שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך (דברים טז:יח). נ"ל בס"ד, ידוע כי התורה נקראת שער, ולכן התחילה בפסוק בראשית ברא אלהים שהוא ר"ת בבא, שהוא תרגום של שער, וידוע כי החושב על דברי תורה שאין בהם אלא פשוטם הרי זה מחריב עולם, שבזה נמצא כמה דברים של תורה הם שיחה בטילה ח"ו, והרי זה מקולל בדברי הזוה"ק בקללות נמרצות, אלא בודאי אנחנו בית ישראל אמונתינו חזקה שדברי התורה כולה הם מלבוש וגנוז בתוכם כמה וכמה דברים נסתרים, וכמה וכמה הלכות מרובות, וכל פסוק מפסוקי התורה עשאו הקב"ה אוצר גדול שבו מונח וגנוז כמה וכמה עניינים עד אין קץ, ועל זה אמר דוד הע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך, לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ועל כן העוסק בתורה צריך שיהיה יגיע להפשיט המלבוש החיצון שהוא אמור ע"ד המשל ולהוציא מתוכו את הנמשל היקר בכמה אלפים אופנים, ועוד צריך להזהר כשיעמיק בתורה להוציא מתוך דבריה הלכות מרובות באופנים שונים שלא יהיה נמצא בדבריה דברים שהם סותרים זא"ז, אלא כל הדברים יהיו סומכין זא"ז ועומדים בדרך ישר, דעל כן קבל משה רע”ה מסיני שצריך לכתוב ספר התורה בשרטוט, כי השרטוט הוא מישר הכתיבה של הס"ת שיהיו בדרך ישר להורות שכל דברי התורה צריך שיהיו עומדין בטעמן בדרך ישר שלא יהיה דבר זה נגדיי לדבר אחר, ולא יהיו דבריה אחד למעלה ואחד למטה אלא יהיו כולם בטעם ישר המיישר את הדברים כולם זע"ז, כמ"ש ועפעפך יישרו נגדיך:

ובזה יובן רמז הכתוב כאן שופטים ושוטרים תתן לך, והיינו שופטים בהפוך אתוואן פושטים, ותיבת שוטרים בהפוך אתוואן שורטים, כלומר תתן בתורה הנקראת שער טעמים שהם פושטים המלבוש החיצון של דבריה, ומוציאים ומגלים הפנימי שלה, ועוד מצוהו שתעשו בה טעמים שהם שורטים את הדברים. כלומר מיישרים את הדברים שלה שיהיו עומדים זע"ז בדרך ישר, שלא ימצא בהם סתירה זה לזה, והשרטוט הוא מורה על הישרות כדאמרן, וזה תעשה ותתן בכל שעריך, דהיינו בכל דבריה מן בראשית עד לעיני כל ישראל, ובכל פסוקי נביאים וכתובים שגם הם נקראו שערים, כי כל תורה שבכתב נקראת שער להכנס בו לתורה שבע"פ:

או יובן בס"ד שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך הכונה כי בגוף האדם יש איברים שים בהם שערים פתוחים שהם עינים ואזנים ופה וראש הגויה, ואלו האברים שיש בהם שערים היצר הרע מתגרה בהם, ונלחם שם עם גוף האדם יותר משאר מקומות שבגוף. ולכן צריך האדם לתת עליהם שופטים ושוטרים שהם כוחות המוח וכוחות הלב לשפוט אותם על כל המעשים אשר יוצאים ונולדים מהם, ובזה יבין תוקף העון אשר חטא בו על ידם ועד היכן מגיע ומה הוא מדרגת הרע שלו, ואלו השופטים והשוטרים שהם כחות המוח והלב לא יהיו שופטים את האברים האלה שיש בהם שערים בלבד אלא גם את העם הם שאר אברים שבגוף ישפטו אותם משפט צדק:

ועוד נ"ל בס"ד, שופטים ושוטרים קאי על אותיות שם הוי"ה ושם אדנ"י, כי אותיות שם הוי"ה הם בחינת התפארת שנקרא משפט, וכמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב משפט עמודא דאמצעיתא, ולכן אותיות שם הוי"ה שה"ס התפארת נקראים בשם שופטים, אבל אותיות שם אדנ"י נקראים בשם שוטרים, כי הדין נעשה ע"י אותיות שם אדנ"י, וכנז' בסוד עשר מכות של מצרים, וכן הוא בקבלת ארבע מיתות ב"ד שהאדם מקבל אותם עליו בכל לילה, ולכך אותיות שם הוי"ה נקראים בשם שוטרים, כי הם הפועלים את הדין בעונש דחוטא, וידוע כי תורה שבכתב היא בחינת שם הוי"ה ב"ה, ותורה שבע"פ היא בחינת שם אדנ"י, ולכן לפי האמור נמצא שופטים קאי על תורה שבכתב, ושוטרים קאי על תורה שבע"פ:

והנה נודע כי שלשה אברים יש באדם שהם כלי שרת של התורה ומיוחדים לה יותר משאר אברים, והם העין היא כלי שרת של תורה שבכתב שצריך ללמדם ע"י ראית עיניו, כי קי"ל דברים שבכתב א"א רשאי לאומרם על פה, והאוזן היא כלי שרת לתורה שבע"פ דקי"ל דברים שבע"פ א"א רשאי ללמדם מתוך הכתב, אלא תשמע אותם בעל פה, ומה שהתירו בסוף חכמי המשנה לכתוב תורה שבע"פ היינו משום ששלטה שכחה, ואם לא היו המשניות כתובים היו נשכחים, וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, אבל באמת עיקר הדין שלהם צורך לשמעם באוזן ולא ילמדום בראות עינים בתורה שבכתב, ועוד יש מקום אבר אחד שהוא כלי שרת לתורה, והוא הפה, כי בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ צריך להוציאם בפה ולא ילמוד בלחישת הלב דוקא, וכמ"ש רז"ל ע"פ כי חיים הם למוצאיהם דרשו רז"ל למוציאהם בפה:

ולכן שלשה מקומות אלו הם עלולים לחטא ולמכשול כי היצר הרע מתקנא ומתגרה בהם, מפני שהם כלים לשמוש התורה שבה תהיה הכנעתו וביטולו, ועל כן הוא משתדל לקלקל העין ולטמאם במראות אסורות, וכן מקלקל האוזן בשמע שוא ודברים אסורים, ומקלקל הפה בדברים אסורים של שקר ולשה"ר וליצנות וחנופה ונבלות ושבועת שוא וכיוצא, לכן ברא הקב"ה לשלשה אברים אלו שערים ודלתות, והיינו עפעפיים בעינים, ואליה באוזן, ושפתים בפה, כדי שיהיה האדם סוגר אותם בדברים האסורים ופותח אותם בדברים המותרים ובלימוד תורה ותפלה, כי זה הכלל כל מקום שהוא צריך לשמירה יותר עושין לו שערים ודלתות:

ובזה יובן שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, כלומר תורה שבכתב שהיא בחינת אותיות שם הוי"ה שנקראים שופטים כאמור לעיל, ותורה שבע"פ שהיא בחינת אותיות שם אדני שנקראים שוטרים כנז"ל, תתן לך בכל שעריך, ר"ל בכל אבר שיש בו שערים שהם העין והאוזן והפה כדאמרן, מה שאין כן דעת הקראים שאינם מאמינים בתורה שבע"פ שהיא באוזן, וא"ת מה אני ומה חיי שאוכל להשיג תורה שבע"פ שהיא עמוקה ורחבה מני ים, לז"א אשר ה' אלהיך נותן לך כל זה, ואם אין אתה יכול להשיג אותה לא היה נותנה לך, ובודאי הוא היודע ועד שאתה יכול להשיגה וראוי לה ולכך נתנה לך, (ולכך לא נתנה רק לאנשים יחידים פרטיים שהם כללות העם), ולכך אין פיטור לכללות העם המתעצלים בלימוד התורה בטענות של הבל אלו, באומרם אין אנחנו ראויים ללמוד תורה שבע"פ ואין לנו יכולת להשגתה, כי כיון שהקב"ה נתנה לכללות כל השבטים הוא יודע שיכולים להשיגה וראויים לה, ועל כן שפטו בבית דין של מעלה את העם הם המון העם המתרשלים בעסק התורה משפט צדק שאין להם שום טענה לפטור עצמם:

לא תטה משפט (דברים טז:יט). אחר שצוה הכתוב שיתן שופטים ושוטרים על עצמו מיניה וביה שמוחו ולבו הם ישפטו את מעשיו, צוהו שיהיה מודה במשפט אמת ולא יהיה קרוב אצל עצמו לדון דין עצמו לזכות במקום שראוי להיות לחובה, ולז"א לא תטה משפט, ר"ל לא תטה משפט של עצמך מחובה לזכות, דידוע מצד טבעו של אדם אינו רואה נגעי עצמו והוא מזכה עצמו שלא כדין, ובזה הוא מפסיד ונופל, מה שאין כן אם אפילו רואה טעם להצדיק עצמו אינו סומך עליו אלא יהיה מורה לחייב עצמו הרי זה נשכר להיות נפטר מבית דין של מעלה, שימצאו לו טעם של זכות לפטרו, צא ולמד מדוד הע"ה ושאול הע"ה, כי שאול כשהוכיחו שמואל הע"ה על ענין עמלק, השיב תשובה רפויה לזכות עצמו ולא הועיל כלום, אלא נתחייב מלמעלה, אבל דוד הע"ה אע"פ שבאמת היה בידו טענות חזקות ובריאות לזכות עצמו, הן בענין ב"ש והן בענין אוריה, הנה כשבא נתן הע"ה להוכיחו על שתיהן, לא טען אותם לזכות עצמו אלא תכף ומיד השיב חטאתי לה', ולכך נשכר שתכף ומיד א"ל נתן הע"ה בדבר ה' גם ה' העביר חטאתך, ולכן מצוהו לא תטה משפט של עצמך מחובה לזכות אלא תהיה מודה בחובתך, ועוד מצוהו לא תכיר פנים, דהיינו לא תכיר את מעשים שלך מה שנראה נגד הפנים, אלא תכיר את הנולד מהם, כי יש מעשים נראים לפנים שהם קלים מאד ואין בהם רע כ"כ, אך באמת הם קשים ומרים מצד הנולד מהם אח"ז, וכמ"ש רז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד:

ואמר עוד ולא תקח שחד, דהיינו ש' חד, כי יצר עולה מספר ש', ואע"ג דגם יצר הטוב נקרא יצר, הנה כאן קאי על יצר הרע, יען כי כתיב שחד בלא וא"ו וקרינן שוחד בוא"ו, נמצא הקריאה היא שו חד, כי יצר הרע הוא שוא, ושורש שוא הוא ב' אותיות ש"ו בלבד, וידוע שהאדם א"א לדחות את יצר הרע ממנו לגמרי מכל וכל, כי הוא צריך לו בעבור קיום המצות, כי מצוה ראשונה שהיא מצות פריה ורביה א"א להתקיים אלא על ידי כח התאוה שתתעורר בגוף האדם, ואין כח התאוה מתעורר וגובר באדם אלא ע"י יצר הרע, וכן קנאת סופרים תרבה חכמה, ונמצא בעבור לימוד התורה צריך להיות לאדם קנאה וחמדה ואלו אינם באים אלא מן היצר הרע, וכן כיוצא בזה, ועל כן א"א לדחות האדם את היצר הרע לסלקו ולגרשו מלבו לגמרי, כיון שהוא צריך לו בעבור קיום פועל הטוב בעולם הזה להשתמש בו, אלא צריך שלא ישתמש ביצר שהוא חד וחזק מאד מפני שאפשר מחמת תוקף החדוד שלו יתגבר עליו ביותר לעשות לו תאוה לעבירה, וכן קנאה וחמדה בענין חטא ועבירה ובזה ירשעהו לעשותו רשע גמור, אלא ישתמש לצורך קיום פועל הטוב ביצר רך כדי שיהיה יצרו מסור בידו וכחומר ביד היוצר, כן יהיה היצר מסור ביד האדם, ולז"א ולא תקח שוחד, קרי ביה ש"ו חד, דהיינו יצר שהוא חד ותקיף, אלא קח לך יצר רך כדי שתהיה אתה מושל בו ולא יבא למשוך אותך לדברים שהם חטא ועבירה, ואל תאמר חכם אני ולא יוכל לי היצר הרע, ואע"פ שהוא חד אינו יכול לעמוד נגדי להבאני לידי עבירה, זה אינו, כי השוחד ר"ל יצר שהוא חד ותקיף יעוור עיני חכמים בחלקות לשונו כי ע"י שיגביר אש התאוה בלב האדם יעוור עיניו לחשוב את ענין העבירה הוא דבר המותר, ויסלף דברי צדיקים אלו דברים המוצדקים של יצר הטוב:

ועוד נ"ל בס"ד, שהתפארת משפיע למלכות העומדת כנגדו בקומה שלימה בי"ס שבה, אך ע"י העונות תהיה חסירה מן הי"ס ולכך קומתה קצרה, וצריך שיטה אור התפארת כדי להשפיע לה, וידוע שהתפארת נקרא משפט, ולז"א לא תטה משפט, ר"ל לא תחטא שעי"כ תתמעט קומת המלכות, ויצטרך המשפט שהוא התפארת להטות כדי להשפיע, ולא תכיר פנים רמז להארת הפנים ותכיר מלשון ויתנכר אליהם, כלומר לא תחטא, שבזה מתגברת הארת הפנים, אלא תשאר הארה והשפעה של התפארת במלכות תמיד בבחינת הפנים ולא תהיה הארה זו של הפנים בנכריה, ולא תקח שחד קרי בה שי"ן חד, והיינו שכתב רבינו זלה"ה בעץ חיים שער מ"ן ומ"ד פרק ט"ו משם התיקונים, כי בינה ומלכות שניהם נקראים שי"ן ע"ש והם שני ההי"ן דשמא קדישא, וצריך למשוך שפע והארה משניהם, וגם צריך להעלות מ"ן לשניהם לצורך זווג תחתון ולצורך זווג עליון, ולז"א לא תקח ש' חד, כלומר לצורך חד ש' אלא תקח מ"ן לצורך שני ש' שהם בינה ומלכות ה"א ראשונה וה"א אחרונה דכל חד מנייהו נקראת ש'. אי נמי אומרו לא תקח ש' חד רמז לשני שיני"ן של התפילין דראש להמשיך שפע משניהם, ולא תקח שי"ן חד דוקא:

צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ (דברים טז:כ). י"ל בענין הכפל שכפל ב"פ צדק צדק. ועוד אומרו תרדוף משמע שתרדפהו לדחותו ולבטלו, כמו ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו, וכן הוא לשון רדיפה ברוב המקומות, ולאו משמע כ"כ ענין רדיפה על התחברות ודבקות, אלא הוא ענין נגדיות, ועוד קשה סגי לומר למען תירש את הארץ, וממילא משמע שיחיה. ונ"ל בס"ד, דודאי האדם צריך שיהיה דבק באמת וצדק ויתרחק מן השקר והכזב. אמנם יזדמן לפעמים כמו שצריך להתרחק מן השקר וכזב, כן צריך שיתרחק מן האמת, כמ"ש רז"ל משנין מפני דרכי השלום, ודבר זה שאמרו לשקר מפני דרכי השלום, לא בתורת נתינת רשות אתמר, אלא בתורת חובה אתמר, דילפי רבנן להאי מלתא ממ"ש רחמנא לאברהם אע"ה למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, ששינה מפני דרכי השלום לומר שאמרה על עצמה ואני זקנתי, ובאמת היא אמרה על אברהם ע"ה ואדוני זקן, ויש כאן שאלה מעיקרא למה הגיד לו מה שאמרה על הזקנה כדי שיצטרך לשנות, אמנם נראה הודיעו זה כדי ללמדינו שלא יאמר אדם חסיד אני ושונא את השקר ואיני מדבר אלא רק אמת וצדק, לכן לא אשקר אפילו בשביל דרכי השלום, לכך שינה הקב"ה בדבר שלא היה צורך לאומרו מעיקרא ללמדינו שחייב האדם לשנות מפני דרכי השלום לעת הצורך ואם לא ישנה משום חסידות ה"ז חסיד שוטה ואיסורא קעביד אם לא ישנה:

ואציע לפני הקורא מעשה שהובאה בהעתון הנקרא גן שעשועים והוא משל נאה בענין הזה של מניעת השקר לעת הצורך הגדול, והוא: אשר קרא לאיש צעיר לימים ושמו גואל, בליל ראש השנה בשבתו על מטתו ויפשט בגדיו מעליו לעלות על משכבו לתת שינה לעיניו, וידבר עם לבו, הוי עולם מלא חנף ומרמה, מלא הוא נוכלים ובני בליעל אשר בלב ולב ידברו, רבים חללים הפיל השקר ועצומים כל הרוגיו, כגן עדן היתה הארץ הלזו לפנינו, לולא שרש השקר עמוק עמוק בלבינו, קללת אלהים רובצת על כל השומרים אורחותיו, ובלב מלא זעם על מנהגי תבל ותהפוכותיה נפל על משכבו ואחז בשמיכה לכסותה על פניו, ואחר שעצם עיניו ראה בשינתו יצור קטן עומד ממולו ומביט עליו כמו בשחוק לצון בעיניו הנוצצות, ויקרא גואל בלטשו עיניו לו מי אתה, ויען היצור הקטן ויאמר אני השקר, וגואל ישב על משכבו ויקרא באף ובחמה ובקצף גדול, ויאמר להיצור ההוא קרב עד הנה ואדבר בך משפטים, ארצץ את גלגלתך ואנתחך לנתחים, ולצדקה תחשב לי פעולתי זאת להציל רבבות אלפי בני אדם מרעתך, ובדברו את הדברים היה חפץ לשלוח ידו לתפוס את היצור והוא נסוג אחור, ויט גואל ידו פעם ושתים, ולדאבון נפשו עלה עמלו בתוהו ויאבד, כי היצור חמק עבר פעם בפעם וימלט עד אשר נלאה גואל וירף מרדוף אחריו:

ויען היצור ויאמר לגואל בלצון לא בנקל יתפש השקר, ועתה מה בצע לך בדמי כי תזיד עלי להרגני, ודע כי תרע לתבל בקבעך נפש מטיבה ואיש חסדה, ותחבל בה חבל נמרץ, ויקרא גואל בשחוק מהול בכעס, האתה הנבזה הוא נקרא לתבל מטיבה ואיש חסדה, ויען היצור אמנם כן הוא, לא אתה ולא כל רעיך בני האדם יחדיו יכונו בלעדי, אמרים אמת אני מגיד לך הפעם אף כי אני הוא השקר, ואני מבטיחך נאמנה כי לא יעבור עליך יום אחד בשלום אם אין פני הולכים אתך, ויען גואל ויאמר ליצור הכי קראו לך שקר כי תציל מפיך דבר אמת, ואנכי כל ימי חיי אבלה בשלום ושמחה בלי ראות פניך. ויאמר היצור טוב הדבר ננסה נא. האמנם לי הצדקה לעזבך לאורך ימים, על כי הנך מהיר חמה ובזדון הרמות ידך עלי להכותני, אך לא אקום ולא אטור ואין חפצי לחלל שמי ולהקרא אכזר, כי לאכזר נחשבתי בעשותי לך כזאת. אך למען נסותך ולמען הורותיך דעת אעזבך יום מחר, ונראה איך יפול דבר ואיך תבלה את היום ההוא, ואתה אל תצעק אלי ואל תקראני לעזרה ברגעי צרה, כי לא אשמע לך, והגם אם בנפשך הוא לא אצא לך לישע, למען יהיה הנסיון שלם ומחר יהיה האות הזה שהוא יום קדוש לאחיך והיה לך לזכרון, ובערב אבא אליך ואשאל את פיך היש לך חפץ בי אם לא:

ונפלאות היו עיני היצור בעיני גואל, כי שנו במראיהן חליפות מרגע לרגע, פעם ירקרקות ופעם אדמדמות, ופעם היה עינן כעין התכלת, והנה היה פלא, פתאום נהפך היצור לאשה זקנה ופניה מלאים קמטים, וברגע התהפך ויהי לילד רך וענוג ופניו מפיקים יופי וחן, ויאמר גואל בלבו מאחר כי זה היצור הוא השקר בעצמו, לא נפלאת היא ההתהפכות הנראין בו, כי כן דרכו של השקר להשתנות ולהתהפך לכמה גוונים כאשר ינשב הרוח, והושיט גואל ידו בחפזה עוד הפעם להכות את היצור, אך החטיא המטרה גם הפעם כי נטה הצדה ולא יכול לנגוע בו לרעה, ולאזני גואל נשמעו הדברים האלה היה שלום ומחר בעת הזאת אבא אליך להתראות אתך פנים ונראה אחרית דבר, ויען גואל ויאמר נראה ואז שמורות עיניו סגרו ויישן:

לגואל לא היה אשה ולא בנים, ורק נמצא בביתו אשה אחת זקנה מבשלת לו כל יום ויום, וירא שאותו היום שהיה ראש השנה בעודו שוכב על מטתו הגישה לו האשה המבשלת צלוחית המים, וכאשר פקח את עיניו, אמרה לו האשה ההיא, הנני מברכת אותך אדוני היקר בחיים ושלוה בעושר וכבוד להשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ובכל לבי אתפלל לה' כי יצליח את מעשי ידיך. ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח ונחיה יחד חיים ארוכים עד עולם. ויען גואל בפתחו את עיניו, מי יתן וימהר היום לבא אשר אפדה ממך לבלתי ראות פניך המלאים קמטים המעוררים געל נפש. ותען הזקנה ותאמר אוי לאזנים שכך שומעות, לא אתן לאיש הזה לחלל כבודי לדבר בי סרה, כי אשה כבודה אנכי, ויען גואל ויאמר אמנם כן הוא, אבל הלא רמיתני, ותאמר לו אם רמיתיך קח לך אחרת במקומי אשר תדע להוקיר אדון כמוך, אשר תחת תתו מתנות לשפחתו בראש השנה כאשר יאתה דבר פיו עתק ויכסה פניה כלימה, ולא ענה גואל אותה דבר ואחז באחד נעליו להשליכו עליה, והמבשלת הבינה מחשבתו ותקדם פני הרעה ותמהר לעזוב החדר, וישמע גואל קול המבשלת מאחורי הדלת אשר דברה בינה לבין עצמה ותאמר יעשה לו כטוב בעיניו מי מלל לי לשמוע מפיו כזאת ביום הקדוש הזה, אין זאת כי הסתתרה רוח בינתו, ויתנחם גואל בלבו ויאמר מה היה לי לבא בריב היום הזה את הזקנה הזאת, אמת הוא כי אין בלבי נח לי ממנה ואין לי חפץ בה אם אמצא אחרת טובה ממנה, על כל פנים לא היה לי להכעיסה תמרורים ביום המועד הזה, ולא היה לי עתה הכרח לגלות האמת אשר בלבי, ובשברון מתנים ובלב נמוג לבש את בגדיו ויזכור קדושת היום, ויסר עצב מלבו וילך לבית התפלה, ובשובו לבית אכל מעט וילך לשחר את פני ריעיו ואוהביו:

ובראשית כל אמר גואל אל לבו אלכה נא לבית דודי ראשונה כי חולה הוא וקרבו ימיו למות ואירש את נכסיו כי אין לו בן, וכן עשה והלך לבית דודו, ובגשתו אל מטת דודו החולה אשר ישב אז על מטת שן, תחת שהיה צריך לומר לו מאד ינעם לי לראותך במצב טוב, הנה תחת זאת אמר ינעם לי לראותך חולה שוכב על ערש דוי והמטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה, ובכליון עינים אני מחכה לרשת עושרך, כי הוא דבר עמו כאשר הוא האמת בלבבו לבלתי יוציא שקר מפיו, ואז דודו בשמעו קללה נמרצת תחת הברכה, ויאמר לו בלי תפונה נכשלת בלשונך יקירי, הבאמת תחכה בכליון עינים למות דודך אשר אהבת נפשו אהבך, ויען גואל ויאמר מי יתן ויסתירך המות בצל כנפיו דודי היקר, ויאנח ויאמר הידעת דודי מצבי כי דרוש לי כסף, ורק רכושך יגאלני מעניי, אמנם אהבתיך דודי, אך הלעולם יחיה גבר, ואם תוסיף לחיות שנה או שנתים אחת היא לך, ובהקדים יום מותך תעשה עמדי חסד ואמת, כה דבר גואל לפני דודו בחפצו לכפר דבריו הראוינים, אך באמת הוא הוסיף לחתות גחלים על ראש דודו, ויקרא דודו בקצף גדול צא מביתי נבל, אל תוסף ראות פני אין לך חלק ונחלה בביתי ולא תקח אגורה אחת, ואתה מהר וצא בטרם אצוה למשרתי ויגרשוך מן גו וישליכוך כנצר נתעב:

והנה גואל יצא החוצה עמד נדהם ולא ידע נפשו וישך בשיניו את שפתיו, פניו חורו, ברכיו פקו, ולבבו חשב להשבר, ויאמר בלבו, הוי מה היה לי ומה ראיתי על ככה לדבר לדודי דברים כמתלהמים האלה, בפחזותי הרסתי את הבניינים אשר בניתי ברוח רעיוני, שנים רבות עמלתי לקנות לב דודי לאהבה, וברגע אחד הרסתי בלי חמלה את הבנין אשר עמלתי בו ימים על שנה, עתה הסכלתי עשה:

ככה דבר גואל בלבו תמרורים ויאמר להכות ראשו בקיר, כי גדל מוסר כליותיו, אך לצערו או לאסונו לא הכהו בקיר כי אם בראש איש עובר עליו אשר לא ראהו בהיותו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו ותקוע בתהום מחשבותיו הנוגות, והאיש הזה העובר חש למכת גלגלת גואל ויאמר שים לבך על דרכך, ויענהו גואל יקחך אופל, ואחר שנשא גואל את עיניו ויביט באיש הזה ראה כי הוא אחד מהנושים בו שחייב לו גואל סך הרבה, ותחת אשר ראוי לומר לזה האיש ינעם לי לראות פניך היום ולברך אותך בשנה החדשה והוא דבר עמו להפך ויאמר לו, פלצות תאחזני ותחתי ארגז לראות פניך, וגם ביום מועד תרדפני ותדרכני מנוחה, והמלוה חשב דבריו אלו למהתלה והתאמץ להראות פנים שוחקים, ויאמר המלוה לגואל ישמח לבי לראותך אוהב מהתלות, וכי תחמוד לצון ביום הקדוש הזה, אין זאת אלא כי לבך טוב עליך ובשורה טובה הקשיבו אזניך, כי רוחך עלז מאד, וכנראה הנך הולך עתה מבית דודך שהוא איש נכבד, ומה שמעת על דבר הירושה כמה בדעתו להוריש לך, ויאמר לו גואל לא יתן לי אפילו אגורה אחת, כי הוא בכעס עליו אשר לא אפשר להיות לו תקנה, והגיד לו סוד לבו על אפו ועל חמתו, ויען האיש המלוה ויאמר לגואל, א"כ שמע את אשר אומר לך, אף כי לא נכון לדבר היום בדברי מסחר וענייני כסף, אך רוח בטני יציקני להודיע לך אם לא תשיב לי את אשר אתה חייב לי במשך שבוע ימים אמסור שטריך בבית המשפט, ועד מתי אחכה לך, קשה כח הסבל, ויאמר גואל באנחה עוד זאת חשך לי אלהים, ויפן ערפו וילך סר וזעף:

ומשם הלך אל האדון אשר יכהן לפניו למלא חובתו לברכו לראש השנה, אך לא מצאו בביתו וישמח מאד על זאת, כי מבלי תפונה היה בא גם אתו בריב בהיות האמת נר לרגליו, והשקר חשך לנתיבתו, על כן יצא בשמחה, ומשם הלך לבית המשודכת שלו לברך אותה והכלה הזאת היתה יתומה אין לה אב ואם ותגדל בבית דודתה, והוא גמר בדעתו לשקול בפלס דבריו ולשום מתג ורסן לפיו, אך רוע מזלו לא הרפה ממנו גם הפעם כי היו דברים בינו לבין דודתה של הכלה, וגם בזה הדאיב לב דודתה בדברים שהם נגדיים לה ונוגעים בשנות חייה כששאלה אותו כמה תשער ימי שני חיי, ויאמר יותר מחמשים שנה, ותרגז מאד על זה, ואז ממילא גם הכלה רגזה ותאמר לו מה זה המריצך לכסות קלון וכלימה פני דודתי היקרה ביום הקדוש הזה, ויאמר מה עשיתי, האם דברו שפתי שקר וכי היא איננה בת חמשים, ותאמר האמנם כן הוא, אך היא יחר לה אם יגידו לה שהיא גדולה בשנים, ויאמר אמצא חן בעיניך אהובתי ואל תחשבי זאת לעון לי, ומדבר לדבר שהיה שח עם הכלה המשודכת הגיד לה כי היא לו רביעית שכבר נשא שלשה נשים ומאס בהם וגירשם והיא לו הרביעית, ותרגז הכלה על דבריו ותאמר צא מעל פני נבל ואל תוסף ראות עוד את פני אחר שגרשת שלשה נשים איך אאמין להיות לך לאשה, אז נבהל גואל על רוע מזלו, איך ברגע אחד שחת אשוריו ויהרוס המגדלים אשר בנה לו ברוח דמיונו, ויצא מן בית משודכתו סר וזעף:

משם שב לביתו בסוף היום, ויתבונן במקרים אשר קרו לו בו ביום ויפול על פניו ויבך בכי גדול הן ממקרה שקרה לו עם המבשלת הזקנה, והן מה שקרה לו עם דודו, והן מה שקרה לו עם המלוה שלו, והן מה שקרה לו עם המשודכת שלו, וירא כי אין תרופה לכל מקרה הרע שקרה לו בו ביום בחשבו לדבר אמת מה שבלבבו שלא יוציא שקר מפיו דברים העצורים בלבבו, ואז התחיל להלל את השקר ויאמת ויצדיק דברי היצור אשר דבר לו ויברכהו. והנה סוף דבר ניעור גואל משנתו ופתח עיניו וירא כי הוא שוכב על מטתו ואור השמש זורח על הארץ, וירא כי המבשלת הזקנה עומדת אצל מטתו למעלה מראשו ובידה צנצנת המים המתוקים, ותאמר לו הנני מברכת אותך אדוני היקר בעושר וכבוד לשנה החדשה ובכל לבי אתפלל אל ה' כי יצליח את מעשי ידיך ונחיה יחד חיים מאושרים ונהיה טובים:

ויען גואל ויאמר להמבשלת מה זה תאמרי, הראש השנה הוא היום הזה ועתה אתא בקר של יום הראשון, ותאמר לו הטרם תדע אדוני כי היום הוא יום הראשון לראש השנה, וכנראה כי שינתך ערבה עליך למאד, ועל כן לא יכולתי להעירך משנתך ונשארתי עומדת למעלה מראש מטתך כמה רגעים עד אשר הקיצות מעצמך, וכבר החלו להתפלל בבית התפלה, וגואל קם ממשכבו ויבט על מורה השעות וירא והנה בקר, אז ידע בבירור כי כל אשר עבר עליו מן מראה היצור ודברו וריבו עמו וגם ריבו עם המבשלת והליכתו ודבורו עם דודו ועם האיש המלוה שלו ועם המשודכת ודודתה, הכל עבר עליו בחלום בחזיון לילה, וחלום נורא בעתתו, ותעלוזנה כליותיו וישמח מאד שלא נאבד עושר דודו ולא נשמטה מידו ארושתו ועודנה כלתו היא ויאמר, ציר נאמן אתה מלאך החלום, האמנם כי רבות הכאבת את לבי ותשביעני כעס ומכאיבים. אך אין רע ממך יצא לי כי למדתני איך להתנהג בדרכי החיים, והודעתני כי קצר כח בן אדם להתהלך בדרכי החיים בדרך האמת לבדה, אלא יזדמן לו עת שצריך לדחות דבר אמת מפיו ולהדבק בשקר ואם לא יעשה כן הרי הוא מאבד עצמו לדעת, אודך מלאך החלום על התורה הזאת. ע"כ מצאתי בספר הנז' וקצרתי הרבה בלשון הציור הזה שצייר המחבר בענין האמת והשקר להשכיל לב האדם במהלכו והנהגתו איך ראוי לו להתנגד בהיותו חי בין יושבי חלד:

נמצינו למידין מכל הנז"ל כמו שהאדם צריך לחבב את האמת ולהדבק ולאחוז בשתי ידיו ולדחות את השקר בשתי ידיו ולגרשו מפיו, כן יזדמן דבר להפך שצריך לחבב השקר ולאחוז בו בשתי ידיו ולדחות ולגרש את האמת שלא ישמע על פיו ולא ובא על שפתיו, וכאשר דיבר אותו היצור שנצטייר במראה החלום לאותו האיש שהיה בדעתו לשנא את השקר בכל אופן שיזדמן בעולם ולדחותו לגמרי ולאחוז באמת בכל העניינים הנמצאים בתבל, והיטיב אותו היצור בכל הדברים אשר דבר בחלום ונצח לאותו האיש, וכאשר הורה לו דבר זה בנסיון במראה החלום, כי יזדמן עניינים בעולם שיהיה האמת מחריב והשקר בונה:

ואמרתי בס"ד טעם נכון על היות באותיות שקר אות אחת שעומדת ברבוע, והוא דארז"ל השקר אין לו רגלים, ופירשו הכונה דאותיות שקר אין עומדים על רבוע וקשה דזה אינו אלא באותיות ק"ר של שקר, אבל לאות ש' של שקר עומדת ברבוע כמו אותיות אמת, ואמאי נעשה אות זה ש' בשם השקר, ובזה ניחא שהושם אות זה של שי"ן בשמו של שקר ללמד כי אין לדחות השקר ולהשליכו בכל ענין אשר יזדמן, אלא יזדמן ענין שצריך לקרב השקר ולחבבו כמו האמת, ורק אין נמצא זה ברוב הענינים כי ודאי ברוב הענינים צריך לדחות השקר ולמאוס אותו, ורק במעט מהם יש לחבב השקר ולאחז בו, ולכן רוב אותיות שמו של שקר הם בלא רגלים, ורק אות אחת משמו של שקר יש לה רגלים והוא אות שי"ן שעומדת ברבוע:

ובזה יובן בס"ד צדק צדק תרדוף. הנה תיבת צדק הראשונה היא לשון צדקה וצדק השנית היא לשון אמת, כי האמת נקרא במקראות בשם צדק, וז"ש צדק, כלומר בשביל לעשות צדקה בעולם אני מצוה אותך על הצדק, שהוא ר"ל האמת, תרדוף אותו, שיזדמן לפעמים שתדחהו ותגרשהו ולא יזכר בפיך, אלא תדבר בהפכו שהוא השקר, ואם אתה לא תדחהו באותו הענין אלא תרצה להתחסד לדבר אמת בלבד אי אתה רשאי, יען כי בדחייתו אתה עושה צדקה בעולם באותו ענין שאתה דוחה אותו דמה שאני מרשה אותך לרדוף את הצדק שהוא האמת, ולא ישמע על פיך, היינו למען תחיה וירשת את הארץ, כלומר בדבר שיש בו פקוח נפש, כגון חולה המוטל על ערש דוי ונראין בפניו סימני מיתה, והוא שואל מה אתם רואים, אם יאמרו לו האמת תטרף דעתו וימות, ונמצא המגיד האמת בזה הוא מתחייב בנפשו, אלא צריך לדחות האמת בענין זה, וכיוצא בו, שידברו לו שקר הפך הנראה בו, שבזה יהיה שמח ועי"כ אפשר שיקום מחליו ויחיה בעולם, ואז גם אתה הגורם לו חיות בשקר זה שדברת תחיה בשכר זה מדה כנגד מדה, וכן תדחה האמת בשביל לעשות שלום בן אדם לחברו, ד"מ ראובן שלח את שמעון אצל לוי בעבור דבר אחד, ולוי קלל את ראובן קללות נמרצות, וכשיבא שמעון אצל ראובן וישאלהו מה השיב לך לוי, אם יאמר לו דברים כמו שהן יגדל אש מדורת המחלוקת ביניהם, ואפשר שיבאו לידי שפיכות דמים ושניהם הם יאבדו מן העולם, על כן בענין זה וכיוצא בו, צריך לדחות האמת ולדבר שקר, ולז"א אשר צויתיך שתרדוף את הצדק שהוא האמת ולדחותו אין זה בכל העניינים אלא הוא בדבר שיש בו פקוח נפש כדאמרן וזהו למען תחיה, ועוד בדבר הנוגע לשלום שהוא המעמיד את הארץ, ולז"א וירשת את הארץ זה השלום שהוא המקיים את העולם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אומרו צדק צדק תרדוף, מה ענין הכפל הזה שכפל לומר צדק צדק ב"פ, דידוע כ"ד שעות של לילה ויום נחלקים לשלישיות, והם שליש לשינה, ושליש לעסק התורה, ושליש למשא ומתן ומלאכה, ועשו החכמים להם סימנים, אז תישן, אז תשכיל, אז תצליח, כל שליש הוא מספר אז שהוא שמונה שעות כמנין אז, וכנז' בהרמב"ם ז"ל, והטעם שעשאו הסימן באותיות אז, ללמד מוסר לאדם, דאע"פ דחלק הזמן של עסק התורה הוא שמונה שעות שהוא שליש הכ"ד, וזה א"א לחסר ממנו כלום, עכ"ז צריך האדם לקיים איפת צדק שהוא ר"ל צדק משלך ותן לי, שיתן ללימוד התורה לפחות שמינית משעות של מו"מ ומלאכה, ושמינית משעות של השינה, ולכן עשו הסימן בזה ובזה באותיות אז שהבדילו שעה אחת הרמוזה באות א' מן השבעה שעות הרמוזים באות של אז להוסיף שעה א' ושעה א' על זמן אז של עסק התורה שירבה ויהיה תשע שעות כמנין ט' של טוב שנקראה בו תורה, דלכן נקראת טוב שהם אותיות בו ט', כלומר דשורת הדין מחייבת לעשות לתורה זמן של ח' שעות, תוסיף לה עוד שעה א' מזמן השינה ויהיה לה מזמן השינה רמז של טוב שהוא בו ט'. וכן נמי תוסיף לה שעה אחת מזמן המו"מ ויהיה לתורה מזמן המו"מ ג"כ רמז של אותיות טוב שהוא ר"ל בו ט':

ובזה יובן בס"ד. מה שראה זכריה הע"ה מנורת זהב כולה ושבעה נרותיה עליה ושנים זתים עליה א' מימין הגולה ואחד על שמאלה, והיינו דידוע שהמנורה רומזת לתורה, ולכן יש בה שבעה נרות, ועם גוף המנורה כולה עצמה הרי כאן מספר שמונה כנגד ח' שעות מן הכ"ד שחייב האדם לעסוק בהם בתורה, וכנרמז ברמז אז תשכיל, וזהו משורת הדין המגיע מחלוקת השותפות. אך באמת צריך האדם להוסיף על חלק הזמן של עסק התורה לפחות שעה אחת מזמן השינה שרמוז באז תישן, ושעה אחת מזמן מו"מ ומלאכה שרמוז באז תצליח, ולכן ראה שנים זתים עליה אחת מימין הגולה ואחת על שמאלה, והיינו אחת מימין הגולה זו האחת היא כנגד שעה שלוקח מחלק השינה, שזה החלק הוא מצד ימין של זמן עסק התורה, יען כי השינה היא בתחלת, הלילה שהוא עד שעה שמינית מן הלילה, וחלק הזמן של התורה מתחיל אחר חצות לילה, דהיינו אחר שעה שמינית מ"מ מן הלילה ונמשך עד סוף ד' שעות מן היום, ואחריו מתחיל זמן המו"מ ומלאכה שהוא עד סוף היום, ובזה נשלמו כ"ד שעות של לילה ויום, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ונמצא שעות של זמן עסק התורה הוא באמצע שעות של שינה מימין ושעות של מו"מ ומלאכה משמאל:

ולכן ראה שנים זתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה, ואלו האחת ואחת הם כנגד שתי שעות שצריך להוסיף על זמן עסק התורה הרמוז במנורה, וכך אמר על המנורה שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה, פירוש כיון שלוקח מן חלק אז של שינה ומן חלק אז של מו"מ אחת ואחת נשאר לשינה ולמו"מ שבעה שבעה ואלו השבעה ושבעה עומדים ראשים לחלק התורה, כי חלק השינה הוא בתחלת הכ"ד, וחלק המו"מ הוא בסוף הכ"ד, והזמן של התורה הוא באמצע כדאמרן, ולז"א שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בקהלת סי' ז' ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת [לאחת] למצוא חשבון, והכונה מלת קהלת היא על הקהלת השעות של עסק התורה שהאדם מתחיל בהם דברי תורה שלומד בהם מקרא ומשנה וגמרא והלכות ורזי תורה, והכי קאמר הכתוב, אמרה קהלת, כלומר אמרה חלקה של תורה שמקהילים בה דברי תורה, מצאתי יתר על חלקי המגיע לי משורת הדין נוסף על שלי אחת לאחת למצוא חשבון, ר"ל לקחתי שעה אחת מחלק השינה, ושעה אחת מחלק המו"מ כדי למצוא בזה חשבון של אותיות טוב כפול, כי התורה נכפל בה שם טוב שהוא צירוף בו ט' הרומז על יתרון זה הנוסף לה:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה' שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשבר והוא כי הצדיק החשוב מאד שובר שעה אחת מחלק המו"מ ומלאכה ומוסיף אותם על זמן עסק התורה שמגיע לה משורת הדין, ואז בזאת התוספת שמוסיף נקראת תורתו תורת חסד, כי מצד הדין מגיע לעסק התורה רק ח' שעות ועתה נעשה לה עשר שעות, וזהו לפנים משורת הדין, ואמר הכתוב שהקב"ה עושה עם האדם חסד להצילו מכל רעות הגזורות מצד המזל, אע"פ שהוא אינו מתנהג במדת החסד ללמוד תורת חסד בתוספת השעות אלא לומד רק בשמונה שעות המגיע לעסק התורה משורת הדין בלבד, וז"ש, אע"פ שרבות רעות צדיק מצד המזל, עכ"ז מכולם יצילנו ה' לשנות לו המזל ולשדד המערכה בעבורו, ואעפ"י שהוא לא עשה מעשה חסד, אלא הוא שומר כל עצמותיו ששומר החוקים המגיע לעצמותיו הוא גופו, הן מצד השינה הן מצד המו"מ שהוא לצורך גופו בהנאת אכילה ושתיה ומלבוש הוא שומר אותם לתת להם כל חוקם וחלקם המגיע עד שאפילו אחת מהנה החוקים הקבועים להם לא נשברה אצלו, כדי להוסיף אותה על חוק הזמן הקבוע לתורה, עכ"ז הקב"ה עושה עמו חסד וצדקה להצילו מכל רעות אשר יחייב עליו המזל וישדד המערכה בעבורו:

ונמצא לפ"ז אם יקח האדם שעה אחת מחלק השינה ושעה אחת מחלק המו"מ, יהיה חלק התורה עשרה שעות, וחלק השינה שבעה, וחלק המו"מ ומלאכה שבעה, וסימנם זיז, כי חלק התורה עומד באמצע הכ"ד שהם ז' מכאן וז' מכאן, ועשרה שהוא מספר יו"ד באמצע, ובזה יובן בס"ד, רמז הכתוב בתהלים פ' יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה, דקאי על אומת ישראל, אם יכרסמנה חזיר מיער זו קליפת עשו, הנה זיז שדי ירענה, כלומר אם יהיו סדר הכ"ד שעות כסדר זיז בזה ירענה לאומת ישראל, כי התוספת הזו שמוסיפין על זמן הקבוע ללימוד התורה מועיל להכנעת עשו, כמ"ש רז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו:

ועל כן נמצא האדם צריך לעשות שתי צדקות שיתן צדקה מחלק השינה שעה אחת, וצדקה מחלק המו"מ שעה אחת. ולז"א צדיק ה' צדקות אהב, תרתי צדקות. א' מחלק השינה, וא' מחלק מו"מ, ולכן הצדיק נקרא הולך צדקות ודובר משרים, וז"ש צדק צדק תרדוף היינו צדק ר"ל צדקה כפולה, כלומר תעשה צדקה כפולה שהוא צדק מן חלק השינה, וצדק מחלק המו"מ שיהיה זמן זה נוסף על זמן הקצוב לעסק התורה, ובזה תרדוף את היצר הרע שמשתדל לבטל אותך מן עסק התורה בזמן הקצוב לה, כי בראותו שאתה מוסיף על החיוב נכנע ופורש ממך, וכל לימוד שלך יהיה לשמה, והוא למען תחיה קרי בה תֵחָיה בנקיד צר"י תחת תי"ו וקמ"ץ או פתח תחת חי"ת ותהיה התיבה בדגש דמשמעותה הוא פועל יוצא לאחרים, כלומר תהיה מחיה את ניצוצי הקדושה המגולגלים ומעורבים בדצח"ם ע"י עסק התורה, וזהו כונת תורה לשמה בעבור הבירור, ובזה ירשת את הארץ העליונה היא לאה בסוד תורה לשמה לשם ה':

אי נמי למען תחיה בעבור שלא השגחת על מיעוט שינה וירשת את הארץ בעבור שלא השגחת על המעיטך בריוח מו"מ:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, כפל צדק צדק, דידוע שלשה דיינים שישבו בדין ושנים מזכים ואחד דעתו לחייב, דשורת הדין מחייבת שילכו ע"פ הרוב לזכות, וכתב הגאון בית יעקב סי' ט"ו, דזה הדיין שדעתו לחייב, אינו רשאי לעשות תחבולה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עליהם דיינים, ואולי אלו החדשים יהיו מחייבים ויפסק הדין לחובה כאשר הוא פוסק בדעתו, דאע"פ שזה הדיין כונתו לטובה כדי שיצא הדין לאמיתו כי לדעתו שזה חייב הוא, והדיינים המזכים טועין הם, עכ"ז אסור לעשות כן, והרב שבות יעקב ח"א סי' קל"ח פליג עליה בזה. והגאון חיד"א בברכי יוסף סי' י"ח אות ג' הביא דין זה של הרב בית יעקב י"ל והעלה דאסור לדיין לשקר ולמעבד טצדיקי להקים מזמת לבו דאין עליו אלא לגלות דעתו עם חביריו, ואם יעמדו בדעתם מה אכפת ליה ויהיה הדין כסברתם כי רבים הם, ואין להתחכם בזה הדרך בדרך תחבולה ושקר לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים ע"ש, וז"ש צדק צדק תרדוף, כלומר הצדק בדרך צדק תרדוף אותו, ולא תרדוף אותו בדרך שקר לומר איני יודע ותשקר בזה כדי שיוסיפו הדיינים ואולי החדשים יהיו סוברים כדעתך לחייב, אע"פ שלפי דעתך וסברתך לחייב היא צדק והמזכים החולקים טועים הם:

ועוד י"ל קרוב לזה ע"פ מ"ש בגמרא דשבועות דף ל"א ע"א, ברב שאמר לתלמידו מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, תא את וקום התם בב"ד ולא תימא ולא מידי, דהא לא מפקת מפומך שקרא, ורק זה יחשוב שיש לי ב' עדים ויודה, דאסור למעבד הכי, משום דכתיב מדבר שקר תרחק, עוד איתא התם מנין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה כדי שיתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק, ע"ש. וז"ש הצדק בדרך צדק תרדוף אותו לבררו ולקיימו, ולא בדרך שקר ותחבולה:

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד (דברים יז:ו). נ"ל בס"ד, דאיתא בזוהר חדש פרשת תרומה, בשלשה דברים הוו ידעי אם ישראל זכאין, הא' בתננא דקרבנייא אם סליק באורח מישור, ועוד כד הוה מתחזי אשא דמדבחא דיוקנא דאריה, ועוד כד הוו ידוי דכהנא כד פרים ידוי לברך את עמא זקיפין בלא טורח כלל, ורזא דא ויהי ידי משה כבדים בגין דבההיא שעתא לא הוו ישראל זכאין, דכתיב על נסותם את ה', וכתיב בתריה ויבא עמלק ע"ש, ולפ"ז שלשה דברים הם שנעשים עדים לישראל בכל יום ויום שבשנה כולה, ועוד יש שני עדים המעידים על זכות ישראל, והם שייכים ביום אחד בשנה דוקא שהוא יוה"כ הא' אם עולה גורל של שם בימין, והב' ליבון לשון של זהורית הקשור בשעיר המשתלח, הרי שני עדים שהם שייכים ביום כפורים דוקא, ועוד שלשה עדים אחרים השייכים בכל יום ויום, והם אותם שזכר בזוהר חדש. והנה ארבעה מן העדים הנז' אינם אלא בזמן שבהמ"ק קיים, מה שאין כן בזמן החרבן אין להם מציאות ורק עד אחד מן החמשה הנז' הוא שייך גם בזמן החרבן, והוא מ"ש בזוהר חדש בחד מתלתא הנז' הוא כד היו ידוי דכהנא כד פריש ידוי לברך את עמא זקיפן בלא טורח כלל, יען כי נשיאות כפים נוהגת בכל זמן, וידוע כי ס"מ נקרא מת שהוא מדרגא דמותא, והוא מקטרג על ישראל, אמנם יש לו ביטול מן הקטרוג בזמן שישראל זכאין ועושין רש"מ, והוא יודע שהם זכאין ע"פ עדות הנראית מן חמשה עדים הנז' בזמן שבהמ"ק קיים, אבל בזמן שאין בהמ"ק דאין מציאות לארבע עדים הנז', אין לו ביטול מן הקטרוג, אע"פ שרואה עד אחד המעיד שישראל זכאין, והוא מה שרואה שידי הכהן המברך את ישראל זקופים בברכה בלא טורח כלל, שזה מורה שישראל זכאין, עכ"ז הוא לא ישתוק מלקטרג עליהם מחמת עדות עד זה בלבד, וידוע כל ביטול נקרא בלשון מיתה, וז"ש על פי שנים עדים של יוה"כ, או שלשה עדים של כל יום ויום יומת המת, כלומר פלוני שנקרא מת יומת, ר"ל יהיה לו ביטול ממלאכתו שישתוק ולא יקטרג כשרואה עדות יוצאה מן השנים ביוה"כ, ומן השלשה שבכל יום ויום שמעידה על ישראל שהם זכאים, וכל זה הוא בזמן שבהמ"ק קיים שיש מציאות לשני עדים ושלש עדים הנז' שיעידו בזכות ישראל, אבל לא יומת על פי עד אחד, כלומר לא יתבטל ממלאכתו לבלתי יקטרג בזמן שאין מציאות לעדים הנז' אלא רק נמצא עד אחד שהיא עדות בנשיאות ידיו של הכהן בעת הברכה, דאע"פ שרואה עדות זו הוא לא יהיה בטל ממלאכתו לשתוק:

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר (דברים יט:טו). נ"ל בס"ד, לרמוז דידוע שתיקון העונות יהיה ע"י שלשה אלה שהם קול צום ממון, ואלו הם כללות דרכי התשובה כנודע. אמנם העני לא יוכל לקיים כל השלשה אלו מפני שהוא עני ואין לו ממון ויספיק לו להשלים תיקון התשובה שלו בתרי מגו תלתא בלבד שהם קול וצום. אמנם העשיר שיוכל לקיים שלשתם אינו מספיק לו בשתים, אלא צריך להשלים כל השלשה שהם קול צום ממון. ובזה יובן בס"ד, קץ שם לחשך, דידוע דהעני עולם חשך בעדו, וכמ"ש רז"ל כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו, ואסמכוה אקרא, והעני שאין לו ממון יספיק לו בשנים מן השלשה שהם קול וצום, אשר ר"ת שלהם ק"ץ, וזהו בחסדו יתברך ששם לעני בתיקון שלו בקול וצום שהוא ר"ת ק"ץ בלבד:

ובזה יובן בס"ד הכתוב באיוב סימן ל"ג, פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים. והכונה הוא, כי פדיון נפש האדם מן העונות הוא בשלשה הנז' שהם קול צום ממון. ולכן אור הנר הרומז לנשמת האדם כדכתיב נר ה' נשמת אדם יש בו ג' גוונין כנודע, וז"ש פדה נפשו מעבור בשחת וחיתו באור תראה, ר"ל החיות שלו תלויה ורמוזה באור שיש בו ג' גוונים, ופירש ואמר הן כל אלה יפעל אל בתיקון נפש האדם פעמים שלש עם גבר, כלומר פעמים לעני שיספיק לו רק שני תיקונים שהם קול וצום בלבד, ושלש לעשיר שצריך לו שלש שהם קול צום ממון, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, לכך אמר שיספיק פעמים. כלומר שתים ושלש עם גבר זה העשיר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים, היא התשובה שהיא חיים לאדם:

ולכן תמצא כי ג' תיקונים הנז' שהם קול ממון צום הם ר"ת קמ"ץ, וידוע כי נקודת קמ"ץ הוא בכתר שהוא מספר תר"ך מצות, שהם תרי"ג דאורייתא ושבעה דרבנן, לרמוז שיש כח בשלשה תיקונים הנז' שהם ר"ת קמ"ץ לכפר ולתקן על כל מה שיחטא האדם בכל תר"ך מצות, ולכן הנקודות שיש תחת אותיות אדם הם נקודות של קמ"ץ בלבד, לרמוז תיקון האדם תלוי בשלשה תיקונים הנז' שהם ר"ת קמ"ץ, ויש בו קמ"ץ כפול תחת אות ראשונה ותחת אות שניה לרמוז שיועיל תיקון שלשה הנז' הן בתחילת ימיו של אדם, הן בסוף ימיו, או לרמוז שיועיל תיקון הנז' של קמ"ץ, הן על גלגול זה, הן על גלגול שעבר:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב כאן, לא יקום עד אחד באיש, עד ר"ל קשוט, מלשון ויתנצלו בני ישראל את עדים, וכן ואעדך עדי, והכונה הוא על התיקון שהוא עדי וקשוט של הנפש ושל הגוף, והם שלשה עדיים. דהיינו שלשה קשוטים ותקונים שהם קול צום ממון, ולעשיר צריך לו כל השלשה, ורק לעני יספיק לו בשנים שהם קול צום, אבל עדי אחד מן השלשה זה לא יספיק לבדו, וז"ש לא יקום עד אחד באיש, ר"ל עדי אחד שהוא תיקון אחד בלבד מן השלשה לא יקום להועיל לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא האדם, אלא רק על פי שנים עדים לעני שהם קול וצום, או שלשה עדים לעשיר שהם קול צום ממון, יקום דבר, יהיה קימה לאדם בתשובה הנקראת דבר, כמ"ש קחו עמכם דברים ושובו אל ה':

ובזה יובן בס"ד, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים, כלומר ותרבי בחכמה, ותגדלי בעושר, על כן תבואי בעדי אחד, עדיים תרי, הרי שלשה שהם קול צום ממון שיש לכם יכולת בשלשתם: