ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ובניו ולזקני ישראל. ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת (ויקרא ט:א-ב). יש במקראות האלה כמה דקדוקים שהביאם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל, הא' למה קרא לזקני ישראל מאחר שלא דבר עמהם כלום, ועוד מ"ש לאהרן קח לך עגל וכו' והקרב לפני ה', דהול"ל הקרב לפני ה' עגל בן בקר לחטאת ועגל וכבש לעולה, ולא לימא קח לך, דאיך יקריב אם לא יקח לו בהמות אלו, ועוד מ"ש ואל בני ישראל תדבר לאמר, תיבת לאמר נראה לשון יתר, דאינו לאמר לאחרים. ונ"ל בס"ד, דבא ללמד את ישראל משפט הקרבנות בכל עת, הן חטאות הן אשמות הן עולות ושלמים, שצריך בעל הקרבן לקרוא בפיו שם של הקרבן על אותה הבהמה, שיקדיש בפיו זו הבהמה לעולה, וזו לשלמים, וכן בכולהו. ובזאת האמירה שהוא מזכיר עליה שם הקרבן תתקדש אותה בהמה, ויהיה חלק לבעל הקרבן בעסק ההקרבה של אותה בהמה, יען כי ההקרבה משעת שחיטה ואילך הכל נעשה על ידי הכהן, ואין מגע יד לבעל הקרבן בהקרבה כלל, אמנם ע"י הזכרת שם הקרבן שהוא מזכיר בפיו על הבהמה, ומקדש אותה בפיו יהיה לו חלק ושותפות בגוף ההקרבה, שעוסק בה הכהן:

ולכן אמר לאהרן ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וכו', כלומר קחו שעיר עזים ותאמרו עליו בלקיחתו שם חטאת. שיאמרו בפיהם שהוא קרבן חטאת שמקדישים אותו לשם חטאת, ולז"א ואל בני ישראל תדבר לאמר, כלומר תדבר על לקיחה שיהיה להם אמירה וזכירה בפירוש בפה, והיינו לאמר בפה שזה הלקיחה היא לשם חטאת:

וכדי שיבינו דעתו שרוצה מהם להיות להם אמירה של שם הקרבן בפירוש על הבהמה, ולא סגי להו בלקיחה והובאה בסתם, לכך כאשר הביא את אהרן וצוהו על לקיחה שיקח לעצמו, וגם שצוהו לדבר לבני ישראל על לקיחה שלהם, הביא את זקני ישראל והעמידם שם, בעת שהוא מצוה את בני אהרן הציווים האלה, בשביל קרבנות עצמו ובשביל קרבנות בני ישראל, כדי שמתוך דבריו יבינו מטרת כונתו, בצווי זה של קרבנות ישראל מה היא, ואז יהיו זקני ישראל שהם הממונים של ישראל, והם הלוקחים את קרבנות שלהם ומביאים אותם יודעים איך לעשות בלקיחתם:

והענין הוא כדמיון מעשה שהיה, שהובאה בספר שער בת רבים, על פסוק לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים, בנער אחד בן כפר שלא נמצא שם בשום זמן אדם מלמד תינוקית מאבותם ואבות אבותם. והביאו את הנער לעיר גדולה שיש בה מלמדי תנוקות רבים, כדי ללמדו ספר, וישב לפני המלמד ללמדו תחלה אלפ”א בית”א הרשומים על הלוח ויראה לו המלמד באצבעו על אות א', ויאמר לנער הרם קולך ואמור אל"ף, והנער היה תם מאד, כי בן כפר היה, ולא ראה ולא שמע עדיין סדר לימוד התנוקות בבית רבן וחשב שהמלמד רוצה ממנו שיאמר בפיו כל הדברים האלו שאמר המלמד, ולכן גם הוא ענה אחריו וצפצף דברים אלו הרם קולך ואמור אל"ף וישתק המלמד ואמר לנער אין אתה צריך לומר אלא אל"ף בלבד, והנער ג"כ ענה אחריו ואמר אין אתה צריך לומר אלא אל"ף בלבד. חזר המלמד ואמר לנער אמור בי"ת יג"כ ענה אחריו אמור בי"ת, והמלמד ראה שאין לדבר סוף מאחר שאין הנער מבין כונת המלמד וחושב שרוצה ממנו לומר כל הדברים האלה כמו שהן אז הוכרח המלמד להביא תינוק מבני העיר שהוא מבין כונת המלמד המלמדו, ואמר לו בפני הנער התם ההוא הרם קולך ואמור אל"ף, ואז התינוק הרים קונו ואמר אל"ף, וחזר ואמר לו אמור בי"ת ואמר בי"ת, ואמר לו אמור גימ"ל ואמר גימ"ל, ואז הבין הנער הכפרי התם את מטרת כונת המלמד מה רוצה, וידע כי מה שאמר לו הרם קולך הוא צווי לנער להרים קולו, ומה שאמר לו אמור אל"ף הכונה שרוצה ממנו לומר בפיו אל"ף וכן עזה"ד בכולם, ע"כ המעשה:

וכן הענין כאן דחשש משה רע”ה כשיאמר אהרן לזקנים קחו שעיר עזים לחטאת יחשבו שהוא מצוה אותם ליקח שעיר עזים. ומה שאמר לחטאת אין זה בכלל הצווי, אלא ר"ל קחו שעיר עזים כדי שיהיה קרב חטאת שבאומרו לחטאת אינו מצוה אותם בזה כלום, אלא רק הוא ידיעה בעלמא שמודיע אותם, שזה השעיר עזים יהיה קרב חטאת, וכן נמי בציווי השני שהוא לעולם וכאשר מפורש בכונת המלמד שאמר לנער הרם קולך ואמור אל"ף, שאין רוצה ממנו לומר אלא אל"ף, ומ"ש הרם קולך הוא ידיעה בעלמא שמודיע שירים קולו, ולכך העמיד הזקנים בעת שהוא מצוה את אהרן בקרבנות שיביא בעבור עצמו, כדי שישמעו הזקנים מה שאומר לו קח לך עגל בן בקר לחטאת וכו' והקרב לפני ה', ועל זה ודאי יתקשו בעצמם, דהול"ל הקרב לפני ה' עגל בן בקר לחטאת ולא יצטרך לומר לו קח לך, ומחמת קושיא זו מוכרח שיבינו מדעתם לפרש הצווי הזה, שהוא מצוהו שיקח העגל בן בקר לשם חטאת, דהיינו שיאמר בפיו בפירוש זה חטאת, הוא כלל הצווי הוא, ואין נותן לו ידיעה שמודיעו שזה הקרבן יהיה קרב חטאת, והכי קאמר ליה קח לך עגל בן בקר לחטאת, דהיינו מעת קיחה שלו שתקחהו תזכיר עליו שם חטאת, ואז ממילא יבינו שבקרבנות של ישראל צריך לעשות כך, שיהיו קוראין עליהם שם הקרבן על הבהמה משעת קיחה שלה, ולכן מה שא"ל בצווי השני אל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לעולה, [למאי הוצרך לאמר]. הכונה הוא ג"כ כך לומר להם משעה שתקחו השעיר תקחו אותו על שם עולה, ואז גם הזקנים שהם אפטרופסים של ישראל ומביאים קרבנות אלו שלהם, כך יעשו להזכיר שם הקרבן על הבהמה משעת קיחה, ונמצא דהביא את זקני ישראל בשעה שהוא מצוה את אהרן, כדי שיבינו מן הצווי שמצוה את אהרן מטרת כונתו בצווי השייך להם, והוא ממש כדמיון המעשה הנז' שנתחכם המלמד להביא תינוק שהוא בן עיר, ויאמר לו הרם קולך ואמור אל"ף, כדי שהנער בן הכפר יבין מזה מטרת כונתו של המלמד מה שרוצה ממנו לומר בפיו:

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ויקרא ט:ו). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש משפט צדק אות קמ"ה בשם יד הקטנה ז"ל, שגם בגלות הארוך והחשך הגדול הזה אל יחשוב האדם שאין השי"ת משגיח עלינו, אלא באמת גם בגלות המר הזה משגיח עלינו, ורק בימי קדם היה השגחתו יתברך בגלוי לעיני כל, והיתה בשידוד מערכת הטבעיי, ועכשיו בעוה"ר אין אנחנו ראויים לנסים גלויים אלא הנסים נעשים בדרכים הטבעיים, שאין ההשגחה ניכרת בפעולה, וזהו ענין הסתר פנים דכתיב והסתרתי פני מהם, וז"ש הנה זה עומד אחר כתלינו, ירצה שבגלות עומד אחר כתלינו, כי מידינו היתה זאת המחיצה, כי מה שהיה מקודם משגיח מן החלונות, ר"ל בדמיון פתיחה של חלונות אשר הנראה ג"כ רואה את הרואה אותו, כלומר עושה לנו נסים גלויים שניכר שהם באים ע"י השגחתו, כי אינם בהתלבשות הטבע, הנה בעתה מציץ מן החרכים, כמי שרואה את חבירו דרך סדקי הכותל, אשר לרואה הכל שוה שרואה כל המקום כולו לפניו, אבל להנראה יש חילוק גדול, שאינו רואה ואינו יודע שיש משגיח עליו, מה שאין כן אם משגיחין עליו בלי הפסק מחיצה, ההשגחה ניכרת לו ולאחרים עכ"ד. נמצא אופן ההשגחה תלוי בצדקתם של ישראל, שאם כולם צדיקים תהיה השגחה בדרכים של נס, שניכר לעיני הכל השגחתו יתברך עליהם, וכל דבר שהוא בנס יש בו כבוד ש"ש, ואם לאו, תהיה בדרכים טבעיים שיתלו הרואין בטבע ובמנהגו של עולם, ולז"א זה הדבר אשר צוה אתכם תעשו, ר"ל תקיימו מצותיו כאשר צוה אתכם, ואז וירא אליכם כבוד ה', שתהיה השגחתו עליכם בדרכים נסיים שניכרת לעיני הכל, שבזה יהיה כבוד ה' לפני הכל. אי נמי זה הדבר אשר צוה ה' לעשות, בקרבן בהמה משעת שחיטה עד שעת זריקה, תעשו אותו בעצמכם, דהיינו שתציירו כל הנעשה בבהמה כאלו נעשה בגוף שלכם, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש פרשת ויקרא, אז בזה תהיו רצויים לפני השי"ת, וירא אליכם כבוד ה':

ועוד נ"ל בס"ד, דידוע שיש בעלי כשוף מהפכים עצמם לבהמות, וכך היו עושים העמלקים שהיו מהפכין עצמם לבהמות במלחמה כדי שינצלו, כתב רבינו בעל הטורים ז"ל דלכך צוה השי"ת להרוג בעמלקים, גם את הבהמות, דלפי"ד אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שהיו מכשפים ומהפכין עצמן לבהמות למען ינצלו, ולכך צוה להרוג גם הבהמות. וכתב בספר חסידים דאותם המהפכין עצמן לבהמות בכשוף, אע"פ שכל הגוף מתהפך גלגל העין לא תתהפך ע"ש, ואיתא בגמרא דבכורות אלו המומין בבהמה לפוסלה להקרבה, וחד מנייהו גלגל העין הדומה לשל אדם הוי מום ופסול לקרבן ע"ש, ובזה פירש הגאון רבי העשל ז"ל, ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני, ויאמר שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן למען זבוח לה' אלהיך, כי שמואל הוכיחו מה קול הצאן, והלא חייבים אתם להרוג גם את הצאן מטעם דעמלקים ע"י כשוף מהפכים עצמן לבהמות, ועל זה השיב לו אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה', וכיון דלקחו אותם הבהמות לקרבן ודאי בדקו אותם שלא יהיה בהם מום, ואם היה בבהמות אלו עמלקים שהפכו עצמן לצאן, היה דבר זה, ניכר מן העין שלהם כי היה צריך לבדקם, שלא יהיו עיניהם דומות לשל אדם, וכיון דבדקום ולא חזו בהאי סימנא ש"מ צאן ממש הם, עכ"ד:

והנה ידוע כי בת עין אשר ממנה תהיה הראיה האדם נבנית מן נ"ח אורות, בסוד ונח מצא חן בעיני ה', והם מספר כבוד ה', ואמרתי בס"ד טעם נכון על אשר בת עין של האדם נבנית מן נ"ח אורות, שהם מספר כבוד ה', והוא מפני כי על הקרבן שהוא בהמה יש לגמגם, אולי אלו בני אדם הם שנהפכו לבהמה ע"י כשוף וכנז"ל, לכך עשה הקב"ה נס סגליי שכל האברים יכולים להפכם חוץ מן גלגל העין, שאין שליטה עליו בכשוף להפכו, ולכן קרבן בהמה נבדק בגלגול העין, שאם הוא אדם ונהפך צריך שהיה דומה לשל אדם, כי זה א"א להתהפך, ונמצא בגלגל העין שעשה הקב"ה נס זה שלא יהיו יכולים להפכו בכשוף ניכר כבוד ה', ולכן נבנה מן נ"ח אורות שעולים מספר כבוד ה'. ובזה יובן זה הדבר של הקרבת הקרבנות אשר צוה ה' תעשו, שתגישו הקרבנות להקרבה, אך צריכין בדיקה תחלה, והיינו שירא אליכם כבוד ה', תבדקים בבת עין שבה ניכר כבוד ה' ע"י הנס הנז':

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י:ג). צריך להבין אומרו תרתי מילי אקדש ואכבד, דנראה המכוון הוא אחד, כיון דיקדש יכבד וכיון דיכבד יקדש. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש מהרי"ק ז"ל בתולדות יצחק בפרשה זו וז"ל, מצינו י"ב אשות שנפלו בדרך נס מאת ה בזמנים חלוקים, ששה מהם היו לקבלת הקרבנות דרך רצוי וששה מהם היו דרך נקמה, והנה הששה שהם דרך רצוי המה, הא' היא האש דפרשה זו, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה וכו'. והב' לגדעון דכתיב וגדעון בא ויעש גדי עזים, ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור. והג' האש שירדה בימי מנוח כשנגלה המלאך לאשתו דכתיב ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה', וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה, ותחלה קראו צור ואחר שנתקבל הקרבן קראו מזבח. והד' לדוד שקנה המקום בגרן ארונה היבוסי, וכתיב ויבן שם מזבח לה' ויעל עולות ושלמים ויקרא אל ה' ויענהו באש מן השמים על מזבח העולה. והה' לשלמה כאשר נשלם הבנין של בהמ"ק, דכתיב ויהי ככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מן השמים ותאכל את העולה ואת השלמים וכבוד ה' מלא את הבית. והששי לאליהו זכור לטוב, שאמר ענני ה' ענני וירדה אש מן השמים שנאמר ותפול אש ה' ותאכל את העולה ואת העצים, וכל אלו הששה הם דרך רצוי:

ואלו הששה שהם דרך נקמה: הא' אש ששרפה נדב ואביהו, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. והב' בתבערה דכתיב ותבער אש ה'. והג' במחלוקת קרח, דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש. והד' בענין איוב שנאמר אש אלהים נפלה מן השמים. והחמשית והששית על ידי אליהו זכור לטוב, פעם אחת ירדה אש מן השמים ושרפה לשר החמשים וחמשיו, ועוד פעם שנית כתיב ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמישיו, עכ"ל ע"ש:

והנה הראשונה כל הששה שהם דרך רצוי, היתה ביום ר"ח ניסן, וכן הראשונה של הששה שהם דרך נקמה ג"כ היתה בר"ח ניסן, ולכן כנגד הראשונה של נקמה שהיתה בו ביום אמר בקרובי אקדש, וקאי על האש ששרפה נדב ואביהוא, ועל פני כל העם אכבד קאי על האש שירדה על המזבח ותאכל את העולה שזו היתה על פני כל העם, שהכל ראו וירונו ויפלו על פניהם והואיל שהוא מדבר עתה בענין נדב ואביהוא, נקיט לזו ברישא וכונתו, לומר אל תדאג על הדבר כי של רצוי באה על ידך, ושל נקמה על יד בניך:

יין ושכר אל תשת (ויקרא י:ט). איתא במדרש יין ושכר אל תשת, הה"ד אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במשרים, וי"ל מה שייכות לפסוק זה כאן, ומה נתקשה המדרש בפסוק שבא ליישבו בפסוק זה. ונ"ל בס"ד כי רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביאר פשט הכתוב דהכי קאמר, אל תרא יין כי יתאדם בגופך יותר מן אדמימות שלו כי יהיה בגופך דם ויבריא אותך, על כן תרצה להרבות בשתייתו, לא כן, אלא תדע אם האדם יתן בכוס אחד עינו, שלא ישתה יותר מכוס אחד זה טוב, כי זה המעט יתהלך למשרים שירד מעילא לתתא, דהיינו מן הפה לבטן, ולא יעקש דרכיו לחזור לאחור מן הבטן למוח ויבלבל מוחו של אדם וישכרהו, כי בכוס אחד שהיא שיעור מועט אין בו כח לעלות למוח, אלא ישאר בבטן, ושם יעשה פועל טוב בגוף האדם, אבל אם ישתה יותר מכוס אחד יעקם דרכיו אחר שירד לבטן לעלות למוח לבלבלי, והוא כמאמר החכם ששאלו אותו למה אתה שונא את היין, ויאמר מפני שבגד בשליחותו, אני שלחתיו לבטן והוא עלה לראש, אך שיעור כוס אחד זה יתהלך למשרים עכ"ד. והנה כאן הוקשה למדרש בכתוב שאמר יין ושכר אל תשת, שדרשו רז"ל מלת שכר בא ללמד שלא נאסר אלא יין המשכר, דהיינו ששתה שיעור המשכר, אבל שיעור מועט לית לן בה, וקשיא ליה אם היין נמאס ולא נבחר לפני ה', ראוי לדחותו לגמרי אפילו שיעור מועט, ולזה הביא פסוק הנז' דקאמר אם ישתה כוס אחד הוא טוב, דאינו בוגד אלא יתהלך למשרים, דנמצא המעט שלו הוא טוב ולכך לא נדחה לגמרי, ורק שיעור הרבה המשכר זה נדחה, אבל מיעוט הוא יפה וטוב:

כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו (ויקרא יא:ג). עיין להגאון חיד"א ז"ל בנחל קדומים, מה שהביא רמז בזה בשם רבינו אפרים ז"ל, ומה שרמז הוא ז"ל ע"ש. ונ"ל בס"ד כי סימן טהרה דשתי פרסות רומז לישראל שנמשלו לצאן ובקר, שהם מחלקים העת והזמן של כל יום ויום, חציו לעבודתו יתברך בתורה ותפלה, וחציו לצורך הגוף, וסימן טהרה דמעלת גרה הוא, כמו שהבהמה לאחר גמר אכילתה חוזרת המאכל לתוך פיה, ואוכלת ולועסת אותו פעם שנית, כן ישראל אחר שעושים בירור היום הזה בסוד אוכל מתוך פסולת, חוזרים ועושים בירור שני באותם הניצוצות עצמן, אשר ביררום לתקן ולבשל אותם, בסוד אוכל מתוך אוכל:

או יובן בס"ד סימן של שתי פרסות, רמז שישראל מחלקים ממונם חלק לצורך הנפש, וחלק לצורך הגוף, ונרמז סימן ברגל, כי הממון יתייחס לרגלים, כמ"ש רז"ל ע"פ היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וסימן דמעלה גרה רמז למעשר שיתיוחם לפה, דדרשו רז"ל בפיך זו צדקה, והמעשר הוא כפול, שמוציאין מעשר ללוי, וחוזר הלוי ותורם ממנו לכהן, דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וכו'. והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר:

כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא:מב). נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש המקובלים ז"ל כל אדם שהוא להוט אחר אכילה מרובה, ולא תשבע בטני ורודף לאכול מן הבא בידו, אע"פ שהוא מאכל אסור וטמא, הרי זה מסטרא דעשו שאמר הלעטני נא מן האדום האדום הזה, שהלך אחר מלוי כריסו, ובקש למלאת בטנו, וכ"כ חביב בעיניו מלוי כריסו, עד שמכר הבכורה היקרה בנזיד עדשים, ובקש שילעטה, כהלעטת הגמל, ועל זה אמר כל הולך על גחון:

ואומרו כל הולך על ארבע, יתבאר ע"פ מ"ש באו"ף דהגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל בקש את אנשי העיר ווילנא לבל יקראיהו לאסיפה, כי אם רק בענות תקנה חדשה, והנה פעם אחת החליטו דבר מנהיגי עיר ווילנא ליסד תקנה, כי עניי חוץ בל יבואו העירה להיות למשא על הקהל, ויתאספו יחד וישלחו דבר אל הגאון רבינו אליהו ז"ל, לאמר יואל נא רבינו לבא אל האסיפה המיועדת לנו, כי רצונינו לתקן תקנה חדשה ויבא ויהי כשמעו את דבר התקנה רגז עליהם, ויאמר הלא מכבר אמרתי אליכם אל תקראו אותי כי אם בעשות תקנה חדשה, וענו אותו מנהיגי העיר. רבינו, והלא זאת תקנה חדשה היא, ואמר להם הגאון זאת תקנה ישנה מכבר מארבע ארצות, ויאמרו לו תקנה זו לא כתובה אצלינו בפנקס בתקנה של ארבע ארצות, ויאמר להם הגאון ארבע ארצות שאמרתי לכם, הם סדום ועמורה אדמה וצבוים, ע"כ:

וכונת הגאון לומר דאלו הערים נהפכו בעבור תקנה שעשו אצלם שלא תכנס רגל אורחים עוברי דרכים אצלם, ולכך נהפכו דכתיב כמהפכת סדום ועמורה אדמה וצבוים אשר הפך ה' באפו ובחמתו, וכמ"ש רז"ל בגמרא דסנהדרין דף ק"ט, על פסוק איוב פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל, שזה נאמר על סדום שאמרו למה לנו עוברי דרכים שאין באים עלינו אלא לחסרינו מממונינו, בואו נשכח רגל מארצינו. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב במשלי, תחת שלש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת, והיינו כי דור המבול שנחרבה הארץ בעונם היה בעבור ג' עבירות חמורות שהיו בידם, דכתיב מלאה הארץ חמס מפניהם, ואיתא במדרש רבא א"ר לוי חמס זה ע"ז, חמס זה ג"ע, חמס זה שפיכות דמים. ויליף להו מקראי ע"ש, וז"ק תחת שלש זה דור המבול שהיה בידם שלש עבירות חמורות, רגזה ארץ שנשחתה הארץ בעבורם, ותחת ארבע אלו ארבע ערים שהם סדום ועמורה אדמה וצבוים שחטאו בהשבתת עוברי דרכים, לא תוכל שאת אותם, אלא נהפכה עליהם וכילתה אותם, ובא הכתוב לעורר לבבות בני אדם שיזהרו וישמרו מללכת בדרכם, שלא יקרה להם כאשר קרה את אלו בעבור זאת:

ובזה מובן בס"ד כאן רמז הכתוב כל הולך על גחון למלאת בטנו מזיני בישי שהוא מסטרא של אותו שאמר הלעטני נא, וכל הולך על ארבע שמתנהג מנהג ארבע ערים שהם סדום ועמורה אדמה וצבוים, דחטאם הוא עד כל מרבה רגלים, מלת עד הוא ר"ל סילוק והסרה כמו עד היום האמור בהספד יאשיהו הע"ה, וכן הוא נמי בלשון הגמרא, כלומר סילק ודחה והעביר כל אדם המרבה רגלים שלו שם, וכמ"ש על סדום הנשכחים מני רגל, ועוד נמי מי שהוא מנאף ומזריע לבטלה, וזהו לכל השרץ השורך על הארץ בזנות וניאוף, כל אלו שקץ הם לכם, ותתרחקו מהם ותתקדשו בקדושתו יתברך:

כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדום אני ולא תטמאו את נפשותכם בכל השרץ הרומש על הארץ. כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים והייתם קדושים כי קדוש אני (ויקרא יא:מד-מה). י"ל על אומרו קדושה פעמים. ונ"ל בס"ד, בהקדים מעשה באחד חכם צדיק וחסיד גדול, שהיה לו בן יחיד והיה מתנהג בדרכי אביו בצדקות וחסידות ופרישות, ויהי היום נשבה הבן במדינה אחת רחוקה אשר כל יושביה רעים וחטאים, ותרבותם רעה רצוח וגנוב ונאוף, זוללים וסואבי יין ומשחקים בקוביא, זה עסקם כל ימיהם, וכל מדות רעות שבעולם נמצאים בהם, ואין בהם עושי טוב אין גם אחד, ונשאר בנו שבוי שם עשר שנים. ואחר עשר שנים הצליחה יד אביו לפדותו בממון הרבה, והוציאו משם והביאו לביתו, והיה האב דואג בלבו וחושב דודאי יצא הבן לתרבות רעה, בהיותו דר עשר שנים בתוך רעים וחטאים אלה, דודאי נתלמד לעשות ממעשיהם הרעים ונעשה בעל מדות רעות. והנה אחר שבא הבן לבית אביו, הסתכל הרב במעשים של הבן ומדותיו ומנהגו, וירא שאין בו חסרונות וכוס מדה רעה לא נמצא בו, אמנם גם מעלות של מדות טובות שהיה נוהג בהם בבית אביו קודם שנשבה לא נמצא בו. ויאמר החסיד לבנו ראה בני, הגם שאני שמח בך ואוהב אותך על אשר אין בך חסרונות אשר חשבתי עליך, מחמת ישיבתך עשר שנים בתוך אנשים רעים וחטאים, עכ"ז אין שמחתי שלימה, יען כי אין בך מן המעלות מאומה, ואני פזרתי עליך ממון רב להביאך, כדי שאתכבד בך בהיות שמי נקרא עליך, שיאמרו העולם פ' אביו של פ', ואין הבן מתייחס לאביו הצדיק בקריאת שמו עליו, אא"כ יהיה הבן דומה לאביו הצדיק בדרכיו ומדותיו, כי מעשה אבות יעשו בנים, ובזה יתכבד האב בקריאת שמו על שם בנו, ועל כן אע"פ שבעבור שאתה מושלל מן החסרונות, כדאי אתה לאהבה שאהיה אוהב אותך, עכ"ז אין אני שמח בך אא"כ תהיה שלם במעלות הנמצאים בי, וכאשר היית אתה נוהג בהם קודם שנשביתה:

וכן הענין כאן, הנה ישראל כשגלו למצרים שהיתה ערות הארץ, וכל יושביה רעים וחטאים מאד, ופדאם הקב"ה משם, הנה היו כדאים לאהבה שיאהב אותם הקב"ה בשביל שלא נמצא אצלם מן החסרונות שיש למצריים בתועבות הגדולות, אע"פ שאין בהם המעלית של קדושת האבות והשבטים שבטי יה, אך עכ"ז אין ראויים שיהיה הקב"ה מכנה אלהותו עליהם, להיות נקרא אלהי ישראל, אא"כ יהיו שלמים במעלות שהיו אצל האבות והשבטים, ולכן צוה אותם בלשון כפול והתקדשתם בענין סור מרע, והייתם קדושים בענין ועשה טוב:

וז"ש והתקדשתם והייתם קרושים כי קדוש אני, ולא תטמאו את נפשותכם בכל השרץ הרומש על הארץ, פירוש במידות רעות הנולדים ומתהווים מן חומר העכור של הארץ, שהיו המצריים היושבים במצרים בערות הארץ טמאים בטומאה זו, ועל הבדלתם מטומאה אשר [אמר] להם, והתקדשתם, דזה קאי על העדר חסרונות, והוא ענין סור מרע, אמנם לא אך בהפרשה והבדלה הזאת מן הטומאה תהיו כדאים שאכנה אלהותי עליכם שאהיה נקרא אלהי ישראל, אא"כ והייתם קדושים בקדושה אחרת יותר, שהיא שלימות המעלות של ועשה טוב, ועל זה אמר כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים שהיתה ארץ טמאה, כונתי הוא להיות לכם לאלהים כלומר לכנות אלהותי עליכם, ולכן לא יספיק לזה התקדשות שיהיה לכם רק מצד הבדלה והפרשה שיהיה לכם מטומאת מצרים, שהוא ענין סור מרע בלבד, אלא והייתם קדושים עוד קדושה יותר, מענין ועשה טוב כי קדוש אני, ולא אכנה אלהותי אלא על קדושה שלימה שהיא בענין סור מרע, ובענין ועשה טוב:

נמצא שלימות ישראל תלויה בשתי קדושות, אחת בענין סור מרע, ואחת בענין ועשה טוב. ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה יציאות השבת שתים שהן ארבע בחוץ, ושתים שהן ארבע בפנים, דידוע ישראל בהיותם צדיקים נקראים בשם שבת, ולכן אמר הקב"ה לשבת ישראל יהיו בן זוגך, ויציאתם מן הגלות על ידי קיום שתים תיבות שהוא צווי סור מרע, שהוא שני תיבות, ויש בהם ארבע אותיות, כי וא"ו של סור אינו יוצא במבטא, ומ"ם של מרע היא שמוש, נמצא נשארו ד' אותיות, וזה הצווי הוא על הרע שהוא בחוץ, כי הקליפה היא מבחוץ. ועוד שתים שהן ארבע בפנים, כלומר שתים תיבות של ועשה טוב, שג"כ יש בהם ארבע אותיות, דאות ה"א של ועשה אין יוצא במבטא, ואות וא"ו של טוב ג"כ אינו יוצא במבטא, ונשארו ד' אותיות, וזה הצווי על הטוב שהוא בפנים: