ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים (שמות א:ה). י"ל למה לא אמר יוצאי ירך ישראל כדקרי ליה בריש הפרשה בשם ישראל, ועוד למה אמר יוצאי ירך והול"ל יוצאי בני יעקב, ומה בא ללמדנו באומרו ויוסף היה במצרים, דנודע הוא כן ממשך הפרשיות שקדמו. ונ"ל בס"ד דנודע דיעקב אע"ה היה לו בתחלה שם יעקב, ובקריאת שם זה נולדו לו בניו, ואח"כ נקרא בשם ישראל, אך נראה ששם ישראל הוא גדול משם יעקב. כי שם ישראל מורה על שררה, כדפירש המלאך לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, אבל שם יעקב נקרא על שם העקב דכתיב והנה ידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, ועוד נמי שם יעקב פירש אותו עשו על שם עוקבה ומרמה, דכתיב הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, והשר שלו שם בפיו דברים אלו, לומר כיון דסופו להיות שמו ישראל, למה לא קראו אביו בשם זה מתחלה, דאז לא היה יכול לעקבני, אך הוא שקראו בתחלה בשם יעקב גרם לי הפסד בזה, דעל כן עקבני זה פעמים, ובא להתרעם על אביו. והנה באמת הבל יפצה פיהו בתרעומת זאת, יען כי הן אמת יש בשם זה משמעות של עוקבה ומרמה, הנה במלוי שם זה של יעקב מורה שהעוקבה תהיה בישרות ולא בגזל וחמס, יען כי מילוי אותיות יעקב כזה יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת, הנה המלוי לבדו עולה מספר ישורן, ואם יהיה שמו מלא בוא"ו יהיה מספר ישורון בשני ווי"ן, נמצא בתוך אותיות יעקב יש מספר ישורון המורה על ישרות, כי הוא משמעותו ישרות, לרמוז זו העוקבה שבמשמעות אותיות יעקב הנה היא נעשית בישרות ולא בגזל וחמס, ונמצא שם יעקב ג"כ הוא משובח, ולא כאשר חשב עשו לומר שהעוקבה שעשה לו היא שלא כדין, אלא באמת בישרות עקב אותו, ובזה ניחא מה שיש להקשות למה לא נקרא בשם ישראל קודם שנולדו השבטים, דאז יהיו נקראים על שם ישראל דנחשבים זרע ישראל דמשמע ישרות, ולא יקראו בשם יעקב דמורה עוקבה ומרמה, ובזה ניחא דגם שם יעקב מורה על ישרות, כי מילוי יעקב הוא מספר ישורון, ועדיף טפי בשבח ענין זה שמשמע העוקבה היא בישרות, כי לכן מונח ישורון שהוא ישרות בתוך יעקב המורה עוקבה, ולכן השבטים כולם נולדו בהיות שמו יעקב, כי בשם זה אין גרעון ח"ו אלא שבח הוא, דמורה אפילו העוקבה שעשה עם אחיו עשאה בישרות:

וז"ש ויהי כל יוצאי ירך יעקב, כלומר אל תבט באותיות הפשוט של יעקב שמורין על עקבות ח"ו, אלא הבט בירך של יעקב, כלומר המילוי שהם סוף אותיות יעקב, כי המילוי עומד בסוף הפשוט, ולכן נקרא ירך של הפשוט, והם יוצאי הירך שיצאו מן הישרות שהם רמוזים בירך של אותיות יעקב, הנה הם שבעים נפש באחדות אחד, ולכך קראם נפש ולא נפשות לשון רבים, כדנקיט בבני עשו נפשות על מספר ששה, ולכך אמר ויהי לשון יחיד ולא אמר ויהיו לשון רבים, ויוסף היה במצרים, כלומר במצרים שהיא ערות הארץ היה יוסף בהווייתו שהיתה לו מקודם, מעת שנולד שהיה אחוז ביסוד העליון הנקרא בשם יוסף על שם קנ"ו אורות שיש לו שהם כמנין יוסף, והוייה זו היתה גם בהיותו במצרים שהיא ערות הארץ:

ובזה יובן בס"ד הכתוב בישעיה סי' כ"ט, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב וכו', והיינו ילדיו בטעם שני גרישין שהוא צורת שני ווי"ן, שמספרם י"ב כמנין י"ב שבטים הכתובים באפוד ששה וששה, והם מעשה ידי שכולם צדיקים, והם רמוזים בקרבו שנקראים בשם ישורון:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף (שמות א:ח). דקדק רבינו מהר"ם אלשיך, כי מאלה הדברים נראה שבדרך טבע היה הגלות, שאילו היה יודע את יוסף לא היה משעבדם, ולא כן אלא מה' יצא הדבר ע"ש. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון חיד"א ז"ל ביוסף תהילות מזמור ע"ז, דמה שנמכר יוסף לעבד כיפר העבדות של גזרת בין הבתרים, ומפני זה לקו עשר מכות על שעבוד ישראל שלא היו חייבין ע"ש. וז"ש אשר לא ידע את יוסף, ר"ל לא ידע מה שנעשה את יוסף, שנמכר לעבד לכפר העבדות של ישראל, בגזרת ברית בין הבתרים:

ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם (שמות א:ז). לשון הכתוב כפול ומכופל, וכבר נתעורר בזה רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ונ"ל בס"ד הכונה לומר שלא היו שוהין בין לידה לבין עיבור השני ימים הרבה, ואפילו חודש אחד, אלא אחר שהיו יולדים היו מתעברים, ולז"א פרו כלומר היו מתעברים תכף ומיד אחר שריצה, כי ההריון נקרא בשם פריה שנקלט הזרע ונעשה פרי, והלידה נקראת שריצה כתרגום אונקלוס וישרצו ואתילידו, וכונת הכתוב לומר פרו ר"ל תעברו תכף אחר וישרצו, ר"ל הלידה שנקראת שריצה, ועוד חידוש אחר היה להם וירבו ויעצמו, דהיינו הנקבות בעודם קטנים בשנים רב כחם שהיו כמו נקבות הגדולות שיכולים להתעבר, ויעצמו אלו הזכרים ג"כ היה להם תוספת כח על שאר זכרים, כי בעודם קטנים בשנים היה להם כח גברא להזריע ולהוליד, וז"ש וירבו על הנקבות, כי הנקבה נקראת רביה, כמ"ש רבי חייא לבנו של רבינו הקדוש כשנולד לו בת, רביה באה לעולם, שנאמר ויהי כי החל האדם לרב ובנות יולדו להם. ויעצמו קאי על הזכרים כדאמרן. גם עוד חידוש אחר שהיו מאד, כלומר חזקים וגדולים גם לגבי המאד, שגם לפי ערך המאד המצוי בעולם הם מאד ומחמת שהיו גדולים בקומתם ועוביים ואבותם היו מצויינים וניכרים בארץ, כאלו אין בני אדם בארץ אלא רק הם, כי היו המצריים בטלי במעוטייהו לגבי דידהו, כי כשהולכין ברחובות העיר נחשבים המצריים בערכם ככלבים הסובבין בעיר, וזהו ותמלא הארץ אותם בלבד. גם אמר אותם אות מ' דמנצפ"ך, שמספרה ת"ר, כן הם היו ת"ר אלפים:

הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ (שמות א:י). נ"ל בס"ד, שישראל נקראו אדם, דכתיב אדם אתם, והטעם כי אדם מספר מ"ה, כנגד שם הוי"ה דאלפי"ן שעולה מספר מ"ה, ועל זה אמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וכאשר יהיו בגולה נפרד אות א' מן שם אדם, ונשאר להם אותיות דם שהם מספר גולה, וככה היה להם בהיותם בגולה במצרים, וגם ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל שבהיותם בגולה במצרים נתעלם אות א' דמילוי אות וא"ו דשם הוי"ה דאלפי"ן, ונשאר מספר מ"ד, ובגאולה נשלם השם באות א', ונעשה מספר מ"ה שהוא מספר גאולה, וממילא נשלם אות א' בתואר אדם שיש להם, ונעשה לישראל מספר מה. ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק בן איש חי כמה כתובים, והיינו מ"ש פרעה ולא תוסיפון לעמד קרי בה על מ"ד, ר"ל תלכו בתנאי שלא תוסיפון אות א' על אותיות מ"ד, להשלים אדם בכם. ובזה פרשתי ג"כ שם, נורא תהלות עושה פלא, בהפוך אתוון אל"ף, דקאי על אות אל"ף הנז' להשלים בו מספר מ"ה. ובזה פרשתי שם בס"ד, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, פירוש אם אומר להם שנשלם למספר מ"ה, ע"י גילוי אות א' בתוך וא"ו. ובזה פרשתי בס"ד שם לדעה מה יעשה לו, שיאיר לו שם מ"ה דאלפי”ן שם שהוא מספר גאולה לגאל אותו מן הצרה הזאת, כי אותיות מ"ה הם כתובים בשמו ראש וסוף, ובודאי עושים לו שפע גאולה. ובזה מובן מ"ש רז"ל פני משה כפני חמה, ח' מ"ה, והיינו ח' חכמה, ומ"ה הוא מספר השם דאלפי"ן, שהוא מספר גאולה, ולכן הוא גואל הראשון שהיה לישראל:

והנה פרעה ועמו היו מדברים דברים נסתרים מכח השר שלהם שהיה מניח דברים בפיהם, אע"פ שאינם מבינים אותם. וז"ש הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו, כי הם נקראים אדם, והמצריים נקראו חמורים, שנאמר בשר חמורים בשרם, וכנז' במדרש רז"ל. נמצא הם רבים ועצומים ממנו, מחמת שם אדם שיש להם וכיון שיש להם תואר אדם שהוא מספר מ"ה, ודאי זוכים לגאולה שהיא מספר מ"ה כמנין אדם שיש להם, על כן הבה עצה שבה נתחכמה לו, מלת נתחכמה קרי בה נחתך מ"ה, שנחתוך זה המספר של מ"ה שיש להם, שלא ישאר להם מספר אדם ע"י שנפריד מהם אות א' מן אדם, וישאר דם כמנין גולה, ויש לנו לחוש דאע"פ שפטרונם שהוא שם הוי"ה דאלפי”ן, הנה בעתה בגלות נעלם אות א' של מילוי וא"ו שבו, שבזה נשאר בו מספר ד"ם בלבד, הנה חוששין פן ירבה השם הזה שיתרבה וישתלם באות א', ויהיה אז מספרו מ"ה, שהוא מספר גאולה, ועי"כ ישפיע להם שפע של גאולה, כי הוא פטרונם, והיה כי תקראנה מלחמה, תניח חולם על אותיות מל של מלחמה ותהיה המילה מול חמה, פירוש כאשר תקראנה ותזדמן לעזרתם נשמת מי שהוא מול חמה, הוא משה רע”ה, דנאמר בו פני משה כפני חמה, נמצא הוא מול חמה, ועוד גם ונוסף גם הוא זכות אהרן הכהן אחיו, דכתיב ביה הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים, ולז"א ונוסף גם הוא זה אהרן דכתיב ביה הוא, נוסף על זכות משה להיות בהם תגבורת על שונאינו תלו קללתם באחרים, ואז ונלחם בנו קרי ביה ב' נ"ו, כי הם ה"ג מנצפ"ך כל חלק הוא נ"ו, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ושני גבורות מן החמשה הנז' הם גדולים ועצומים, שהם סוד הבל, והם כוחו של משה רע”ה, וכמ"ש, ואלו השני גבורות יהיו נלחמים, וזהו ונלחם ב' נ"ו ועלה מן הארץ, קאי על עצמם, אך תלו בלשונם קללתם באחרים וכמ"ש רש"י:

ועוד נראה אומרם ועלה מן הארץ, שאמרו בזה דבר הגון ולא ידעי מאי אמרי, כי השר שלהם שם בפיהם דברים אלו, והוא כי אמר השי"ת ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, ותרגם יונתן בן עוזיאל ע"ה ואיתגלי בארעא דמצרים בשכונת יקרי בליליא הדין, ועמיה תשעין אלפי”ן רבוון מלאכין מחבלין, ואקטול כל דכורא בארעא דמצרים. ואמרתי בס"ד כי באגדה כתיב ירדו עמו תשעת אלפים רבבות, ואין זה חילוק דכונתם הוא תשעה עשרות של אלפים. ומצאתי בשם הרב מגלה עמוקות שכתב אין הקב"ה שוכן שכינתו פחות מתשעים אלפים רבבות מלאכים, שנאמר מה אדיר שמך בכל הארץ, אר"ץ נטרקון צ' אלפים רבבות ע"כ, ולזה כיון השר לומר ועלה מן הארץ, ששמע מאחורי הפרגוד שעלייתם ממצרים תהיה בשעה שיוריד הקב"ה צ' אלפים רבבות מלאכי חבלה, לחבל את מצרים, דאלו רמוזים באותיות ארץ, שהוא ר"ת צ' אלפים רבבות וגבר ישראל:

וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלתם (שמות א:יא). י"ל למה קראם שרי מסים, ועוד אומרו בסבלתם למה נקיט סבלות שהוא ר"ל משאות, והלא בכל מיני עבודה היו מענים אותם שהם דברים קשים יותר מסבלות, ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד בסה"ק אדרת אליהו, בהפטרות בשם המפרשים ז"ל כי פלוני עיקר הטומאה שלו היא באותיות ס"מ, גם ידוע מ"ש הרב הש"ך ז"ל דמשה רע”ה הוא הבל, ופרעה קין, וישראל שהיו תחת ידו הם הצאן של הבל, ובא בגלגול זה להוציא בלעו מפיו, ולקחת צאנו מידו, ולכן לא היה מי שראוי לגאל את ישראל, כי אם משה רע”ה לבדו. גם ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים, בפסוק וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, כי משה ר"ת משה שת הבל, שבו נרמזו ג' גלגולים אלו כי הבל היה גלגול ראשון, ושת גלגול שני, ומשה רע”ה גלגול שלישי, ושני אותיות ראשונים של הבל שת שהם אותיות שה, היו נתקנים, ולקחם משה רע”ה בשמו, אך אותיות לב"ת הנשארים מן שת והבל לא היו נתקנים, והיו דינים קשים, ולכן נקראו לבת אש, אך עתה בסנה נתקנו, ולקחם משה רע”ה ע"ש, והנה בודאי כי נתקנו עתה ולקחם בסנה כדי שיוכל עי"כ להתגבר על פרעה, שהיה קין ויגאל את ישראל ויצילם מידו, ומאחר שפרעה היה מושרש בפלוני נחש הקדמוני היה מתגבר על ישראל בכח הטומאה של פלוני שהם אותיות ס"מ, וגם בודאי היה לו תגבורת עליהם עוד מכת אותיות לב"ת הנז' שהוא דינים קשים מאד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, כי זה כלל גדול אין האויב מתגבר על ישראל אלא על ידי דינים קשים, ואין נצחון לישראל שהם מסטרא דקדושה, אלא על ידי מיתוק הדינים ותיקונם, ונמצא תגבורת פרעה עליהם היתה על ידי אותיות ס"מ שהם כוחו של פלוני, ועל ידי אותיות לב"ת שהיו דינים קשים מסטרא דדינא, ואותיות אלו נרמזים במלת סבלתם שהיא אותיות לב"ת באמצע, ואותיות ס"מ בראש ובסוף, וז"ש וישימו עליו שרי מסים, קראם שרי מסים על שם כוחן של ס"מ דפלוני שהיו דבוקים בהם, למען ענותו של ישראל בסבלתם, כלומר על ידי אותיות ס"מ, ואותיות לב"ת שהם צירוף סבלתם, וסוף דבר בזמן הגאולה נתקנו אותיות לב"ת, ונסתלקו מפרעה ומצרים, כי לקחם משה רע”ה בסנה, ונעשו תבל, לקיים מה שנאמר תבל בל תמוט ונשארו אותיות ס"מ שנעשו צירוף מס, מלשון המס ימס, שנמחה ונמס כוחם מידם, ונודע מ"ש רז"ל בגמרא דהכלב נקרא מס, ולכן כיון דנמס כוחן של אותיות מ"ס שהיו אצל פרעה ומצרים, לכך כתיב ביציאתם של ישראל ממצרים, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, וגבר ישראל:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אומרו למען ענותו בסבלתם, שזכר הסבלות בלבד, היינו כי מן הסבלות נתברר שלא היתה כונתם להנאת עצמן, אלא רק כדי להרע להם, והיינו דארז"ל דדרך האיש לישא משוי כבד על כתפו, ולא על ראשו, יען כי הזכר ראשו חלוש מפני שמזריע משם, ועוד הגלגלת היא שני חתיכות זעג"ז, ולכך משוי הכבד יקשה עליו, אבל האשה להפך כי נח לה לישא משא הכבד על ראשה ולא על כתיפה, יען כי מזרעת מחוט השדרה, ועוד ראשה חזק מאד דגלגלת שלה חתיכה אחת, ובראה השי"ת כך בשביל חבלי יולדה שלא יזיקו לגלגלתה, והם בעת שמשמים משוי על הזכרים אינם מניחים אותו לשאת אותו על כתפיהם אלא רק על ראשיהם, והנשים אינם מניחין אותם לישא המשא על ראשיהם, אלא רק על כתיפם, נמצא כונתם להרע דווקא ולא בשביל הנאתם, וכן ארז"ל שהיו מניחין משוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, הכונה שאם ישימו על כל או"א לטעון ולהסיע לבנים ממקום למקום, וקוצבים להם מספר הלבנים, והזקן רוצה להרבות בהילוך ולמעט במשא בסך הלבנים המוטל עליו, אבל הבחור שיש לו כח חזק נח לו להרבות במשא הלבנים, שישא עשרה בבת אחת כדי למעט בהילוך, והם גוזרים עליהם הפך זה, דהזקן ימעט בהילוך, וירבה בכובד המשא, והבחור ירבה בהילוך וימעט בכובד המשא. נמצא כונתם להרע להם, דמה הנאה יש להם מזה. הרי מן הסבלות מוכח דכונתם לענותם ולא בשביל הנאתם, וז"ש וישימו עליו שרי מסים למען ענותו דוקא, ולא בשביל הנאתם. וזה נתברר מחמת סבלותם שהיו גוזרים עליהם לישא משאות באופן שיהיה קשה עליהם, ואין להם הנאה מזה, כי כל אחד משלים חוק המוטל עליו, ועוד יש הוכחה מזה שהיו בונים פיתום ורעמסס שאין למצרים הנאה מן הבנין, יען שלא היה מתקיים כמ"ש רז"ל בזה:

ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך (שמות א:יג). דרשו רז"ל בפה רך היה בתחלה, כדי שעי"כ יעשה כל אחד עבודה יותר מכדי יכלתו, דתחלה אמרו להם עשו עמי בטובה שהיא מלאכה ליום אחד דוקא, כי אנשים אחים ורעים אנחנו, ודרך אחים ורעים לעזור זא"ז באקראי, אע"פ שצריך להם בזה יגיעה רבה. והנה מחמת כן עשה כל אחד מלאכה יותר מכדי יכלתו, כי חשב אין זאת עליו בתמידות כי אם ליום אחד. ובשביל יום אחד בלבד אין לדקדק ולהקפיד לעשות המלאכה כפי יכלתו, אך פרעה ועמו הרשעים אחר שדברו עמהם בפה רך, כדי שכל אחד ירבה על כדי יכלתו וכחו, אז בקשו מכל או"א כפי הסך שעלה בידו בעבודה אשר עבד, ואם ותחסר יכו וייסרו אותו עד שישלים. וזהו ענין קושי השעבוד שעשו להם בערמה זו, כדי שיעשו מלאכה יותר מכדי כחם ויכלתם אשר על זה לא צוה השי"ת, בגזרת ועבדום וענום אותם:

והנה בודאי דבר זה של קושי השעבוד שהיה להם ע"י ערמה לא היה מקרה, אלא בהשגחה שיסבלו וצער גדול כזה מדה כנגד מדה, וצריך להבין מה הוא, ומה היה. ונ"ל בס"ד דארז"ל קושי השעבוד היה בשביל עון מכירת יוסף הע"ה, ומה שהיה בזה מדה כנגד מדה, היינו כי באמת אע"פ שהשלום הוא טוב מאד, עכ"ז לפעמים נולד ומסתבב ממנו דבר רע, דהיינו אדם שרוצה לעשות רע לא יוכל לעשותו, כי אם על ידי שיעשה שלום תחלה, ועל זה התפלל דוד הע"ה ואמר שלום רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול, כלומר לא יסובב להם מכשול ודבר רע מן השלום, והוא ע"פ המעשה שהביא בשעשועים העתוני, שבעיר ניאפול קרה מקרה זר ומוזר כזה, שאשה אחת שכבה על ערש דוי, וכשנטתה למות שלחה לקרות לאשה אחת שהיתה אשת ריבה מימים רבים, למען עשות שלום אתה לפני מותה, והקרובים שלה מהרו למלאת בקשתה, וילכו אצל אשת ריבה ויאמרו לה איך זאת היא נוטה למות, ורוצה לעשות שלום עמה, וא"א שתקום ממטתה לבא אצלה, כי מסוכנת היא וא"א להרים ראשה מעל הכר, ותשמע אשת ריבה לדבריהם, ומבלי איחור אפילו רגע מיהרה לבא אצלה, ותשמח זאת החולה בראותה אותה, ובעודה שוכבת פשטה זרועותיה לחבק את אשת ריבה למען נשק לה, ופתאום נשמע קול צעקה נוראה, ובני הבית מיהרו להפריד בין הנשים האלה, ויראו כי החולה בהתאזרה בשארית כוחה לנשק את אשת ריבה, נשכה את החוטם של אשת ריבה, וחציו נפל ארצה, ותתעלף הנשוכה, ויובילוה אל בית החולים, ואז החולה הנושכת קראה בעליצות לבב, ותאמר ברוך ה' הנה הפעם הזאת היא תמות במנוחה, ואחרי רגעים מספר מתה החולה, ע"כ המעשה:

נמצא זו נקמה נקם רע על ידי השלום, שאם לא היתה אומרת לעשות שלום ולנשק את אשת ריבה, איך אפשר שתוכל ליגע באשת ריבה לעשות לה רע, אך זה השלום עשה מכשול לאשת ריבה שתאמין בה ותקריב פניה אצל פיה, ששם שיניה המוכנים לעשות רע ולשפוך דם, וכן כל אדם הוא נשמר מחרב אויבו על ידי הרחקתו שמתרחק ממנו, ואם האויב רמאי יעשה שלום תחלה כדי שיתקרב אליו, ואז יוכל לעשות עמו רעה, ועל זה נאמר בקהלת עת מלחמה ועת שלום, כלומר עת המלחמה נולד ונסתבב מעת שלום, ואין כונת הכתוב להפריד העתים ולהבדילם, אלא לחברם ולדבקם זב"ז:

ועד"ז היתה הרעה שעשו השבטים ליוסף הצדיק, שהם שנאו אותו מאד, אך לא גילו לו השנאה שהיה להם עמו במדרגה הגדולה שלה, שאם ידע שיש להם עמו שנאה עצמית, היה נשמר להתרחק מהם ולא יתייחד עמהם, וכ"ש שלא יתייחד עמהם בשדה במקום רחוק מבית אביו ומשער מקומו, כי היה חושש לעצמו, ורק הראו לו העדר אהבה, שאין אוהבים, אבל שנאה אפילו כל שהוא לא הראו לו, ובזאת הערמה נכשל שהאמין לבא אצלם לשדה למקום רחוק לבדו, ואז עשו מה שעשו עד כי סוף דבר הסכימו למכרו עבד למצרים שבאותו זמן המזל מחייב, הנכנס שם בעבודת עבד אינו יוצא ממנה לעולם, ועל כן בעת שגלגלו מן השמים קושי השעבוד לישראל במצרים, בעבור עון זה של מכירת יוסף, אשר נסתבב ונולד מחמת הערמה שהערימו, שלא יהיה נודע ליוסף שיש להם שנאה עמו, ושלום לו מצד השנאה, שאין להם שנאה, ורק העדר אהבה היה להם עמו, לזה מדה כנגד מדה גם הרע שנעשה לישראל בעבור עון זה נעשה כבד וקשה, מסיבת הערמה שהערימו על ישראל, שלא ירגישו שחפצם לעבוד בהם, אלא רק רצו מהם עזר ליום אחד, ובזה נכשלו לעשות עבודה יותר מכדי כחם, ולבסוף בקשו אותה מהם בפרך, ובזה נתקן עון מכירת יוסף הע"ה שנעשה ג"כ עד"ז:

וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (שמות א:יב). י"ל אם משמעות כן יפרוץ הוא לשון רבוי, כמו ופרצת ימה וקדמה ויפרוץ לרוב, שעניינם הוא רבוי למה כפל הדברים ירבה ויפרוץ, כיון דעניינם הוא חד, ועוד מ"ש ויקוצו, שפירש רש"י ז"ל בחייהם או היו כקוצין, צ"ל למה קצו בעבורם, ומה עכבה ומכשול היה להם מצד ישראל שקצו בחייהם, או היו כקוצין בעיניהם. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש במדרש שאל פלסוף את רבי אליעזר, לא אמר הנביא על אדום המה יבנו ואני אהרוס, וכל מה שבנינו קיים. אמר לו לא דבר אלא כנגד העצות שאתם יועצים עלינו בכל שנה ושנה לכלותינו, אמר לו כך הוא שאנחנו יושבים ומתייעצום בכל שנה לכלותכם, ואתי חד סבא ומבטל לון, ע"כ. נמצא גם בעצות יפול לכון בנין, ויפול לשון הריסה וסתירה ופרצה. והנה כאן אצל ישראל בנה פרעה ועמו בנין גדול בעצות שלהם שיעצו לכלותם בכמה אופנים, אמנם השי"ת עשה להפך דכל עוד שהם מענים את בני ישראל יותר, הנה הם פרים ורבים יותר וגם עושה פרצות בבנין העצה שלהם בדבר זה, וכמ"ש ר"א על פסוק המה יבנו ואני אהרוס, וז"ש כן ירבה את בני ישראל שהיו מרובים מאד, וכן יפרוץ לשון פרצה שפורץ פרצות בבנין העצה של פרעה ועמו:

ואומרו ויקוצו מפני בני ישראל. נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב תולדות יצחק בפ' ובני ישראל פרו וישרצו וכו' ותמלא הארץ אותם, כלומר מאחר שהיו יולדות ששה בכרס אחד, והיו רבים מאד, אז כאשר אחד מישראל הולך בשוק עם בניו, היו הבנים הקטנים ממלאים השוק, וזהו שאמר ותמלא אותם עכ"ד. והשתא יובן בזה ענין ויקוצו מפני בני ישראל, דקצו המצריים בחייהם, וגם כקוצים היו בעיניהם, והכל הוא מסבת הקטנים, כי הקטנים היו רבים, וכשהיו מהלכים הקטנים בשווקים וברחובות ללכת ממקום למקום, היו ממלאים השווקים והרחובות, ואז היו מכשול למצרים ההולכים בשווקים, כי היו נתקלים בהם, יען כי הקטנים אין דרכם ללכת במישור כולם ביחד, ובפרט כשהם רבים, אלא מדלגים וקופצים אנה ואנה, זה מפה וזה מפה באין סדרים, ולכן האיש ההולך ובא כנגדם הוא נתקל בהם, ובפרט אם הוא הולך במהירות, והם הולכים לאט לאט, ולכך היה קשה הדבר הזה על המצריים מאד, ועוד יותר יקשה עליהם אם המצרי רוכב בהמה והילדים הולכים רגלי, שזה צועק פנו לכאן תנו לב, ואין מרגישין בזה בקול צעקתו, ונובח ככלב ואין שומעין לו, כי ילדים קטנים המה, ולכך כתיב ויקוצו מפני בני ישראל, בני דייקא דקאי על הקטנים:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד ע"פ המשל שכתב מהר"י מדובנא ז"ל בשני עניים המחזירים על פתחי נדיבים במדינות, זה הלך לצד דרום, וזה לצד צפון, ויפגעו זב"ז במקום אחד, ויספר אחד לחבירו שהוא נכנס למדינה פלונית, וביום ראשון שנכנס מצא הצלחה שהיה סובב על כל הקהל ורובם לא השיבו אותו ריקם, אלא נתנו לו צדקה, ואותו היום עלה בידו סך כו"כ, א"ל חבירו כמה ימים סבבת על הקהל לקבל, א"ל יום א' בלבד, א"ל למה, א"ל כך יש תקנה באותה העיר שלא יסבבו העניים לקבל צדקה אלא יום פורים בלבד, ואותו היום היה יום פורים. ויצחק עליו ויאמר לו, שוטה, אין רבותא לזה, כי ביום הפורים כל הפושט ידו נותנים לו חמש ושש פרוטות בבת אחת, אבל אני הלכתי לאותה העיר בתמוז והיה לי חן וחסד לקבל כפלי כפלים עליך, וזה חידוש, דאין הזמן מחייב ליתן צדקה הרבה, וגם אינו מחייב לב הקהל שיתנו, ועכ"ז לקחתי כפלי כפלים עליך, עכ"ד:

והנה נודע, אדם שיגיע כל היום במלאכה אין לו תאוה בלילה להזקק לאשתו, כי כל עצמותיו שבורים מחמת יגיעתו ביום כי רבה היא, ואפילו אם דוחק עצמו ונזקק לאשתו לא יוליד בן בריא אלא חלש. וכאן במצרים שהיו ישראל מעונים ביותר רחוק הדבר שיולידו, ואם יולידו יהיו חלשים, אך ברצות השי"ת היו נזקקין לנשיהם בתאוה מרובה, וגם היו מולידים בנים בריאים, ודבר זה אינו טבעי לפי הזמן. וז"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה בחוזק הגוף ואיכותו שהיו בריאים בכת וחוזק אברי גופם. וכן יפרוץ במנין שהיו יולדים ששה בכרס אחד, ולכן ויקוצו מפני בני ישראל שהיו כקוצים בעיניהם מחמת תוקף ההצלחה שהיה להם הפך הטבע, וחשבו שלקחו הוד הצלחתם וחטפו אותה מן המזל שלהם, וכמו שאמרו בני לבן על יעקב אע"ה, ומאשר לאבינו עשה לו את כל הכבוד הזה:

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים (שמות א:יד). נ"ל בס"ד כי היו המצריים מתכוונים לצער אותם צער גדול בחנם, דמלבד תוקף העבודה והטורח שהיו מעמיסים עליהם כל היום כולו, הנה גם לחמא עניא של סעודתם שהיו נותנים להם בחצי היום, לא היו מניחים להם לעזוב המלאכה אפילו רביע שעה, כדי לאכול סעודתם כדרך הפועלים לנוח בעת סעודה, אלא גוזרים עליהם שלא לבטל מן העבודה אפילו רגע, ואוכלים פיתם בעוד ידיהם עסקניות במלאכתם, שישימו הפת בחיקם, ובעודם עוסקים נושכין הגלוסקא ומחזירים אותה לחיקם, ועד שלועסין ויבלעו החתיכה שבפיהם חוזרין ומוציאין הגלוסקא מחיקם ונושכין אותה, וכן עזה"ד עד שגומרין אכילת הגלוסקא ההיא, באופן שהם עוסקין בידם ולועסין בפיהם את פיתם ביחד. ואם היה עסקם בדבר יבש שאין בו לכלוך, חצי נחמה, אך כן עושין להם גם בהיות העסק בדבר לח שהוא טיט, שהידים מלוכלכין בחומר, והפת מתלכלך, ונמצא הפת נמאס ונכנס הטיט בפיהם. וז"ש וימררו את חייהם, ר"ל סעודתם ואכילתם, כי הסעודה והמזון נקראת חיות, מררו אותה להאכילם אותה בעת עבודתם עבודה קשה שעוסקין בה ולא ינוחו מן העבודה בעת אכילתם, ואם היתה עבודתם רק בדבר יבש שאין בו לכלוך חצי נחמה, אלא עושין להם כן גם בעת שעוסקים בחומר ובלבנים רכים, שהם מלכלכים הידים ואז יתלכלך גם פתם ומזונם:

וראיתם על האבנים אם בן והמתם אותו (שמות א:טז). י"ל הול"ל וראיתם האבנים, כי האבנים הוא מושב האשה היולדת כמ"ש רש"י ז"ל. ונ"ל בס"ד כי הוא צוה אותם לחנוק הזכרים, והיינו כשמושכין הולד יהיו תופסים אותו בחוזק בצד הצוואר, שהוא צד שבו הקנה והושט שהוא רך, ושם הוא חיות שלו, וכשמשימין ידם בחוזק גדול נחנק הולד, מה שאין כן מצד השני שהוא העורף לא יהיה נחנק אם יתפסו שם בחוזק, וכדי שלא ירגישו בהם בני הבית כשתופסין הולד בצד הקנה והושט, נתן להם עצה שתשב המילדת בגבה של היולדת, ותחבקנה כאלו היא רוצה לעשות סיוע ועזר לתומכה שלא תתנועע לכאן ולכאן, וכיון שהיא חובקת הגב שלה, לכן לא יהיו ידיה נראין לעיני העומדים אצלה, אם אוחזת בצואר או בעורף, כיון דאין אויר פנוי בין גב היולדת לגוף המילדת, ועצה זו שנתן להם שיהיו סמוכים ודבוקים בגב היולדת, רמזה הכתוב באומרו וראיתם על האבנים, והיינו על ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה, וכתרגומו. והנה אותיות הסמוכים לאותיות אבנים הם אותיות גב סכן, והיינו גב ר"ל אחור, וסכן לשון חבוק, כמו ותהי למלך סוכנת, שתחבקו הגב של היולדת כדי שלא יראו העומדים אם ידכם אוחזת בקנה ובושט ששם חיות האדם, או אם אוחזים בעורף שהוא צד השני:

ואם בת היא וחיה (שמות א:טז). י"ל למאי אצטריך לפרש להם על הבת, מאחר שהוא לא צוה להמית אלא הזכרים, ש"מ לא ימיתו הבנות. ונ"ל בס"ד הכונה, שצוה להם שיספיקו לבנות מזון ושאר הנאות, כדי שיראו ישראל רחמנות שלהם, ולא יחשדו אותם במיתת הזכרים, אך הם מלבד שלא עשו כאשר דבר להם מלך מצרים להמית הבנים, אלא עשו עוד דבר חדש, והיינו ותחיינה את הילדים, ר"ל המזון לא היו נותנים לבנות, אלא רק לילדים הזכרים בלבד:

ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו (שמות ב:ב). י"ל דארז"ל ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא כל הבית אורה, וקשה איך מחמת זה יחוייב שתצפנו שלשה חדשים ולא תוכל להצפינו יותר מן ג' חדשים, כי המשך הלשון נראה דהא תליא בהא. ונ"ל בס"ד מצינו דארז"ל בפסוק זה אמאי שלשה ולא יותר, ותרצו כי המצריים מנו לה תשעה חדשים מעת שהחזירה עמרם ונשאה, ולכך אחר תשעה היו באים לביתה לבקש העובר שנולד מה הוא כדי להשליכו, אך משה רע”ה נולד לששה חדשים ויום אחד, והם לא הרגישו בזה כדי שיבואו לבקש אותו, ולכך היתה יכולה להצפינו שלשה חדשים דוקא לתשלום התשעה, כי ידעה דאחר גמר התשעה חדשים יבואו לביתה לבקש אותו, יען כי מוכרח שהיה למצריים פנקס מיוחד לדבר זה, שבו רשום עת הנשואין של כל או"א מישראל, כדי לידע זמן הלידה שיולדים, דמ"ש רז"ל מנו ליוכבד מעת שהחזירה, לא היה המנין ליוכבד דוקא, אלא לכל נשי ישראל כדי שיבואו לחפש ולראות מה ילדו, ואז ישליכו הילד בהיאור, ובודאי על רבוי עם שהיה שם בישראל צריך ממונים הרבה, ולא יספיקו חברה אחת לכולם, אלא יתחלקו למשמרות כדי להקל הדבר מעליהם, כי הוא תכסיסי הממשלה בכמה עניינים, ויתכן שתיקנו לכל שלשה חדשים ישמש משמר אחד, וכל אלו המשמרות עיניהם תצפנה באותו הפנקס הנז"ל, שבו כתוב זמן הנשואין של כל או"א, ואחריו הם הולכים לידע מתי יבואו לבתי ישראל לחפש על העוברים שנולדים, והם תופסים החשבון על תשעה חדשים, כי יולדת לשבעה לא שכיחה כ"כ:

ולכן כיון שנולד משה רע”ה לששה חדשים ויום אחד לא נכנסו הממונים לבית יוכבד באותו זמן לבדוק ולראות, כי הם עושים חשבונם ע"פ הלידה שתהיה אחר תשעה חדשים, אמנם אלו הממונים הסובבים בעיר ברחובות ישראל ראו מבחוץ בעת לידתו אור גדול מרחוק, וכמ"ש רז"ל שנתמלא כל הבית כולו אורה, ובודאי שאלו מבחוץ מה האורה הגדולה הזאת אשר בבית יוכבד, וישיבו להם שיוכבד ילדה לשבעה וילדה בת ומרוב השמחה שלא ילדה בן אלא בת וחיה, הדליקו נירות הרבה, וזה האור אשר אתם רואין, כי הם יודעים שבעת שתלד האשה בן יתאבלו ויבכו כל אנשי הבית מפני שיודעים שיהיה מושלך ליאור, ואם תלד בת ישמחו שמחה גדולה, ולכך האמינו לדברים אלה המתיישבים על הלב, דאית להו טעם חשוב, ולא נכנסו לבית יוכבד לבדוק ולראות, כי היה ברור אצלם שילדה בת. ואחר שלשה חדשים בא זמן הפקידות של ממונים אחרים שנמסר להם הפנקס ההוא, והמה רואין שיש תשעה חדשים משנשאת יוכבד, וא"כ זו הגיע זמן לידתה ואלו אין יודעים מאותו ענין של אור הבית, ואינם יודעים שילדה לשבעה, ובודאי יכנסו לבדוק בבית יוכבד, ולכן בסוף השלשה חדשים ללידתו שהוא סוף התשעה לא יכלה עוד הצפינו, כי אמרה בודאי הממונים החדשים יבואו לביתה לבדוק, וימצאו אותו ויטביעוהו:

ובזה יובן ותרא אותו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה, ועי"כ ציירה בדעתה כי מן זריחת האורה אפשר שיבואו הממונים לידי טעות, כי כאשר ישאלו מה האורה הזאת יאמרו להם ישראל ילדה יוכבד בת, ובעבור שמחה הדליקו רבוי נרות, ויאמינו בכך ולא יבואו לבית לבדוק, ולכך ותצפנהו שלשה ירחים, שבהם משגיחים הממונים האלה, ולא יכלה עוד הצפינו מפני כי עתה יבואו ממונים חדשים אשר אין יודעים מכל זה כלום. אלא רק רואין ע"פ הפנקס הגיע זמן העובר של יוכבד לצאת לאויר העולם, ולכך יבואו לבדוק אם הוא זכר או נקבה, ועל כן הוציאה אותו מן הבית והניחתו בתיבה:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור (שמות ב:ה). ארז"ל בגמרא שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה, וי"ל מנ"ל הא, ונ"ל בס"ד דקשיא להו הול"ל לרחוץ בתוך היאור, לכך פירשו מגלולי בית אביה, כי אביה היה עובד ליאור, דכתי' ביחזקאל סי' כ"ח על פרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני, נמצא היה לו ע"ז שם, והיאור עצמו נחשב גילולי ביה אביה, ולז"א לרחוץ על היאור, ר"ל על עון שהיה לה ביאור שהוא גילולי בית אביה:

ואשר אחשוב בענין הנס הזה של משה רע”ה ואופן הצלתו הוא, דאע"פ דאמו של משה רע”ה היתה בארץ גושן ובתיה בת פרעה היתה בהיכל אביה במצרים, הנה נראה דמצרים וגושן היו בתרי עברי דנהרא זה כנגד זה, ומקום עבר האחד נקרא מצרים, ששם היה יושב המלך וכל בני ביתו והשרים, והיתה קרקע עבר זה גבוהה מן הנהר, וגושן היתה בעבר השני שכנגדו וקרקעו היתה נמוכה מאותו העבר, והיתה שוה בגובה עם גובה עבר הנהר השני, ושוה עם שטח גובה הנהר, והנה השי"ת שם בלב בתיה באותו היום לפרוש מגלולי בית אביה, ומכח נשמה הקדושה שנכנסה בה ביום ההוא ידעה שהגר צריך לו טבילה בנהר, ולא מהני ליה מרחץ, ולכן עברה הנהר והלכה לעבר השני שבו ארץ גושן, ונכנסה ועמדה בשפת היאור במקום סוף וגמי הרבה, וחוצץ מפני מראית העין, והתיבה היתה בין הסוף, ולכן נערותיה לא ראו אותה כי היתה התיבה מוצנעת שם, וכיון דבתיה היתה בתוך המים ראתה את התיבה קודם מהם, ואמרה להם שיראו את התיבה מה יש בתוכה, ומאחר שהיתה נסתרת בין הקנים לא ידעו היכן היא, והיא פשטה ידה להראות להם את מקום התיבה בהיותה מורה להם באצבעה, וכשפשטה ידה נתארכה ידה בנס פלאי, והגיעה עד התיבה, ואז אחזה את התיבה והביאתה אצלה במקום שעומדת שם בתוך הנהר, וממילא פתחה אותה ותראהו את הילד, כן מוכרח לצייר הצעת הענין:

ברם הדבר יפלא, למה הוצרך להיות הנס באופן זה, והלא היה ראוי להיות הנס של הצלתו בנקל ע"י מלאך, שיבא מלאך ויטול אותו, ויניחו במקום אחר ויגדלהו ע"י דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, כאשר נעשה לאלפים ורבבות מילדי בני ישראל, ואחר שיגדלם המלאך ויגדלו יבואו לביתם עדרים עדרים, וכנז' בגמרא. וקושיא זו תתיישב שפיר בדברי רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, מ"ש בפסוק זה וז"ל, הורה הוא יתברך איך נואלו שרי צוען חכמי יועצי פרעה, העולה על רוחם שיש לאל ידם להפר ח"ו עצת אלהי עולם, ה' אשר יעץ וברא מושיע את ישראל באומרם אל פרעה כל הבן הילוד היאורה ישליכוהו, והורה הוא יתברך שאחרי שהשי"ת יעץ מי יפר, ולא עוד אלא כי אם בעת אומרם אליו כבר הושלך מושיען של ישראל היאורה, אז יוצאת חלציו תחלץ חושים כבודה בת מלך פנימה אשר לא ניסתה לצאת לרחוץ על היאור כאחת הריקות, כי לא יחסר מרחץ לה בבית המלכות, ומן המים תמישהו, תבואהו ותטעהו בהיכל המלך אביה המבקש את נפשו ושם ירעה ושם ירבץ עד כי גדל וכלה סעיפיו. והורה הכתוב את אשר הפליא הוא יתברך לעשות עם משה, כי הלא לפי הטבע היה קרוב הדבר יותר שיפגעו נערותיה עם משה, מלפגוע בו בת פרעה, יען כי הלא הוא היה על שפת היאור וכו', ולא עוד אלא שהיתה התיבה בתוך הסוף נעלם מן העין בין בדי הסוף, והשי"ת האיר את עיניה ותראהו טרם יראוה נערותיה פן ימיתוהו על דבר המלך וכו' עכ"ד ע"ש:

נמצא הוצרך הדבר להיות על יד בת פרעה כדי להגדיל הנס, כי יבושו ויכלמו אח"כ פרעה וכל יועציו וחכמיו, איך היו כולם יושבים ימים ולילות במעמד אחד לרדוף את הנולד הקדוש, ולא הועילה חכמתם וידיעתם לעשות שמץ דבר מאשר יעצו, אלא אדרבה הצלתו תהיה ע"י אשה בתו של האויב שלו, שיבא ויתגדל ביניהם וישב אצלם, ואין אתם יודע כי הוא הוא אשר עתיד לאבד זכרם ולקעקע ביצתן, ואיה היא חכמתם ובינתם כי יאמרו חכמים אנחנו, ואיה הוא אצטגנינות שלהם אשר יתפארו בה להגיד עתידות ולגלות על ידה נסתרות. ועל כן הדבר הזה היה להם אח"כ לעצבון ודאגה ומורת רוח, כי היו נכוין בחמי חמין, ולבם שורף כאש ומעיהם מתחתכין, כאשר יזכרו הדבר הזה, והיה קשה עליהם יותר מן עשר מכות שבאו עליהם. מה שאין כן אם היתה הצלתו ע"י מלאך היו מתנחמים בדעתם לומר, הנה אנחנו עשינו מה שנוכל לעשות לו לרדפו, ומה היה בידינו לעשות יותר ולא עשינו, וכי יוכל אדם לעמוד כנגד המלאך, ולא כן עתה שהם גידלוהו והם הצילוהו, ובחיקם היה יושב שקט ושאנן, ולא ידעו כי בנפשם היו עושין:

ובזה מובן הטעם שלא זכר כאן שם בתיה, אלא קראה הכתוב בשם בת פרעה בסתם, לומר ולהודיע דמה שהוצרכה ההצלה להיות לצדיק קדוש אלהים על יד אשה, הלא אין מעצור לה' להושיע למשה רע”ה על ידי מלאך ושרף, אך הוצרך הדבר להיות ע"י אשה להיותה בת פרעה, בתו של מלך, הוא האויב אשר צופה ומביט ימים ולילות לבקש נפשו, ורודף אותו באמצעות חכמיו ונבוניו ימים ולילות באין השקט, ואיך עתה תהיה בתו מפרת עצתו ומחשבתו, והוא בער לא ידע ולא יבין ולא ירגיש בכל זאת, אע"פ שהיא מגדלת אותו בביתו וארמונו, ואז עי"ז יאמרו הגוים אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה':

והנה באמת רואין אנחנו כיוצא בזה עשה השי"ת נס והצלה לרבינו הקדוש, אשר היה בדורו דוגמת משה רע”ה, וכמ"ש בגמרא מימות משה רע”ה ועד רבינו הקדוש לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כי רבינו הקדוש היה יחיד בדורו בתורה וגדולה, ובאמת כן ידמה מצד בחינתו למעלה, וכמ"ש בשער הגלגולים דף מ"ג ע"ב וז"ל, הבנתי ממורי זלה"ה כי גם ר"א הגדול ורשב"י ורבי יהודה נשיאה הנקרא רבינו הקדוש גם הם מבחינת משה רע”ה עכ"ל ע"ש. והענין הוא אשר הובא בספר מגלה צפונות לרבינו אליהו הכהן ז"ל, ממאמרי רז"ל, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא למול את בניהם, ובאותו זמן נולד רבינו הקדוש, ואמר רשב"ג אביו, הנה הקב"ה צוה למול כיצד אנחנו מבטלים גזרתו של הקב"ה, ונקיים גזרת בשר ודם מיד עמד רשב"ג ומל את בנו, וכשהודיעו הדברים בפני השר של העיר, שלח וקרא לרשב"ג, אמר לו מפני מה עברת על גזרת המלך ומלת את בנך, א"ל כך צונו הקב"ה, א"ל אותו השר הרבה כבוד יש לי עליך שאתה ראש לאומתך, אלא גזרתו של מלך היא ואינו יכול להניחך. א"ל ומה אתה מבקש, א"ל אני רוצה שאשלח אותך לפני המלך, (כי רשב"ג היה יושב בטבריה סמוכה לקסרי שיושב שם המלך) ומה שהוא רוצה לעשות יעשה, א"ל תעשה כל מה שאתה חפץ מיד שלח את רבינו הקדוש הנימול ואת אמו, והלכו כל היום בדרך, ולערב הגיעו במלון של המלך אסורוס שהיה אביו של אנטונינוס בן המלך, נכנסה אמו של רבינו הקדוש אצל אשתו של המלך שהיתה אמו של אנטונינוס, אמרה לה כך וכך גזרו עלינו שלא למול, ועכשיו מלתי את בני, ומוליכים אותנו לפני המלך בעליך להרגנו, כיון ששמעה כך אמרה לה אם רצוניך קחי את הילד שלי שאינו מהול, ותני לי את הילד שלך, ולכי מלטי את נפשך ואת נפש בנך מיד המלך, ועשתה כן, וכשהגישו אותם לפני המלך נכנס גם אותו השר לפני המלך, ואמר לו אדוני המלך זו עברה על גזרתך ומלה את בנה, ועכשיו הבאתי אותם אצלך, ומה שתרצה לעשות עשה. אמר המלך ראו הבן הזה אם הוא מהול, וראו ומצאוהו שאינו מהול, מיד כעס המלך על אותו השר, ואמר לו אני גזרתי על מהול, ואתה מביא מי שאינו מהול, באותה שעה היו גדולים יושבים לפני המלך, אמרו לו אדונינו המלך אנחנו מעידים בודאי שבנה של זאת היה מהול, אלא שאלהיהם של אלו קרוב להם, וכיון שקוראים אליו מיד עונה להם, וככתוב בתורתם ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראינו אליו מיד צוה המלך ונהרג אותו השר ובטל את הגזרה, ופטר את רבינו הקדוש ואת אמו לשלום, וכיון שחזרו למלון בית המלך אמרה אשת המלך שהיא היתה אמו של אנטונינוס, הואיל ועשה לכם הקב"ה נס על ידי וע"י בני, יהיו בנך ובני שושבנים לעולם, ובשכר אותו החלב שינק אנטונינוס מאמו של רבינו הקדום, זכה אנטונינוס אחר שגדל ומלך במקום אביו שנתגייר ע"י רבינו הקדוש ולמדו תורה ושמש את רבינו הקדוש וירש עולם הזה ועולם הבא, ע"כ ע"ש:

ובזה אמרתי טעם נכון על מ"ש בגמרא, אחר שנימול אנטונינוס המלך, אמר לרבינו הקדוש שיראה את מילתו אם נימול היטב, וא"ל רבינו הקדוש בדידי לא אסתכלית איך אסתכל בדידך, וצריך להבין וכי ס"ד דאנטונינוס שלא מלוהו בטוב שצריך לבדוק אותה רבינו הקדוש, והלא אלפים ורבבות נימולים בישראל, האם בודק אותם רבינו הקדוש, ולמה הוצרך לבדוק את מילתו. וכפי האמור מובן בס"ד שפיר, כי ודאי אמו ספרה לבנה אנטונינוס את המעשה הנז"ל, איך נעשה נס לרבינו הקדוש על ידו בזמן היותו קטן, שעדיין לא היה נימול, ולכך רצה עתה שיראה רבינו הקדוש האבר שלו אחר שנימול, כדי שיזכור הנס שנעשה לו בזה האבר, כדי שיברך להשי"ת ואומר ברוך שעשה לי נס ע"י אבר הזה, ובלשון נקיה ובלשון מליצה אמר לו שיראה אם נימול יפה, ולא רצה לומר לו בפירוש על הנס שנעשה לו בזה, והשיב לו רבינו הקדוש כן דברת, אבל מה אעשה אני נזהר שלא להסתכל אפילו בדידי וכ"ש בשל אחרים:

הרי תמצא, כמו שהצלת משה רע”ה היתה ע"י אשה שהיתה בת המלך אשר אביה גזר גזרה להמיתו ח"ו וניצול מגזרת אביה על ידה, כן רבינו הקדוש ניצול מגזרת המלך על ידי אשה, ורק זו היתה בתו של מלך, וזו היתה אשתו של המלך, וכמו שפרעה היה רודף אחר משה רע”ה מושיען של ישראל, וסוף דבר היה משה רע”ה גדל ויושב בארמון פרעה, ולא הרגיש בו, כן אסורוס המלך היה רוצה להרוג את רבינו הקדוש הנימול, והוא דן את אמו והילד שבידה כדי להרגם, ובאמת אותה שעה היה רבינו הקדוש יושב בארמון שלו ובחיק אשתו של המלך, והילד שהובא לפניו ודן אותו הוא בנו ואינו רבינו הקדוש, ואין המלך ושריו יודעים כלום מכל זה. גם עוד תמצא כמו דעל ידי הצלת משה רע”ה מן הטביעה בנהר שהיתה ע"י בת פרעה שניצולו כל ישראל בעבורו, כי ע"י שטעו וחשבו חכמי פרעה שנטבע ממש, הגידו לפרעה שכבר נטבע מושיען של ישראל, ואין צורך עוד להטביע ילדים, ועי"כ ניצולו כל ישראל, כן עתה עי"ז הנס שנעשה לרבינו הקדוש נתבטלה הגזרה של המילה מעל כל ישראל וכנז"ל, וכמו שהצלת משה רע”ה היה בטעות שהטעתה אותם אמו להניחו בתיבה של גמי, שאין נראה דבר חוצץ בינו לבין המים, מפני שהגמי גדל במים. ולכך טעו בזה החכמה שעשתה שחשבו שנטבע במים, כן עתה ההצלה היתה ע"י חכמה שנתחכמה להחליפו בילד שאינו מהול, הרי נעשה לרבינו הקדוש דוגמה למה שנעשה למשה רע”ה בנס ההצלה שלו, כי רבינו הקדוש הוא מבחינת משה רע”ה, וכמ"ש רבינו האר"י זלה"ה:

הליכי את הילד והניקיהו לי. ארז"ל בגמרא נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה, הליכי הא שליכי, והנה בודאי היא דברה בלשון מצרי, ואמרה בלשון מצרי הא שליכי, והתורה רמזה הא שליכי במלת היליכי, וצריך להבין מה היתה כונתה בדבר זה שאמרה בפירוש הא שליכי, דכיון דאינו שלה איך תאמר לה הא שליכי, ומאי ס"ד לומר כן. ונ"ל בס"ד, היתה כונתה לומר אע"פ שאת נכריה ואין הילד הזה שליכי, אני אבקש ממך שתתנהגי עמו ברחמנות גדולה בזמן היניקה כאלו הוא שליכי ממש, שתתנהגי עמו כמנהג האם עם בנה ממש, ולא כמנהג מנקת נכריה שמנקת בשכר, נמצא היא כונתה לומר הא שליכי, היינו שתתנהגי עמו ברחמנות כאלו הוא שליכי, ובאמת כן היה שהוא שלה ואינה נכריה ממנו, ועל זה ארז"ל נתנבאה ולא ידעה, דאין כאן כאלו אלא הוא באמת בן שלה. ואמרתי דוגמא ודמיון לזה, מעשה שהיה שהובאה בספר אוצר פתגמים סי' רל"ז, והוא כי בבית הכנסת של עמי ארצות לא ידעו מה לקרות פרשת המפטיר ביום שמחת תורה, כי החכם שלהם המנהיג אותם לא בא באותו היום לבית הכנסת, והיו עושים סדר וקריאת התורה כפי מה שרואין רשום בספר המחזור של התפלה שבידם, וראו שכתוב במחזור של פרשת המפטיר ביום שמחת תורה קורין כדאתמול, וחשבו שיש פרשה בתורה שמתחלת במלת כדאתמול, ויחפשו בתורה ולא מצאו ולא ראו פרשה שמתחלת במלת כדאתמול, וסוף דבר אחר עמל וטורח שיגעו לחפש בפרשיות ולא מצאו, אמר אחד מהם כיון דהדבר הזה ספק אצלינו ולא ידענו הפרשה המתחלת במילת כדאתמול, טוב שנקרא הפרשה של המפטיר כמו שקרינו אתמול, וכן עשו. ואחר התפלה הלכו אצל החכם שלהם, ושאלו אותו היכן כתובה פרשה זו המתחלת במלת כדאתמול, אמר להם לא יש פרשה מתחלת כדאתמול, וכונת הסידור לומר שיקראו כמו שקראו אתמול, ונמצא כי הם קלעו אל המטרה שקראו כפי כונת המחזור שכונתו לומר שיקראו פרשת המפטיר שקראו ביום אתמול, ע"כ:

וכן הענין כאן, היא אמרה לאמו הא שליכי, וכונתה לומר יהיה נחשב אצליך כאלו הוא שליכי, שתתנהגי עמו כמנהג האם עם בנה ממש, ונמצא כי בדבריה אלה קלעה אל המטרה שבאמת הוא בנה ממש, וכמו אותו האיש שאמר נקרא כמו שקרינו יום אתמול שבזה קלע אל המטרה לעשות כפי כונת הכתוב במחזור, כי המחזור ג"כ אומר כך שיקראו כמו שקראו יום אתמול:

ותקח האשה את הילד ותנקהו (שמות ב:ט). נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש רז"ל שקודם שבאה אמו החזירתו בתיה על כל נשי מצרים שהיו נמצאים שם כדי להניקו, והיו שפתותיו הקדושים סגורות זעג"ז, ולא קבל לפתוח אותם לינק, ובודאי ראשי הדדין של המצריות שהיו מלאים חלב נגעו בשפתי קודש שלו, כי ודאי היו דוחקין המצריות ראשי דדיהם בשפתו כדי להכניסם, ולא יכלו להריק חלב בפי הצדיק, ועכ"פ ודאי נתלכלכו ראשי שפתיו בחלב שלהם, ואמו הבינה מדעתה דבר זה, על כן כשלקחה אותו להניקו לא הניקתו אלא אחר הניקוי שנקתה שפתיו ורחצה אותם במים, ואח"כ הכניסה דדיה לפיו וינק, ולז"א ותקח האשה את הילד ותנקהו, קרי בה ותנקהו בדגש, והנו"ן בנקוד פתח, והקו"ף בנקוד צר"י ר"ל נקתה אותו תחלה, ואח"כ הניקה אותו:

ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו (שמות ב:י). הדבר יפלא מי הכריחה לקרותו בשם זה על שם המשכתו מן המים דראוי להסתיר הדבר הזה ולהעלימו, ולא תתן פתחון פה להלשין, ובפרט כי שם זה קראתו בבית אביה, דאביה ג"כ קורא אותו בשם זה, ובודאי יהיה להם הרגשה בדבר. ונ"ל בס"ד, גם זה בהשגחתו יתברך שיהיה נקרא בשם זה, ועכ"ז נסמית עין שכלם ואינם מרגישים בדבר, ואח"ז כשבא משה רע”ה לגאול את ישראל היה פרעה ושריו מעיהם מתחתכים איך היינו קורין אותו בשם זה ולא הרגשנו בדבר, דהיה להם להרגיש ולומר זה הוא המושיע את ישראל שראו החרטמים שנפל למים, שאח"כ נמשך ועלה ונמסר בידנו וגדל בביתינו, ולא הרגשנו להרגו, ובזה ידעו הכל כי השי"ת בעל היכולת ומשיב חכמים אחור, ודעתם יסכל שעשאם כבהמות ממש, שאין להם הרגשה של כלום:

עוד נראה דבר הכתוב מפלאות מעשיו יתברך, כי היא קראתו משה שהוא ר"ל מושה אחרים, דהיינו מוציא את ישראל ומושה אותם מארץ מצרים, אך ותאמר לעיני הרואין פירוש וטעם לשם זה הוא, כי מן המים משיתהו, דקאי עליו, ובאמת זה הפירוש הוא הפך הפשט של משמעות השם שלו, כי שמו מורה שמושה אחרים, א"כ הוא הוא מושיען של ישראל באמת, שמושה אותם ממצרים, והוא הגואל את ישראל:

ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג:א). נ"ל בס"ד כי נצוח המלחמה הוא בשלשה סוגים, והסוג הראשון היה בזמן משה רע”ה שהיה מלך על ישראל ונלחם עם כמה אויבים, דמלבד מה שעשה במצרים בכח פיו, וגם מה שעשה בעמלק שהיה עומד בתפלה וכפיו פרושות השמים, וגבר ישראל שהיו העמלקים נופלים, עוד עשה בפיו מלחמה, עם סיחון ועוג שהפילם ע"י תפלתו, וכן עשה יעקב אע"ה קודם ממנו באמורי, כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ותרגומו בצלותי ובעותי, וכן הוא משה ידבר והאלהים יעננו בקול, ונודע בזה אצל כל האומות שכוחו בפיו, וכמ"ש רז"ל ששלחו מואב לשאול מן מדיין, מושיעם של ישראל נתגדל אצלכם במה כוחו, והשיבו להם כוחו בפיו נמצא הוא הנהיג את ישראל בכח הדבור בלבד, משה ידבר והאלהים יעננו בקול, אח"כ נתחדש נצחון לישראל ע"י גבורת היד בחרב וחנית ורומח, שהיו המלכים מנהיגים את ישראל במלחמות ע"י גבורת הידים בכלי זיין. והנה נודע מה שזכה משה רע”ה להיות רועה את ישראל באופן הנז', הוא מפני שהיה רועה צאן יתרו חמיו באמונה, וכמ"ש רז"ל שנים היו רועים את ישראל משה ודוד, ובדקם הקב"ה בתחלה בצאן של בשר ודם, וראה שהם רועים נאמנים, אמר כדאין הם לרעות את צאני אלו ישראל, דכתיב בהם ואתנה צאני צאן מרעיתי, וז"ש ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו, ר"ל בשביל שהיה רועה צאן יתרו באמונה, זכה להיות מנהיג את הצאן הידוע אלו ישראל, שנקראו בשם צאן של הקב"ה, אחר המדבר כלומר אחר הדבור שבפיו נלחם מלחמות שלהם, משה ידבר והאלהים יעננו בקול:

נמצא מלחמה דאיש באיש וממלכה בממלכה, תחלתה היתה אצל ישראל בפה דוקא, וסופה נעשית בידים, אבל מלחמת האדם עם יצר הרע הנה זאת היא תלויה בפה תמיד, שהאדם בתורה שלומד בפיו ובתפלה שמתפלל בפיו הוא נלחם עם היצר הרע ונוצח אותו, ואין למלחמה זו שייכות בידים, ועל כן אם ישראל נזהרין בקדושת הפה לנצח בו את יצר הרע, אז זוכין שתחזור עטרה ליושנה, שגם מלחמה דאיש באיש וממלכה בממלכה תהיה בפה דוקא, וכמ"ש ותגזר אומר ויקם לך, אך אין הפה נוצח בתורה ותפלה אא"כ יהיה נקי וטהור מדברים אסורים, שאם יטנפהו האדם בדברים אסורים, לא יעשה שום מלחמה, כי דומה לקני השריפה שזורקין כדורים למרחוק על האוייבים, שאם הם מקולקלים אין יכולין לזרוק כלום:

ולכן ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, כי האדם נלחם עם כוחות היצר והקליפות להוציא מהם נ"ק אשר שבו אותם מן ברית המעור ע"י קרי, וכל כוחו במלחמה זו הוא ע"י כלי זיין שלו, שהוא הפה שלו שזורק בקליפות חיצים ואבנים מפיו, כדי להרגם ולהוציא בלעם מהם, ואם הכלי זיין מקולקל לא יעשה כלום, וישאר הנצוץ שבו ביד הקליפה שמחזקת בו, על כן אם ישראל נמהרים בפה תחזור עטרה ליושנה, שיהיו נוצחים בפה ואין צריכין לידים, ולכך ברית הלשון מכוון כנגד ברית המעור, לומר שהלשון יתקן ברית המעור. ובזה פירש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה רמז הכתוב ותשא בריתי עלי פיך ודפח"ח:

ולכן ישראל במצרים (שנזהרו) [נזהרים בפה] שלא לטנף לשונם, וגם כי אחד מן השבחים ששבחום רז"ל שם הוא שלא שינו לשונם, לכך הצליחו לעשות בירור נ"ק השייכים לברית קודש, באותם ק"ל שנים שהיה להם שעבוד ועינוי בהם בחומר ובלבנים, ולכן תיקון הברית מסוגל יותר בימים אלו של שובבים, שהם בששה פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים, כי רובם מדברים בשעבוד מצרים וגאולת ישראל משם, שכל זה היה בשביל הבירור נ"ק השייכים לברית קודש, וסופם מדבר בתורה ומשפטיה, להודיע דלא סגי לאדם בתענית בלבד למרר חייו, אלא צריך שירבה בעסק התורה, ובששה שבועות יש מ"ב יום כנגד שם בן מ"ב, של אנא בכח המסוגל לבירור נ"ק:

ונ"ל בס"ד, לכן חלים ימי השובבים בחודש טבת שמזלו גדי, בהפוך אתוואן הוא גיד, לרמוז על תיקון הגיד. גם גדי עולה טוב, והיסוד נקרא טוב, וסוף השובבים בשבט, שהוא אותיות שֶׁבֶט, שהם וא"ו דוגמת שֶׁבֶט שהוא היסוד הנקרא שֶׁבֶט, וימי השובבים שהם ששה שבועות תוציא מהם ששה ימי שבת, ישארו ימי החול ל"ו יום, שבהם יהיה הבירור, כי בשבת אין בירור אוכל מתוך פסולת, ולז"א מי חכם וישמור אלה, הם ל"ו יום הנז' כמנין אלה, ויתבוננו חסדי ה', כי ל"ו יום ול"ו לילה הם מספר ע"ב כמנין חסד. והנה שלמה הע"ה במשלי כ"ג אמר, הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת, רמז בזה כיון שנכנס חודש טבת הביאה למוסר לבך, כי מלות אלה עולה מספרם טבת:

ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים. ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך וכו' (שמות ג:יא-יב). הדקדוקים ידועים במקרא הזה, ואין צורך לפרוט אותם, ונ"ל בס"ד בישובם, ונקדים תחלה לתרץ קושיא אחת שיש להתפלאת על שר מצרים ופרעה ועמו, איך חשבו לאבד את זרע ישראל, הן מה שגזר על המילדות להמית הנולדים הן מה שגזר להשליך ליאור, הן מה שהיה שוחט ק"ן ילדים בבוקר וק"ן בערב, הן מה שהיו משקעים אותם בבנין, הן מה שדימו לכלותם ע"י קושי העינוי, דבשלמא מה שהיו מעבידים אותם יאמרו כך גזר השי"ת בברית בין הבתרים ועבדום וענו אותם, אבל ענין איבוד נפשות שלהם איך חשבו לעשות, ואיך עלה על לבם דבר זה, וכי עולם של הפקר הוא ואם פרעה ועמו היו פראים וחשבו מה שא"א להיות, איך השר של מצרים טעה בכך, ומה ישיב לפני הקב"ה בעת שישפוט אותו על הדבר הרע הזה, וכי עולם של הפקר מצא ח"ו, והלא ודאי יודע הוא דאית דין ואית דיין, והשופט כל הארץ יעשה משפט. ותרצתי על זה כי השר של מצרים חשב לזייף דברי הגזרה של ברית בין הבתרים שהיתה בעל פה שגזר הקב"ה ועבדום וענו אותם, וחשב להחליף אות ע' באות א', כי כן מתחלף באותיות אחה"ע, ואיכא דקרי לעייני"ן אלפי"ן, וכדאיתא בגמרא שיש קורין לעייני"ן אלפי"ן, ולכך חשב לקרות הגזרה ואבדום במקום ועבדום, ולכן חשב שיש לו רשות לאבד, אך באמת הבל יפצה פיהו, דאזלינן עיקר בתר כתיבה, ובעת שאמר השי"ת לאברהם אע"ה דברים אלו של ועבדום וענו אותם נכתבו בשמים למעלה, ונכתבו ועבדום באות עי"ן, וגם מפיו יתברך יצאו באות עי"ן, ומה לנו לחוש על הקורא לעייני"ן אלפי"ן שקורא בטעות:

וגם עוד יש טעם אחר לסתור טעותו של השר שחשב להניח אות א' במקום אות ע', והוא כי טעם העבדות והעינוי במצרים אצל פרעה שהוא התנין הגדול היה, כדי שיטהרו ישראל מזוהמת הנחש שהטיל באדם וחוה, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל באורך בפרשה זו, ורצה הקב"ה לנקותם מזוהמת הנחש כדי שיהיו יכולים לקבל התורה ולדבר עמהם פנים בפנים, וידוע כי מחמת זוהמת הנחש נעשה לאדם הראשון כתונת עור במקום כתונת אור, שנתחלף אות א' באות ע', ולכן נטהרו מזוהמת הנחש על ידי עבדות ועינוי שהם באות עי"ן, כי אות ע' הוא נטרקון עבדות, ולכך גזר עליהם ועבדום וענו אותם. על כן בשלמא בעבדום באות עי"ן יש טעם מספיק לגזרה זו, שבאה להם מחמת ע' של עור שנעשה במקום א', אבל אם הגזרה היא ואבדום באל"ף מה טעם יש בזה. גם עוד יש טעם אחר לגזרת ועבדום באות ע', מפני כי עין במלואו הוא ק"ל, להורות שנגזר עליהם עבדות בעי"ן בשביל לברר ולתקן נ"ק שיצאו מן אדם הראשון בק"ל שנה שפירש מאשתו, ששם נקבצו ונאספו במצרים, כמ"ש רבינו ז"ל ע"פ והקול נשמע בית פרעה, ק"ל כתיב, ונשמע מלשון אסיפה וקבוץ כמו וישמע שאול את העם, ולפ"ז יש טעם לגזרה של עבדות שהיא באות עי"ן, אבל ואבדום באות אל"ף מה יש בזה טעם, על כן מחשבתו של השר להניח אות א' במקום ע' בגזרת ועבדום, הרי היא בטלה ומבוטלת מחמת הני טעמי תריצי שאמרנו בס"ד:

ובזה יובן בס"ד, הן רבים עתה עם הארץ והשבתם אותם מסבלותם, דברים אלו אומר אותם מכח השר שלו שהוא שם הדברים בפיו, ואע"פ שהוא אינו מבין, ור"ל הן רבים עתה עם הארץ שעדיין לא יש להם ס"ת שלא נתנה תורה, וא"כ הם קורין נוסח הגזרה בע"פ, והקורא בע"פ יש קורא לעייני"ן אלפי"ן, שהוא קורא ואבדום שצריך לאבדם ג"כ, ואיך והשבתם אותם מסבלותם שרוצין לבטל הגזרה גם של עבדות שהיא באות עי"ן:

ובזה יובן בס"ד הטעם שכתוב במכת הארבה ויכס את עין הארץ, וכן כתיב ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ, והיינו כי מכה זו לקה בה בעבור שחשב לעקור אות עי"ן ולהניח אות א' במקומו כדי לאבדם ולכך בא הארבה ברבוי עצום עד שכיסה את עין הארץ מדה כנגד מדה, שהוא רצה לכסות את אות עי"ן של ועבדום, ולכן הוא נתפחד מן מכה זו יותר משאר מכות, דכתיב ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי רק את המות הזה, והיינו מפני שידע מן השר שלו דמכה זו באה עליו, בשביל שחשב לאבדם, ולכך היה ירא שמא יתאבד הוא לגמרי במכה זו ותכלה אותו:

ובזה יובן בס"ד הטעם שמכה זו באה עליהם ע"י משה רע”ה ולא ע"י אהרן, דכתיב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך, ועוד בזה יובן נמי הטעם שהיתה הגאולה על ידו שהוא יוציא בלעו של פרעה, כי א"א שיהיו נגאלים עד שמשה רע”ה הוציא בלעו מפיו. ונקדים מ"ש הגאון ר' העשל ז"ל, בספר אוהב ישראל, בלקוטים על מגילת אסתר דף ק' ע"ג, שהביא שם מעשה שהיה בזמן רבינו שרירה גאון ז"ל, שהיה בימיו עשיר אחד מופלג והיה לו ספר תורה שהיה כתב ידו של אדונינו עזרא הסופר זיע"א, ולאותו עשיר היה שני בנים, ולאחר פטירתו היה מחלוקת גדולה בין הבנים היורשים, מחמת שכל אחד היה רוצה ליקח הס"ת הנ"ז, והציעו טענותיהם לפני יודעי דת ודין, ויצא הפסק דין שיניחו כנגד הספר תורה סך עצום, והחלוקה תהיה ע"פ בגורל, ומי שיזכה ע"פ הגורל בהס"ת שייך לו הס"ת הזה, והפילו גורל בניהם, וזכה האחד בס"ת הנז' ושמח שמחה גדולה מאד, והיה בעיניו כמוצא שלל רב, והשני נצטער הרבה אע"פ שלקח כנגדו כסף וזהב הרבה ע"פ הגורל, עכ"ז אינו שוה לו מגודל תשוקתו לס"ת הזה, והיה שם בעיר ההיא מומר ר"ל, ובראותו כל זאת חרה אפו על היורש הזה שאיבד הון רב בעד ס"ת אחד, ועשה ברשע להחליף את מלבושיו שלא יכירוהו והלך לבית הכנסת אשר שם היה מונח הס"ת הזה שהיה מוכן לקרות בו בציבור בשבת, ונחבא שם עד הערב, וכאשר הלכו כל האנשים וסגרו את בית הכנסת, לקח המומר את הס"ת הנז' מנרתיקו, ומצאו פתוח לפניו בפרשת משפטים (כי היה זה בשבת של פרשת משפטים) ומצא שם פסוק ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך וכו', ועשה אותו רשע ברשעתו זיוף שמחק את העי"ן מן ועבדתם וכתב אל"ף במקומו, ופסל הס"ת בחרוף וגידוף, ודבר זה לא נודע לאדם, ואח"כ (למחר) כאשר פתחו הס"ת לקרות בו בשבת בציבור, מצאו שיש בו טעות זו, והיורש ההוא שנפל ס"ת זה בגורלו היה לו צער גדול בזה, ומרוב הצער והדאגה נפל למשכב, כי אמר אע"פ שיכולין לתקן הטעות הזה אבל לא יהיה נקרא ס"ת של עזרא הסופר ע"ה, ובא אליו אביו בחלום הלילה ליל מוצאי שבת ההוא, וסיפר לו כל המאורע, כי המומר פלוני עשה זאת, וכבר קבל משפטו שבא מלאך וניקר את העין של המומר, והנה היא תחת השלחן אשר עליו עומד הס"ת הנז' בארון הקודש, שכך נגזר משפטו בבית דין של מעלה עין תחת עין, דהוא לקח אות עי"ן מן הס"ת הקדוש לכך ינקרו עין שלו, וצוהו שילך ויראה תחת השלחן וימצא שם העין של אותו המומר, גם אמר לו אביו עוד כי הס"ת לא יצטרך לתיקון, כי כן יצא הפסק דין מבית דין של מעלה, אשר עזרא הסופר ע"ה בעצמו שכתב הס"ת הזה בקדושה הוא יתקן את הס"ת, וכן היה כאחר אמר אביו שראו את הס"ת ההוא מתוקן, וכתב בו אות העי"ן בתיבת ועבדתם, כשאר אותיות הס"ת בשוה ע"כ המעשה ע"ש:

והנה ידוע דעיניהם של פרעה ומצרים היתה מן הארת מ"י דשם אלהים שיש בהם מ"ח צרופים, ועל שם זה נקראו בני חם, וא"א שיהיו ישראל נגאלין ויוצאין מתחת ידם אא"כ יבא משה רע”ה שיש לו שייכות בהארות אלו, וינקר את עיניהם שיסלק הארה זו שהיתה מאירה להם בעינים, דלכן כל אור קרושה שבקליפה נקרא עין שלה שהיא הולכת לאורו כאדם ההולך לאור עיניו, ועל זה פרשתי בס"ד חרדה של פרעה ואמר למשה רע”ה לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההולכים, דרך שאלה הוא שואל ממנו אם הולכים אלו הארות של מי כי הם כפולים בפשוט ובמילוי, ובזה פרשתי וחמשים עלו בני ישראל חמשים כתיב, קאי על אותיות מ"י הנז' שהיא היתה עין שלהם, ועקר אותה משה רע”ה והוציאה מהם, ולפי המעשה הנז"ל בס"ת של אדונינו עזרא הסופר שגזרו בבית דין של מעלה על המומר, הוא ניקר אות עי"ן מן הס"ת ניקרו את עיניו, וכן כאן פרעה ניקר עין של ישראל הם ילדים הקטנים בשחיטתם ק"ן בבוקר וק"ן בערב, וגם השליך אותם בנהר, ינקרו את עיניו שיסתלקו ממנו האורות של מ"י ומ"י בשם אלהים שהיו מאירים לו כעין האדם:

אך מי הוא שראוי להיות ניקור העין של פרעה ועמו על ידו, הנה כמו שנאמר במעשה הנז' שגזרו בבית דין של מעלה, כי אדונינו עזרא הסופר שכתב הס"ת, ובא המומר הזה והסיר אות העי"ן, הוא עצמו יתקן את אות העי"ן, כן צריך להיות כאן, כי משה רע”ה שעתיד לכתוב בתורה ועבדום באות עי"ן, וזה פרעה רצה להסיר העי"ן ולהניח במקומה אות א' הוא יתקן הדבר שיגאל את ישראל, ועי"כ ינקר עי"ן של פרעה שהיא הארה של מ"י, גם עוד הוא שעתיד לכתוב בס"ת שלו ועבדום בעי"ן, וזה פרעה חשב להניח אות א' הפך ממה שעתיד לכתוב משה רע”ה שבזה חשב לאבדם הוא יביא עליו מכת הארבה בידו, ובנטיית מטהו שהיא כנגד הקלמוס שלו, ולכך הוא היה הגואל שניקר עין של פרעה, והיא הביא בידו מכת הארבה עונש לפרעה בעבור זאת, ולכך כתוב בארבה ויכס את עין כל הארץ, כי הוא היה עונש לפרעה על אשר חטא באות עי"ן של ועבדתם להניח במקומו אות אל"ף:

ועוד יש טעם אחר שראוי להיות משה רע”ה הוא מתקנא קנאת אות עי"ן של ועבדום, שרצה פרעה להניח במקומו אות א' כדי לאבדם, והיינו כי אמרנו לעיל טעם שנגזר עליהם ועבדום באות עי"ן בשביל שזאת העבודה היה נצרכת להם כדי לנקותם מזוהמת הנחש שדבקה בהם מחמת שינוי אות א' של אור שנעשה במקומו אות עי"ן של עור, אמנם ידוע כי משה רע”ה תיקן ע"י תורתו וחסידותו וקדושתו אות ע' של עור ועשאו אור כמ"ש רבינו ז"ל בספר הלקוטים במאמר רז"ל, דאמרו בתורתו של רבי מצאו כתוב כתנות אור, והיינו הכונה שבתורתו תיקן את עי"ן של עור ועשאו אור ע"ש, ובזה פרשתי בס"ד הטעם דכתיב בפרשת כי תשא וירא אהרן וכל בני ישראל והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו, וכתיב עוד שם וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה וכו', ועשו זה לו מן השמים להורות כי הוא תיקן אות עי"ן של עור ועשאו אור, ולכן בדין הוא שהוא יתקנא קנאת אות ע' של ועבדום, שרצה פרעה ושרו לקלקל בו להחליפו כדי להרע לישראל, כי כיון שהוא עשה חליפין של תיקון באות זה הוא יתקנא ויעניש למי שעשה חליפין של קלקול באות זה:

והנה ידוע כי אותיות מ"י דשם אלהים הם סוד הבל, ומי שמקבל הארה מהם יש לו כח בפיו לעשות פעולות בפיו, אבל אותיות אל"ה דשם אלהים הם סוד מעשה, ומי שיש לו הארה מהם הוא יכול לעשות פעולות במעשה דוקא ואינו יכול לעשות בפיו כלום, מה שאין כן מי שיש לו הארה וכח מן הארת אותיות מ"י יש לו כח גם במעשה אם ירצה. ובזה פרשתי הכתוב מ"ש משה רע”ה להשי"ת לא איש דברים אנכי, בלשון תימה קאמר, וכי לא איש דברים אנכי, בחינת פה ששם הדבור שיונק אני מן אותיות מ"י דשם אלהים ואין לי שייכות במעשה, ואיך תשלחני אל פרעה להכותו במעשה, והשיב לו הקב"ה מי שם פה לא וכו', הלא אנכי ה' וכמו שנתתי לך כח בפה אתן לך כח במעשה:

וז"ש מי אנכי כי אלך אל פרעה לנקר עיניו, וגם עוד אוציא את ישראל ממצרים ע"י עשר מכות שהם במעשה, כי לפי כוחי ואחיזתי אין לי שייכות במעשה, והשיב לו הקב"ה כי אהיה עמך, וכיון דאני עמך אתן לך כח אפילו בדבר שאינו שלך, ועוד כי באמת וזה לך האות ה' אות כלומר מי שיש לו אחיזה וכח באותיות מ"י, יש לו כח גם מן אותיות אל"ה, מפני כי אותיות מ"י הם עליונות מן אל"ה, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים, ולז"ח וזה לך ה' אות, ר"ל כל חמשה אותיות של אלהים שהם אותיות של הבל, ואותיות של מעשה, ורמז לו עוד בדבר זה שא"ל וזה לך האות על אות עי"ן של ועבדום, שחשב פרעה להחליפו באות א' כדי לאבדם, ואתה שתקנת אות זה של עי"ן בעור שעשית בו חלופין של תיקון, ראוי שאתה תתקנא ותעניש את פרעה שחשב לעשות בעי"ן חליפין של קלקול במלת ועבדום, ועל כן אנכי שלחתיך מפני כי אתה ראוי לשליחות זו יותר מאחרים: