ואתה תצוה את בני ישראל (שמות כז:כ). י"ל למה [אמר] ואתה [תצוה] בוא"ו, דמשמע שדבר זה נמשך למה שכתוב בפרשה הקודם, ועוד י"ל שנראה מלת ואתה כולה לשון יתר והול"ל צוה את בני ישראל, וידעינן שהוא המצוה ולא שלוחו. ונ"ל בס"ד, כאן רמז לו על מעלתו שאינו איש אחד בלבד, אלא הוא נחשב לחמשה אנשים, והצוי שמצוה את ישראל במצות השי"ת, נחשב כאלו הם מצטווים מן חמשה צדיקים ונביאים והיינו ע"פ מה שפרשתי בס"ד בסה"ק בן איש חי פרשת כי תשא על פסוק כי זה משה האיש וכו', כי הערב רב הבינו שיש פ"פ לאהרן הע"ה לומר למה לכם זה העגל, דאם משה נפטר אני אהיה מנהיג אתכם במקומו, לכך הקדימו לסדר דברים טענות לסתור דבר זה, והוא הא' דמשה רע”ה א"א שיהיה אדם ממלא מקומו, כי מדרגתו בנבואה לא זכה שום נביא לה, כי כל הנביאים הם מתנבאים בכה, והוא מתנבא בזה, דכתיב זה הדבר אשר צוה ה', דהשכינה מדברת מתוך גרונו, ועוד טענה ב' דמעלתו גדולה שנחשב לחמשה אנשים נביאים כי היה גלגול הבל וגלגול שת, ועוד היה בו נח ושם בן נח שהיו ג"כ נביאים, כמ"ש רבינו ז"ל בפסוק ידעתיך בשם. וגם מצאת חן בעיני, בשם זה שם בן נח, וגם מצאת חן זה נח אותיות חן, הרי ארבעה גדולי עולם שהיו נביאים. והוא עצמו נמי, הרי כאן חמשה נביאים צדיקים יקרים ומעולים, ואיך יבא צדיק אחר למלאת מקומו, ולז"א כי זה משה דנבואתו בזה הדבר, ועוד האיש קרי בה ה' איש, כלומר הוא נחשב חמשה איש, ולא איש אחד בלבד וכו' ע"ש, ולפי"ז נמצא ישראל אין שומעים המצות מאיש אחד, אלא מן חמשה אנשים, וזו היא המעלה גדולה שאין לה ערך, ולפ"ז תתחבר תיבת ואתה עם תיבה אחרונה של פרשה שקדמה שמסיימת בתיבת נחשת, וקרינן הכי נח שת ואתה תצוה את בני ישראל, נח ושת שהם ב' צדיקים ונביאים, ואתה דייקא, [שנקראת בשם משה שהוא ר"ת משה שם הבל, שרמוז בשמך שלשה גלגולים שהם ר"ת מש"ה] שיש בך שלשה שהם אתה ושם בן נח וגם הבל בן אדם הראשון, הרי חמשה, תצוה את בני ישראל, דכיון שנתגלגלו כל הארבעה במשה רע”ה ונעשה בן חמשה, נמצא חמשה נביאים מצוים את בני ישראל, ולכן יש על ואתה טעם של שני גרישין, שהוא דוגמת שני עמודים זה בצד זה, לרמוז על השנים שנתגלגלו בו מלבד נח ושת, והם שם בן נח והבל, ונרמזו באותיות משה שהוא ר"ת משה שם הבל, ולכן נחשת שהוא נח ושת ואתה שיש בך שנים אחרים עוד בצרוף כל אלו הארבעה שבך תצוה את בני ישראל וכו'. ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהס"ת שכתב משה רע”ה נחלקת לחמש חומשים כנגד צירוף החמשה האלה שהם משה רע”ה, וארבעה שבקרבו שכולם נצטרפו בצווי התורה כולה שצוה משה רע”ה את ישראל:

ועוד נ"ל בס"ד לפרש ברמז הכתוב הנז', די"ל למה נעלם שמו של משה רע”ה כאן שלא אמר כדרכו וידבר ה' אל משה לאמר, ועוד הול"ל ויקחו בסתם, ולמה אמר ויקחו אליך. ואקדים הטעם שאומרים משה רבינו ואין אומרים רבינו משה, כדנקטי בתנאי רבי פלוני וכן רבינו פ'. ופרשתי בס"ד שני טעמים, הא' כי שם משה נקרא בו על שם שהיה גואל את ישראל ומושך אותם ממצרים שהיתה כור הברזל, דכן קרא אותה הכתוב כור הברזל, ופרשתי הטעם מפני שבתוכה באו כל ישראל בני השבטים שנולדו מן הארבעה נשים שהם רחל ובלהה לאה וזלפה שהם רמוזים באותיות ברז"ל, ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ומשה רע”ה הוא משך את ישראל והוציאם מן כור הברזל שהיא מצרים, ולכך נקרא משה בחולם כלומר מושה ומושך את ישראל, דאם נקרא על שם כי מן המים משיתיהו כאשר אמרה בתיה בת פרעה, היה לפ"ז לקראו משוי שהוא עצמו נמשך, אבל משה בחול"ם משמעותו פועל יוצא לאחרים שהוא מושך לאחרים, ובתיה השכילה בדבר זה כשקראתו משה שלא ירגישו שהוא מושך אחרים, והוצרכה לפרש דבריה וטעמה, ואמרה קראתיו כן מפני כי מן המים משיתיהו, כדי שלא יבאו לפרש את השם שהוא מושה אחרים, הקדימה הפירוש שלה שהוא ר"ל משוי מן המים. נמצא משמעות שם משה ע"פ האמת הוא ר"ל מושה ומושך את ישראל מכור הברזל ממצרים, ולכך מקדימים לומר משה רבינו, ואין אומרים רבינו משה, מפני כי תואר רבינו הוא בעבור התורה שקבלה ולימדה לנו, וזה היה אחר שהוציא את ישראל ומשך אותם ממצרים ולפי סדר המעשים צריך להקדים שם משה שהוא על היציאה קודם תואר רבינו, שהוא על קבלת התורה שלימדה לנו:

ועוד פרשתי בס"ד אופן ב' לסדר קריאת משה רבינו, שמקדימים שם משה לתואר רבינו, והוא דידוע כי נקרא משה שהוא מספר אל שדי המאיר בבריאה, ולכך זכה לקבל התורה מעולם הבריאה כנודע, ולכך מקדימים שם משה שהיא כנגד אל שדי המאיר בבריאה, ואח"כ מזכירין תואר רבינו שהוא זכה להיות רבינו אחר שעלה לבריאה וקבל הארה מן אל שדי המאיר בבריאה, דעי"כ קבל התורה משם ולימדה לישראל ואז נקרא רבינו ולכך מקדימים שם משה על תואר רבינו. ועוד בשם משה רמוז המעלה הגדולה שזכה לה שהאיר בו הארת אחוריים דשם ע"ב, שהוא סוד חכמה שעולה קפ"ד, ופנים של בינה שהיא סוד שם אהי"ה דמילוי יודי"ן שעולה קס"א, ושניהם עולה מספר משה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ולפ"ז שם משה רמוז בו מעלתו הגדולה שזכה להארת חכמה ובינה שהם קפ"ד וקס"א שעולים מספר משה, ולכך אנחנו מזכירים שם משה קודם תואר רבינו, כי באמת על ידי זכייתו שזכה להארת חכמה ובינה, זכה אז לקבל התורה שבעבורה נקרא רבינו:

ונראה לכן יש על מלת ואתה טעם שני גרשין, שהוא צורת שני ווין עומדים בשוה זה בצד זה, דרומזין לחכמה ובינה שהם כחדא נפקין וכחדא שריין. ובזה יובן רמז הכתוב שאמר לו ואתה בטעם שני גרישין שרומזים אל אורות חכמה ובינה, שהם כחדא נפקין וכחדא שריין, תצוה את בני ישראל ויקחו אליך דייקא כלומר למקום האורות שלך שהם חכמה ובינה המאירים בך, שמן זית זך שהוא בסוד חכמה כנודע, דלכן ארז"ל הרואה שמן זית בחלום יצפה לחכמה, ועוד להעלות נר תמיד, והיינו נר רמז לבינה שיש בה שלשה מלואי אהיה שהם מספר תמיד:

יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חוקת עולם לדרתם מאת בני ישראל (שמות כז:כא). נ"ל בס"ד דידוע הדלקת המנורה בדרום מסוגלת להשפיע לישראל שפע אור בחכמת התורה, ובשלחן נשפעים בעושר, לכן הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר יצפין, זה מושך חכמה בזכות המנורה, וזה מושך עושר בזכות השלחן, ולכך הנזהרים בנירות שבת ומדליקים אותם בדרום יזכו לבנים חכמים, והנזהרין בכבוד השלחן של שבת יזכו לעושר, כי בליל שבת צריך להדליק המנורה בדרום והשלחן יעמידו בצפון, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפיוט שלו אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין, ולכך היתה המנורה שבעה נירות כנגד התורה שהיא שבעה ספרים, כי פסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע, ועליה כתיב חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה:

והנה בין מספר ערב למספר בקר יש מספר ל' שמספרו שלשים, וידוע לימוד התורה רמוז באות ל', ונרמז בהפרש שיש בין בקר ובין ערב להורות לנו שצריך האדם להתמיד בעסק התורה מן הבקר עד הערב, וכמו מנהגן של ישראל בימי משה רע”ה, כדכתיב יוכל העם נצב עליך מן הבקר עד הערב, מה שאין כן בלילה אע"פ שחייב האדם לעסוק בתורה בלילה ג"כ, עכ"ז צריך שישן ברובו של לילה, דלא אברי לילייא אלא לשינתא, כי רובו עובר בשינה, ובזה יובן יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר, הנה עריכת נר המנורה מסוגלת ומועלת להשגת לימוד התורה הרמוז במספר ההפרש שיש בין מספר בקר לבין מספר ערב, גם יועיל שיזכה אדם להשיג הלימוד בשלימות ארבעה חלקיו שהם פרד"ס, שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה, ולז"א לפני ה' ר"ל לימוד הפרד"ס שהוא לפני אותיות שם הוי"ה. גם עוד ימשך מזכות הלימוד הזה פרנסה לעולם, וזהו חוקת עולם שאמרו רז"ל בגמרא, מנ"ל דחק לישנא דמזוני הוא, שנאמר הטרפני לחם חוקי, וגם עוד יזכה שיהיה למוד זה שלומד נקרא לימוד [לשמה] שהוא לשם ה"א היא לאה, שיעשה בזה תיקון לאה שנקראת דור, ונקראת ג"כ בשם תם כנודע, ולז"א לדרתם חלק התיבה לשנים וקרי בה דור תם, רמז ללאה שנקראת דור בסוד לדור ודור המליכו לאל ונקראת תם בסוד ויעקב איש תם בעלה דתם, ואמר מאת ישראל מאת אותיות אמת, שהתורה נקראת אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור, ותהיה דבוקה בישראל שהם נקראו אמת דכתיב ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת:

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל (שמות כח:א). י"ל למה הוצרך לפרש ולומר מתוך בני ישראל, פשיטה הוא כן ואלא ממאן. ונ"ל בס"ד רמז לו שיקרבהו ע"י שימשיך עליהם הארה מן יחוד נר שהיא מספר הוי"ה אהיה אלהים הוי"ה אדני, שעולים מספר נ"ר, ותוך תיבת בני יש נו"ן, ותוך ישראל יש ר', הרי אותיות נר, ולז"א מתוך בני ישראל:

ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן (שמות כח:ו). נ"ל בס"ד אפוד רמז לחלוק אור של הנשמה שהוא לצורך עולם הבא, והחומר העכור סוגר עינו של אדם שלא יסתכל וישגיח בתיקון שלו, כי משים עיניו ולבו של אדם להביט תמיד בחמדת הממון של עולם הזה, ובמה יוכל לו, לכך בעבור תיקון החלוק הקדוש הזה ושלימתו יהיה האדם בחמדת הזהב יסתכל בתכלת, ר"ל סוף ותכלית של אותיות זהב, שהם אותיות חוג שהוא עיגול, שהוא הגלגל העגול המתגלגל וחוזר בעולם, כמ"ש רז"ל ע"פ כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', אר"ח גלגל הוא שחוזר בעולם, שהממון מתגלגל והולך מאדם זה לאדם אחר, וא"כ אם יהיה להוט אחר השגת הממון אפשר שיהיה כל יגיעו וטרחו בחנם, כי יזדמן לו שעה אחת שיעיף עיניו בו ואיננו, ואם ירדוף אחר תאות התענוגים באמרו הטבע ה"א שישתנה, וכיון דהאדם חמרי מוכרח היא למלאת תאותו בתענוגים, הנה יסתכל בארגמן שהוא טבע אדום הדומה לדם, והרי הרי הוא משתנה בנקבה שנהפך לחלב לבן מאד:

ואם יבלה ימיו לרדוף אחר הכבוד, יתבונן בתולעת והוא כי כל האדם בקבר ניתק ממנו הכבוד לגמרי, באופן שתהיה התולעת נכבדת יותר ממנו, והוא נחשב שני לה במעלה, מאחר ששם שולטת בו התולעת ולז"א תולעת שני, ר"ל שסופו להיות שני לתולעת במעלה, ולא ישאר אצלו מן הכבוד אפילו כחודה של מחט, ואם יהיה לו התבוננות והסתכלות בכל דברים אלו שאמרנו, אז יש תקוה בתקון ועשיית החלוק של הנשמה השזור מן תר"ו מצות שיש לישראל תוספת על שבע מצות בני נח, וזה וש"ש שהוא מספר תר"ו שוזר מהם החלוק הקדוש של הנשמה הנעשה מן המצות, ואע"פ שא"א לקיים את כולם במעשה הנה המעשה תשקלם ע"י המחשבה, ולז"א מעשה חושב, דהיינו אלו התר"ו מצות שהם מספר ושש יהיו משזר שזורים מן חלק המעשה, ומן חלק החושב שחושב בהם:

שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר (שמות כח:ז). נ"ל בס"ד דידוע איש ואשה שזכו שם י"ה ביניהם, והנה שם י"ה במלואו כזה יו"ד ה"ה יש במלואו ג"כ שם י"ה, הרי הוא ומלואו נעשה יהיה, והשפעה שתהיה מן הפשוט והמילוי ביחד תהיה השפעה שלימה, וז"ש שתי כתפות חוברות רמז לזווג איש ואשתו שיתחברו יחד כתף על כתף, אז לזה הזווג יהיה לו, כלומר הארת יהי"ה אליו, כי שם י"ה בפשוטו ובמלואו יאיר בזה הזווג של איש ואשתו, וגם ימשך הארת שם אל שהוא חסד עליון על שני קצותיו של הזווג, וחובר שתתמיד בו הארות אלי, ולא יסתלקו ולא יתפרדו ממנו:

וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהיה (שמות כח:ח). נ"ל בס"ד הבנים נקראים בגדים של אביהן, כמ"ש רז"ל גבי יהושע כה"ג דכתיב ויסירו בגדים הצואים מעליו, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים, אלא אלו בניו שנשאו נשים נכריות, והיינו כי כמו שהאדם יתכבד במלבושיו כמ"ש בגמרא רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותיה, וכמ"ש רז"ל ע"פ ותחת כבודו יקד יקוד, כן האדם יתכבד בבניו אם הם שלמים בתורה ובדרך ארץ, ולכן האפוד שהוא בגד חשוב יש בו רמז לבנים של האדם, אמנם חשיבות הבנים בדרך הטוב והישר זה נעשה מכח מעשים של אביהם ומנהגו ומדתו, כי זה כלל גדול מעשה אבות יעשו בנים. מעשה באדם א' שבא להכות את בנו על אשר אכל בלא נטילת ידים, ותפס שתי רגליו של הבן בידו אחת, והמקל ביד אחת, וכאשר הרים את המקל להכות על רגלי הבן, ירד המקל על היד של האב עצמו שהיתה אוחזת ברגלי בנו, והוכתה ידו הכאה חשובה וגדולה, ואמר הבן לאביו כדין וכמשפט הוכתה ידך על אשר אתה מכה רגלי בשביל שלא נטלתי ידי, ואתה עצמך אוכל תמיד בלא נטילת ידים, והגידו לך בזה מן השמים לומר לך למה תכה רגליו של זה על אשר לא נטל ידיו, תכה את ידך על אשר לא נטלת אותם, וכי לא ידעת שמעשה אבות יעשו בנים, שאם הייתי רואה אותך שלא תאכל בלא נטילה, גם אני לא הייתי אוכל בלא נטילה, וז"ש וחשב אפודתו אלו הבנים, אשר עליו, כלומר אשר סיפוקם וצרכם מוטל עליו, הנה כמעשהו של האב הן לטוב הן להפך, ממנו יהיה הבן, כי מעשה אבות יעשו בנים:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, וחשב אפודתו אשר עליו וכו', דבא הכתוב לרמוז לפי דרכו רמז מוסרי לאדם, והוא דידוע כמו שיש לעשות מלבוש לגוף כן יש לעשות מלבוש רוחני לנשמה, וכמו שהמלבושים הגופניים של הגוף יהיה יקרם ותפארתם כפי זוהר וחשיבות המשי, או הצמר שלהם, וכפי חשיבות המלאכה של האומן אשר ארג אותם, כן הוא יקר תפארת המלבוש הרוחני של הנשמה, תלוי ביופי ושלימות התורה והמצות והתפילות של האדם העושה אותם. אמנם יש הפרש בין מלבוש זה למלבוש זה בשני עניינים, והוא הא' כי זה המלבוש הרוחני של הנשמה הוא מוטל על האדם לעשות, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל מלבוש הגופניי של הגוף הוא תלוי ביד השי"ת, וכמ"ש יעקב אע"ה אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וכה"א שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי כי הלבשני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, וכן ארז"ל יכסה אדם אשתו ובניו יותר ממה שיש לו, שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם:

והפרש השני הוא, כי במלבוש הגופניי אם קנה אדם חתיכת משי או מין אחר ועשאם בגד, וחסר לו עדיין חתיכה קטנה כבית הצואר וכיוצא, אפשר לו ליקח חתיכה הקטנה שחסרה לו מחבירו, הן בתורת שאלה, הן בתורת נדבה, ובה ישלים את הבגד, מה שאין כן במלבוש הרוחני אם יחסר לאדם בו מקצת אפילו משהו, א"א להשלים החסרון משל אחרים, אלא צריך שהוא עצמו יטרח למלאת החסרון משלו ומיגיע כפו, וכאשר מצינו בילקוט מאמרי רז"ל, דר"א ורבי יהושע היו הולכים בהר הבית, וראו מלאך בידו חלוק רוחני אשר אורו זורח יותר מאור השמש, ולא היה שפה לפיו, וחשבו שזה החלוק שלהם הוא, ויאמר אליהם המלאך חלוקכם טובים ונכבדים יותר מזה, אבל זה הוא לאיש אחד מאשקלון שמו יוסף הגנן, וזה המראה היה בערב כפור, ואחר הרגל הלכו לאשקלון יצאו כל העיר לקראתם, ולא קבלו להתארח כי אם רק אצל יוסף הגנן, והלכו אצלו, ראו אותו מלקט ירקות מן הגן שלו, ולא היה לו אלא רק שני ככרות לחם, הביא להם אכלו ושתו מים וברכו בהמ"ז, ואח"כ אמרו לו הגד לנו מה מעשיך, אמר להם אתם רואים עניי כי אין לי אלא רק עבודת הגן הזה, אמרו לו אעפ"כ הגד לנו איך היית מנעוריך, אמר להם אביו היה מגדולי העיר הזאת ומעשיריה, וכשנפטר אבד הוא את הממון ויגרשוהו אנשי העיר וישנאוהו ויצא, ובנה כאן בית ועשה הגן ויזרע בו ירקות, וממה שיאסוף מן הגן הוא מוכר אותו, ונותן חצי לצדקה, וחצי מתפרנס ממנו. אמרו לו כו"כ ראינו ביד המלאך בחלוק הנשמה שלך, ובאנו להודיע אותך אולי תוכל להוסיף זכיות, ותשלים השפה של החלוק, והלכו לדרכם, ואחר שהלכו אמרה לו אשתו שמע עצתי, ומכור אותי, ותן מחירי צדקה לעניים, אולי תשלים בזה החלוק שלך, אמר לה מפחד אני שמא ישכב עמך הקונה ויפסיד החלוק כולו, אמרה לו אל תירא אשבע לך שלא תבא תקלה זו לעולם, וזה לפי תומו קבל לעשות כדבריה, והלך ומכרה ונתן הדמים לצדקה, וזה הקונה רצה לאונסה ולא קבלה, ומסרה לרועה וצוהו שיציק לה מאד, והנה אחר ימים רצה בעלה לנסותה, והתחפש וילבש בגדים אחרים והלך אצלה לשדה במקום המרעה, ופתה אותה באומרו שיפדנה ויקחנה לאשה, ולא קבלה בשום אופן, ואז ידע כי נשארה בנאמנות שלה, ולא נגעו בה, ואז גילה פניו נגדה ותכירהו ותחבקהו, ונתחבקו שניהם זע"ז ויבכו, ותעל שועתם אל האלהים וישמע בת קול מבשר מן השמים, נשלם החלוק שלך, וחלוק אשתך טוב מחלוק שלך, ותלך נא למקום פ' ותמצא שם מטמון גדול חשוב שטמן אביך, וילך שם וימצא מטמון רב, ויפדה את אשתו, ויעשו מצות הרבה, ע"כ המעשה. הרי זה החלוק הרוחני של הנפש הגם שהיה חסר דבר מועט, כי ראו שלא היה שפה לפיו, טרחו ר"א ור"י לילך לעירו של בעל החלוק, להגיד לו דבר שהוא יטרח להוסיף זכיות, כדי להשלים החלוק, ולא השלימו אותו משלהם, כי היו עשירים בזכיות, וגם לא התפללו לפני השי"ת שישלים לו זה המועט שנשאר בעבור החלוק, אלא זרזו אותו שהוא יטרח להשלים אותו. ובזה יובן וחשב אפודתו אשר עליו, פירוש חשיבות המלבוש הרוחני שהוא מוטל עליו, שזה נעשה מיראת שמים, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, מה שאין כן מלבוש הגופניי אינו מוטל עליו, אלא תלוי ביד מי שאמר והיה העולם, וככתוב השלך על ה' יהבך, וכאשר בארנו בהפרש הראשון שיש בין זה לזה, הנה זה המלבוש חשיבות שלו תהיה כמעשהו. ר"ל כפי המעשים של בעל המלבוש, שאם הם יפים ומהודרים גם המלבוש הזה יקר ומפואר הרבה, ועוד יש בו דבר אחד, כי ממנו יהיה, ר"ל שלימות שלו תהיה מן האדם העושה אותו, שאם נחסר בו אפילו חלק קטן א"א להשלימו משל אחרים, או בידי שמים, אלא צריך שבעליו העושים אותו המה ישלימו אותם בכוחם ויגיעם:

מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים (שמות כח:יא). נ"ל בס"ד שרמז הכתוב לפי דרכו, כי מי שהוא עם הארץ ואינו עוסק בתורה, אינו מקיים המצות במעשה, אלא לפרקים בעת שתזדמן לידו, או בעת שיגיע זמנה, כי א"א לקיים המצוה שלא בזמנה דאינו כלום הוא, אבל החכם שנקרא חרש שהוא ר"ל חכם בתורה, שלומד בימים ובלילות, הנה הוא מקיים המצות תמיד בימים ובלילות, דכתיב זאת התורה לעולה, כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בין בימים בין בלילות, וכן הוא בשאר מצות דינא הכי דהקורא בפרשה שלהם נחשב לו קריאת התורה במקום מעשה, וידוע דהתורה נקראת אבן, וכן ארז"ל בגמרא דבתרא דף קמ"ה מסיע אבנים אלו בעלי משנה, וז"ש מעשה חרש אבן, כלומר החרש שהוא חכם שעוסק בתורה [שהיא המשנה שנקראת אבן] הנה (המעשה שלו תתקיים ותהיה כאבן היא התורה כי) מה שלומד בתורה נחשב לו כאלו קיים המצות במעשה, בין בזמנן בין שלא בזמנן, בין בימים בין בלילות, אך צריך שיעסוק בדבר אמת שהוא חותמו של הקב"ה, וכמ"ש בגמרא דאנשי כנה"ג נפל להו פתקא משמייא, דכתיב בה אמת, משום דחותמו של הקב"ה הוא אמת, וז"ש פתוחי חותם הוא האמת שהוא חותם של הקב"ה, תפתח את שתי האבנים, הם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, שכל אחת נקראת אבן. אי נמי שתי האבנים הם שני דלתי"ן של שם שד"י ושם אדנ"י, שפגם בהם אדם הראשון וחוה, בסוד הנחש השיאני שנשאר ש"י ואנ"י, וכנגדן היא מ"ם של למרבה המשרה שהיא סתומה, ולעתיד תקצץ באלכסון ותהיה שני דלתי"ן של דוד הע"ה, וכתב הרנ"ש ז"ל על זה רמז כתוב לשקוד על דלתותי יום יום, וידוע שהאותיות נקראים בספר יצירה בשם אבנים, אי נמי שתי האבנים קאי על אותיות ו"ה שבשם הוי"ה ב"ה, כי בגלות אין השם שלם דכתיב כי יד על כס יה, ואמר על שמות בני ישראל כלומר למשוך מהם שפע בצינורות של ישראל שהם שמותם, כי ידוע דאותיות השם של כל דבר הם צינורות, שבהם ישתלשל השפע לאותו הדבר, ולז"א תפתח את שתי האבנים שהם ב' אותיות ו"ה שבשם וכן שתי איתיות דל"ת דשם שד"י ושם אדנ"י, על שמות בני ישראל שהם צינורות השפע שלהם, שיתמלאו שפע מן אותיות אלו, ואין הכונה שישפיעו בהיותם עומדים לבדם שנפרדים מן עיקר השם, אלא ישפיעו בהיותם מוסבות, פירוש מחוברים ומסובים בעיקר השם דהיינו אותיות ו"ה מוסבים ומחוברים בשני אותיות י"ה, שבזה יהיה השם שלם וישפיע בשלימות שלו, וכן שני דל"ת הנז' יהיו מסובים ונשענים ומחוברים באותיות ש"י, ובאותיות אנ"י, שיהיה שם שד"י ושם אדנ"י שלם, ועל ידי התחברות זו אז משבצות זהב הם הגבורות תעשה אותם, ר"ל תתקן אותם, כי עשיה היא לשון תיקון, כמו בן הבקר אשר עשה, והכונה על המיתוק שיתמתקו בחסדים:

ועוד נ"ל בס"ד, לרמוז מעשה חרש אבן פתוחי חותם תפתח את שתי האבנים, והוא כי השתיקה בעת הריב עושה תועלת וטהרה מן העונות, דארז"ל הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ועוד ארז"ל תולה ארץ על בלימה זה הבולם פיו בשעת מריבה, והיינו שיהיה כאבן שאין לה פה, כן הוא אין לו פה לדבר, כי פיו הוא סתום וחתום שאין לו דבר להשיב, וכמ"ש דוד הע"ה ואהי כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות, וכן אמר עוד ואני כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, וזהו עיקר השבח של השתיקה שיהיה כאבן שהכל דורסין עליה, ואין לה פה לצעוק ולהתרעם, ובעל מדה זו נקרא חרש, שהוא פקח לעשות תועלת לעצמו בנקיון נפשו, בדבר קל זה שהוא מדת השתיקה באופן כזה, וזהו מעשה חרש החכם מעשה התועלת של עצמו הוא שיהיה כמו אבן. שהכל דורסין עליה ואין לה פה לצעוק, ואין השתיקה משובחת אלא בזאת אבל בדברי תורה לא תשתוק, וזהו פתוחי חותם הוא הפה שלך שאתה חותם פתחו בעת מריבה, תפתח את שתי האבנים, ר"ל בתורה שבכתב ותורה שבע"פ, הם על שמות בני ישראל מוסבות, דאמרו חז"ל אין לך אדם מישראל שאין לשמו רמז בתורה, משבצות זהב הם מדות שהתורה נדרשת בהם, שהם משובצים זה בזה, תעשה אותם לדברים של התורה:

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. נ"ל בס"ד דארז"ל מעיל מכפר על לשה"ר, יבא דבר שבקול ויכפר על קול, ונרמז בשם המעיל כי תכלית של אותיות מעיל דהיינו סוף שלהם באלפ”א בית”א, הוא הוא אותיות פנכם, כי אחר מ"ם יש נו"ן, ואחר נון יש פ"ה, ואחר יו"ד יש כ"ף ואחר למ"ד יש מ"ם, הרי אותיות פנכם, והמספר לשה"ר פוגם בפנים שלו, והתיקון של כל דבר וכל אבר נעשה כתר ועטרה לאותו דבר ואותו אבר, וכמ"ש רז"ל על עולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והיינו התיקונים שעשו בחייהם נעשים עטרות להם, וז"ש את מעיל האפוד תיקון שיהיה כליל לתכלית של אותיות המעיל דהיינו עטרה וכתר לפנכם שנפגם בעון לשה"ר, ועתה ע"י המעיל נעשה תיקון שיהיה כליל על פנכם:

והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב (שמות כח:לב). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון מהר"ר יהונתן ז"ל, עמ"ש רז"ל שנים שנכנסו להתפלל וקדם אחד מהם ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, פירוש שנים שהם הפה והמוח שנכנסו להתפלל ביחד בתפילת העמידה, וקדם אחד מהם הוא הפה ויצא, כלומר יצאה מחשבתו לשוק לחשב בדברים של מקח וממכר שיש לו בחנותו בשוק קודם שגמר פיו את התפלה, ה"ז טורפין לו תפלתו בפניו עכ"ד, וז"ש והיה פי ראשו בתוכו, המחשבה שהיא בראש וגם מתהוויה ונעשית בראשונה, דקודם שאדם מדבר בפיו חושב מה שרוצה לדבר, ומלת פי הוא ר"ל חלק כמו והיה פי שנים ברוחך אלי, דהיינו חלק ראשו שהוא המחשבה בתוכו, שלא תצא לשוק לחשוב בענייני השוק, אלא תהיה עצורה בתוכו בעת אשר שפה יהיה לפיו סביב, ר"ל בעת אשר שפתותיו מרחישין בתפלה, את זה לא יקרע דבור התפלה אלא יעלה שלם ויתקבל ברצון. אי נמי שפה יהיה לפיו, שפה מספר שכינה שתשרה שכינה בפיו, כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני, מעשה אורג קרינן אורג בוא"ו, כי החולם משמש במקום וא"ו, וקרי בה אור ג' רמז לשלשה תפילות שהם שחרית מנחה וערבית, שכל אחת יש לה מדרגת אור בפ"ע, אז כפי תחרא יהיה לו, שתתחזק התפלה בכפל שהיא החזרה של העמידה, ולא יקרע דבור התפלה שלו, אלא יעלה ויתקבל ברצון:

ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני (שמות כח:לג). נ"ל בס"ד לרמוז כי הפעמון הוא רמז לבעל הלשון המקשקש כפעמון, וזה עושה מזהב, כי אותיות זהב הולכים וחסרים במספר דאות ז' שבעה, ואות ה' חמשה, ואות ב' שנים, דבעל לשה"ר הוא הולך ודל בעיני בני אדם, ובעיני אלו המספר להם, וגם זהב בהפוך אתוואן הזב, כי הפוגם בברית הלשון פוגם בברית המעור בקרי שהוא מכוון כנגדו, ואצל הפעמון הרומז לבעל עושה רמון העשוי משלשה מינים, לרמוז לבעל הלשון הרמוז בפעמון שיסתכל בחומר האיסור, שהוא מגדיל עונות כנגד ג' עבירות שהם ע"ז וג"ע וש"ד, וכנז' בגמרא דערכין פרק ג', ועוד עושהו מן ג' מינין לרמוז על הפגם של לשה"ר, שגורם לסלק הארת בחינות הרמוזים בשלשה אותיות השם, שהם יה"ו מן המלכות שה"ס ה"א אחרונה:

אמנם המפרשים ז"ל כתבו שעושה הרמון מן שלשה מינים, לרמוז על מ"ש בגמרא דערכין, במערבא אמרי לשון תליתאי קטיל תלתא, שהם המספרו והמקבלו והאומרים עליו, ולכן עושה הרמון מן ג' מינים אצל הפעמון שרומז ללשון הרע עכ"ד, ולא הייתי יודע מה היה מעשה במערבא, דעל זה הוו נקטי האי מלתא דקטיל תלתא, כי ודאי על מעשה שהיה נקטי הכי, וקודם כמה שנים נדפס מחדש ספר הנקרא בית המדרש, שמאסף בו המחבר מדרשים קטנים ואגדות שהיו בכתיבת יד, ושם הובאה מעשה אחת, ואמרתי בלי ספק על זאת המעשה היו אמרי במערבא מליצה זו דלשון תליתאי קטיל תלתא. ומעשה שהיה כך היה, אדם א' היה לו שלשה בנות אחת עצלה ואחת גנבתא ואחת מספרת לשה"ר, והזקינו בביתו, ולא היה אדם רוצה בהם לישא אחת מהם מפני מומין של מדות רעות אלו. והנה פעם אחת בא אהובו של אבי הבנות האלה להתארח בביתו, וראה בניתיו שהזקינו בביתו, וא"ל יש לי ג' בנים, ואם ייטב בעיניך ינתנו ג' בנותיך לבני לנשים, אמר לו בנותי אינם ראויות לבניך מפני שיש בהם דופי, אמר לו מהו הדופי, ויענהו כך וכך הוא, אמר לו אעפ"כ ינתנו לבני, ואני אתקן המומין. מיד השיאן לבניו, מה עשה אבי הבנים, להבת העצלה הושיבה על המטה והעמיד לפניה עבדים ושפחות, ואמר להם אל תניחו אותה לעשות דבר, אלא תעשו לה שירות בכל דברים הצריכים לה. ולבת הגנבתא הפקיד אצלה כל הממון שיש לו, ונתן בידה המפתחות של כל אוצרותיו ואמר לה כל מה שתעשי בממון הוא מקובל עלי. ולהבת המספרת לשה"ר היה משכים חמיה בכל יום ויום לבא לחדר שלה, ודורש בשלומה ונושק ראשה, ואומר לה בתי מה טיבך, אם תרצי לבקש כלום מבעליך תאמרי לי, ואומר לו ויעשה חפצך, ולא היתה מדברת לו כלום. לימים בא אביהן של הבנות האלה לעיר שהם דרים בה לבקר את בנותיו לידע האיך עומדות עם בעליהן, והלך ונכנס תחלה אצל העצלה, וא"ל בתי היאך את עם בעליך, ותאמר לו תבא עליך ברכה אבי שנתתני לאיש הזה, שעושה לי טובות גדולות שהעמיד לפני עבדים ושפחות שאין מניחין לעשות לי כלום, והוא נתן שבח לה' ויצא מחדר זו הבת, ויכנס אצל בתו הגנבתא, וא"ל בתי היאך את עם בעליך, ותאמר טובה מאד כי הכל מסור בידי, ונתן שבח להשי"ת על זה, ויצא משם, ונכנס אצל הבת המספרת לשה"ר, וכיון שראתה את אביה התחילה לבכות, ותאמר לו אבא מנהגו של עולם לתת האדם את בתו לאיש אחד, ואתה נתתני לשני בני אדם לאב ולבן, ואם אין אתה מאמין תסתר במקום אחד בחדר זה ותראה האמת, מיד הכניסתו במקום סתר, ואח"כ בא חמיה לשאל בשלומה כמנהגו כל יום, ותאמר אל חמיה חזור לך ואל תגע בי לביישני, אמר לה וכי באתי אליך בשום מעשה רע ח"ו שלא עלה על לבי, והנה האב לא הבין הדברים היטב, וחשב בעבור עבירה והיא דחתה אותו מעליה, ואז תכף יצא ממקום שנסתר בו והרג את חמיה, ובעת שהרגו צעק ובאו בניו והרגו את זה שהרג, כי הסכין עודנו בידו מלאה דם, והבת היתה צועקת ובוכה על הריגת אביה, עמדו עליה והרגו אותה, מכאן אנחנו למידין לומר לשה"ר הורגת שלשה האומרו והמקבלו ומי שנאמר עליו, ע"כ, והשי"ת ברחמיו יצילנו מלשה"ר, ויהיה שלום לנו ולכל ישראל:

פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב (שמות כח:לד). נ"ל בס"ד פי המעיל למעלה, והפעמון הוא בשולי המעיל למטה סמוך לארץ, לרמוז על מ"ש רז"ל בערכין פרק ג' על פסוק שתו בסמים פיהם ולשונם תהלך בארץ, שמדבר כאן והורג בסוף העולם, ותולה בו ע"ב פעמונים, ל"ו מצד זה, ול"ו מצד זה, שהם כמנין חסד, לרמוז אם חוזר בתשובה הקב"ה מקבלו בתורת חסד, ועוד יש לרמוז בפעמון ורמון על עסק התורה, דחלק הנגלה רמוז בפעמון, כי על הנגלה אמר הכתוב ברחובות תתן קולה, וברמון שאינו יוצא ממנו קול רמוז על חלק הנסתר שקורין בו בלחישה בחשאי, דעליו נאמר חמוקי ירכיך כמו חלאים, מה ירך בסתר אף ד"ת בסתר, ונרמזו כאן שני החלקים של התורה, כי מרפא לשון עץ חיים:

ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת (שמות כח:ב). י"ל למה הוצרך לקרותם בגדי קודש, והלא בפרשת תרומה כשזכר את ארון ושלחן ומנורה לא קרא עליהם שם קודש, דבאמת כל הכלים קודש הם, ועוד קשה כי בפסוק שאחריו אמר ועשו את בגדי אהרן ולא קרא עליהם שם קודש, ועוד י"ל דקדוק עצום, בפסוק זה אמר ועשית, ובפסוק שאחריו אמר ועשו את בגדי אהרן, והול"ל גם כאן ועשו בגדי קודש לאהרן אחיך, דבאמת משה רע”ה היה מצוה לעשות ולא היה עושה בידו. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש בפרשת בראשית, אחר שאכלו אדם וחוה מעץ הדעת, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי ערום אנכי ואחבא, ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר צותיך לבלתי אכול ממנו אכלת. ופרשתי בס"ד הענין ע"פ משל, מעשה שהיה בשני ערביים איש ואשתו שהם יושבי אוהלים בשדה, והיתה האשה שכלנית ופקחת וזריזה, ועשתה לה חיל בצאן ובקר וזרעים, ומפרנסת את בעלה ובניה ובני ביתה בהרווחה, וכל העסק היה בידה שהיא היתה המנהגת את הכל, ובעלה היה תם אין לאל ידו לעשות שום חיל, אלא היה בטלן ויושב באהל כל היום, והיה בוש מעצמו שהוא איש ואין לאל ידו לעשות שום חיל, על כן הערים להראות שהוא איש חיל ויש לאל ידו לעשות מה שאין אילי הארץ יכולים לעשות, מה עשה, הביא שלשה מקלות כל מקל ארכו אמה אחת, וראש המקל עב עגול כרמון שדרך הערביים לשאת אותו בידם בהלוכם בדרך, וקורין אותו בלשון ערבי מנווא"ר, או טפו"ז, ומקלות אלו לא היו שוין במדתם, אלא היו גדול ובינוני וקטן, ועל מנוו"אר הגדול כתב עליו מספר אלף, כלומר זה העץ יש בו סגולה שיהרוג אלף בני אדם ביום אחד, ועל השני כתב מספר ת"ק, כלומר יש בו סגולה להרוג חמש מאות בני אדם ביום אחד, ועל השלישי כתב מספר שני מאות וחמשים, כלומר סגולתו להרוג ר"ן אנשים ביום אחד, ויגד לאשתו על הסגולה שיש לו במקלות אלו, והיה יוצא כל יום מאהלו, והולך ונד בשדות לצד צפון או לצד מערב או לצד דרום או לצד מזרח, וכל יום לוקח עמו מקל אחד מאלו המקלות, ולעת ערב יבא לאהל אצל אשתו וכשלוקח מקל בעל סגולת האלף, אומר לה היום הרגתי אלף בני אדם, וכשלוקח מקל בעל סגולת הת"ק, אומר לה היום הרגתי ת"ק בני אדם, וכשלוקח מקל בעל סגולת הר"ן אומר לה שהרג היום ר"ן בני אדם וכן עזה"ד. אך אשתו לא היתה מאמנת לו, ותבז לו בלבה על דברי שטות אלה, ותאמר אם כדבריו במשך שנה אחת היו כל השדות מלאים חללים מארבע רוחות, והיתה קול הציוחה רבה וגדולה, ואיך עתה לא נשמע קול בדבר זה, ולכן התחכמה לברר שקריו לפניו. מה עשתה יום אחד שידעה לאיזה רוח הוא יוצא והולך באותו היום, התחפשה ולבשה מלבוש אנשים ערביים, ורכבה על הסוס ולקחה בידה עץ של התנור אשר מחתים בו אש התנור שקורין בלשון ערבי מנבאש והלכה הרחק מן המסלה שהולך בה ד"מ לצד מערב, ודחקה בסוס לרוץ בו עד שקדמתו. וחזרה לאחור במסלה שהולך בה בעלה, ותבא כנגדו על המסילה, ותפגע דבו ותכהו בזה העץ המנבאש אשר בידה. ותחטוף ממנו את המקל שהוא המנוו"אר שהיה בידו, וחזרה במרוצת הסוס לדרך שבאה בו, וקדמה ובאה לאהל שלה קודם שיבא בעלה, ואחר שבא בעלה ריקם שאין המקל בידו, אמרה לו איה המנוו"אר שלך, ויאמר לה היום לקח המנוו"אר שהיה מסוגל להרוג ת"ק אנשים, אך הוא פגע היום בת"ש אנשים והרג מהם ת"ק על ידי הסגולה של המנוו"אר, ולא נשאר כח בזה המנוו"אר להרוג עוד, ולכן אותם הנשארים חטפו את המנוו"אר מידו והלכו להם, ואם היה בידו מנוו"אר של האלף היה הורג את כולם. ותאמר לו אשתו מי חטף המנוו"אר ממך אם עץ המנבאש הזה לקח את זה המנוו"אר מידך ותשלך את שניהם לפניו כי הכינה אותם אצלה, ויבוש ויכלם מאד מן התחבולה שעשתה אשתו לברר שקריו, ולא שב לכסלה לעשות ולדבר עוד כזאת, ע"כ המעשה:

והנמשל, כי מתחלה כשברא הקב"ה את אדם וחוה ברא להם כתנות אור, שהוא אור עליון גדול המקיף אותם וסובב אותם מארבע צדדים ועל ראשם, וע"י אור הזה הזורח עליהם נכבשת התאוה המתהווית מן חומר גופם הנברא מן האדמה החמרית, כדכתיב ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, והיה מזדכך הכח של התאוה ע"י זריחת אור הכתונת ההיא, ולא היה פועל רע נעשה בלבבם ומוחם ומראה עיניהם, כי היה גופם מונח תוך כתונת האור הזאת, כדבר שהוא שמור ומונח תוך הכלי, ומה שהיה טבע החומר לעורר תאוה בכמה דברים, ובפרט תאוה של המשגל, היה נכבש ונעצר הכח באברים שלהם, באופן שאין להם הרגשה בענין הערוה, ואין אצלם הפרש בין אבר הערוה לשאר אברים שבגוף, ואין להם התעוררות בהרהור של קרוב בשר. כך היתה הסגולה של כתונת אור שהיו מתלבשים בה מכל צד, ואחר שאכלו מעץ הדעת טוב ורע נסתלקה מהם כתונת האור הזאת, ואבדה מהם הסגולה היקרה של זיכוך חומרם וכבישה של כח התאוה, ואז נתגלית כוחה של תאוה הרעה בגופם, ונתעוררה לצאת מן הכח לפועל, וממילא נעשה להם הרגשה והיכר באברי הערוה, ונתעוררה בהם התאוה החמרית בכל דבר רע, ובפרט בענין הערוה והמשגל:

ולכן אחר שאמר הכתוב ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל, אמר הכתוב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, פירוש ותפקחנה בהפוך אתוואן ותקפחנה, כשתניח אות קו"ף קודם אות פ"ה, והוא מלשון יין פ' ומים פ' קפחו עשרת השבטים, וכן הרבה כזאת בלשון התלמוד, וידעו כי ערומים הם שנסתלקה כתונת אור, ואבדה מהם הסגולה שלה בענין הזכוך וכבישת התאוה, ונעשו ערומים מאותה הסגולה היקרה, כי עתה נעשה בהם הרגשה והיכר באברי הערוה, ונתעוררה בהם תאוה העכורה הכבושה בחומר שלהם ובלועה בו. ולכן ויתפרו עלה תאנה לעשות אותה מלבוש לעצמם, ויעשו להם חגורות להפסיק בין הלב לבין הערוה, וכששמעו קול ה' בגן נתחבאו בתוך עץ הגן מחמת הבושה שהיו בושים ונכלמים:

ואז ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, ר"ל היכן אתה שוכן ומונח בתוך כתונת אור שעשיתי לך, או בתוך עלה תאנה שקלקלת בה, כי העץ שאכל אדם הראשון תאנה היה. ויאמר את קולך הקדוש והטהור שמעתי בתוך הגן ואירא כי עירום אנכי מאותה הסגולה היקרה של כתונת אור שעשית לי, שנסתלקה ממני עתה ואחבא. והיה בוש לפרש בדבריו לומר שהוא בתוך עלה התאנה מפני שהוא חטא בה, ואמר לו השי"ת מי הגיד לך כי עירום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, דבר אליו להבדיל כדברי אותה האשה שאמרה לבעלה אחר שאמר שחטפו ממנו המקל של הסגולה, מי חטף ממך המקל, וכן הענין כאן אמר לו אתה אומר כי ערום אתה מן כתונת אור שנסתלקה ממך, בין תבין מי סילק אותה ממך ונעשית ערום מן הסגולה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו ואכלת, וזו האכילה חטפה ממך הסגולה ונעשית עירום, ואתה הגורם:

והנה נודע דאחר שנסתלקה כתונת אור הנז"ל בעבור עון אכילת עץ הדעת, עשה השי"ת להם במקומה כתונת עור, דכתיב אח"ז ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. והנה הצדיקים בכל דור ודור ובפרט בדורות הראשונים עושים תיקון בכתנות עור שיש לאדם בזמן הרכבת נשמתו בגופו לעשותה כתונת אור, וכמ"ש רז"ל בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור, ופירשו בגורי האר"י ז"ל בשם רבינו האר"י ז"ל הכונה לומר בתורתו שלמד תיקן את כתונת עור ועשאה כתונת אור, וכן הוא בכל הצדיקים כולם עושים תיקון בכתונת אור, אך אין כולם שוים בזה, ועל זה נאמר זרח אור לישרים ועל דרכיך נגה אור. ובזה יובן הטעם שהתפלל יעקב אע"ה בהר המוריה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, והיינו לחם רוחני שהיה אוכל אדם הראשון קודם החטא והיינו סעודה שנקראת בשם לחם, כמו עבד לחם רב, וכן מדוע לא בא בן ישי אל הלחם, ובגד ללבוש היינו כתונת אור של אדם הראשון, וכיון שתיקן יעקב אע"ה תיקון גדול בכתונת אור לכך היתה תאותו בכל דבר מזוככת, ולכן בן פ"ד שנים היה ולא ראה קרי:

ובזה יובן ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, והיינו דלא קאי על השמונה בגדים דנקיט אח"ז, אלא אמר לו שימשיך לו עליו ע"י כונתיו כח גדול מן כתונת אור שהיא בגדי קודש שיאירו בו, ואמר לו שיעשאם לכבוד להאיר לנשמה שבו, ולתפארת להאיר לגוף שבו, כדי שבזאת ההארה שימשיך לו מן בגדי קודש הם כתונת האור, יזדכך החומר שלו המתהווה מן ארבע יסודות שבגופו, וכיון שיהיה חומר שלו זך וקדוש, אז אלה שמונה הבגדים אשר יעשו לו יצא מהם פועל טוב, שיהיו מכפרים בעד שמונה מיני עונות, ולכן בתחלה אמר לו ועשית בגדי קודש, כי זה קאי על בגדים הרוחנים אשר ימשיך לו מן כתונת אור הרוחנית, וזה א"א להיות ע"י אחרים, כי אם רק ע"י משה רע”ה היודע בסוד השי"ת וכוחו גדול ועצום, ואח"ז אמר לו ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן, ולא אמר בגדי הקודש, דזה קאי על שמונה בגדים הגלויים שפרט אותם אח"כ, ולז"א ועשו הם ולא אמר ועשית אתה: