וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי: (במדבר טו:לט)

הנה לכל הידיעה אשר דברנו בפתיחה הראשונה שצריכה להיות בשלשה חלוקות הנז"ל, יש עמוד אחד חזק ויקר מאד שתסמוך הידיעה עליו וא"א לאדם להשיג שום ידיעה זולת זה הכח וגם כל קיומו של אדם תלוי בו והוא:

כח הזכרון

אשר ברא הבורא יתברך באדם והוא מתן יקר ונשגב כאשר כתב החכם שד"ל (וראיתי שהעתיקו זה משמו) וז"ל, כח הזכרון ישנו בכל אדם אשר על פני האדמה, אך אין בני אדם מסתכלים ומבינים בתועלתו בכל הראוי, כאשר לא ראו מעולם אדם בלא זכרון וכבר נאמר אין האור ניכר אלא מתוך החשך, אך רגע קטון תשית לבך לתועלתו תראה תועלתו רבה מאד, מאין כמוה תחת השמים:

הלא ידעת, בשמעו את אביו ואת אמו מדברים שפה אחת. ושמר את דבריהם בלבבו, עד ילמד לדבר גם הוא כמוהם, אם כן אם היה שומע ושוכח מיד מבלתי זכרון, יהיה כל ימיו כאלם, ולעולמים לא ידע לבטא מלה אחת, רק קול מכאוב וקול שמחה ככל חית השדה:

וכן אביו ואמו ניתנים עקבו בצד גידלו ומרגילים אותו להלך על רגליו, והוא ממחרת יזכור את אשר למדוהו אתמול, ויקום ויתהלך בחוץ בלי עזרת אחרים, אם כן אם היה רואה ושוכח מיד לא יוכל לפסוע פסיעה בכל ימיו, אם אין אחרים עומדים על גביו, להניע רגליו כהניע העצים:

וכן בהיותו רעב אביו ואמו מאכילים אותו, ובהיותו צמא משקים אותו, ואח"ז על ידי זכרונו, כשהוא רעב הולך ולוקח בידו ואוכל, וכשהוא צמא הולך ולוקח בידו ושותה, אם כן אם היה טועם ושוכח מיד, ירעב ולא ימצא תקנה לרעבונו, יצמא ולא ימצא רפואה לצמאו וימות, לולא חביריו יאכילו אותו וישקו אותו בעל כרחו, כדרך שמהלקטין לתרנגולים:

וכן אם יקרב אל האש וישלח ידו ונכוה, ויבכה ולא ידע מי המכאיבו, אז אביו ואמו ירחקוהו משם, והוא ילמד כי האש הוא המביא המכוה, ולא יבא עוד לנגוע בו, אם כן היה נוגיע ושוכח מיד, הלא עוד יוסיף לשלוח את ידו באש, וכאשר יכוה יצעק ולא יסור מן האש עד ימות, לולא חביריו יצילו נפש מני שחת כהציל חפץ מן השריפה:

אם כן הזכרון הוא המקיים את האדם בארץ החיים, ובלעדיו לא ירים את ידו ואת רגלו. תדע שהרי אין אדם עושה דבר מדעתו, אא"כ למד לעשותו מאחרים או בנסיון, ואין לימוד בלא זכרון כנודע, אם כן בלא זכרון היה האדם דומה להדומם, ורק בדבר אחד נבדל מן הדומם והוא שאם נכאיב בשרו במחט או באש יתמרמר ויבכה ויאמר הה, אהה, אוי, ודומיהם, מה שאין כן הדומם שהוא אבנים או עצים לא ירגישו בשריפת האש ובמדקרות חרב וכיוצא, זאת תועלת הזכרון עכ"ל:

והנה החכם הנז' לא דבר בתועלת הזכרון אלא רק בצרכי הגוף, אמנם באמת שגם צרכי הנפש שהם תורה ומצות תלויים בכח הזכרון שאם אין לו כח הזכרון איך ילמוד תורה ואפילו אם ילמדו אותו בספר אם שוכח היום מיד שמות האותיות והבדל שיש בין אות לאות ואיך ביטא אותם בפיו איך ילמוד אותם למחר. וכן המצות וסדר עשייתם איך יקיים אותם בכל יום ובכל שעה, דאם ילמדוה תחלה ואח"כ ישכח איך יקיים אותם, וכן המלמד עצמו ישכח ואיך ימצא מי שילמדהו בכל עת לימוד חדש בפ"ע:

לכן אמר הכתוב וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כי הזכירה היא המביאה לידי עשיה:

ועל כן צריך האדם להודות לה' תמיד על מתן יקר זה של כח הזכרון שנתן לבני אדם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במזמור צ"ז שמחו צדיקים בה' והודו לזכר קדשו. דידוע אות למ"ד משמש במקום על כמ"ש ואמר פרעה לבני ישראל שהוא ר"ל על בני ישראל וכנז' בספרי הדקדוק. וידוע כי כח הזכרון נמשך מן קדושתו יתברך בסוד ואין שכחה לפני כסא כבודך. ולז"א והודו להשי"ת על זכר קדשו כלומר על הטובה של כח זכר קדשו שנתן לכם זכר שהוא קדשו שנמשך מקדושתו יתברך הן בצרכי הנפש הן בצרכי הגוף שאין להם קיום אלא ע"י כח הזכרון:

ברם יש מקום חקירה בדבר זה, מאחר כי קיום האדם הן בצרכי הנפש הן בצרכי הגוף תלוי בכח הזכרון אבל השכחה היא רעה לעולם, למה נמצא שליטה לכח השכחה ב"מ. והן אמת כי בשכחה יש תועלת לאדם העלול לכמה צרות ואם לא תשלוט בו השכחה לא ישכח צרותיו אע"פ שעברו מלפניו, ואז היה גופו נשחת וכלה מחמת דאגותיו על צרה שעברה עליו, וכמ"ש רז"ל כי גזרה גזר השי"ת על יושבי תבל שישתכח המת מן הלב כדי שלא יאבדו החיים הדואגים על מתיהם וימותו גם הם בלא זמנם:

מ"מ יש דבר אחד להתפלאות בו כי מצוה אחת שהיא בכלל תרי"ג מצות שהיא מצות שכחת העומר בשדה שהיא תלויה בשכחה שאין לה קיום אלא ע"י שכחה ולמה עשה השי"ת ככה לתלות קיום מצות עשה ע"י השכחה שהיא רעה בפ"ע, ורק זו המצוה בלבד תלויה בשכחה אבל כל המצות תלוי קיום שלהם בכח הזכירה:

ולא עוד אלא דמצינו במצוה זו שהיא חביבה על ישראל יותר משאר מצות. וכדאיתא בתוספתא בפ"ג דפאה מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בשדהו ואמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים, אמר לו מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות שבתורה, אמר לו כל מצוה שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו (כלומר על ידי זכירתנו) וזו שלא לדעתנו עכ"ל (כלומר לא נוכל לקיים אותה אלא ע"י שכחה) וצריך להבין למה נתייקרה מצוה זו בשביל שהיא מתקיימת על ידי השכחה יותר מכל המצות אשר מתקיימים ע"י הזכירה:

אמנם נראה הטעם ברור הוא ופשוט כי כח הזכירה נמשך מן קדושתו יתברך, אבל כח השכחה נמשך מן הסט"א והקליפה וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל על מאמר ואין שכחה לפני כסא כבודך כנודע. וידוע שכל המצות הם קרדום וכשיל וכלפות להלום ולהחריב ולהרוס בהם את הקליפה וסט"א, ולכן קשה מאד לסט"א מצוה זו של שכחת העומר יותר מכל מצות שבתורה כי כל המצות נתקיימו ע"י כח הזכירה שנמשך מקדושתו יתברך מה שאין כן מצוה זו דשכחת העומר נולדה ונעשית ע"י כח השכחה שהוא נמשך מן הקליפה וסט"א וכיון שהורסת ומחרבת בהם מצוה זו קשה הדבר הזה על הסט"א מאה פעמים מדרגות על מצוה אחרת, כי בזאת נמצא חרבם תבא בלבם ובכח השכחה הניטל מהם הולמים אותם ומחרבין בעינם, ולכן אותו חסיד שבאה לידו מצוה זו שמח בה שמחה גדולה והקריב בעבורה דורון פר לעולה ופר לשלמים:

והיינו כי ידוע אין האור ניכר אלא מתוך החשך כלומר הנאת האור תערב לאדם בתחלתו כשהוא יוצא מתוך החשך, ולכן יהנה האדם בתחלת זריחת השמש שעדיין לא יצאה כולה על הארץ יותר מן אחר יציאתה כילה דאורה הוא רב מאד, וכן יערב אור השחר שהוא עולה אחר החשך של הלילה וכמ"ש אז יבקע כשחר אורך ולכן יערב אור מצוה זו של העומר שהוא נבקע ויוצא מן החשך עצמו שהוא בא מצד הקליפה:

ובזה פרשתי בס"ד לנכון רמז הכתובין בשיר השירים אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופלגשים ויהללוה. מי זאת הנשקפה כמו שחר וכו' והיינו דקאי על מצוה זו של שכחת עומר בשדה אשר שבחה אותו חסיד ושמח בה שמחה גדולה להיותה נולדת מתוך החשך שהיא כח השכחה ולא יש מצוה אחרת דוגמתה בתרי"ג מצות, ועליה אמר המשורר אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה זו תורה שבכתב ברה היא ליולדתה זו תורה שבע"פ המבררת הלכות שלה במשנה ומצוה זו, כאשר ראוה בנות הם הצדיקים בעלי המצות שהעולם בנוי על ידם ע"ד שארז"ל בפסוק וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך. אך ידוע בעלי תורה נקראים בנים ובעלי מצות נקראים בנות, וכמ"ש במ"א, ולז"א ראוה בנות אלו הצדיקים בעלי מצות שעליהם נאמר רבות בנות עשו חיל ויאשרוה, וכאשר שבח אותה אותו חסיד, מלכות אלו ת"ח העוסקים בתורה שנקראים מלכים כמ"ש בי מלכים ימלוכו וגם פלגשים אלו עמי ארצות ויהללוה. ואם תשאל מי זאת המצוה אשר אני דובר עליה שהיא יחידית והכל מאשרים ומהללים אותה. על זה השיב המשורר ברוה"ק ואמר הנה זאת הנשקפה כמו שחר, שהוא אור היוצא מתוך החשך ככתוב יבקע כשחר אורך, וכן זו המצוה נבקעת ויוצאת מתוך החשך שהוא השכחה ולכן היא חביבה ותשובח על כל המצות היוצאים ובאים ע"י כח הזכירה וכמו הטעם דאמרנו: