הדודאים נתנו ריח. ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך: (שיר ז:יד)

כל מה שכתבנו ולמדנו לעיל מפירקיה דרבי מאיר ע"ה לדרוש שליש בשמעתא. שליש אגדה. שליש משלים. כל זה הוא בכללות דפירקא. אמנם בפרטות רבים המה פרטי הדרשה במקראי קודש. ונודע הוא מדברי הזוה"ק וכתבי רבינו האר"י ז"ל שיש בתורה ארבעה חלקים פרד"ס שהוא ר"ת פשט רמז דרש סוד שצריך האדם לעסוק ולעמול בהם. וכל חלק מאלו רבו ועצמו הפרטים שיש בו. ולאלו הארבע חלקים שהם ר"ת פרד"ס רמזם הכתוב בשיר השירים דכתיב שלחיך פרד"ס רמונים. ואע"פ שיש בפרדס כמה מיני אלנות שמוציאין פירות. נקיט כאן רמונים. מפני שנמצא כרמון פירות רבים שיש להם גרעינים שכל אחד חלק לעצמו. ויש אומרים שנמצא בעולם גרעינין כרמון שעולים יותר מן תרי"ג ולכן מברכים ומבקשים בליל ראש השנה שנהיה מלאים מצות כרמון:

ובא הכתוב הנז' שפתחנו בו לדבר בשבחה של תורה. וכה אמר הדודאים נתנו ריח פירוש דודאים אלו פסוקין שנראין זרים בעיני האדם כמו דודאים שאין ראויים לאכילה, והם פסוקי ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום ואחות לוטן תמנע וכן ותמנע היתה פלגש ודומיהן הנה באמת הם נתנו ריח טוב מסודות נפלאים ועמוקים הרמוזים בהם וכמ"ש באדרא רבא וזוטא על פסוק ואלה המלכים ובגמרא על ואחות לוטן תמנע. ועל פתחינו זה ספר בראשית שבתחילתו מדבר בבריאת עולם הזה וכולו מעשים ומקריים של האבות ואמהות והשבטים שבטי י"ה יש כל מגדים דהיינו דברים ועניינים רוחניים עליונים כי בבריאת עולם הזה נרמז בריאת עולמות העליונים וכן בספר כולו נרמז סודות עליונים ונוראים וזהו כל מגדים חדשים אלו דברי משנה תורה שאמרם משה רע”ה לישראל בסוף ימיו ולכך נקראים חדשים. גם ישנים אלו ספר שמות ויקרא במדבר המדברים במתן תורה ומסירת המצות והחוקים והמשפטים שנאמרו מזמן מעמד הר סיני ואילך. דודי צפנתי לך ללמוד אותם תורה לשמה וזהו לך לשמך:

והנה החלק הראשון שבארבעה חלקים פרד"ס הנז' הוא הפשט. ואל תחשוב הפשט קאי על פירוש המלות שמפרש רש"י וראב"ע דודאי אין זה עסק הדרשן המטיף לפני קהל גדול הנאספים לפניו להודיעם פירוש רש"י וראב"ע, כי כל זה נודע מכבר להתנוקות שהיו לומדים בבית רבן ואין צריכים לשמוע אותם מפי הדרשן. אמנם הפשט אשר יטיף הדרשן להקהל הנאספים לפניו הוא הוא ביאור המקראות בדרך ביאור רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל והרב אור החיים ז"ל וכיוצא בהם מן ביאורי הספרדים או אשכנזים הראשונים כבעל העקדה וכיוצא שדורשין הכתובים בדרש הקרוב לפי פשוטן, ואין עושין בביאורם פלפול והקדמות מורכבים זעג"ז בדרך נאה ומתוק אשר ינעם הביאור להשומע, והמון העם אשר קצרה השגת שכלם יבינו הדרש הזה שהוא קרוב לפשט המקרא ויהיה מקובל ומרוצה על לבם ותשתכך דעתם בו, יען כי אין הדרשנים בזה הדרך יהיו עולים הרים יורדים בקעות ואין קול מלחמה יוצא מפיהם אלא מתנהלים בנחת, ירוצו ולא יגעו ילכו ולא יעפו וגם חכמי הדור יהללו הביאורים הבנויים ואמורים בדרך זה ויאמרו עליהם שפתים ישק. ושמעתי שגאוני אשכנז האחרונים אשר הם במאה הזאת ובמאה שקדמה להמאה הזאת כולם עוסקים בדרשה בדרך זה. והזוכה לומר פשט נאה במקרא בדרך זה יהללוהו בשערים ומלותיה מתבדרן בעלמא וקרא זה אל זה ואמר דברי פי חכם חן:

והחלק השני הנקרא רמז הוא המבאר הכתובים ע"פ הקדמות קצרות ומתחכם לעשות משמעות אחרת במלות הכתובים במקראות כדי להסיע כונת המקרא לענין אחר שרוצה הדרשן להעמיסו באותו המקרא. כי נודע הוא שיש כמה משמעות במלה אחת וכאשר תמצא בספר השרש שיש מלה סובלת שתים ושלש וארבע משמעות וגם יותר. והדרשן היא חכם לבב להפשיט מלות המקרא מן לבושם הגלוי ולהלבישן מלבוש אחר כדי לבאר המקרא על ענין שרוצה בו, ולחכם זה המבאר במקרא ענין חדש באופן נאה ויפה בלי דוחק אמרין ליה איישר כחך, וקורין אותו בשם כפתור ופרח:

ובכלל החלק הזה הנקרא רמז הוא מה שדורשין ורומזין במלות המקרא ע"י חשבון במספר ומנין האותיות או על ידי הפוך המלות לצירוף אחר הצריך להם בדרשה שדורשין בכתוב או על ידי ר"ת וס"ת וכיוצא בזה. הנה כל אלו בכלל חלק הרמז נחשבים. אמנם לא חדו בהו אינשי. וכ"ש חכמי לב. מיהו הם רצויים לפני הקב"ה. מאחר שההקדמה היא אמת והאדם עושה לה אסמכתא במקראות התורה בדרך מספר ומנין ובר"ת וס"ת וכיוצא הרי זה בכלל יגדיל תורה ויאדיר. ומ"מ לדרשן בציבור מיעוטן יפה ורובם לא יומתקו:

והנה נודע כי יש מלעגים על רמזים כאלה שהם בנויים ע"ד המספר ובדרך ר"ת. ברם באמת הוא דמלעיגים אלו טועין הם ועתידים ליתן את הדין יען כיון שההקדמה היא אמת וזה האדם עושה לה אסמכתא במקראות התורה הנה שכרו אתו וכונתו רצויה לשמים שהוא משתדל כפי כוחו לעשות דברי התורה אוצר שכל דברי אמת גנוזים בה. ואם זה האדם לא זכה לעשות פתח ושער גדול במקראות התורה כדי להכניס בהם דברים האמתיים אלא רק הכניסם על ידי חור קטן שהוא עשוי בדרך חשבון ור"ת מה בכך גם הוא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו כפי ערכו:

והנה יש בידינו שתי טענות חזקות להיות בעזר האיש המחדש איזה דרשה בדרך רמז של גמטריא ור"ת חדא סברא גדולה איכא בזה כיון דההקדמה אמת יש זכות ומצוה להעושה לה אסמכתא במקראות התורה ואע"ג דסומך אותה בדרך צר ודחוק ולא מצי להכניסה בדרך חלון ושער גדול וכדאמרן לעיל. וכבר ידוע מ"ש באגדות הרמב"ם ז"ל דפוס ישן שכתבו לו אנשי תימן שבא אדם ועשה רמז לשם שר א' בפסוק שבתורה ע"פ מספר וחשבון האותיות, והשיב להם כל דבר שלא נתברר אמיתותו מצד עצמו לא יתאמת מן המקרא שבתורה על ידי חשבון ומספר האותיות אין זה כלום והיה כלא היה כי בדרך חשבון תוכל לקרא על הרע שם טוב (ד"מ אגוז הוא מספר טוב וגם הוא מספר חטא על איזה מה תחליט אותו ואחשוב בעושים רמז לדברים שבודים מלבם על סמך החשבון שמוצאים באותיות המקרא אמר ישעיה הע"ה בסי' ה' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חשך לאור ואור לחשך שמים מר למתוק ומתוק למר) ובזה תמצא לאיש בליעל רצוח וגנוב ונאוף מעלה ושבח מן התורה היתכן להיות כדבר הזה ורק לדבר אמת אשר אמיתתו ברורה תוכל לעשות לו רמז במקרא בכל צד ואופן שיהיה כן שמענו בשם הרמב"ם ז"ל בתשובה שהשיב לאנשי תימן:

וטענה השנית להחזיק ביד הדרשן שדורש במקראות בדרך גמטריאות הוא משנה ערוכה שנינו באבות פרק ג' משנה כ"ג תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה, ופירש רש"י גמטריאות אין מקבלים עליהם שכר כשאר הלכות לפי שאינן אלא פרפראות, כלומר ענייני חכמה כמו הפרפרת שלאחר המזון עכ"ל, ורבינו יונה ז"ל פירש תקופות וגמטריאות מפני שיש בהם חשבונות רבים וחכמת החשבון מחדדת את האדם הם פרפראות לחכמה עכ"ל:

והגאון רבינו יוסף בן נחמיאש ז"ל שהיה מגדולי תלמידיו של רבינו אשר ז"ל וחבר טוב לבני הרא"ש ז"ל כתב בספרו על פרקי אבות הנדפס מחדש בשנת תרס"ז וז"ל, גמטריאות חשבון האותיות הוא ג"כ מלאכת החשבון כמו שאמרו בנזיר דף ה' סתם נזירות שלשים יום וסמכוהו לקדוש יהיה (במדבר ז') יהיה בגימטריא שלשים, וכן אמרו (בפאה פ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מן הצדקה וסמכוהו למלת צדקה שהוא בגימטריא קצ"ט לומר לך עד קצ"ט יטול צדקה אבל אם יש לו למעלה מן קצ"ט לא יטול צדקה. פרפראות לחכמה אע"פ שאינם הלכות אפ"ה יש לו לאדם לעסוק בהן שהם כעין פרפרת הבאה בסעודה. ד"א פרפראות לחכמה לשון פרורים מחכמה. ד"א פירש בערוך לשון פופרין של זהב. והם תכשיטין ועדיים של זהב הנקראים בלע"ז פורפרא וכו' עכ"ל ע"ש:

הרי לך רז"ל סמכו הלכה ודין ע"פ החשבון, ובאמת מלבד שני דברים אלו של דין נזיר ודין צדקה שזכר הרב ז"ל הנ"ז עוד נמצא לרז"ל שבנו דרשה במקראות ע"פ החשבון והוא בגמרא דשבת דף יו"ד אמרו דכתיב אמלטה נא שמה נא בגימטרייא חמשין וחד הוי, ועוד בברכות דף ח' תתק"ג מיני מיתה נבראו בעולם שנאמר למות תוצאות. תוצאות בגימטריא הכי הוי ע"ש, וכן בגמרא דנדה דף ל"ח מאי טעמייהו דחסידים הראשונים דכתיב ויתן ה' לה הריון. הריון בגימטריא מאתן ושבעין וחד הוו ע"ש, וכן בסוכה דף מ"ה תלתין ושיתא צדיקי דמקבלי פני שכינה בכל יומא שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא תלתין ושתא הוו ע"ש:

עוד בשבת דף קמ"ח נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה ודרש לה מדכתיב עד בהמה נדדו בהמ"ה בגימטריא נ"ב, ועוד שם בדף קמ"ט אתמר בגמרא ער"ל בגימטריא שלש מאות הוו ע"ש. גם במגילה דף ט"ו דרשו שהיה להמן ר"ח בנים דכתיב ורב בניו ורב כתיב שהוא בגימטריא מאתים ושמונה ע"ש, וכן במ"ק דף י"ז חרם בגימטריא רמ"ח הוא ע"ש, וכן בהוריות דף י"א זה בגימטריא י"ב הוי ע"ש. הנה טרחתי לאסוף מקומות שדרשו חז"ל בתלמוד בדרך חשבון ומספר האותיות להודיע כי בזה הדרך נתעסקו בו רבותינו בעלי התלמוד ואין להרהר אחריו כ"ש שלא להלעיג, והמלעיג הוא בכלל דבר ה' בזה:

ועוד יסתכל הקורא בדברי הזוה"ק ותיקונים שבו דברים רבים האמורים בדרך זה של החשבון, ולח עוד אלא שכל הכונות העמוקות שיש בתפילות של כל יום ויום, וגם כונות הברכות ומעשה המצות רמזום אנשי כנה"ג בנוסח אשר תקנו הכל בדרך זה של חשבון וגמטריאות, ומי זה יוכל לפתוח פיו להלעיג ח"ו על המחדש רמז לדבר אמת במקראות התורה בדרך זה של חשבון. ונראה על זה הדרך בא הכתוב בשיר השירים לשבח חכמים אשר מתעסקים בחדושי תורה גם ע"פ הדרך הזה של החשבון ואמר עיניך בריכות בחשבון על שער בת רבים, פירוש עיניך קאי על החכמים הנקראים עיני העדה או עיניך כפשוטו וקאי על עין השכל בריכות גם בדרך החשבון וגם על שער בת רבים כאשר מטיפים דברי תורה בשערים המצויינים בהלכה ששם יש קבוץ של רבים:

על כן יאמרו המושלים באו חשבון ואל תחושו מן המלעיגים ורק תעשו כאשר דברנו לעיל שלא להרבות בהם בפני הצבור, כי תעשו כאשר דבר התנא ברוח קדשו באומרו פרפראות לחכמה דוגמת הפרפרת הנאכלת אחר המזון כדפירש רש"י ז"ל וכנז"ל שאין מרבים בה מאחר שהם שבעים, כן בדרך זה לא ירבה בציבור:

וכל זה אמרנו על רמזים הבנוים ע"פ החשבון ובאמת גם רמזים הבנויים בראשי תיבות גם הם בכלל הנטרקון ונתעסקו בו רז"ל. ותחלה וראש ראה מ"ש בגמרא דף ק"ה א"ר יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא (מנין) ללשון נוטריקון מן התורה (פירוש רמז בר"ת שגם זה נקרא נוטרקון) שנאמר כי אב המון גוים נתתיך. אב נתתיך באומות בחור נתתיך באומות. המון חביב נתתיך באומות מלך נתתיך לאומות ותיק נתתיך באומות נאמן נתתיך לאומות. רבי יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשאי כתבית יהבית. רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה. איכא דאמרי אנכי למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה. דבי רבי נתן אמרי כי ירט הדרך לנגדי יראה ראתה נטתה. דבי רבי ישמעאל תנא כרמל כר מלא. רב אחא בר יעקב אמר קללה נמרצת נוטרקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה הוא. רב נחמן בר יצחק אמר מה נדבר ומה נצטדק נבונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו רבים אנחנו קדושים אנחנו ע"כ ע"ש:

עוד בדף קי"ט איתא מאי אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן ע"ש. ובגמרא דיומא דף כ"ח הוא דמשק אליעזר אמר רבי אלעזר דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ופירש רש"י ז"ל שם נוטריקון של דמשק דריש ע"ש. ובגמרא דשבת דף ק"ג איתא תניא רבי יהודה בן בתירה אומר נאמר בשני ונסכיהם, בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם הרי מ"ם יו"ד מ"ם מכאן רמז לנסוך המים מן התורה ע"ש, הרי דרשי רבנן כמה מילי בר"ת, ועוד דורשים באופן אחר כמו הא דנסוך המים שמצאו לו רמז בתורה באופן הנז"ל ולכך אתיהיב רשותא לכל חד לעשות אסמכתות לדברים של אמת בכל אופן אשר תשיג יד שכלו בדרכים הנז"ל ולא יחוש למלעיגין כי לכל הנז"ל יש רמז התורה וסעד ועזר מדברי סופרים וכאמור:

פש גבן לבאר בפתיחה זו על אשר מצאתי בספר הנקרא בשם כנה"ג שנזדמן לידי לפי שעה שכתב וז"ל נקודות מי אמרן. רבים חקרו ודרשו על דבר נקודות אשר בתנ"ך ולא הגיעו לסוף דעה אחת. מהם פסקו הלכה למשה מסיני, מהם מזכין המצאתן לעזרא וסיעתו, מהם אנשי טבריה שבקיאין מאד במקרא. יתד הוכחתן תקעו במקום נאמן בש"ס מהא דר"מ קרא חטאים בלא חטף והוא שם התואר כמו חוטאים, וברוריה אשתו קראה חטאים בחטף פתח שהוא שם המקרה, ומהא שדוד הע"ה קרא זֵכֶר ויואב קרא זָכָר כנז' בברכות דף יו"ד ובבא בתרא כ"א הרי שהספרים בימיהם לא היו מנוקדים. דאי לא תימא הכי אין מקום לקריאת ברורה ויואב, לימא מסייע להו דתנן א"ל איך אתה קורא כי טובים דודך מיין או כי טובים דודיך וכו' ואילולי היה בימיהם נקודות, השאלה ותשובה מה זו עושה. הלא הנקודות מראים לעין שהוא לשון זכר. ועוד דאיתא במסכת סופרים פ"ד ה"ט יסגירנו אל אל אויל. דהראשון קודש והשני חול וכו' הא לך שלילת הנקודות דאם היה למה לנו הביאור, ניתי ספר ונחזי וכו':

ואנא עבדא אמינא הדבר ברור כשמש שהנקודות הם הלכה למשה מסיני ולא כאותם הסוברים דעזרא הסופר וסיעתו המציאום, וזה אמינא מתרי טעמי תריצי חדא כיון שהדין ישתנה לפי הניקוד איך אפשר שימסור להם משה רע”ה ספר תורה בלא נקוד ותא חזי מ"ש בגמרא במלת זכר עמלק שישתנה הדין בין זכר עמלק בסגו"ל לבין זכר עמלק בקמ"ץ וכאלה רבות ימצא במקרא עוד ואיך מעיקרא ילמד משה רע”ה לישראל את המקרא בלי נקוד וכיון דמוכרח שילמד אותם המקרא כפי הנקודות נמצא מסר להם הנקודות כמו שמסר להם האותיות ורק נוכל לומר כשהיו כותבין כל פרשה ופרשה לא היו כותבין הנקודות אלא היו שומרין הנקודות בלבבם כמו שנוהג עתה בס"ת שאין בו נקודות והחזן קורא בו המקראות כפי הנקודות החרותים על לוח לבו:

וטענה השנית היא דאיתא בגמרא דמגילה דף ג' מנצפ"ך צופים אמרום ומקשי ותסברא צופים ולא משה והא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. ומסיק שכחום וחזרו צופים ויסדום ע"ש. וא"כ איך אפשר שנביא חידש הנקודות, ובע"כ צ"ל כי הם הלכה למשה מסיני ומה שטעה רבו של יואב בזכר עמלק היינו בשביל שלא היו נוהגים לכתוב הנקודות בספר אלא הוגים אותם בכח הזכרון שלהם ולכן אפשר שיפול איזה בלבול מחמת שכחה במקצת האותיות בנקוד שלהם:

ובגמרא דנדרים דף ל"ז ע"ב א"ר יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן. וכתיבן ולא קריין הלכה למשה מסיני, ופירש רש"י מקרא סופרים כלומר מה שקורין שמים דלא כתבינן שאמים שהוא אל"ף בין שי"ן למ"ם ובין מ"ם ליו"ד וכן בשם מצרים ע"ש והיינו כי עתה בכניסת הערב"י שקורין עבאר"ה צריך להניח אל"ף בין מ"ם ליו"ד בשמים ובין רי"ש ליו"ד במצרים ומקומות קרי ולא כתיב או כתיב ולא קרי מפרש לה שם בגמרא, ואלא מוכרח אתה לומר שהם הלכה למשה [מסיני] דאי לא תימא הכי יקשה לך קושיית התלמוד דמגילה הנז' דאין נביא רשאי לחדש. וכן הענין הוא בכל מלא וחסר דמוכרח לומר עליהם שהם הלכה למשה מסיני. ועל כל מה שימצא באיזה ספרים דברים בעניינים אלה שהם הפך העולה ומפורש מדברי רז"ל בתלמוד לא נקבלם ולא נשמע להם. כי באמת אין לנו אלא מה שעולה לנו מדברי רז"ל בתלמוד כי הם אמת ודבריהם אמת:

ונשאר עוד לברר כאן ענין אשר נשאלתי בו קודם כמה שנים. והוא דנמצא כתוב בסוף כל ספרי התנ"ך מנין הפרשיות והפסוקים ופרקים וסדרים וכו' ופירוש סדרים לא ידענו מה הוא. ואנא עבדא כתבתי להשואל תשובה מהשערת השכל והוא כי נראה לי שבזמן התנאים והאמוראים היו מחלקים את התנ"ך לחלקים שקורין אותם בשם סדרים, וחלקים אלו שקראום בשם סדרים יש בהם ארוכים ויש בהם קצרים. ולא נודע לנו מה היה טעמם בחלוקות אלו ולמה הם משונים במידתם שיש בהם ארוכים ויש בהם קצרים. ורק נראה שהם היו עושים חלוקות חדשים במקראות התורה וקראום השם סדרים:

והיה דרכם שכל אחד לומד בביתו או עם תלמידיו כל הסדרים האלה של התנ"ך. במשך השנה כולה וחוזרים חלילה. וכן היה דרכם ללמוד הסדרים האלה של התנ"ך בבהמ"ד לפני ראש ישיבה והחכמים היושבים שם. שהיה אחד לומד והשאר שומעין ואז ראש הישיבה הוא אומר דרוש וביאור על כל פסוק ופסוק:

ועל זה אמרו בגמרא דיומא דף פ"ז רב הוה פסיק סודרא קמיה דרבי, עייל ר"ח הדר לרישא עייל בר קפרא הדר לרישא אתא רבי שמעון ברבי הדר לרישא וכו', ופירש רש"י סדרא פרשת מקרא של נביאים או של כתובים ע"ש, והיינו נראה שהיה רב קורא הסדר והיה רבי מפרש ומבאר המקראות של הסדר. ונ"ל דיתכן זה הוא פירוש מ"ש סדרנא אנא בפסחים דף ק"ה שהיה דרכו ללמוד הסדרים בבהמ"ד לפני ראש ישיבה כדי שידרוש בהם:

ונראה שבזמן הקדום כשהיו כותבין התנ"ך בכ"י היה דרכם לרשום בחומש מנין הפרשיות ומנין הפרקים ומנין הסדרים, ובסוף כל חומש כותבים סך הכל של כל אחד ואחד מאלו, יען כי באותו זמן היו נוהגים בלימוד הסדרים הן בבהמ"ד הן חוץ לבהמ"ד. אמנם נראה דאח"ז נתבטל זה המנהג של לימוד הסדרים הן בבהמ"ד הן חוץ לבהמ"ד. ולכן לא היו עושים בפני סימנים לסדרים. ואחר שיצאה מלאכת הדפוס לא הדפיסו הסימנים של הסדרים בפנים. ורק מה שהיה דרכם לכתוב בסוף כל חומש סך הכל של הפרשיות וסך הכל של הפרקים וסך הכל של הסדרים היו מדפיסים כל זה בדפוס בסוף החומשים. וזה הוא מה שאתם רואים עתה נדפס בסוף כל חומש סך כו"כ לסדריו. כן נראה לומר הצעה זו מהשערת השכל, ולא ראיתי דבר זה בשום ספר:

ואשר כתבת שאמר לך חכם אחד שמצא בתוספות במנחות דף ל"ב ע"א בד"ה והאידנא, שיש פרשה סדורה, והביא זה הטור ז"ל ביו"ד סי' ער"ה שיש בתיקון סופרים פרשה סדורה והוא שכותב שיטה עד חציה וכו', וכתב בכ"י דסדורה שכתוב בסדר הקדמונים הוא ענין בפ"ע ואינה נקראת לא פתוחה ולא סתומה וכו' ועל כן ברור דבר זה לאותו חכם דמנין זה של הסדרים הנכתב בחומשים קאי על פרשיות סדורות אלו עכ"ד:

הנה דבר זה שחשב אותו חכם לא ניתן להאמר כי באמת מנין זה של סדרים אינו כתוב בחמשה חומשי תורה בלבד, אלא כתוב בסוף כל ספר מספרי הנביאים וספרי הכתובים דלא שייך בהם מנין פתוחות וסתומות כדי שיעשו מנין של פרשיות סדורות. ואם היו כותבין בחמשה חומשי תורה מנין פרשיות סדורות שהביא הטור ז"ל היו זוכרים זה עם פרשיות פתוחות וסתומות, וכך היו כותבים, פרשיות פתוחות כו"כ, סתומות כו"כ, סדורות כו"כ:

על כן נראה פשוט דמ"ש סדריו בכל התנ"ך הוא ר"ל חלקיו והם החלקים שהיה להם במקראות התנ"ך ולאלו החלקים היו קורין אותם בשם סדרים, וכאשר כתבתי לעיל, ויש חלוקות קצרות ויש חלוקות ארוכות ולא נודע לנו טעמן, ולכן תמצא בשיר השירים אינו כתוב אלא מנין פרקיו שהם שמונה, ואינו כתוב מנין סדריו מפני כי אצלם כל מגילת שיר השירים חשובה סדר אחד, כלומר חלק אחד. וכן הוא במגלת רות, וכן הוא במגלת איכה. אבל בקהלת כתוב סדריו ארבע כי חלקו אותה לארבע חלקים. וכן באסתר סדריו חמשה כי חלקוה לחמשה חלקים שהם חמשה סדרים:

ואשר שמעת שיש חומש אחד של חמשה חומשי תורה שחלוקים פרשיותיו לקרותם בני מערבא במשך שלשה שנים עד שיגמרום וכל חלק כתוב עליו שם סדר. הנה זה מחזיק דברי הנז"ל שכתבתי שהחלקים קורין אותם בשם סדרים:

אחר זמן רב זה מקרוב בא לידי בתורת שאלה ספר אחד שמו כנסת הגדולה, ומצאתי שם חכם אחד מדבר בענין זה ורב יוסף שמו, וראיתי להעתיק לשונו כאן כמו שהוא כדי שהקורא יבין דבריו על מתכונתן וזה לשונו:

ספרי נביאים וכתובים חלוקים בשתי דרכים, על קאפיטול"י (פציל) ועל סדרים. יתרים עליהם חמשה חומשי תורה שהם החלוקים עוד על פרשיות, חלוקת הקאפיטול"י נעשה ביד נכרי לפני איזה מאות שנה. חלוקות הפרשיות על ספרי התורה מכונות לעמת סדרי הקריאה שקוראים בכל שבת בבית הכנסת מסדר השבוע. אך חלוקת הסדרים הן מספרי נביאים וכתובים, הן מספר התורה לא ידענו מה טיבה, אם היא חלוקה טבעית והגיונית שתהי מיוסדת על יחוס כל המאמרים הכלילים בה. ועל קרבותם איש לרעהו, איננה בסדר אחד, יען כי נקבצו באו מאמרים שונים ונבדלים תכלית הבדל, ולהפך מאמרים קרובים ומתיחסים יחדיו, נפרדו בסדרים נבדלים, שאם תשים עין על רשימות הסדרים בתחלת מקראות גדולות של רבי יעקב בן חיים, תראה ותדע כי חלוקת הסדרים רחוקה מאד מחלוקה המיוסדת על טבע המאמרים ותכן נושאיהם:

ומעתה מההכרח לומר כי טעם החלוקה הזאת מונח לא בפנימיות הדברים כי אם מחוץ להם, ר"ל לא נתחברו המאמרים והפסוקים לסדר אחד בשביל שרוח אחת מחיה את כולם ותכלית משותפת להם, כי אם בשביל איזה ענין ושמוש חיצוני הכוללם יחד, והרי קרבותם והתחברותם לא התחברות אברים רבים לגוף אחד שלם, אלא רק ההחברות גופים רבים יחדיו לתכלית חיצונית ומקרית, וביחוד יתראה זה לעינינו בספר תהלים וכו':

ובנוגע לסדרי תורה כבר הורה זקן הגאון שי"ר ז"ל שתכליתם הוא לציין הפרשיות לקריאת התורה בשבת, לבני מערבא שסיימו התורה אחת לשלש שנים. קנ"ד סדרים רשומים במסרה גדולה שלפנינו לכל חמשה חומשי תורה. ומשער איפא הגאון הנז' שסדר אחד נבלע ביניהם ומספרם באמת הוא קנ"ה ועולה בד בבד עם מספר השבתות שיש בשלש שנים, ועל פי זה הגיה אור על מדרש סתום לעבדים ולשפחות ואין קנה, למה אין קנה, רב אמר על ידי שלא הקניתם דברי הברית, שאין בכם מי קנה דברי חמשה ספרי תורה מנין קנ"ה. דכל המבארים לא ירדו לסוף הדברים האלה, ולפי הנזכר הנה כונת המדרש פשוטה וגלויה, והיינו לקנ"ה סדרים שיש בתורה לפי בני מערבא:

גם בסדרי תהלים התאמץ הגאון הנז' למצוא פשר דבר וכתב אולי קבעו קצת לימי הסליחות. שלפני ר"ה ובין כסא לעשור לגמור ספר תהלים וכו', אולם דבריו בעצמם רחוקים מאד וכו'. גם הרב שד"ל ז"ל התיגע לפרש לנו סדרי משלי וכתב לפי שהיה מנהג באיזה קהילות לפנים לקרות בספר משלי בשבתות שבין פסח לעצרת. ובעלי המנהג הזה ראו לחלק הספר הזה על שבעה סדרים, להיות סדר אחד לשבת זה וסדר אחד לשבת זה עכ"ד. ואף גם זאת קשה לשמוע מטעם האמור למעלה. וסוף סוף מה נעשה לסדרי שאר ספרי הקודש:

ונראה לי איפוא שטעם הדבר הוא כן. כבר הראיתי במאמרי מועדי אל (כנסת ישראל תרמ"ט) שהיה המנהג בבתי ראשי ישיבות שבבבל ללמוד בכל יום אחר התפלה שיעור ידוע במקרא, והשיעור ההוא היה נקרא סידרא, ר"ל סדר הקריאה של היום, כמו שנקראת הפרשה המיועדת לקריאה בשבת בשם סדר, כמו שמצינו למעלה שהפרשיות הנקראות בבית הכנסת, נקראים לבני מערבא בשם סדרים, וכמו שנקראה הפרשה המיועדת לקריאה ביום הכפורים בשם סדר, כמ"ש ביומא דף ס"ו וקורא בסדר היום. ולפיכך הקדושה שהיו נוהגים לומר אחר השלמת הקריאה בסידרא. נקראת קדושה דסדרא וכו':

על פי ההנחות הקרובות לוודאי האלה נראה לי שהסדרים הנמצאים לפנינו בנביאים וכתובים היו ציונים לקוראי מקרא האמורים למעלה לדעת עד היכן לקרות בכל יום ויום אחר התפלה, והסדרים האלה נעשו ביחוד ובכונה בכדי להשלים כל הנביאים וכתובים במשך שנה אחת כמו שתקנו לסיים התורה בכל שנה. ועֵד נאמן להשערתי הזאת הוא כי מספר כל סדרי הנביאים וכתובים ביחד כפי הרשימה שנמצאה במסרה גדולה, מלבד קינות ורות ושיר השירים, שלא נתפרש מנין סדריהם עולה ר"ץ, וכשנצרף לזה עוד סדרי איכה רות ושיר השירים בערך יהיה רצ"ה, כמספר הימים שיש בעשרה חודשים שבהם נהגו לקרא כל יום במקרא כי בשני חדשי כלה לא היה הסידרא נוהג כאמור למעלה עכ"ל, וחתם עלה יוסף ראזענטהאל. והנך רואה שדברי הרב הנז' קרובים למה שכתבתי לעיל מהשערת השכל בדבר זה ודי בזה להמבינים בתורת חיים: