"י צמח ז"ל עצמו על מ"ש אליהו זכור לטוב לרשב"י ע"ה הסיבה שלא נמצא באדרא רבא קדישא שאמר לו דלא יכילנא דההוא יומא שדרני קב"ה למעבד נסין לרב המנונא סבא וכו', וכתב שם בגליון בשם מהרי"ץ ז"ל הנז' וז"ל אע"ג דנמצא בכל ברית מילה של כל ישראל, הנה שם שולח נצוץ אחד ממנו, אבל לרב המנונא ובאדרא היה צריך לבא בכל בחינותיו עכ"ל ע"ש. נמצא בעבור המילות של ישראל צריך להתחלק לכמה ניצוצות יען כי בשעה אחת ימצא בכל קהילות כמה מאות מילות בזמן אחד, ואיך הוא יבא בכולם על כן מוכרח שיתחלק לניצוצות הרבה, וכיון דמוכרח להתחלק לנצוצות קטנים זה הוא קשה עליו, כי התחלקות הנשמה לנצוצות קטנים הוא דבר קשה לנשמה כנודע בספר שער הגלגולים, ולכן נחשב לו דבר זה לעונש. ובזה יובן הטעם אשר וא"ו דשלום קטיעא כי הוא"ו רומז לבריה, ונרמז בזה שעתיד הוא להיות נמצא במילות שהם תיקון הברית בחלקים מקוטעים דהיינו דמוכרח שיתחלק לנצוצות קטנים, כדי שיהיה נמצא במאה מילות או אלף מילות ברגע אחד. יה"ר שנזכה לראות פניו של אליהו זכור לטוב שלם בכל בחינותיו ונלמוד תורה מפיו אמן כן יהי רצון:

ועוד נ"ל בס"ד טעם לוא"ו דשלום קטיעא. והוא דמצאתי כתוב במפרשים ז"ל דפינחס קודם זמן דוד הע"ה נתעלם מן העין והלך ושכן לבדו מתבודד במדברות במערות במקום שאין בני אדם מצויים, ועוסק בתורה לבדו, ואח"כ בסוף ימיו של אחיה השלוני ע"ה נתגלה ובא אצל ישראל וקרא עצמו בשם אליהו ולא קרא עצמו בשם פינחס. והעולם לא היו מכירים אותו שהוא פינחס, כי לא היו בזמן שהיה קודם, אך בודאי אחיה השלוני היה מכיר אותו, וגם בודאי דהנביאים וגדולי החכמים הכירו אותו שהוא פינחס ולא גילו דבר זה, והיו כל העולם מכירים אותו בשם אליהו התשבי מתושבי גלעד, כי בשם זה נגלה לעולם, ואח"כ עשה כמה שנים בעולם הזה ועלה השמים ככתוב במלכים. כך מצאתי בכתיבת הרב המקובל מהר"ר ששון מרדכי שכתב זה בשם המפרשים ולא זכר מקום הדברים האלה:

ולפי הדברים האלה מובן הטעם מ"ש השלום בוא"ו קטיעא, דארז"ל השלום הזה שכתוב כאן הוא החיים הנצחים שניתנו לו, דכתיב בריתי היתה אתו החיים והשלום, ואלו החיים שמכנה אותם כאן בשם שלום היו מקוטעים, כי באמת נתעלם מן בני אדם במה דחשבו שנפקד, ואח"כ בא בדמות אדם חדש וקרא עצמו בשם אליהו, ומזה עלה לשמים, לכן נכתב הוא"ו קטיע לרמוז על הקטוע שנעשה באמצע הימים בזמן שנתעלם:

ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית (במדבר כה:יד). י"ל הלשון כפול באומרו המוכה אשר הוכה, והל"ל אשר הוכה את המדינית ולא יאמר המוכה, או יאמר המוכה את המדינית ולא לימא אשר הוכה. ונ"ל בס"ד, כי בהכאתו נעשה לו שתים רעות, אחד מצד סילוק נפשו שנהרג, ואחת מצד בזיונו, שלא נהרג כדרך הנהרגים אלא בבזיון עצום מאד כי עניינו דומה למעשה שהיה באחד שראה דלת של בית אחד פתוח ונכנס שם ולא מצא בעה"ב בתוכו, וירא כתונת אחת של משי יקרה מאד, ויחמוד אותה ויפשיט את בגדיו וחלוקו כדי ללבוש אותה הכתונת על בשרו, ועליה ילבוש חלוקו ושאר בגדיו, וכונתו כדי שתתכסה הגניבה בבגדיו כשיצא מן הבית, ולא תהיה גלויה לעיני הרואין בצאתו משם ולא ידעו שהוא מוציא משם כלום, והנה אחר שפשט כל בגדיו והיה ערום ממש, פשט ידו על כתונת היקרה ההיא ויאחז בה ללבשה על בשרו, ובעודנה בידו נכנס בעל הבית לביתו, וימצא הכתונת בידו וידע כי גנב הוא שבא לגנוב הכתונת, ותכף תפס אותו בעודו ערום והכתונת בידו והוציאו חוץ ומסרו ביד אנשי הממשלה שקורין פולי"ס שהיו עומדים בחוץ כי גנב הוא, והם הובילו אותו לבית המשפט בעודו ערום והכתונת על כתיפו ונשפט בבית המשפט בהיותו ערום ממש, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה, שזה היה קשה עליו יותר מן ימים של המאסר שחרצו עליו בעבור הגניבה:

וכן זה איש ישראל שהיה אדם חשוב ונכבד ולובש לבוש חלוק הנפשיי של קדושה כראוי להיות לנשיא ישראל, וכשקרב אל המדינית לטמא עצמו בה, נפשט מעליו חלוק הנפשיי הקדוש שהיה לובשו, שנתן עיניו ללבוש בגד הטמא מצד הסט"א הבא לו מבעילתו הארמית ההיא, וכאשר שכב עליה נשאר ערום מחלוק הנפשיי, וגם הוא ערום היה מחלוק הגשמיי וכל בגדיו, כי בודאי היה בועל כשהוא והיא ערומים לגמרי, ובא פינחס ודקר את שניהם ברומח בעודם ערומים והוציאם מן האהל דקורים ומחוברים זע"ז ברומח, ונראו כן לעיני הכל עד שהביאם לפני משה רע”ה והסנהדרין היושבים באהל מועד, ומן השמים נעשה נס שלא מתו ונשארה נפשם בקרבם כדי שלא יטמא פינחס, וכדי שידעו הכל שדקרם בשעת מעשה קודם שפירש ממנה, אוי לאותה בושה ולאותה כלימה שהיתה לאותו איש ישראל שהוליכו ערום ממש מבית ומחוץ לעיני כל רואיו, שראו אותו מעורה ודבוק עם אותה נכרית ככלבים הנזקקין זע"ז ברה"ר ברחובות העיר, ומאחר שעודנו לא מת, היה קשה עליו צער הבושה הזאת יותר מן המיתה נמצא שתים רעות עברו עליו בהכאה זו, אחת היא הכאה שמת בה, ואחת הכאה שהביא לו צער מר וקשה על הבזיון כאמור, ולז"א ושם איש ישראל המוכה בהכאת המות שמת ונאבד מן העולם, אשר הוכה עוד בהכאה אחרת בהיותו קשור ומעורה ודבוק את המדינית, שעדיין לא מת אלא נפשו בקרבו, ורואה את בזיונו כאשר ראה אותו הגנב שנשפט על גניבתו בעודו ערום, ויהי לשחוק ולשמצה לעיני כל רואיו ב"מ:

ועוד נ"ל בס"ד אומרו ושם איש ישראל המוכה, דידוע מ"ש הרב הקדוש מהר"ש אסטרפולי זלה"ה, דקליפה של הזנות נקראת לר"י, וז"ס הכתוב ותזני על שמך, דאותיות הקודמות לאותיות שמך הם לר"י, וזהו ותזני על שמך, ר"ל בכח קליפת לר"י הרמוזה באותיות הסמוכות לאותיות שמך עכ"ד, ויש לרמוז זה בשם זמרי, כי ראש וסוף שמו ז"י מספר טוב, ויש באמצע אותיות ר"ם שהם מספר לר"י, שאם תעשה מן מ' אותיות ל"י יהיה צירוף לר"י, לרמוז ששם קליפת הזנות שהיא לר"י שלטה בו ופסקה חלק הטוב שלו שנעקר מן עולם שכולו טוב, ונמצא שמו מורה על טומאת העבירה שלו אשר הוכה עליה, וז"ש ושם איש ישראל המוכה, הנה השם שלו מורה על אשר הוכה את המדינית שנפסק מן טוב עולם הבא כי קשורה עמו ככלב, וכמ"ש רז"ל ע"פ לשכב אצלה להיות עמה, ופירש מה היה שמו שבו רמוז הכאה זו הנוגעת לנפשו ואמר שמו זמרי, שבאותיות אלו נרמזה העבירה שהוכת בה בנפשו:

צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור (במדבר כה:יז-יח). י"ל למה אצטריך לומר צרור את המדינים מאחר שאומר והכיתם אותם, ומה יש צוררות טפי מהכאה שהיא הרג, גם אומרו צוררים לכם, הול"ל החטיאו לכם, ולמה מכנה הפתוי בלשון צוררות. גם למה כינה חטא פעור בלשון התנכלות. ונ"ל בס"ד, כי ישראל כשהיו במצרים הצרו להם כמה שנים בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, גם שחטו ילדיהם ושקעום בבנין. ועכ"ז מצינו שצוה השי"ת לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, הרי צונו שלא נצר להם ולא נשנאם. גם עוד מצינו אפילו מכת בכורות שהוכו המצריים במצרים באו להם בדרך כבוד שבא להם ע"י גבורתו יתברך ולא צוה שיקומו ישראל עליהם ויהרגום כאיש אחד דודאי אין מעצור לה' לתת הצלחה וכח לישראל לעשות כן למצריים ומהם לא יחסר אחד, ואילו מדין שלא שעבדו בישראל ולא הרימו יד עליהם צוה השי"ת לצרור אותם עד עולם, וגם שמכותם תהיה ביד ישראל ממש שילכו עליהם וישחטום כצאן לטבחה ולא שלח השי"ת מלאך להכותם כאשר עשה במכת בכורות אשר מהם הוכו ע"י מלאך, והטעם מפורש בדברי רז"ל כי המצריים לא הרעו להם אלא בגופם ולא החטיאום לטמא נפשם, מה שאין כן מדין טמאום בעון ע"ז של פעור, וגם בזנות, וכמפורש בדברי רז"ל, ואנא עבדא ארחיב בס"ד הטעם שיש בין אלו לאלו, והוא כי בצער של השעבוד והיסורין שעשו המצריים לישראל הרויחו ישראל ריוח גדול עצום ורב, והוא שכל זוהמת הנחש שהיתה דבוקה בישראל משכו אותה המצריים ונעשו ישראל נקיים זכים וברים עד גדר שנתעלו ונטהרו ונתקדשו שיהיו יכולים לשמוע דבר ה' נבואה בהקיץ מעין נבואת משה רע”ה על הר סיני, וכל זה לא היה אפשר להיות אלא רק ע"י עינוי ורוב עבודה שעשו להם המצריים במצרים שהיתה כור הברזל, וכאשר האריך בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל באורך בריש פרשת שמות, שפירש שם טעם סיבת גלות מצרים שהיה קשה מאד בחומר ובלבנים וכו' ע"ש. וא"כ לפי"ז טובה עשו לישראל בקושי השעבוד, וגם בשחיטת ילדים ובשקיעתם בבנין, מה שאין כן המדינים אדרבא הם הטילו זוהמה קשה ומרה בישראל בחטא שהחטיאום וחטאו את נפשם, וזה הרע שעשו להם היה קשה לפניו יתברך יותר מכל רע ונזק שבעולם, ולכן עונש המדיינים היה גדול ועצום מאד, דאע"פ שהוכו לא נתכפר להם עונם זה אלא צוה השי"ת לישראל שיצררו אותם תמיד:

ואומר משל על זה הוא המשל אשר הובא בספר דביר, והוא כי אמר הנחש לעלוקה, הלא אחותי את, כי אומנות אחת לנו לנשוך בשר האדם, ומדוע לא ימודו בני האדם לשנינו במדה אחת, כי הנה אותך יקנו בדמים ויאספו אותך אל בתיהם באהבה, ואת הנחש כל מוצאו ירוץ את גולגלתו, ותען העלוקה ותאמר לו, אע"פ ששנינו נושכים בשר האדם, עכ"ז לא דרך אחד לשנינו, כי אני מוצצת מן ארס שלהם אל קרבי, אך אתה תצוק מן ארם שלך אל קרבם ותלהט את דמם בארסך. ע"כ המשל אשר הובא שם:

וכן הוא הנמשל כאן ממש, כי המצריים אע"פ שנשכו בשרם של ישראל בעינוי קשה ומר, עכ"ז בזה העינוי הקשה משכו הזוהמה שהיא הארס שהייתה בקרבם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל שלא היה אפשר להסיר ולהעביר הזוהמה מקרבם ולטהר אותם לגמרי, אלא רק ע"י עבדות ועינוי שעשו להם בקושי עצום, כי לכן נקראה מצרים בשם כור, כי בכור יהיה הזהב מזוקק ונקי, והם נעשו דוגמת העלוקה ממש, אבל המדיינים שהחטיאו את ישראל בע"ז של פעור ובזנות הנה הם הארס שהוא הזוהמה שהיתה בהם הציקו והטילו אותה בישראל כדוגמת הנחש שנושך ומטיל ארסו בקרב האדם, ולכן היה ענשם קשה ומר:

וז"ש צרור את המדינים, ר"ל על מצרים שהצירו לכם בעינוי קשה צויתי אתכם אל תתעב מצרי ועל המדינים אני מצוה אתכם צרור את המדינים, וגם עוד המצריים ההרג שהיה בגופם במכת בכורות היה על ידי ועל ידי מלאך, אבל על המדינים אני חומר והכיתם אותם בידי אדם כצאן לטבח, ואם תאמרו מה טעם יש בדבר הזה אדרבה ראוי להיות להפך, הנה הטעם הוא כי אלו המדינים צוררים הם לכם, כלומר לפנימיות שלכם שנתכוונו לטמא את הנפשות שלכם ולא את הגופים שהם חצוניות שלכם אלא אדרבה הטיבו לגופים להשביעם תענוג והנאה, ופירש במה היתה הצררות לנפשות ואמר בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור זה עון ע"ז, ועל דבר כזבי זה עון הזנות. ואמר בנכליהם כאלו אמר בנכתיהם אשר נכתו אתכם, כי ידוע דאות למ"ד יתחלף באות תי"ו באותיות דטלנ"ת, ועל כן אל תקרי בנכליהם אלא בנכתיהם, ואל תקרי אשר נכלו אלא אשר נכתו שהוא ענין נשיכה, כמו נכתה ובטשה בברכות דף צ"ו, וכן לא תשיך לאחיך תרגומו לא תינכתיניה, וכן אמרו בגמרא נשך נכית ושקיל מיניה, וכמ"ש בערוך וכן כאן יהיב טעמא משום דעשו לכם נשיכה של נחש, דנכית ומטיל ארם. ועוד י"ל צוררים עולה מספר צרור טמא, פירוש הם לכם כמו צרור מלא ארם טומאה, ולכן נענשו על דבר זה עונש קשה:

ועוד נ"ל בס"ד ענין הערמה שעשו להם בדבר זה דקאמר בנכליהם אשר נכלו לכם כי ניכול הוא לשון ערמה ותחבולה, ורבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, פירש יפה ענין הערמה מה היה, ואנא עבדא נ"ל ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל של ההגדה בסוף בהמ"ז דף פ"ו בשם הרב יעקב ששון ז"ל כונת הכתוב בפרשת בלק ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחיו לאלהיהן ויצמד ישראל לבעל פעור, דידוע עבודת פעור היתה להתריז בפני ע"ז כמוהם יהיו עושיהם, וישראל היו אוכלי המן והיה נבלע באברים ולא אפשר לעשות כמעשיהם, דמעלנא אית להו ומפקנא לית להו, וא"כ לא מצו לעבוד לפעור כדרך עבודתו, על כן הנה אלה רשעים הפקירו בנותיהם וילמדום שתהיה הבת הארמית מסיתה לאיש ישראל לאכול עמה זבח רשעים תועבה, וכשאכל מזבחי מתים הרי הוא מוכן לכלבים לעבוד עבודת פעור וזש"ה ותקראנה לעם וכו' ויאכל וכו' ויצמד לבעל פעור כי מתוך אכילתם הן בעון עבדו לפעור כפי עבודתו עכ"ל ע"ש. נמצא זאת היא הערמה והתחבולה שעשו להם כדי להחטיאם בעבודת פעור להאכילם תחלה מן מאכלם כדי שיהיה לו מפקנא ואז יכולים לעבוד את הפעור. ולולי תחבולה זו לא היה אפשר לקיים עבודתו של פעור דאין להם להוציאו אליו, ולז"א בנכליהם אשר נכלו לכם באכילת המאכלים שלהם על דבר הפעור כדי שיהיה נעבד כפי עבודתו בארחו ומנהגו ומשפטו:

ונ"ל בס"ד בתיבת בנכליהם על האוכל כי נו"ן של בנכליהם תתחלף בא"ת ב"ש ט"ן י"ם כ"ל באות טי"ת ואות ט' תתחלף באותיות א"ט ב"ח באות א' ובזה תיבת בנכליהם נעשית באכליהם, וזהו באכליהם אשר נכלו לכם בו להאכילכם ממנו כדי שתוציאו רעי ותעשו בזה עבודת פעור:

לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות לרב תרבו נחלתו. נ"ל בס"ד, דידוע שהתורה נקראת טוב, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, וכמה טעמים נאמרו בזה, וכתבנו במ"א הטעם שנקראת טוב, מפני כי שכר התורה בעולם הזה ישתלשל על ידי שם אהו"ה שמספרו עולה טוב, מפני כי שם אהו"ה הוא סוד גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, ולכן נרמז בר"ת את השמים ואת הארץ שהוא ר"ת אהו"ה, וידוע דע"י עסק התורה קיימים השמים והארץ, כמ"ש רז"ל ע"פ אם לא בריתי (התורה) יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ולכן שפע שכר התורה ישתלשל ע"י שם אהו"ה שהוא מספר טוב, ולכך התורה נקראת בשם טוב, וידוע ששם זה של אהו"ה הוא בדעת ולכן כתיב בדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים:

והנה ידוע כי כל שם יש בו צנורות כפי מספר אותיות שלו, ולכן שם אהו"ה שהוא בדעת צריך שיהיה בו י"ז צינורות כמנין טוב וכמנין השם הזה, וחקרנו במ"א אלו הצנורות והחדרים של השם הזה שהוא בדעת שהם עולים מספר י"ז כמנין אותיות השם הזה איך יחלקו אותם הנפש והגוף ששניהם עוסקים בתורה, אם נאמר הנפש תקח מחצה והגוף מחצה הנה אין מספר הי"ז נחלק לחצאין כי ידוע דאין הצינור נחלק למחצה אלא צריך שיהיה האחד היתר כולו אצל הנפש או כולו אצל הגוף, ומי יקח זה היתר דא"א לומר שיקחו הנפש שמונה וחצי והגוף שמונה וחצי דאין חולקין הספירה והצנור לחצאין, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער טעמי המצות בפרשת לך בענין שתות ואונאה וכו' ע"ש, ואם נאמר שתקח הנפש שני שלישים והגוף שליש גם בזה א"א שיתחלק מספר הי"ז לשלשים בשוה, כי ישאר שנים יתרים ומי יקח הנותר, ואם נאמר תקח הנפש שלשה רבעים והגוף רביע ג"כ א"א להיות כן כי ישאר אחד יתר ומי יקח היתר, גם אם נאמר הגוף לא יקח כלום והנפש תקח הכל ג"כ לא יתיישב הדבר הזה לנכון יען כי ידוע כי הנר"ן בכל אחד מהם יש ג' חלוקות של נר"ן, ולכן אפילו אדם שיש לו נפש בלבד מוכרח שיהיה בנפשו ג' מדרגות והם מדרגה התחתונה נקראת נפש דנפש והעליונה ממנה נקראת רוח דנפש, והעליונה על כולם נקראת נשמה דנפש ואלו א"א שיקחו השכר בשוה אלא הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו, וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא איך שלשה אלה יחלקו את י"ז הצנורות והחדרים הנז' כיון דמספר הי"ז א"א להתחלק:

וליישב הדבר הזה בס"ד אזכיר משל אחד, מעשה שהיה בערביים שאדם אחד ערבי יש לו שלשה בנים, והנחיל לבניו שבעה עשר גמלים, וצוה בעת מיתתו שלא ימכרו את גמליו אלא יחלקו אותם כמו שהן בחלוקה זו שהבכור יברר תחלה ויקח לעצמו מחציתם והשני יברר אחריו ויקח שליש, והבן השלישי יקח חלק תשיעית, כך היתה הצואה שלו, ואחר שמת טען הצעיר שצוואה זו היא בטלה יען כי מספר השבעה עשר א"א שיתחלק למחצית ולשליש ולתשיעית, יען שהם אינם רשאין למכור גמלים שנים או שלש ויחלקו המעות, כי כן צוה אביהם שיחלקו הגמלים חיים כמו שהן, וזה א"א להיות במספר השבעה עשר, על כן מוכרח לומר שאביהם לא היה שפוי בדעתו ואין ממש בצוואה זו ובטילה היא ויחלקו הגמלים בשוה, והבכור טוען צריך לקיים דברי הצוואה, כי ראו הכל שהיה שפוי בדעתו היטב בעת הצוואה עד רגע מותו, ובעודם נבוכים בדבר זה אומר ככה וזה אומר ככה, בא ערבי אחד אצלם רוכב על גמל, ויאמר להם זה הגמל של אביהם הוא ונתנו לו בחייו על תנאי שאחר מותו יביאנו לבניו וישתמשו בו עם שאר הגמלים שבידם, וככה יעשו הבן הבכור יקח כל הגמלים וגם הגמל הזה וישתמש בהם לבדו חודש ימים, ואחר חודש יברור חלקו ויקח מן הגמלים כפי מה שכתוב בצוואה, וימסור שאר הגמלים כולם ביד אחיו השני, וג"כ הוא ישתמש בכולם חודש ימים, ואח"כ יברור מן הגמלים חלקו המפורש בצוואה וימסור השאר ביד אחיו השלישי וישתמש בהם חודש ימים ואז יבא הוא ויקח מן בן השלישי את הגמל הזה וילך לו וישאר ביד הבן גמל אחד דוקא, ואז ראו לעת עתה כי צוואת אביהן כהוגן כיון דנוסף על השבעה עשר זה הגמל ונעשו שמונה עשר לקח הבכור המחצה שהם תשעה גמלים וכשלקח השני התשעה הנשארים לקח אחר חודש ימים ששה שהם שליש הי"ח [שהוא עזבון לאביהם] ונשאר שנים שהם תשיעית הי"ח ולקחם בן השלישי, ובזה נשלמה הצוואה כהוגן, ואחר חודש בא זה האורח ולקח את זה הגמל הנוסף, כי מוכרח שזה הנוסף נשאר אצל הבן השלישי, כי הבכור והשני כשבררו להם חלקם לא רצו ליקח בחלקם זה הגמל הנוסף כי ידעו שזה סופו לחזור אצל האורח שהביאו ע"פ הצוואה שציוהו אביהם:

וכן הענין כאן כי הנה אע"פ שהשם הקדוש הנקרא אהו"ה מספרו טוב כנגד י"ז צינורות וחדרים שיש לו כאמור לעיל, שכל שם קדוש יש לו צינורות כמספר אותיות השם בעצמו, עכ"ז נודע הוא כי כל שם שבקדושה יש לו מספר אחר יתר על מספר אותיותיו, וזה המספר נקרא בפי המקובלים ז"ל בשם כולל, ולכן אע"פ שאותיות שם אהו"ה עולים מספר י"ז הנה עם הכולל של שם זה נעשה מספרו י"ח, דאז נמצא בו י"ח צינורות שהם י"ז כנגד אותיות השם העקרים וצנור אחד כנגד מספר הכולל אך ודאי צנור זה שהוא כנגד מספר הכולל שהוא צינור הי"ח אינו חזק וגדול כאותם י"ז צינורות שהם כנגד מספר אותיות העקרים, ודבר זה השכל מחייבו, ואיך שיהיה הנה עם מספר הכולל נעשה בשם זה י"ח צינורות וחדרים:

ועתה בא נבא לענין החלוקה של הנר"ן העוסקים בתורה איך יחלקו את הצינורות ההם ליקח השפע המשתלשל בהם, והנה בודאי האמת הוא כי דבר זה הוא גלוי לפני השי"ת, איך תהיה החלוקה ע"פ רצונו הפשוט, אך ניתן רשות לחכמים לדבר בעניינים אלה וכיוצא בהם ע"פ אשר תחייב הסברה משורת הדין בדיני אדם. ואע"פ שהשי"ת גוזר בדיני שמים באופן אחר ניתן רשות ללומדי תורה לפלפל כמה שיחייב השכל בזה, ועל זה וכיוצא ארז"ל קב"ה חדי בפלפולא ויגדיל תורה ויאדיר:

על כן ברשות קבה"ו אדבר בזה ע"פ עיון השכל לפום [דינא] כי כלל גדול יש בתורה יד המוחזק על העליונה, ולכן נאמר מאחר דהנר"ן הם שלשה מדרגות זו למעלה מזו, והעליונה היא הנשמה שנחשבת אֵם לחלקי הרוח והנפש שהם בסוד תפארת ומלכות, הא ודאי היא תקח בתחלה שפע כל הצנורות של שם אהו"ה, כיון שהיא עליונה, ומאחר שהכל בידה והיא מוחזקת בכל הצנורות יש לה טענה על פי הדין לעצמה המחצה, ואע"פ ששלשתם נתעסקו ביחד, יען דארז"ל ע"פ (ונתתם אותה) [והיתה] לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו, וכן דרש רבי עקיבה בממון שנתן קטיעא בר שלום לרבי עקיבה וחביריו, וכן כאן הנשמה שהיא אם לרוח ונפש תקח מחצה לעצמה ומחצה [ישאר] לבניה, ועוד יש לה טענה כי לפי אכותה ותוקף כחה היא נותנת כח בעסק התורה כנגד שתיהם, וכיון דהיא מוחזקת בכל הצנורות היא לוקחת המחצה לעצמה, והמחצה הנשאר תתן לחלקי הרוח והנפש דקי"ל בכ"מ המוחזק ידו על העליונה, וכאן יש בידה טענה נכונה:

אמנם ידוע דחלק הרוח הוא עליון מחלק הנפש כי הם בערך בעל ואשתו, ועל כן מוכרח שהוא מקבל בתחלה כל המחצה שהשאירה הנשמה דהבעל שהוא הרוח מקבל מה ששייך לו ומה ששייך לאשתו שהיא הנפש כיון שהוא תופס הכל יש לו לטעון שורת הדין מחייבת שהנר"ן דין שותפים יש להם ששלשתם עוסקים ביחד בתורה. ולכך ראוי שיהיו שוים בשכר שכל אחד יקח שליש, ואם הנשמה עשתה דין לעצמה ולקחה מחצה שהוא יותר משליש אני לא אפסיד זכותי אלא אקח לחשבוני סך המגיע לי כפי הדין, וכיון דהשארית שהשאירה הנשמה הכל הוא בידי אני אקח השליש המגיע לחשבוני ממה שיש בידי כי אני המוחזק בכל השארית שהשאירה הנשמה ושורת הדין מחייבת דהמוחזק ידו על העליונה ואת השאר אתן לנפש שגם לטענתו יש לה טעם נכון ע"פ הדין להיות חולקים בשוה בריוח, אע"פ שהנשמה נתנה כח יותר והנה הוא מוחזק בכל המחצה:

הנה כי כן מחמת דין המוחזק שידו על העליונה שורת הדין מחייבת מן הצינורות של שם אהו"ה שמספרו העקרי הוא טוב תקח הנשמה מחצה והרוח שליש והנפש תשיעית, וזאת החלוקה נרמזה באותיות טוב דהיינו הנשמה לוקחת תשעה צנורות והרוח וא"ו צנורות והנפש ב' צנורות, ובזה מובן הטעם שנקראת התורה בשם טוב אך סדר החלוקה הזאת א"א להיות אא"כ יצטרף עם טו"ב צנורות העקרים צנור אחד יתר שהוא כנגד מספר הכולל של השם וכאמור לעיל, דאז בזה יהיו י"ח צנורות ויפול בהם סדר חלוקה הנז' שהם מחצית שליש תשיעית, ואמרנו לעיל דודאי צנור זה שהוא כנגד מספר הכולל הוא קטן מן צנורות שהם כנגד מספר העקרי שהוא טו"ב ומוכרח דהנשמה והרוח יקחו חלקם מן צנורות הגדולים שהם כנגד מספר העקרי, ולכן מוכרח שזה הצנור הקטן ינתן לנפש עם צינור אחר גדול הנשאר לה כי שתים הנשארים לנפש הם אחד גדול שהיא מכלל י"ז צנורות הגדולים העקרים, ואחד קטן שהוא כנגד מספר הכולל הנוסף על מספר העיקר, וגם זה הקטן לא ישאר בידה אלא תקח אותו נפש אחרת התחתונה הנקראת כח הגוף אשר הנר"ן מתלבשים בה וא"א לנר"ן לעשות פועל טוב בתורה ומצות, אלא רק על ידי התלבשותם בזו הנפש התחתונה הנקראת כח הגוף, וכנז' בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים. וכ"כ בספר הברית ח"ג דף ל"ו, שהנפש העליונה תתלבש בנפש התחתונה שנקראת כח הגוף ע"ש. ולכן היא תקח את צנור הקטן הזה שהוא כנגד מספר היתרון שהוא מספר הכולל, וזה הוא כנגד הגמל של האורח הנוסף על הגמלים שלבסוף בא זה האורח ולקחו, ונמצא שלא נשאר אצל הנפש העיקרית, אלא רק צנור אחד שהוא מצנורות הגדולים העקרים:

והנה אופן החלוקה הזאת אשר עשינו שהוא מחצה ושליש ותשיעית הוא נכון ע"פ שורת הדין וכדאמרן. אך האמת הוא גלוי לפניו יתברך איך תהיה החלוקה, אם באופן זה או באופן אחר, ורק אופן זה שעשינו הוא מגיע ע"פ שורת הדין היוצא מדין המוחזק, וקב"ה חדי בפלפולא:

ובזה יובן בס"ד, רמז הכתוב כאן שבא לרמוז על חלוקה המתחייבת להיות ע"פ שורת הדין, ואמר לאלה תחלק הארץ בנחלה במספר שמות, והכונה אלה רמז לנר"ן והיינו אל"ף נשמה שה"ס בינה, וכנז' בקה"י, ואות למ"ד רוח שה"ס תפארת הנקרא עד למ"ד מלא, ואות ה' היא הנפש, תחלק הארץ שכר התורה הנקראת ארץ, ושפע שכר שלה הוא בשם אהו"ה שהוא גושפנקא דחתים ביה שמים וארץ, ורמוז בר"ת את השמים ואת הארץ בנחלה במספר שמות אותיות המבטא שמת, שהם [ר"ת] שליש מחצה תשיעית, אך לרב הוא חלק הנשמה שהוא רב ועליון על חלקי רוח ונפש, תרבה נחלתו שיקח מחצה שהוא יותר משליש, ולמעט היא חלק הנפש שהוא תחתון, תמעיט נחלתו, שיקח תשיעית שהוא פחות משליש, ולא עוד [אלה] סוף דבר, גם חלק התשיעית לא ישאר ביד זה חלק שלם, כי נפש התחתונה הנקראת כח הגוף תקח ממנו אחד איש כפי פקודיו, ר"ל (כל) [כפי] מדרגות הפקידים שלו שהם נר"ן יותן נחלתו בשכר תורה ומצות:

לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו (במדבר כו:נד). נ"ל בס"ד, כי שני עסקים יש לאדם בעולם, שהם עסק נפשיי, ועסק גופניי, וראוי ללכת בעצת היצר הטוב ולהשלימו בשתיהם, כי מלבד עסק הנפשיי שיהיה שולט יצר הטוב ואין מגע ליצר הרע בו, אלא גם עסק הגופני לא ילך בו אחר עצת היצר הרע ולא ישלטנו בו, דאם ישליט היצר הרע מלבד שבודאי יחטיא את האדם בזה, אלא יתגבר עוד על האדם להכנס גם בעסק שאינו שלו שהוא עסק הנפשיי להחריבו ולבטלה, מה שאין כן יצר הטוב אם ישלוט גם בעסק הגופניי לא יזיק בעצתו את הגוף בעבור קיום עסק הנפשיי, שלא יאמר לאדם שימות כדי שלא לחלל שבת, אלא אומר לו פקוח נפש דוחה, וכן לא יאמר לו שצריך לקיים מצוה פ' אע"פ שהוא מת על ידה, אלא אומר לו וחי בהם ולא שימות בהם, וכן עזה"ד. נמצא אע"פ שהוא מיעצו על צרכי נפשו, הנה הוא חס על גופו לשמור חיותו, מה שאין כן היצר הרע הוא מיעץ לאדם על תענוג גופי, אע"פ שבזה הוא עובר על כמה מצות ומיעצו לאבד המצות בשביל עונג גופו והוא מתכוין לפשט שליטתו גם בדברים שאינם שלו, באומרו תישן שינה של שחרית, אע"פ שאתה מבטל תפלה וק"ש וציצית ותפלין, וכן תחלל שבת ותעשהו חול בשביל הרווחת ממון וכיוצא בזה:

ונביא דוגמה לדבר זה, מעשה שהיה בעשיר אחד שהיה רוכב על סוסו חוץ לעיר כדי לבא לעיר, ובעודו רחוק משער העיר שתי שעות, מצא איש פסח יושב על אם הדרך צועק בקול יללה ותחנה ויבקש מן העשיר מתנת ידו, והעשיר הוציא מכיסו מטבע כסף וישליכה אל הפסח, ויקרא הפסח בקול גדול, אלהי השמים ישלם לך כפלי כפלים על החסד הזה אשר עשית עמדי, וירם את המטבע שהשליך אליו, ובצלעו על יריכו נגש אל הרוכב וינשק שולי מעילו ויאמר אם טוב בעיניך להגדיל חסדך עמדי ונתתני לרכוב עמך על סוסך להביאני העיר, כי הדרך רחוקה ולא אוכל לילך רגלי לבא שמה, והעשיר שהיה נדיב לב וחפץ חסד ירד מעל הסוס וירכיב את הפסח על הסוס ויתן את הרסן בידו, ואח"כ עלה גם הוא על הסוס וירכב והיו שניהם רוכבים ביחד על הסוס, הפסח בראש והעשיר מאחוריו, ואחר שנכנסו לעיר והגיעו לשוק, אז הפסח שבידו הרסן, עצר את הסוס והעמידו, ויפן אל העשיר הרוכב מאחוריו, ויאמר לו עתה רד מעל הסוס, כי כבר עתה נמצאים אנחנו בשוק העיר, ואתה תרד ללכת אל ביתך ואני אשאר רוכב על סוסי לבא הביתה, ויאמר העשיר מה אתה מדבר, וכי זה סוסך או סוסי, מהר איפוא ורד פן יקצר רוחי והשלכתיך כרגע ארצה, ויצעק הפסח צעקה גדולה ומרה בתוך השוק בעודו רוכב והרסן בידו, ויאמר בקול בכי, ראו אנשים טובים מה מתאנה לי הרשע הזה, חושו לעזרתי כי איש פסח וחלש אנכי, ואין אני יכול להתקומם נגד הבליעל הזה האומר לגזול את סוסי ממני, הלא אנכי פגשתי את האיש הזה יושב על המסילה הרחק שתי שעות מפתח העיר, ויתחנן אלי כי עיף הוא, ונכמרו רחמי עליו וארכיבהו על סוסי ואביאהו עד הלום, ועתה תחת שצריך הוא להודות לי על חסדי, אומר להשלכני וארצה ולגזול ממני את סוסי אשר זה הוא כל רכושי, חוסו נא אנשים טובים והושעתם לי, ויקומו כולם לריב עם העשיר, ולשוא עמל להכחיש דברי הפסח, כי יללת הפסח ודמעותיו עוררו חמלה בלב כל האנשים ויאמינו לו, וסוף דבר אמר העשיר, אם כן אפוא נסע נא אל השופט ונגיש לפניו את משפטינו והוא יוכיח בין שנינו, ויאמרו כולם טוב הדבר, וכן עשו ויגשו שניהם אל השופט ויספרו לפניו דברי הריב, והשופט אמר אל העשיר, רואה אני את דבריך אמת הם, אך מה אוכל לעשות, הלא אתה בידך אבדת את זכותך וכוחך, כי כאשר חסת עליו והסכמת להרכיבו על סוסך, היה לך להרכיבו מאחוריך והרסן הוא בידיך, ואז לא היה יכול לדבר דבר נגדיך, אך עתה אשר השלטת אותו עליך שהרכבתו לפניך ומסרת הרסן בידו, הרי ב' דברים אלו הם כמו שני עדים שמעידים שהסוס שלו. ע"כ המעשה:

וכן הענין כאן, הן אמת שעניינים הגופניים הם מסורים ביד היצר הרע מפני שהם נעשים על ידי החומר אשר הוא תחת שליטת היצר הרע והנהגתו, עכ"ז אם האדם נותן שליטה ליצר הרע שלו בעניינים הגופניים השייכים לו והולך בהם אחר הנהגתו גורם רעה לעצמו שהיצר הרע מתגבר עליו לטמאו בעניינים הגופניים להחטיאו בכמה דברים אסורים ועבירות חמורות, ויהיו כל אבריו למרמם תחת רגליו לטמאם בדברים רעים, ולא עוד אלא שגוזל השלטון והממשלה שיש ליצר הטוב בעניינים הנפשיים שגם בעניינים אלו יהיה הוא המושל והשליט לבטל האדם מכל מצות המוטלים עליו לתיקון נפשו, ונמצא שולט על האדם בשתים הן בדברים של סור מרע, והן בדברים של ועשה טוב והאדם הוא הגורם הרעה לעצמו מפני שעשה קדימה להרכבת היצר הרע על חומר שלו על הרכבת היצר הטוב שבתחלה הרכיב היצר הרע על חומר שלו ומסר הרסן של החומר בידו, ואז הרכבת היצר הטוב שהיתה מאחוריו של יצר הרע לא חשיבה כלום, כי היצר הרע דוחה אותו כלאחר יד וכל דבריו אינם נשמעים אצל האדם וכאשר קרה לאותו העשיר שהרכיב את הפיסח על הסוס תחלה ולקח הפסח את הרסן בידו, דאז אע"פ שרכב העשיר על הסוס כיון שקדמה רכיבת הפיסח והרסן בידו חטף הפיסח את הסוס והשליך את העשיר חוצה:

ועל כן העצה היעוצה לאדם היא שיקדים הרכבה והשליטה של יצר הטוב על גופו שגם בעניינים הגופניים ילך אחר עצת יצר הטוב והנהגתו, ואת יצר הרע ירכיבהו מאחריו דהיינו כשיש דבר גופניי שצריך לו התעוררות תאוה חמרית הבאה מצד היצר הרע תהיה אצלו התעוררות תאוה זו בדרך עראי כאדם הרוכב עם חבירו על הסוס מאחורי חבירו שהוא יוכל לדחותו מעליו בכל עת שירצה, כן התעוררות התאוה בקרבו תהיה עראי שלא תתרחב ותגדל הרבה דרך משל תאוות אכילה ושתיה שהיא באה מצד הרכבת יצר הרע בגוף וחומר האדם לא תתרחב הרבה אלא רק בשבת ויו"ט וכן תאות המשגל שג"כ היא באה מצד הרכבת היצר הרע בגוף לא תתרחב יותר אלא רק שיעור שיהיה ממנו מצות פריה ורביה, וכן תאות שינה לא תתרחב יותר אלא רק שיעור הצריך לקיום הנפש ולקיום הגוף, וכן עוד בכמה הנאות כיוצא בזה שהם באים מחמת הרכבת היצר הרע בגוף האדם שיזהר האדם שלא יקדים הרכבתו ושליטתו של היצר הרע בחומר הגוף שלו על הרכבת היצ"ט אלא יקדים הרכבת היצר הטוב בו וימסור כל הרסן של חומר גופו ביד יצר הטוב ואת היצר הרע ירכיבו מאחוריו שהוא רכיבת עראי שיהיה היצר הטוב יוכל לדחותו ולהשליכו בכל עת שירצה:

וז"ש לרב זה יצר הטוב שהוא מצד הקדושה שהוא הלוך וגדול גם הוא רב בחכמה שקראו שלמה הע"ה חכם וארז"ל רבתי בגוים רבתי בדיעות תרבה נחלתו, פירוש תשלטנו גם בעניינים הגופניים הנעשים ע"י התעוררות החומר שהוא אינו עסק שלו, שגם באלה תלך ע"פ הנהגתו ועצתו, ולמעט זה יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהולך ומתמעט תמעיט נחלתו, דלא מבעיא בעניינים הנפשיים אל תקרבהו ולא תתן לו בהם מגע יד ועצה כלל אלא גם בעניינים הגופניים הנעשים ע"י התעוררות תאוה החמרית שהוא עסק שלו ובאה מכחו תמעיט שליטתו שלא תתרחב שלא יביאך לידי מכשול ותקלה לצאת חוץ לשורה, ועי"ז איש לפי פקודיו ר"ל לפי שיעור הצריך לקיום המצות אשר פוקד בהם יותן נחלתו היא תאוה החמרית ולא תתרבה ותגדל לצאת חוץ מן השורה הראויה עד שיבא לידי חטא ועון, מה שאין כן אם לא ימעיט שליטת היצר יצא תקלה מזה בודאי:

אלה משפחות לוי משפחת הלבני משפחת החברוני משפחת המחלי וכו' (במדבר כו:נח). נ"ל בס"ד בדרך רמז אלה משפחות לוי הם הצדיקים המתלוים עם השכינה משפחת הלבני הם כת בעלי תשובה שעשו תשובה שלימה שנהפכו העונות לזכיות, ע"ד מ"ש הכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ולכן קראם משפחת הלבני לשון לובן, משפחת החברוני הם כת בעלי תורה שהם חכמים בתורה, וידוע שהחכמים נקראים בשם חברים, ומשפחת המחלי הם כת בעלי יסורין שמדוכים ביסורין לכפר על עון הדור, ומחלי לשון מחילה, ומשפחת המושי הם המדקדקים בברכת הנהנין לברך בכונה שבזה מושכין ומעלין נ"ק מן הצומח ומן חי בלתי מדבר ע"י כונה שלימה שלהם, ומושי לשון המשכה הוא כמ"ש כי מן המים משתיהו, ומשפחת הקרחי הם כת בעלי קבלה שע"י עסק הסוד מעבירים כוחות הדינין ומגלחים אותם כמ"ש, רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים על אשר קרא בן עזאי לרבי עקיבה קרח, באומרו חוץ מן הקרח הזה, וכל קרחה רומזת להעברת כחות הדין ע"י כונת ויחודים:

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם וכו' (במדבר כז:טז-יז). י"ל והלא כבר מינה שבעים זקנים כנז' בפ' בהעלותך, שא"ל ונשאו אתך במשא העם ולא תשא לבדך, וגם כבר מינה דיינים בעצת יתרו שרי מאות ושרי חמשים לשפוט את העם בכלל, ומה חסר לישראל בפטירת משה רע”ה. ועוד אמרו אשר יצא לפניהם וכו' וחזר ואמר אשר יוציאם וכו' ה"ז דבר כפול. ונ"ל בס"ד דאיתא בסדר הדורות, על ריב"ל שהיה הולך ביחד עם אליהו זכור לטוב, ויבואו שניהם לעיר אחת ויכנסו לבית הכנסת הגדולה שהיה שם ספסלים מכסף וזהב, וכל א' יושב על כסאו, ויאמר אחד מהקהל, מי יאכיל העניים האלה הלילה, ויען אחד מן הקהל ויאמר שיביאו להם לחם ומים ומלח ולא כבדום כהוגן, וילינו שם וילכו בבוקר, ואמר אליהו זכור לטוב להקהל, ישימכם האלהים כולכם ראשים והלכו לדרכם, ולעת ערב באו לעיר אחת ויראום אנשי העיר ויקבלום בכבוד בסבר פנים יפות ובלב טוב וישמחו עמהם ויושיבום במיטב ביתם שבעיר ויאכלו וישתו וילינו שם, ויהי בבוקר ויתפלל אליהו זכור לטוב עליהם, ויאמר לא יתן לכם ה' אלא ראש אחד, ויתפלא ריב"ל איך לאלו שנגעו בכבודם ולא כבדום התפלל שיהיו כולם ראשים, ולאלו שעשו להם כבוד גדול והטיבו להם, לא התפלל על נשיאות ראש אלא רק לאחד בלבד ולא יותר, ויענהו אליהו זכור לטוב ויאמר לו האנשים אשר התפללתי עליהם בריבוי שרים ורבוי ראשים זו רעה להם, כי מחלוקת גדולה ימצא אצלם תמיד, שכל אחד אומר אני אמלוך ודברי בלבד נשמעים, וזה ידוע וברור שכל מקום שבו הרבה ראשים נשחת ונחרב, על כן יאמרו המושלים ברוב חובלים תטבענה הספינות, והאנשים שהתפללתי עליהם הוא טובה להם לפי שישובו מעשיהם ועצתם לעיצה אחת ורוח מחלוקת לא יבא ביניהם, וכן אמר החכם ישוב העיר הוא באחד ע"ש:

נמצא דרבוי הראשים הוא רע ומר לכללות העם, אבל אם יהיה להם ראש אחד יהיה בזה תיקון יפה לכולם והנה קודם שנפטר משה רע”ה אע"פ שהיה מינוי לשבעים זקנים לשאת במשא העם לא היו השבעים זקנים ראשים, אלא יש על כולם ראש אחד הוא משה רע”ה, וכל הדבר הקשה יביאון אל משה ועל פיו יהיו כל העניינים, והיה זה טוב לישראל, אך אחר שיפטר מוכרח שיהיו השבעים זקנים כולם ראשים וברבוי הראשים נולד רעה גדולה לכל, ולכך בקש יפקוד איש על העדה שיהיה להם ראש אחד:

ופירש בהנהגת הראש האחד הזה שתי חלוקות האחת היא כאשר תקראנה מלחמה עם האויב שיבא עליהם לכובשם, כאשר בא סנחריב על ירושלים לכובשה בימי חזקיה הע"ה, לא יצטרכו ישראל לצאת להלחם בו, אלא הם יושבים בחצריהם ובטירותם, וזכות הראש שלהם יצא ויבא בבית דין של מעלה לבקש תשועה מאת ה' שישלח מלאכו ויכה באויב ההוא, וכאשר היה בזמן חזקיהו הע"ה אשר זכות חזקיהו היה יוצא ובא למעלה לבקש הצלה לישראל, ובעבור זכותו יצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וישכימו בבוקר והנה כולם פגרים מתים, ומפורש בדברי רז"ל כי בעבור זכות חזקיהו הע"ה נעשה הנס הזה, וזה יהיה כשיבא האויב עליהם לכבוש ארצם, וכאשר היה בסנחריב, ועוד יש חלוקה אחרת שהם ילכו לכבוש מדינת האויב, ועל זו החלוקה אמר ואשר יוציאם ואשר יביאם, כי בזה הם צריכים לצאת ולבא ומלכם בראשם יוציאם ויביאם:

ועוד נ"ל בס"ד, שיש לדקדק אומרו איש על העדה, דודאי איש ואינו אשה, והול"ל שופט על העדה או רועה או פקיד, ועוד הול"ל בקצור כצאן בלא רועה, ולמה האריך לומר שאין להם רועה. ונקדים מ"ש רז"ל ע"פ מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, אם הדיין דומה למלך שאינו צריך לבריות יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שלוקח תרומות מבית הגרנות יהרסנה, וידוע שכל משפיע נקרא איש, וכל נשפע נקרא בשם אשה, ולז"א איש על העדה, איש דייקא משפיע לאחרים ואינו בסוג אשה שנצרך לאחרים, אשר יצא פניהם ואשר יבא לפניהם בעניינים הנפשיים אשר יוציאם ואשר יביאם בענינים הגופניים, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, כלומר יש רועה אך אינו להם אלא לעצמו, כי עוסק עמהם לתועלתו, כי רועה האמתי צריך שיהיה דורש טוב לעמו: