דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה:ב). י"ל למה אמר לשון תרומה בדברים שהביאו למשכן, כי תרומה הנזכר בכתוב הוא על המורם משיעור מסוים מהדגן, והול"ל ויקחו לי נדבה, וכמ"ש בפרשת ויקהל כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה', וכן אמר עוד שם והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, כי לשון נדבה יאמר על דבר שאינו מסוים וקצוב להפרישו משיעור מסוים וקצוב, ולכן בכל מיני קרבנות לא נקראו בשם תרומה אלא בשם נדר ונדבה. ונ"ל בס"ד רמז הכתוב לפי דרכו כחה של צדקה שמהפכת הרע לטוב, לא מבעיא שיסתלק הרע ויבא טוב במקומו, אלא כח זכותה גדול שאותו הרע עצמו ישאר כמו שהוא, ויקבל האדם ממנו טוב, הא כיצד מעשה בראובן שהיה הוא לבדו מוכר יין בעירו, ופעם היה לו באוצר מאה חביות מלאים יין, ויבא אדם אחר לאותה העיר והביא עמו סחורה מאה חביות של יין למוכרה, והעיר קטנה די לה כל השנה כולה בפחות ממאה חביות, מה עשה זה האורח שכר שני בני אדם מאנשי העיר, וא"ל שישבו במקום אסיפה של אנשים הרבה כמו בתי הקהווה וכיוצא, וידברו לפני אנשים היושבים שם לאמר חבל על ראובן בעל היין שיש לו מאה חביות יין מלאים והחמיצו שלשים חביות שנעשו חומץ גמור, ונתפשטו הדברים האלה בכל העיר, ואחר שני ימים חזרו וישבו במקום אסיפת האנשים ויאמרו וי לחסרון כיס, כי אתמול נראו עוד שלשים חביות אצל ראובן שנעשו חומץ גמור, ואחר שני ימים חזרו וישבו באותו מקום, ויאמרו אוי ואבוי על פלוני כי היום נודע שכל החביות הנשארים כולם החמיצו, ואין בהם אפילו חבית אחת, והם מדברים כן כאלו מצטערים, ויתפשטו הדברים בכל העיר, כי קול המון רבים קורא שהיין של ראובן החמיץ כולו, וכיון שהדבר הזה יוצא מפי הכל אנשים ונשים וטף נעשה היין שלו חומץ, כי ברית כרותה לשפתים שכל אנשי העיר פתחו פיהם בכך, ואז אינו יכול למכור אפילו קנקן אחד קטן, כי הכל נעשה חומץ גמור והאורח שמח שמחה גדולה כי עתה יהיה מוכר היין בעיר לבדו. והנה בחמלת ה' על ראובן לא עשה לו נס שיסתלק כח החמיצות מיינו ויחזור להיות יין טוב, אלא הביא על ואנשי העיר חולי תגבורת הדם בעור בשרם, שנעשה עורם אדום כדם, וכל אחד מוכרח לחכך הרבה, והדם מתגבר ע"י החכוך יותר, וגזרו הרופאים שאין לאלו תקנה אא"כ ירחצו כל עורם בחומץ חזק של ענבים, ובזה יכבה אש הדם וילך לו, וצריך למהר רפואה יפשא"ק, ובעיר לא נמצא אפילו בקבוק א' של חומץ, והוכרחו כולם לבא אצל ראובן ולקנות ממנו חומץ, ומכרו בסך רב כפליים על היין נמצא זה הרע של החמיצות נשאר במקומו, ולא נסתלק מאותו היין, ועכ"ז קבל בעליו ממנו טובה כפולה על היין:

וכן הענין בצדקה, זכותה גדול שלא תצטרך לסלק הרע ולהביא במקומו טוב. אלא ישאר הרע כמו שהוא ויוצא ממנו טוב, וכמ"ש ממכותיך ארפאיך, שהרפואה תבא מן המכה עצמה, ולכן אע"פ שאחשורוש היה רע לישראל, כמ"ש רז"ל שהיה שונא לישראל, כמשל בעל התל ובעל החריץ, ובעת הגאולה לא מת אחשורוש ונסתלק כאשר נסתלק המן, אלא נשאר קיים ויצא ממנו טוב לישראל, ולכן כתיב וצדקה תציל ממות, שאם נגזר נגף לא יסתלקו אותיות נגף. אלא יתהפך סדרם לסדר גפן, דנמצא האותיות נשארו ורק תמורת סדר נגף נעשה סדר גפן, וכן בזכות הצדקה יסתלק הנזק מן נגע, ותמורת סדר נגע יהיה סדר ענג, דהאותיות שוין, וכן בזכות הצדקה יהיה תמורת סדר ערש סדר עשר, ותמורת סדר דוי סדר יו"ד, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל ע"פ ה' יסעדנו על ערש דוי וכאשר הבאתי דבריו בסה"ק בן איש חי פרשת תזריע ע"ש, דהאותיות של הרע ושל הטוב שוין, ורק הסדר שלהם יתהפך, ועל זה נאמר ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה, כי תמורת פועל הנזק יהיה פועל טוב. ובזה מובן בס"ד מה שקרא כאן את הנדבה בשם תרומה, כי אותיות תרומה יתהפכו ויהיו תמורה, דהיינו שיש כח גדול בנדבה וצדקה לעשות תמורה להרע בהטוב שיהיה מן נגע ענג, ומן ערש ודוי יהיה עש"ר יו"ד, ומן נגף יהיה גפן:

ומ"ש תיבת לי ודרשו רז"ל לי לשמי, וכן הביא רש"י ז"ל, נראה דרמז בזה שזו התמורה שתהיה ע"י הצדקה ישנה גם באותיות שמי, כי שם אלהים הוא דין, ואם יתחלף באותיות הקודם של שם אלהים יהיה שם אכדט"ם, שהוא רחמים בסוד אלהים חיים, כנז' בשער הכונות בדרוש ל"ג לעומר, וע"י הצדקה יזכה לחלוף שם זה, ולז"א ויקחו לי תרומה שהיא אותות תמורה, לי לשמי, ג"כ הוא שם אלהים שיתחלף בשם אכדט"ם, ורק בתנאי שתהיה הצדקה כהלכתה שהיא נתנת בנדבת לב, וזהו מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ואמר עוד וזאת התרומה אותיות התמורה שתהיה ע"י הנדבה שתקחו מאתם, עושה ג"כ תמורה בזהב וכסף, כי ידוע מ"ש רבינו שמשון ז"ל בפסוק ויוציאם בכסף וזהב, שיש שני שמות כס"ה בפ"ז שאותיות שלהם הם כסף וזהב ומסוגלים להצלחה, ולז"א וזאת התרומה אותיות התמורה אשר תקחו מאתם, עוד עושה זאת תמורה בזהב ובכסף שאתם מתנדבים, שתקחו תמורת זה השפעה משתי שמות הרמוזים בזהב וכסף:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, מה שקרא לנדבת המשכן בשם תרומה, והוא כי ידוע כאשר יתעלו ישראל ויהיו מרוצים לפני הקב"ה קוראם בארבעה תוארים, שהם אחותי רעיתי יונתי תמתי, וכמש"ה קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי, ופרשתי בס"ד במ"א דארבעה תוארים אלו זוכים להם להיותם שלמים במצות במחשבה וכונה ודבור ומעשה, והנה כשעשו העגל נסתלקו מהם ארבעה תוארים אלו, אבל כשנתרצה להם הקב"ה בתיקון המשכן חזרו להם התוארים האלה, ששרתה עליהם שכינה וחזרה עטרה ליושנה, ולכן נדבת המשכן שבה חזרו להם ארבעה תוארים של אחותי רעיתי יונתי תמתי, קראה בשם תרומה כי תרומה היא אותיות תר"ו מ', והיינו ר"ת אחותי רעיתי יונתי תמתי עולה מספר תר"ו, וס"ת שלהם עולה מ', הרי אותיות תרומה, ולכך אמר ויקחו לי תרומה, כי ע"י תרומה זו של נדבת המשכן יקחו ארבעה תוארים של אחותי רעיתי יונתי תמתי הרמוזים באותיות תרומה כאמור, אך בתנאי מכל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, דהיינו שתהיה הנדבה שלימה במחשבה וכונה ודבור ומעשה, כי בעבור שלימות ד' אלה יזכו לארבעה תוארים ההם:

ובזה יובן מ"ש חז"ל, והביא דבריהם רש"י ז"ל לי לשמי, כי ארבעה תוארים אלו תלויים בארבעה חלקים שהם מחשבה וכונה ודבור ומעשה שהם רמוזים בשמו יתברך, דהמחשבה ה"ס יו"ד שבשם, וכונה ה"ס ה"א ראשונה ודבור שהוא קול ה"ס אות וא"ו והמעשה ה"ס ה"א אחרונה, ולז"א לי לשמי:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד מה שקרא את נדבת המשכן בשם תרומה, כי הכתוב אמר צדיק ה' צדקות אהב, ופרשתי בס"ד אומרו צדקות לשון רבים, דמיעוט רבים שנים, שיש שני מיני צדקה אחת היא החיוב שהוא מעשר את ממונו ונותן אחד מעשרה, והב' מדת חסידות שהוא חומש, דאחר שהפריש אחד מעשרה שהוא החיוב יפריש עוד אחד שיהיה לחשבון חומש, וכמ"ש יעקב אע"ה, וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, שתי מעשרות, ולז"א צדיק ה' צדקות אהב, והיינו אוהב שיעשה האדם שתי מיני צדקות אחת של חיוב ואחת של חסידות, והנה אותיות צדקות עולה מספרם ת"ר, ועוד צריך האדם כשיעשה צדקה לא יתגאה אלא יהיה לו מדת ענוה שנקראת מה, וכל זה נרמז באותיות תרומה שהיא מורכבת משני תיבות שהם ת"ר ומ"ה, דהיינו שיהיה לו צדקות שהם תר, וגם ענוה שנקראת מה:

מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה:ב). י"ל הול"ל תקחו את התרומה כדנקיט בראש הפסוק ויקחו לי תרומה, וכן בפסוק שאחריו וזאת התרומה, ועוד לא הול"ל תקחו את תרומתי כלל, מאחר שאמר בריש הפסוק ויקחו לי תרומה. ונ"ל בס"ד ע"ד מ"ש באותו עשיר שהיה נדיב לב ולא ישיב פני גבאי או עני ריקם, אלא יתן צדקה בשפע ובהרוחה תמיד, והיה דרכו קודם שיתן הצדקה אומר בלחש פסוק לך ה' הגדולה והגבורה וכו' עד ובידך לגדל ולחזק לכל, וכונתו היתה בזה לרומם שמו יתברך אשר ממנו קבל הממון הזה שהוא נותן לצדקה, ולא משלו הוא אלא משל הקב"ה, וכן אמר דוד הע"ה כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ולז"א כאן מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, לשון התרוממות, שבעת שנותן לכם נדבתו הוא מרומם אותי להורות כי הכל הוא שלי, ומשלי הוא מביא ונותן, ונמצא מלבד שאתם מזכים אותו במצות הנתינה אתם מזכים אותו גם במצות ההתרוממות שהוא מרומם ומשבח אותי:

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם (שמות כה:ג). קשא מלת אשר נראה לשון יתר וסגי לומר בקיצור, וזאת שתקחו מאתם זהב וכסף. ונ"ל בס"ד כי יש עשיר כשבאים גבאי צדקה אצלו לבקש ממנו נדבה בעבור מצוה נחוצה ונצרכת מאד, דקודם הכל צריך להרבות שיחה עמו בשבח אותה המצוה שהם גובים בעבורה, כדי שיהיה לבו נוטה להתנדב, ויש עשיר כשיבואו אצלו גבאי צדקה לגבות ממנו בעבור איזה מצוה נחוצה ונצרכת מאד, לא יצטרכו לדבר כלום בשבח המצוה, אלא אדרבה הוא משבח אותם שהם מזכי את הרבים במצוה, ואומר להם גדול המעשה יותר מן העושה, מה צפון לכם ומה טמון לכם שאתם טורחים בעבור מצוה יקרת הערך הזאת, והוא מרבה בשבח המצוה ונותן להם נדבת לבו בהרווחה, הנה ודאי יש לנו להעיד על זה שהוא נותן מלב ונפש ואין לו פניה ואין לו יוהרא, והיא רצויה לפני הקב"ה בתכלית. והנה אשר הוא לשון שבח, כמו באשרי כי אשרוני בנות, וז"ש להגבאים וזאת התרומה שהיא רצויה לפני, והיינו אם אשר הוא השבח של התרומה הזאת תקחו מאתם, הם המתנדבים, ולא שאתם צריכים לשבח המצוה לפניהם, אלא אדרבה הם ישבחו אתכם על אשר אתם מזכים אותם לקבל מידם הנדבה:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה:ח). נ"ל בס"ד, דידוע שכל הדברים הגשמיים שהם כלים של כסף ושל זהב נעשו למשכן השי"ת, לא מבעיא שמונה בגדים של כה"ג, אשר כל אחד מכפר על עון חמור פרטי, ולא מבעיא כלים שהם קודש קדשים, שהם מנורה ושלחן ומזבח, שכל א' עושה תיקון ופעולה בדבר השייך לעניינו, אלא גם שאר כלי שרת הנמצאים במשכן והמקדש כולם עושים פועל טוב ותיקון עצום ורב בדברים הרוחניים, ואע"פ שגוף הכלי הוא כסף וזהב שהוא דבר גשמי, יען כי אור הקדושה נכנס ונבלע בו, והוא אליו כמו הנשמה לגוף האדם, שע"י התחברות הנשמה בקרבו שהיא חלק אלוה ממעל, הנה הוא עושה פועל עצום ונורא, וכן הוא כלי המשכן והמקדש אור קדושה עצור ובלוע בהם, שהוא כמו הנשמה בתוך הגוף ממש:

וכאשר מצינו דבר זה מבורר בענין הציץ של כה"ג, שהניחו נ"נ הרשע בתוך הפה של הצלם, שעליו נתנבא ירמיה בסי' נ"א ופקדתי על בֵל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גוים דהפסוק הזה מרמז לפי דרכו על הצלם של נ"נ הרשע, והוא דאיתא בספר מנות הלוי ז"ל דף ז' בהקדמה שכתב וז"ל, וגדולה מכולם במדרש חזית בפסוק אעלה בתמר וזה לשונו, וכמה היה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו לית אנת סגיד לצלמא דריכא ליה ואית ביה ממשא, תא חמי מה הוא עביד ואת מגרמך סגיד ליה, מה עשה אותו רשע נטל ציצו של כה"ג ונתנו לתוך פיו של הצלם, וכינס כל מיני זמרא, והיו מקלסין קודמוהי, והוא אומר אנכי ה' אלהיך, כיון דחמא דניאל כן, אמר ליה לית את יהיב לי רשותא למיסק ולמנשק הדין צלמא דידך על פומיה, א"ל ולמה על פומיה, א"ל דהוא טעים משתעי, מיד נתן לו רשות וסליק, מדסליק אישתבע לציצא, א"ל בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני, אלא הזהר שלא יתחלל בך שם שמים, וגוזר אני עליך שתבא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו. מדנחית הוו מתכנשיין כל מיני זמרא והוו מקלסין קודמוהי ולא הוה עבד כלום, באותה שעה הפילה הרוח את הצלם ע"כ. וכתב הרב ז"ל וצריכין אנחנו לומר שדבר זה היה אחר ענין חנניה מישאל ועזריה, כי בכל זאת לא שב נבוכדנצר מדרכו הרעה, והיה מפתה לדניאל כמדובר, ודברים נראים הם, עכ"ל:

נמצא קדושת כלי הקודש וכוחם ופעולתם הוא תלוי באור העליון העצור בקרבם, כמו הנשמה בתוך הגוף, ולכך הציץ בעוד נשמתו בקרבו היה פועל וקורא אנכי ה' אלהיך להעיד על יחודו יתברך, בהיותו מונח תוך פיו של הצלם להעיר אוזן השומעים העומדים שלא יטעו בצלם, ואותו רשע היה מראה ומטעה לאותם העומדים שם, לחשוב שהצלם אומר כך, ובא דניאל ע"ה, ונשקו בכונות הידועות לו והוציא את הנשמה אשר בקרבו על ידי כונותיו, ונשאר גופו של הציץ חתיכה של זהב בלבד כגוף בלא נשמה, ואז לא יש בו כח לדבר כבראשנה, דאין הגוף מדבר בלא נשמה בקרבו:

ומזה תקיש ותבין לכל כלי הקודש אשר במשכן ולכל בגדי כה"ג, שהם עושים פעולות נשגבות, הכל הוא ע"י אור שכינתו יתברך, העצור בקרבם כמו נשמה בתוך הגוף:

אך דע כי במה יכולים בני אדם להמשיך נשמה זו תוך גופי הכלים האלה, ושאר כלי שרת שהם עשוים מדברים גשמיים שהם כסף וזהב ותכלת וארגמן וכיוצא בהם, הא ודאי שכל זה היו עושים על ידי כונתם שהם מכוונים במעשיהם לשמו של הקב"ה, ובזה הכונה ממשיכים אור השכינה על מעשה ידיהם, וכמ"ש רז"ל במדרש אמר להם משה רע”ה לעושי המלאכה של המשכן, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אמרו ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו, והדברים מבוארים יפה ואין צורך לפרשם:

וז"ש ועשו לי מקדש, לי לשמי שמכוונים לשמי, ואז עי"כ ושכנתי בתוכם, כלומר בתוך הדברים הגשמיים הנזכרים בפסוק הקודם שהם זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן וכו', שאשרה אור שכינתי בתוכם, שיהיה להם אור זה כמו נשמה בתוך הגוף, שבזה יהיו עושים פעולות נשגבות וגדולות, ולכן תמצא דאלו המינים של כלי הקודש והמשכן הם ט"ו כמספר שם י"ה, ודוק:

ובמדרש רבא אתמר בפסוק זה, אמר הקב"ה לישראל אתם צאני ואני רועה, שנאמר ואתם צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ואני רועה שנאמר רועה ישראל האזינה, עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אתם כרם, שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל, ואני שומר, שנאמר הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל, עשו סוכה לשומר שישמור אתכם. אתם בנים ואני אביכם, שנאמר כי הייתי לישראל לאב, כבוד לבנים כשהם אצל אביהם, וכבוד לאב כשהוא אצל בניו, וכן הוא אומר עטרת זקנים בני בנים, עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו, לכך נאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם עכ"ל. ונ"ל בס"ד טעם לשלשה חלוקות אלו, והיכי רמיזי, והוא כי ידוע שיש לישראל נר"ן, וקדושתם ומעלתם זו למעלה מזו, וכנגדן יש השראת שכינה בישראל, בשלשה הדרגות זו למעלה מזו. ולכן כתיב בירמיה ז' לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, נקטי ג"פ היכל ה' כנגד נר"ן, שהם בהדרגות זו למעלה מזו, וכנגדן שלשה מדרגות בהשראת שכינה, דנביאי השקר היו מבטיחים אותם בשלשה הדרגות של מעלה שיש להם בהשראת שכינה, אך באמת הבטחה זו לשקר היתה כי אין להם שלשה הדרגות של מעלות אלו, אלא רק אם הם צדיקים:

ועל כן כנגד שלשה הדרגות שיש להם בהשראת שכינה, עשה שלשה חלוקות אלו של צאן וכרם ובנים. והם צאן כנגד מדרגת הנפשות, וכרם כנגד מדרגת הרוחות, ובנים כנגד מדרגת הנשמות, ולכן גם בבית המקדש היה שלשה מדרגות של קדושה זו למעלה מזו, האחד עזרת ישראל, והב' למעלה ממנה הוא עזרת כהנים, והג' למעלה משניהם מקום קדשי הקדשים, ששם לא יכנס אלא כה"ג ביום כפורים, ואלו הם, קדושת עזרת ישראל היא כנגד עול העשיה, ששם הוא מדרגת אחדים, והיא כלולה מן ארבעה עולמות, וקדושת עזרת כהנים כנגד עולם היצירה, ששם היא מדרגת עשרות, וג"כ היא כלולה מן ארבעה עולמות, וקדושת בית קדשי הקדשים היא כנגד עולם הבריאה, ששם הוא מדרגת המאות, וג"כ היא כלולה מן ארבעה עולמות, ולכן נקרא מקדש שמספרו תמ"ד, שתם מספר ד' באחדים, ומספר מ' בעשרות, ומספר ת' במאות, כנגד קדושת שלשה עולמות בי"ע, שכל אחד כלול מארבעה עולמות אבי"ע, שהם כנגד אחדים עשרות מאות:

והנה שלש הדרגות של מעלה שיש לישראל שהם צאן וכרם ובנים, שבהם נקרא הקב"ה רועה ושומר ואב, יש להם רמז בשם ישראל באותיות שבתוך שמם, שהם אותיות ראש, ר"ת רועה אב שומר, וז"ש ועשו לי מקדש, שמספרו תמ"ד, כנגד שלשה הדרגות של קדושה, שהם כנגד קדושת שלשה עולמות בי"ע, שהם א' באחדים, וא' בעשרות, וא' במאות, ושכנתי בתוכם דייקא, ר"ל בתוך שמם, ששם רמוז תואר רועה שומר אב, ולזה סיים ככל אשר אני מראה אותך, אשר דייקא שהוא ר"ת אב שומר רועה, שאני מתנהג עמהם בשלשה תוארים אלו שהם כנגד שלשה מדרגות של מעלה שיש לישראל, כן תמצא את תבנית המשכן שיש במקום עצמו שלשה חלוקות של קדושה כנגד שלשה הנז', ואת תבנית כל כליו, שיש גם בכליו שלשה מדרגות של קדושה זו למעלה מזו, הא' קדושת הארון, והב' קדושת מנורה ושלחן ומזבח הזהב, והג' קדושת מזבח העולה:

ועוד נ"ל בס"ד הפסוק ועשו לי מקדש, דידוע שיש ארבעה אותיות שצריכים תיקון, ובתקונם תצמח גאולתינו והם הא' הוא אות מ"ם של למרבה שיפתחנה הקב"ה לעתיד באלכסון, ותהיה שני דלתי"ן כנגד ב' דלתי"ן של דוד, וכמ"ש הרב הרנ"ש ז"ל בספר טוב הארץ על פסוק לשקוד על דלתותי יום יום, והב' הוא אות קו"ף של קנה שיקצץ רגלו ויהיה צורתה, שבזה יהיה מן קנה אותיות הנה, ויתקיים ראשון לציון הנה הנם, וכמ"ש בזוה"ק והג' אות ד' שם שד"י ושם אדנ"י שנפגמו בחטא חוה, ונשאר ש"י, ואנ"י בסוד הנחש השיאני שהוא אותיות ש"י בשם שדי, ואני בשם אדנ"י, שיתוקן אות ד' כאן וכאן, וישתלם שם שדי ושם אדנ"י, והד' אות ש' של שם רשעים שהיא מצד קדושה, ורומזת לשם אלהים דיודי"ן שעולה ש', שיונקים ממנה עתה הקליפות ולעתיד תסתלק מהם, וכמ"ש הרב שם שמואל ז"ל. נמצא ארבע אותייות צריכין תיקון והם אותיות מקדש, ובגמר תיקונם תהיה הגאולה שבה יהיה השראת שכינה בישראל בשלימות שיהיו כולם היכל ה', וכמ"ש ונבאו בניכם ובנותיכם, וז"ש ועשו לי מקדש, עשו לשון תיקון כמו ובן הבקר אשר עשה, שהוא ר"ל תיקון, וכן כאן אמר ועשו לי מקדש שיתקנו אותיות מקד"ש הנזכרים, וא"ו ושכנתי בתיכם ממש שיהיו הם עצמם היכל ה':

ועשו ארון עצי שטים (שמות כה:י). נ"ל בס"ד הטעם שצוה לעשות הארון מעצי שטים, מפני שבארון יש הלוחות שכל התורה כלולה בהם, וידוע דיעקב ועשו חלקו העולמות, ויעקב לקח עולם הבא ועשו עולם הזה, ומקשים מנין ליעקב מותרות בעולם הזה, דכיון שהיא של עשו אין לו אלא צמצום כדי חיותו, ומנין לו זכות בעושר ורבוי טובה, ותרצו כיון דאין העולם מתקיים אלא ע"י התורה שקבלו אותה ישראל, ולולי זאת היה העולם ומלואו אבודין, נמצא ישראל זוכין ברבוי טובה בעה"ז מדין מציל מזוטו של ים. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש התנא באבות, אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח, כלומר העולם אומרים אם אין קמח אין תורה, ולכך צריכין לטרוח למצוא הקמח כדי שאח"כ יעסקו בתורה, ואין האמת כן אלא אם אין תורה אין קמח, דהם זוכים בקמח בשביל עסק התורה, ולכך צריך להקדים עסק התורה על מציאות הקמח. וידוע דעסק התורה רמוז באות ל' שהוא לשון לימוד, ולכך הוא עליון על כל האותיות, ולכן צוה לעשות הארון שבו התורה מעצי שטים, כי שטים הוא לשון שטות, אבל אם בתוכם אות ל' יהיה שליטים, ר"ל ישראל יהיו שליטים בעולם הזה ג"כ ע"י לימוד התורה שרמוז באות ל':

ועוד נ"ל בס"ד, אומרו ועשו ארון עצי שטים, בא לרמוז על הלב שדומה לארון, כמו שהארון הוא כלי ששומרים הלוחות ששם התורה, כי בעשרת הדברות נכללה כל התורה כולה, כן הלב הוא כלי ששומרים בו התורה ומצניעים אותה בתוכו, וכמ"ש בילקוט בפרשה זו מי שלקח סחורה ויצא לדרך מתירא הוא מן הלסטים, אבל התורה אינו כן שמא יכולים הלסטים ליטול תורתו מתוך לבו, אמרו רבותינו מעשה בספינה שהיו בה פרגומטוטין, והיה שם חכם אחד, א"ל מה פרגמטיא שלך אמר להם מוצנעת היא, א"ל למה לא תראה אותה לנו אמר להם כשאכנס למדינה אראה אותה לכם, התחילו לחזור על הספינה ולא מצאו, התחילו צוחקים עליו, לסוף עמדו המוכסין עליהם ונטלו כל מה שהיה בידם ולא היה להם לא לאכול ולא ללבוש, ואותו חכם נכנס לבית הכנסת התחיל לישב ודורש להם, התחילו בני המדינה לכבד אותו ולפרנס אותו, התחילו אותן הסוחרים שהיו באין עמו בספינה באין אליו ומבקשים ממנו, אמרו לו בבקשה ממך בשביל שאתה מכיר אותנו, למד עלינו זכות לפני בני המדינה, מי גרם לו להנצל זו התורה שבלבו, הוי כי לקח טוב נתתי לכם, ע"כ. נמצא השמירה של התורה היא בלב, שאין אדם יכול לגזלה מלבו, אך אם הוא עצמו מסירה מלבו שאינו חוזר עליה ללמדה, אלא בוטח שימצא אותה כתובה בספר, הרי זו נטלת ממנו, שאם לא ימצא הספר או לא ימצא רב ללמדה לו אין בידו כלום, ולכן הלב דומה לארון שצריך לשמור התורה בתוכו, גם צריך להיות הלב דומה לעצי שיטים, שמהם עשוי הארון, שטבעו להיות גדלים במהרה, גם הם גבוהים על כל האילנות, כן הלב צריך להתגדל בהשגת התורה במהרה, שלא יהיה האדם לומד בנבדות ובעצלות, גם ישתדל האדם שיהיה מכבד ומייקר ומחבב את לבו שיהיה גבוה ועליון במעלה על כל האברים, כדי שיהיה פתוח לקבל דברי תורה, ולא יהיה אטום וסתום, או מלוכלך במחשבות רעות ופגומות:

וז"ש ועשו ארון עצי שיטים, כלומר הלב שהוא דוגמת הארון, שהוא כלי שמצניעין בו התורה, גדול ועליון וגבוה על כל האברים, כמו עצי שיטים שהם גבוהים ועליונים על כל האילנות, ומסוימין שאינם מתערבים עם שאר אילנות. כן הלב יהיה גדול ועליון על כל שאר אברים, והוא מסויים בפ"ע, שאין לו תערובות עם שאר אברים, בחומר העכור המצוי בם, ויהיה אמתים וחצי ארכו שהם ט"ו טפחים כמנין י"ה, ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו שהם ח"י טפחים, הרי כאן מספר חי יה, והיינו שכתב בשער הכונות בביאור זכרינו לחיים, דחיות הנשמה נמשך מחכמה שהיא יו"ד שבשם, וחיות הגוף נמשך מן הבינה שהיא אות ה"א שבשם, וכן כאן ע"י שלימות יזכה להיות חי מן אותיות י"ה שבשם, שהם חכמה ובינה. ובזה פרשתי בס"ד, רמז הכתוב וצדיק באמונתו יחיה, האמונה תתייחס ללב ששם העיקר של האמונה כידוע, וזהו צדיק באמונתו זה הלב שלו יחי"ה, קרי ביה חי יה ימשיך לנשמתו וגופו חיות מן י"ה שבשם הוי"ה ב"ה:

וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפינו ועשית עליו זר זהב סביב (שמות כה:יא). נ"ל בס"ד הכונה תצפה הלב ותשבענו תורה הטהורה, ולא תדביק חכמת הפלסופיא אבר איננה טהורה. ואמר עוד מבית ומחוץ תצפנו כלומר מחלק הפנימי של התורה שהוא הסוד, ומחוץ הוא חלק הנגלה שהוא הפשט, ועשית לו זר זהב סביב, רמז ליראת שמים, דכתיב ראשית חכמה יראת ה', ולכן קרי לה זר זהב, כי היא ראשית וזר לחכמת התורה:

ויצקת לו ארבע טבעות זהב ונתת על ארבע פעמותיו, ושתי טבעית על צלעו האחת ושתי טבעות על צלעו השנית (שמות כה:יב). נ"ל בס"ד, דקודם אותיות לב יש שני אותיות אך, שהם מורים על מיעוט, כי אך לשון מיעוט הוא, ואחר אותיות לב יש אותיות גם, שהם מורין על רבוי, לרמוז שבצרכי עולם הזה שהוא עולם שהאדם בא בו בראשונה, יתנהג האדם במדת המעוט וההסתפקות, שלא יהיה להוט להרבות הון רב, וזהו אותיות אך נרמזו בראשונה, אבל בצרכי עולם הבא יתנהג האדם במדת הרבוי שיהיה להוט להרבות הונו שם בגדר רבוי עצמי ולא יסתפק במועט, ולזה כאן באו אותיות גם שרומזים אל רבוי אחר אותיות שרומזת על עולם הבא, שהאדם בא בו באחרונה ונרמזו כל אלו קודם הלב ואחר הלב, מפני שבאמת כל המידות האלה הם תלויים בלב:

ולז"א ויצקת לו, ללב שהוא דוגמת הארון ארבע טבעות זהב שהם ארבע אותיות של אך ושל גם, כלומר יקח לימוד מוסרו מן ארבע אותיות אלו אשר שנים מהם באו בראשונה ושנים באו באחרונה. אמנם דע כי ארבע טבעות אלו שהם ארבע אותיות הנז' כל שנים מהם צריכין להיות קבועים במקום הראוי להם, ופירש הענין ואמר שתי טבעות שהם שתי אותיות אך, יהיו על צלעו האחת שהוא קודם אותיות הלב, כי זה יורה על צרכי עולם הזה שהאדם בא בו בראשונה, ולא תשתמש בהם בצרכי עולם הבא, שתהיה מסתפק במועט גם בענין עולם הבא, שבא בו האדם באחרונה, וכן שתי טבעות האחרים שהם שתי אותיות גם, שמורין על הרבוי, יהיו על צלעו האחת שהוא צלע האחרון אשר מורה על עולם הבא, שהאדם בא באחרונה, ולא תשמש בו בצלע הראשון שהוא יורה על עולם הזה, שלא תהיה להוט לקרבות בצרכי עולם הזה. באופן שכל שתים תשתמש בהם במקום הראוי להם כפי הנחתם זו בראשונה וזו באחרונה:

ועשית בדי עצי שטים וצפית אותם זהב (שמות כה:יג). נ"ל בס"ד בדי הם המוטות רמז לקנה והושט שהם דוגמת שתי מיטות, והושט נוצר בשביל צרכי עולם הזה שהם אכילה ושתיה, והקנה נוצר לצרכי עולם הבא שהאדם עוסק בתורה ומתפלל ומברך הכל הוא בקנה, ועשית את הבדים האלו שהם הקנה והושט עצי שטים, דהיינו רבים באיכות כמו עצי שטים, דאע"פ שטבע העץ להיות קל, הנה עצי שטים דרכן להיות כבדים שהם רבים באיכות, וכן אלו הקנה והושט יהיו רובי האיכות. וצפית אותם זהב טהור, שכל אחד יעשה תשמישו ומלאכתו בנקיות וקדושה וטהרה, שיהיו נקיים מכל איסור. והבאת את הבדים הם הקנה והושט בטבעות הנזכרים אותיות אך המורין על מיעוט ואותיות גם המורין על הרבוי, שכל אחד מהם ישתמש במדה הראויה לו, דהיינו הושט שבו עושה צרכי עולם הזה ישתמש במדה הרמוזה באותיות אך שהיא מדת המיעוט, והקנה שהוא משמש בצרכי עולם הבא שהם תורה ותפלה ישתמש במדת הרבוי שרמוזה באותיות גם. ואמר עוד בטבעות הארון, שהם מדות הרמוזים באותיות אך, ובאותיות גם, יהיו הבדים אלו הקנה והושט, לא יסירו ממנו, שיתמיד כל אחד במדה הראויה לו. ואמר עוד ונתת אל הארון את העדות תשר אתן אליך, הארון זה הלב, ועדות לשון עדי רמז ליראה שהיא עדי וקשוט לנפש האדם, אשר אתן אליך, כי משה רע”ה זכה ליראה שלימה, ולכן אמר לישראל מה ה' אלהיך שואל ממך כי אם ליראה, וארז"ל בגמרא אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ומסיק לגבי משה זוטרתי היא, כי הוא בעלה דמטרוניתא הנקראת יראה, ולז"א לו אשר אתן אליך דייקא:

ועשית כפורת זהב טהור (שמות כה:יז). נ"ל בס"ד כפרת רמז למצות הצדקה, שהיא מכפרת ונקראת כופר נפש, דכתיב ונתנו איש כופר נפשו, וכתיב וחטאך בצדקה פרוק, וצריכה להיות זהב טהור, כלומר נקי מן הגזל ושאר איסורין, כי השי"ת שונא גזל בעולם, גם זהב טהור שתתן מעות טובים עובר לסוחר, ולא תתן מעות רעים, שיש צער לגבאי או לעני עד שיעבירם, אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה, הרי כאן כ"ד טפחים, כי בצדקה יהיה תיקון בשם אדנ"י שיש בו כ"ד צרופים בסוד כ"ד קשוטי כלה. ועשית שנים כרובים זה שבורא שני מלאכים, אחד מצד הממון שנותן לעני, ואחד מן מצות הפיוס שמפייסו, שזו היא מצוה בפני עצמה, מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת, כלומר יהיו שניהם שוים במעלה וחשיבות, כי כמו שהפיוס תעשנו בלב טוב, מפני שאין בו הפסד, כן תעשה מצות הממון בלב טוב, ועין טובה, אע"פ שאתה מחסר את ממונך בזה הממון שאתה נותן לעני:

ועוד תעשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, דהיינו שתברא עוד מלאך אחר מן מצות האהבה שאתה אוהב לזה העני שאתה נותן לו ממון ומפייסו ג"כ, ובזה נודע שיש לך אהבה עמו, וזו היא מצוה בפ"ע שישראל הם מצווין להיות אוהבין זא"ז, ואתה גורם ממילא שגם העני אוהב אותך, ונברא ג"כ מלאך אחד מן מצות האהבה שלו, וכמ"ש המפרשים על פסוק ואהבת לרעך כמוך אני ה', פרוש אם אתה אוהב לרעך ודאי גם הוא יהיה כמוך שאוהב אותך, והרי כאן ב' אהבה אחת מצדך ואחת מצידו, יבזה נשלם מספר שם הוי"ה, כי ב"פ אהבה עונה מספר הוי"ה, ולז"א אני ה', וכן כאן אמר ועשה כרוב אחד, ר"ל מלאך אחד מקצה מזה, דהיינו מן אהבת הלב שלך, יוכרוב אחד מלאך אחר מקצה מזה, מן אהבת לב העני, ואלו המלאכים נחשבים ג"כ תולדות של מצות הצדקה שהיא הכפורת כדאמרן, כי ממנה נסתבב מציאותם ולידתם, ולז"א מן הכפורת תעשו את הכרובים האלה על שני קצותיו, ר"ל שני קצותיו של הלב שלך ושל העני אשר בו קשורה אהבה כפולה משלך ומשלו, והיו הכרובים האלה שנבראו מן האדמה פורשי כנפים למעלה, שיהיו מקבלים שפע משם הוי"ה שעולה מספר ב"פ אהבה, סוככים בכנפיהם על הכפורת שהיא מצות הצדקה, שקראה הכתוב בשם כפורת כדאמרן, שע"י השפע שמקבלים משם הוי"ה ב"ה מגינים על מצות הצדקה שלא תשלוט בה הקליפה לינק ממנה, ופניהם איש ואל אחיו להמליץ זכות על בעל הצדקה, כי הם נבראו מן אהבה שבלב, וכתיב בלב כמים פנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם, ולכן אמר עליהם ופניהם איש אל אחיו, ואל הכפורת זו הצדקה יהיו פני הכרובים להאיר אליה:

והנה לפי פשוטן של דברים צריכין אנחנו לדעת מה טעם יש בעשיית הכרובים, ולמה צוה השי"ת להכניסם שם לפני ולפנים במקום המיוחד להשראת שכינה, ציור הגוף ולא דמות ותמונה, ולא עוד, אלא שהציור הזה אסור להניחו חוץ לבית קדשי הקדשים בהיכל או בעזרה, ולמה שם שהוא מקום המקודש ביותר מותר להניחו, ומצוה יש בהנחתו שם. ונראה ישוב הענין הזה הוא כך, כי שם במקום קדשי קדשים שורה אור השכינה, ומונח שם הארון שבו הלוחות שבהם כלולה כל התורה כולה, להורות דקב"ה ואורייתא כולה חד, וצוה ג"כ שיניחו שם כרובים שהם צורת זכר ונקבה הרומזים על כל ישראל זכרים ונקבות, להורות כי קב"ה ואורייתא וישראל כולא חד, וכמ"ש בתקונים כי אין שם במקום ההוא אלא רק אור שכינתו יתברך, וכבוד התורה בארון אשר בנס הוא עומד, וכבודן של ישראל בכרובים אשר גם הם בנס עומדים, כמ"ש רז"ל בגמרא ארון וכרובים בנס עומדין, וצוה השי"ת בכך להודיע מעלתם של ישראל, ועי"כ שידעו ישראל מעלתם וכבודם ישתדלו כל או"א בתורה ומצות כדי להדבק בכל מקום שהם עומדין, וכמ"ש ואתם הדבקים בד' אלהיכם חיים כולכם היום, ולכן אסור לעשות כרובים במשכן ובמקדש חוץ מבית ק"ק, כי רק שם בפנים יש טעם בהנחתם כאשר אמרנו, ואבל במקום אחר נראה כעושה דבר אחר ח"ו במקום הקודש:

ובזה יובן בס"ד הטעם שהכרובים היו עשויים בצורת נער ונערה, דלכן נקראו כרובים שהוא ר"ל כרביא, וקשה למה לא עשו אותם צורה של גדולים מאחר שהם רומזים לישראל, אמנם יובן הטעם ע"פ מה שפרשנו בס"ד בפסוק כי נער ישראל ואוהבהו, והכונה היינו דארז"ל צריך האדם לעשות תורתו עיקר כל צורכי הגשמיות טפלים, ודבר זה הוא מצוי ונהוג בנער בדרך טבעי, כי הנער רוב זמנו הוא יושב בבית הספר ללמוד תורה, שאין לו עסק בגשמיות הן מלאכה הן משא ומתן, ומעט זמן ביום ובתחנת הלילה יש לו להשתעשע כרצונו וחפצו הגשמיי, וכל זה מצוי בנער בדרך טבע, וכן ראוי להיות אצל הצדיקים, שגם בגודלם בשנים יעסקו ברוב הזמן שלהם בשעות היום ובשעות הלילה בעסק התורה, שיעשו זה העסק עיקר, ושאר עסקם הגשמיי שהם מוכרחים לעסוק בו יהיה כפל, שלא יעבור בזה העסק אלא זמן מועט, ונמצא הם יכופו חומרם להתנהג בזמן שלהם במנהג הטבעי של הנער, וכתבו המפרשים שזהו הטעם שלפעמים בקראים הצדיקים גם בגודלם בשם נער, וכמו שמצינו ביצחק אע"ה שהיה בן ל"ז וקראו אביו בשם נער, דכתיב ואני והנער נלכה עד כה, וכן בנימין היה בן ל"ה שנים ויותר, וקראוהו אחיו בשם נער, והטעם כי עדיין לא היה להם עסק בעסקי הגשמיות, כי אם רק עסק התורה, והרי הוא נוהג כנער שכל עסקו ביום כולו הוא בבית הספר ללמוד תורה. ובזה מובן בס"ד הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו, פירוש מתנהגים כנער שכל עסקו בתורה, כן הם יהיה כל עסקם בתורה ומלאכתם נעשית ע"י אחרים, ועל כן ואוהבהו. ובזה מובן ממילא מה שצוה השי"ת להניח צורת זכר ונקבה בבית ק"ק, שהם רומזים על ישראל בצורת נער ונערה, ללמדינו כאשר הגיד בכתוב כי נער ישראל ואוהבהו, והיינו שהם אהובים אצלו אם יעשו עסקם בתורה המונחת בארון עיקר, שיבלו כל ימיהם וזמנם בעסק התורה כמו הטבע המצוי אצל הנער שכל יומו הוא בבית הספר:

ועוד י"ל בס"ד הכונה של פסוק כי נער ישראל ואוהבהו, היינו כי ישראל אע"פ שחוטאין אין נדחין ח"ו, אלא חוזרין ונראין ומקובלים ורצויין לפני הקב"ה ע"י התשובה, אשר עיקר שלה הוא חרטה ועזיבת החטא, אך אין החרטה ועזיבת החטא של התשובה מקובלת ורצויה אא"כ תהיה אמיתית מלב ונפש, שאם תהיה משפה ולחוץ אינה מקובלת, וכמ"ש יען כי נגש העם הזה בפיהם ובשפתם כבדוני ולבם רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה, לכן הנני יוסיף להפליא וכו'. והנה תמצא בנער עניינים של שטות וסכלות ומנהג ריק ומגונה, והוא מתחרט ועוזב דרכים אלו באמת מלב ונפש, דהיינו תחילת ביאתו לעולם הזה אוהב לינק חלב מדדי אמו, ואין לו עריבות בשום מאכל טוב כאשר יערב לו חלב אמו אפילו אחד מששים, ובוכה הרבה בזמן שגומלים אותו, אך אחר חדשים אחד או שתים או יותר מתחרט על תאוה זו שהיה לו בחלב אמו, ועוזב אותה מלב ונפש, גם יש לו מנהג שוטים שיתאוה לחתיכת זכוכית מבהקת אע"פ שהיא קטנה ומושלכת באשפה, ואצלו שוה זו סך גדול והוא מקבץ חתיכות קטנות מאלו, ושומר אותם אצלו, ואחר שיגדל יוסיף דעת ויראה שגם זה הבל וריק, ודעת שוטים היה לו, בזה, ומתחרט על העבר ואינו חוזר עליהם מכאן ולהבא, ואח"כ ימצא אצלו כסלות שיהיה לו תאוה ושמחה לרכוב על המקל תמורת הסוס, ולרקד ולדלג ולעלות על העמודים ועל זיזין וכותלים, ולעמוד ערום בפני בני אדם, ואחר כך יגדל וירגיש שכל עניינים אלו שטות הם, ומתבזה בהם, ולכך מתחרט על מנהגו הקדום בזה ועוזב כל זה עזיבה גמורה מלב ונפש, וכן עזה"ד ימצא אצל הנער כמה פרטי עניינים של כסלות שהוא מאליו מתחרט עליהם אח"כ, ועוזב אותם מלב ונפש, וכן הענין אצל הגדול החוטא שבאמת כל החטאים הם ענין שטות, וכמ"ש רז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות, והשב בתשובה מתחרט על דרכיו המקולקלים ועוזב אותם הנה גם הוא צריכה להיות חרטתו ועזיבתו דומה לחרטה ועזיבה של הנער בדברים הסכליים שהיה לו, שהם חרטה ועזיבה גמורה מלב ונפש, ולא תהיה משפה ולחוץ, ועל זה אמר כי נער ישראל ואוהבהו, ר"ל אם נוהגין בדרך התשובה כנער שהוא מתחרט ועוזב עניינים השטותיים שלו מלב ונפש, אז אהיה אוהב אותם ע"י התשובה שיהיו חוזרין ונראין ומקובלים ורצויים, וע"ד הטעם הזה עשה הכרובים בבית ק"ק בצורת נער, להעיר לב ישראל בזה המאמר של הכתוב כי נער ישראל ואוהבהו:

ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך (שמות כה:כא). הקשה הרב אור החיים ז"ל, והלא כבר אמר קודם זה ונתת אל הארון את העדות, ולמה חזר ושנה דבר זה כאן, ועוד י"ל דקדוק גדול למה בתחלה אמר לו ונתת אל הארון, ועתה אמר ואל הארון תתן לשון עתיד, ולא אמר לו בלשון הקודם ונתת ששינה הלשון באחרונה. ונ"ל בס"ד, ואקדים לתרץ עוד דקדוק אחר, והוא למה הוצרכה הכפורת לכסות את הארון, והלא הארון עצמו הוא עשוי בשביל כסוי שמכסה בו את הלוחות שבתוכו, ועוד והלא יש כסוי בלא"ה לארון עצמו בפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, ולמה הוצרך לכסוי בפרוכת, זו ג"כ. ונ"ל בס"ד טעמו של דבר, ואסביר אותו בעזה"י ע"פ מעשה באחד גביר שהיה חכם גדול ועשיר מופלג, והיה דרכו ללמוד בביתו בחדר מדרשו מן הבוקר עד הצהרים, ויסעוד סעודות ויצא לשוק לבית המסחר שלו, והיה לומד עמו כל יום חכם אחד גדול בחכמה, ולומדים יחד גמרא עם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ונושאי כליו חק ולא יעבור, וזה הגביר היה לו בת אחת חריפה ובעלת שכל גדול להפליא, ושכר לה אביה מלמד ת"ח חשוב שיבא כל יום לבית אביה, וישב בחדר המיוחד לה ללמדה מקרא כל התנ"ך כולו עם ביאור רש"י ורד"ק, וגם חכמת הדקדוק שיש במקרא, ולא רצה שתלמוד תורה שבע"פ שהוא תלמוד בבלי וירושלמי כלל, ושיער אביה בדעתו כי צריך לה שתי שנים עד שתשלים למודה בתורה שבכתב בביאור המקרא ובדקדוק שבו, על כן שכר את החכם ההוא המלמד בעד שתי שנים בחמשים זהובים, ונתן לו כל שכרו במוקדם, בתנאי שיבא כל יום בחצר הפנימי שלו לחדר בתו ללמדה המקרא, והאב חדר מדרשו היה בחצר החיצון ואינו נכנס ורואה בחדר בתו שלומדת בו, כי בטוח הוא בזה המלמד שיעשה מלאכתו באמונה, ויבא כל יום ללמד את בתו כאשר התנה עמו, וכן עשה החכם ההוא מלאכתו באמונה, והיה בא כל יום לחדר הבת ומלמדה תורה, אך להיות כי הבת ההיא היה לה שכל נפלא וחשק נפלא, השלימה לימוד המקרא עם ביאוריו ועם חכמת הדקדוק שבו בשבעה חודשים, וזה החכם המלמד שהיה שכור לשתי שנים וכבר קבל שכר השתי שנים כולו במוקדם, התחיל ללמדה בתורה שבע"פ משנה וגמרא, והיא לרוב חדוד שכלה המופלא היתה קולטת הלימוד של הגמרא ותוספות ומתחכמת בו מאד. והנה אחר שעברו שנה אחת ואחד עשר חודש ימים ששכר לה אביה את זה החכם המלמד אותה, עלה בלב אביה לבא החדרה אצל בתו בעודה לומדת לראות אם השלימה לימוד המקרא כאשר התנה עם המלמד ללמדה, וימצא יש בידה גמרא ולומדת עם המלמד סוגיא עמוקה שם, ויתפלא על הדבר הזה ויאמר להמלמד מה זאת, ואיך הגיעה למדרגה ויענהו המלמד מחמת חדוד שכלה וחריפות שלה, כל לימוד המקרא אשר התנית עמי ללמדה כבר השלימה אותו בשבעה חודשים, ואני כבר נשכרתי לכ"ד חודשים וקבלתי שכרי, הוכרחתי לבא כל יום ללמד אותה בגמרא, וגם לימוד זה קולטת אותו בדרך נפלא כאשר אתה רואה עתה במדרגה זו, ויצחק אביה ויאמר להמלמד עד כאן תחום שבת, הן אמת כי אני שכרתיך לכ"ד חודשים וקבלת שכרך משלם, ועתה אתה חייב לי עוד חודש אחד, אני מוחל לך ותלך לביתך לשלום, ולא תטרח לבא פה עוד ללמד את בתי, ונתן לו המלמד שלום והלך לו ותאמר הבת לאביה מה זאת עשית עמי, אני הייתי חושבת כשתראני שהצלחתי בלימוד תשכור אותו עוד שתי שנים אחרות, ואתה עשית להפך שדחית אותו ממני ומחלת לו החודש שהוא חייב לבא בו ללמדני תורה, ויאמר אביה, בתי חמדת לבי למה את צריכה ללמוד תורה שבע"פ, וכי את בן שיושב בבהמ"ד ועוסק בתלמוד עם החכמים, והלא אשה את ואחר ארבעה שנים תגיעי לפרק הנשואין כמנהג אנשי העיר להשיא הבנות כשהם בנות י"ח שנים, ואז אני אשיא אותיך ותהיו תחת רשות בעליך, ותטפלי בעסקי הבית והריון ולידה וגידול בנים, ולא יהיה לך פנאי ללמוד תורה שבע"פ, ומה שאת לומדת עתה ישתכח ממך, והלואי שיהיה לך פנאי שתלמדי מקרא ביום שבת שהוא יום בטלה. ולא ערבו לבת דברים אלו של אביה, אך שתקה ולא דברה כלום לפניו, כי נפשה חשקה בתורה, ותאמר בלבבה אני אהיה כמו ברוריה אשתו של רבי מאיר שהיתה בעלת תורה כאחד התנאים שהיו בזמנה, ותחשוב לבא כל יום תוך חדר אחד העומד בצד החדר של הלימוד שלומד בו אביה בכל יום עם חכם אחד, והיה חלון אחד נמוך עומד בכותל המפסיק בין שני החדרים, והיא נכנסה בחדר זה שפתחו פתוח מצד אחר, וישבה סמוך לאותו חלון במקום נסתר באופן שאין אביה ואותו חכם רואין אותה, ותקח מן מדרש אביה גמרא והרמב"ם כמו הגמרא שלומדים אביה והחכם, כי יש במדרש כמה תלמודים כפולים לחמשה וששה, והיתה שומעת כל מה שהם מקשים ומתרצים ומפלפלים מדעתם, ומספרי המפרשים, כי ישיבתם היתה סמוכה לחלון, ולא נדח ממנה נדח, והיתה קולטת הדברים כולם מרוב שכלה, עד שנתחכמה יותר מהם, ולא היה שום אדם מבני הבית יודע בדבר זה, אפילו אמה, כי היתה חושבת שהיא יושבת בחדרה ועוסקת בלמודה, ורק בזמן הסעודה תבא ותשב על שלחן אביה לאכול, ואין אביה מרגיש בכל זאת:

והנה אחר הרבה שנים שהיא היתה מורגלת בדבר זה, נזדמן יום אחד כשהיה אביה ואמה יושבים על השלחן בצהרים, והיא ג"כ היתה יושבת שם, נכנס המשרת ויאמר לאביה איש גר בא מן הדרך עתה עומד על הפתח ומבקש רשות לבא לראות אותך, ויאמר יבא, ויכנס ויעמוד לפניו, וקודם שדבר האיש הזה עם הגביר, שאל אותו הגביר מה שמך, ויענהו אני חיים חיים בן שלום ויחשוב הגביר בדעתו איך נקרא בשם כפול, אך ודאי אביו נפטר קודם שנולד וקראו אותו חיים על שם אביו כנהוג, וישאלהו עוד מאיזה עיר אתה, ויענהו מעיר מולדתיך, ויאמר לו שלום פלוני בן פלוני החונה שם, ויענהו ראה אחר הרמונים, והיה בשלחן שלפניהם קערות שיש בהם רמונים ותפוחים וענבים ועוד שאר מיני פירות הרבה, אך הקערה שבה הרמונים היתה מונחת בסוף השורה שבשלחן, ואין אחריה קערה אחרת, אבל באחוריה היה קערה של תפוחים וחשב הגביר בעה"ב שעליה רומז לו זה האיש, וחשב כיון ששאל אותו על שלום פב"פ והוא כבר נפטר, לא רצה לומר בפירוש שנפטר אלא רמז לו בתפוחים, כלומר תפחה רוחו שכבר נפטר. אח"כ אמר לו הגביר בעה"ב למה באת אצלי ומה תבקש, ויענהו עתה באתי מן הדרך ואין לי מעות לקנות אכילה, כי כיס המעות שלי נפל ממני בדרך, על כן בא אצלו לבקש ממנו שנים או שלש דנרים מנדבת לבו כדי לקנות בהם אכילה לצורך היום והלילה ולמחר, והגביר בעה"ב לא היה כיס המעות שלו בתוך חיקו, אלא היה מונח תוך בגדו שפשט אותו בחדר אחר, ויאמר לבתו הנזכרת בלחישה, לכי לחדר מושבי ושם תמצאי תוך הבגד שלי כיס המעות, תפתחי את הכיס ותקחי ממנו דינר אחד של כסף ותתני אותו להעני הזה, והוצרך לפרש לה ולומר לה דעי כי יש בכיס ההוא דינר אחד של זהב, תזהרי שלא תטעי ותתני אותו לזה העני בטעות, אלא תהיה עיניך פקוחות לקחת דינר כסף ולא דינר הזהב, וכפל דבריו אלו פעמים, והיא קמה במהרה ופתחה הכיס, ולקחה במתכוין את דינר הזהב ותתנהו לאותו עני שהיה עומד בחוץ וממתין לה, ובאה הבת וישבה על השלחן. ואביה לא ידע כי חשב שעשתה כאשר צוה אותה, ואחר חמש רגעים הוצרך אביה לתת את דינר הזהב לאדם אחר אשר הוא הכין אותו בעבורו, ויאמר לבתו הביאי את כיס המעות אלי, ותלך ותביאהו ויחפש על דינר הזהב ולא מצאו, הבין שבתו טעתה ולקחה את דינר הזהב ותתנהו להעני במקום דינר הכסף, ויכעוס עליה, ויאמר לה שתי פעמים לחשתי באזניך וצויתיך שתתני להעני דינר הכסף, ועכ"ז נכשלת לתת לו דינר הזהב, הנה בודאי אם היית נוצרת זכר שיהיה לך עסק במסחר היית מחרבת הבית. ותענהו ותאמר לו אם נוצרתי זכר הייתי בונה עשרה בתים, ועתה לא שגיתי ולא נכשלתי כאשר חשבת, הלא בכונה וידיעה שלימה לקחתי דינר הזהב ואתנהו לאותו האיש, ולוא הייתי רואה בכיס עוד דינרי זהב הייתי משלמת לו עד מספר עשרה ויאמר אביה בחימה על מה ועל מה תעשי, מה זה הוא, ותאמר אתה שגית בו כי חשבת שהוא איש עני פשוט מהמון העם, ולכך חשבת לתת לו נדבה דינר כסף, אך אני ידעתי שהוא חכם גדול שאין ראוי לפי כבודו לתת לו דינר כסף, אלא לפחות עשרה דנרי זהב, ולכך אמרתי אם היה נמצא בכיס עוד תשעה דנרי זהב הייתי נותן לו להשלים לעשרה. ויאמר איך היית את יודעת שהוא חכם גדול, ותאמר תקרא לו תחלה, ותבדקהו בדברי תורה, ותדע אתה שהוא חכם גדול, ותשלים לו עוד תשעה דנרי זהב להשלים לעשרה לפי כבודו, ואז אח"כ אגיד לך כיצד ידעתי אותו, ויאמר טוב הדבר ויצו את המשרת שיביאנו אצלו, ויחפש עליו, ויביאהו לו ויבדקהו בדברי תורה, וימצאהו חכם גדול עולה בחכמה עליו ועל חבירו כפלי כפלים, ויאהבהו ויתן לו עוד תשעה זהובים להשלים לעשרה, ויבקש ממנו מחילה על אשר חשב אותו אדם פשוט והמוני והלך לו. ואחר שיצא מלפניו אמר לבתו עתה הגידי לי איך ידעת את שהוא חכם גדול, ותאמר לו תחלה וראש שאלת אותו מה שמך, ואמר לך חיים חיים בן שלום, ואתה חשבת שאביו חיים ונקרא על שם אביו מפני שנולד אחר פטירת אביו, וזה לא יתכן, דאם כן היה צריך שיאמר לך חיים בן חיים, על כן מוכרח לומר שהוא בן שלום והוא שמו חיים, ואמר לך אני חיים חיים כלומר אני חכם חיים, יען כי שני יודי"ן של חיים תעשה אותם אות אחד שהוא כ"ף אז נקרא חכם, וז"ש לך אני חכם חיים בנו של שלום. שלא רצה לומר לך בפירוש שהוא חכם, אלא הגיד לך ברמז. ויאמר אביה יפה כוונת בדבר זה וכך הוא האמת בודאי:

ותאמר לו עוד אח"כ שאלת אותו מאיזה עיר אתה, והשיב לך ממקום מולדתיך, ואתה חשבת דברים כפשוטן, ולכך שאלת אותו על שלום אדם אחד הדר שם, אך אני הבנתי שאין כונת דבריו כך, ומה שאמר לך ממקום מולדתיך, ר"ל על התורה, כי כל איש חכם נקראת התורה מולדתו, דכתיב אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, וכונתו לומר כמו שאתה בנה של תורה גם אנכי בנה של תורה ואמר לה אביה יפה אמרת, אך לפי דבריך מה השיב לו על שלומו של פב"פ ראה אחר הרמונים, ותאמר אם נחשוב שאמר לך ראה אחר הקערה שיש בה רמונים לא יתכן, כי אחר הקערה של הרמונים לא יש עוד קערה אחרת, ואשר חשבת על אחורי הקערה שיש קערה של תפוחים, גם זה לא יתכן כי אמר לך אחרי, ולא אמר לך אחורי, אך באמת זו חידה עמוקה, והיינו כונתו להשיב על שאלתך ששאלת אם ידעת בשלום פב"פ, והשיב לא ידעתי, ולכך אמר לך ראה אחר הרמונים, כי בשיר השירים כתוב הפרחה הגפן הנצו הרמונים לא ידעתי נפשי שמתני, נמצא אחר תיבת הרמונים יש תיבות לא ידעתי, והוא כונתו לומר אחר מלת הרמונים מה כתוב לא ידעתי, גם אנכי לא ידעתי משלום זה האיש שאתה שואל עליו וישמח אביה שמחה גדולה על דברים אלו של בתו ועל חכמתה, ויאמר בודאי כך היתה כונתו, אך הגידי לי מהיכן באה אליך החכמה הזאת, ותאמר מן החלון ויאמר מאיזה חלון, ותאמר החלון שיש בחדר הלימוד שלך ושל חבירך הפתוח לחדר אחר, ויאמר איך היה הדבר הזה הגידי לי, ותספר כל מה שעשתה במשך ארבע שנים שעברו מיום פרידת המלמד שלה ממנה, ויאמר לה איך אנחנו שיש לנו עשרים שנה יושבים ישיבת קבע, ולומדים בכל יום גמרא וספרי הראשנים שיש עליה והרמב"ם ונושא כליו בפלפול עצום, לא הגענו לשליש חכמתיך שלמדת את בארבעה שנים בלימוד שלנו, ותאמר אתם משניהם החכמה ומקבלים אותה בגלוי ופרסום בישיבתכם שהיא ידועה לכל, אבל אני קבלתי החכמה בהצנע שאין שום אדם מכיר בי ולכך השגתי אותה בגודש רב ועצום, כי מאחר שלמדתיה בצניעות דלא מבעיא אדם אלא אפילו זבוב לא ראה אותי בעת שאני יושבת ללמוד, לכך הצלחתי בה והשגתיה, ונתחכמתי בה עשר ידות מן הלימוד שלמדתם בעשרים שנה, וכן שלמה אמר ואת צנועים חכמה, ללמדנו כי יסוד של השגת החכמה הוא לימוד הצניעות:

וכן הענין כאן בארון הקודש שבו הלוחות שבהם כלולה התורה שצוה השי"ת לתת הלוחות תוך הארון להצניעם בו, ועוד הוסיף צניעות יותר שצוה לכסות את הארון בכפורת, ועוד הוסיף צניעות יותר שצוה להשים פרוכת מבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, והרי זו צניעות שלישית, ללמדנו שהתורה שהיא החכמה המשולשת בשלשה דורות, כמ"ש מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך, תתקיים בשלשה דורות אלו על ידי הצניעות דהיינו שילמדו אותה בהצנע כל מה דאפשר להם, וכאשר אמר הכתוב ואת צנועים חכמה, וכמו שאמרה אותה הבת לאביה שהיה דבר זה אצלה בנסיון:

ולכן אחר שכבר אמר לו ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, הנה אחר שהגיד לו מעשה הכפורת חזר ואמר לו ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה, זו צניעות יתירה נוספת, אע"ג אשר אל הארון תתן את העדות אשר אתן, כלומר שיש כאן צניעות לעדות היא התורה בארון, אפ"ה תוסיף צניעות יותר ע"י הפרוכת אשר תתן על הארון, ובא ללמדו יסוד גדול לבנין החכמה וקיומה, שיהיה הצניעות בכל אופן שאפשר לעשות, ולכן א"ל עתה תתן לשון עתיד, כי בא ללמדו על העתיד בהשגת החכמה שהיא העדות שיתנהג בלימודה בצניעות, וככתוב ואת צנועים חכמה, כי הצניעות היא יסוד חזק ואמיץ לקיום החכמה ולהשנתה:

ועשית שלחן עצי שטים (שמות כה:כג). נ"ל בס"ד, השלחן הוא במקום המזבח, כמ"ש רז"ל בזמן בהמ"ק מזבח מכפר, ועכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו, גם נודע כי בזמן שבהמ"ק קיים היה לנו שתי מזבחות שהוא פנימי להקריב קטורת, וחיצון לקרבנות עולות ותמידין ומוספין, ולכן הורה לנו רבינו הרש"ש ז"ל שכל אדם יהיה נזהר ללמוד על שלחנו בתוך הסעודה פרשת הקטורת, פרק אזהו מקומן, שהוא במקום שני מזבחות הנזכרים, ונודע דעל ידי עסק התורה על שלחנו וע"י שיהיה מאכיל עניים על שלחנו, יתרבה השפע וישתלשל לאדם ע"י כ"ז צינורות השפע, שהם כ"ב אותיות התורה, עם חמשה אותיות מנצפ"ך הכפולים, ולכן מדת השלחן הוא אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קומתו, שהם כ"ז טפחים כמנין כ"ז צנורות הנז'. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בפ' כי תשא, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראת בשם ה' לפניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, שרמז לו השי"ת על אמות השלחן, כי בזכותו ערך לישראל שלחן במדבר, כי המן ירד בזכות משה רע”ה, וכתיב לערוך שלחן במדבר, ומדות השלחן של בהמ"ק הוא אמתים ארכו שהם י"ב טפחים, וכנגד זה ב' אותיות י"ב של טובי, ועוד אמה רחבו שהוא ששה טפחים, וכנגד זה אות וא"ו של טובי, ועוד אמה וחצי קומתו שהוא ט' טפחים, וכנגד זה אות ט' של טובי, ולז"א אנכי אעביר כל טובי שהם כ"ז צנורות הרמוזים בשלחן המקדש, להשפיע לישראל בשלחן שערכתי להם במדבר על פניך, כלומר בזכותך. כי המן ירד להם במדבר בזכות משה רע”ה ובזה וחנותי וכו':

וצפית אותו זהב טהור (שמות כה:כד). שתביא על השלחן מאכל ומשקה נקי מתערובת איסור של תולעים ושל תערובת בשר בחלב וכיוצא, וגם נקי מגזל וגניבה וכיוצא מבית ומחוץ תצפנו, והיינו מבית הוא נקיות מן איסורים הנמצאים בבית שהם תולעים ויתושים, ומחוץ הוא נקיות מן איסורין של גזל וגניבה וכיוצא שהם דברים הנעשים בחוץ במו"מ ומלאכה שנעשים בחניות ובשוקים. ועשית לו זר זהב סביב שתזמין עליו אורחים טובים יראי השם שהם נחשבים עטרה לשלחן:

ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד (שמות כה:ל). נ"ל בס"ד לתם זו התורה דנקראת לחם, דכתיב לכו לחמו בלחמי, ושלימות לימוד התורה הוא שתהיה יוצאה מן הלב ולא שתהיה מן השפה ולחוץ, וכמ"ש בקהלת ולבי ראה הרבה חכמה ודעת, ולכן ראשה ב' וסופה ל' שהם אותיות לב, ללמדנו שצריך שתהיה יוצאה מן הלב, ולכן מלוי ל"ב כזה למ"ד בי"ת הוא אותיות תמיד, ולז"א ונתת על השלחן לחם פנים זו התורה שיוצאה מן הלב, שהוא גלוי לפני דוקא, ויהיה אצלך תמיד כאשר יורה המלוי של אותיות לב, שהוא אותיות תמיד, ולכן אם תסיר אות ל' מן אותיות שלחן ישאר אותיות נחש למפרע, לרמוז שאם לא ילמוד האדם תורה על השלחן שולט בו כח הנחש ב"מ, ועל ידי לימוד התורה הרמוז באות ל' יסתלק כח הנחש, וישתלם ויהיה צירוף שלחן. ואמר לחם פנים רמז לפי דרכו שילמוד ג"כ על השלחן דברי סוד שנקראים פנים, מלבד לימוד הנגלה, לכן נוהגין חסידים ואנשי מעשה אפילו בלילות הקיץ, ואפילו בעת שהם נחפזים בעבור איזה עסק, ללמוד על השלחן פתיחת אליהו הנביא זכור לטוב: