ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה' (בראשית כה:כא). י"ל למה הוצרך לומר כי עקרה היא, פשיטה כיון דהוצרכה לתפלה ושהתה עשרים שנה ולא ילדה, דכתיב בן ששים שנה בלדת אותם ודאי היא עקרה היתה. ועוד קשה למה הוצרך לומר ויעתר לו ה', כיון דאמר ותהר רבקה אשתו אחר שאמר ויעתר יצחק. ונ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב בני יששכר ז"ל מפי השמועה, דלפעמים נענה האדם שלא ע"י תפלה רק ע"י דבור בעלמא, שאומר יהי כך וכך, שאם אותה שעה שהוא מוציא דברים אלו בפיו הוא עת רצון, יתקיימו דבריו ויהיה כך וכך אע"פ שלא בקשם בתורת תפלה, אפ"ה מתקיים דברו אם היתה אותה שעה שעת רצון למעלה, אבל יש חילוק בין דבר המתפעל ע"י דבור, לבין דבר שמתפעל בדרך תפילה, והוא שדבר המתפעל ע"י דבור בעלמא אין האדם בטוח בקיומו, שיהיה לאותו דבר קיום והתמדה דהיינו כגון שהיה אשה עקרה לפניו ואמר לה תתעברי וכעת חיה את חובקת בן, אם היתה אותה שעה עת רצון יתקיימו דבריו ותתעבר וכעת חיה חובקת בן, אבל אפשר שאח"כ ימות הולד ולא יתקיים אצלה, אבל אם אמר דרך תפלה, שאמר יהר"מ ה' או"א שתתן הריון לזאת האשה, וכעת חיה תהיה חובקת בן, אז יהיה קיום לאותו בן שיגדל ויחיה ויאריך ימים ושנים. ובזה פירש שם ואני תפלתי לך ה' עת רצון, כלומר כשאני צריך לאיזה דבר אבקשהו ע"י תפלתי ולא בדבור בעלמא, אע"פ שהיא עת רצון, שגם הדבור בלבד פועל בו, ולכן אלהים ברוב חסדיך ענני באמת ישעך, ר"ל ענני בדבר המתקיים שהוא ישועה תמידית, עכ"ד ע"ש:

וצריך להבין מה טעם יש בהפרש אשר נמצא בין זה לזה, דמאחר שהשעה היתה עת רצון שהדבור בלבד פועל, למה אינו פועל דבר קיים ותמידי. ופרשתי הטעם ע"פ מ"ש המקובלים ז"ל, הטעם של התפלה שצריך האדם להתפלל על צרכיו, והלא השי"ת יודע מה שצריך לאדם והוא יתן, ואין צריך להודיע האדם להשי"ת מה שצריך לו, ואדרבה השי"ת יודע מה שצריך לאדם יותר ממה שהאדם יודע מה שצריך לו. וכתבו הטעם שיש צורך בתפילה, מפני כי לכל שפע צריך לו צנור שהוא כלי קיבול שיקבל בו האדם את השפע מאת השי"ת, וזה הצנור והכלי יהיה מדברים של התפלה שיתפלל האדם, יען כי האותיות בכ"מ הם סוד כלים, ולכן יתהווה מהם כלי שהוא הצנור לקבל בו השפע, לכן אם העקרה נפקדה בהריון ע"י תפלה שאמר עליה לשון תפלה, דהיינו שאמר יהרמ"י או"א שתתן הריון לאשה פ' ותלד בן וכו', אז מן אותיות אלו של יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שהם שבעה תיבות שיש בהן אזכרות והם עיקר של התפלה, יהיה מהם כלי וצנור למעלה לקבל השפע מאתו יתברך, בעבור המבוקש הזה של הריון ולידה להאשה העקרה ההיא, שבירידת השפע בצינור הזה אל האשה ההיא, הנה מתעכרת ויולדת, וזה האור של הצינור הזה נשאר קיים וקבוע למעלה, כי זה הכלל כל דבר שבקדושה אחר הווייתו אין לו ביטול עולמית, וגם הרושם של השפע אשר נשתלשל ונתקבל בו אינו נמחה לגמרי, אלא ישאר הרושם בו למעלה, וכיון דנשאר הרושם של אותו השפע קיים לעולם, אז גם פועל הטוב הנעשה והנפעל מאותו השפע יהיה לו קיום ותמידות למטה, מה שאין כן אם אמר האדם דבור בעלמא להאשה העקרה תתעברי, וכעת חיה את חובקת בן, או כיוצא בדברים אלו, הנה אע"פ שאותה שעה היתה עת רצון ומחמת כן הדבור של זה פועל ונתעברה וילדה, אין לולד קיום ותמידות, יען שלא אמר על זה לשון תפלה, שהוא אינו פחות משבעה תיבות שהם יהר"מ ה' או"א, כדי שיהיה מהם כלי וצנור לקבל בו השפע של ההריון ההוא אשר אמר, שבזה ישאר הרושם של השפע קיים למעלה, ודאז ממילא גם הפועל הנפעל מכח השפע ההוא יהיה לו קיום כדאמרן:

הרי לך טעם נכון להפרש שיש בין דבור המתקיים מחמת עת רצון שלא היה בו לשון תפלה, לבין פועל הנעשה ע"י תפלה, אשר לא יבצר מן שבעה תיבות אלו שהם יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, כי בזה נעשה קיום ותמידות לפועל ההוא מחמת הצינור המתהווה מן אותיות של התפילה, שהיא לא תחסר מן שבעה תיבות, וזה נרמז בכתוב חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, בנתה קאי על קיום והתמדה, כי כל בנין בית הוא קים ותמידי, אבל אהל הוא עראי, ולז"א שבע יפול צדיק וקם, יפול ר"ל ישכון מלשון על פני כל אחיו נפל, וזהו נוסח התפלה אשר לא יחסר מן שבע תיבות הנז"ל אז וקם, שיהיה לפעלו קיום ותמידות, ובמקום אחר הארכתי בזה, ושם עשיתי חילוק אם הבקשה על דבר טבעי, דהיינו שאין באשה דבר המנגד להריון אלא היא ראויה להריון מצד הטבע, ורק אינה מתעברת מחמת סיבה אחרת כגון שגרם לה החטא שתהיה נענשת בכך, או כיוצא בזה, אין לזאת צינור חדש, כי יש צנור כללי שבו יורד השפע של פעולות הטבעיות, וגם זו השפע שלה ישתלשל בזה הצנור הגדול הכללי, אבל דבר שאינו טבעי צריך לזה צינור חדש בעבורו, כדי שיתקיים ויתמיד הפועל הנעשה בזה, ואכמ"ל:

ובזה יובן בס"ד טעם נכון לדברי חנה ע"ה, שאמרה לעלי ע"ה, אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו, והוא כי ארז"ל ששמואל הורה הלכה בפני עלי, והיה עלי רוצה להענישו באומרו המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה, ובאה חנה וקא צווחה קמיה ואמרה אני האשה הנצבת עמך בזה, אמר לה שביקי לי ואענשיה ובעינא רחמי ויהבי לך ברא טבא מיניה, ואמרה לו אל הנער הזה התפללתי ע"כ. וצריך להבין מה טעם מצאה בדברים אלו שאמרה אל הנער הזה התפללתי, דמה תלוי ד"ז בתפלה, וכי אם ניתן לה הנער שלא על ידי תפלה אלא בדרך כל הארץ אינו חביב להצילו מן העונש, וכפי האמור מובן היטב דכונתה לומר אני עקרה הייתי ואין הריון שלי טבעי, ואם היה נולד לי בן זה ע"י דבור בעלמא שנזדמן בעת רצון בלא תפלה, אפשר לומר לכך קרה לו מקרה זה שהורה הלכה כדי שימות, מפני דפועל הנעשה שלא ע"י תפלה אין לו קיום והתמדה, אך באמת אל הנער הזה התפללתי, שעשיתי תפלה בעבור הריון ולידה שלו, וכל דבר הנעשה על ידי תפלה יתהווה מן אותיות התפלה צנור וכלי לקבל השפע של הפועל ההוא, ולכן מוכרח שיהיה לפועל זה קיום והתמדה, ואיך אתה רוצה לסלקו מן העולם בעודו קטן בן שתי שנים ומחצה:

ובזה יובן בס"ד טעם נכון במה שאמרה השונמית לאלישע הע"ה, אחר שאמר לה למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ותאמר אל אדוני איש האלהים, אל תכזב בשפחתיך, ופירש רש"י ז"ל אל תראני דבר שיפסוק, יש בידך לבקש רחמים וינתן לי בן, ובבקשה ממך תתן לי בן של קיימא. וקשא מהיכא תיתי שיתן לה בן שאינו של קיימא, ועוד מה כונתה לומר יש בידך לבקש רחמים וינתן לי בן, דמאחר שהבטיחה ואמר לה למועד הזה את חובקת בן, כבר גמר הדבר הזה, ומה צורך בבקשת רחמים עוד אחר דבריו ההם. ולפי האמור יבא נכון, כי היא שמעה ממנו שאמר דברים בעלמא, למועד הזה כעת חיה את חובקת בן, ולא אמר על זה לשון תפלה שהתפלל אל ה' יהרמ"י או"א שתתן הריון לאשה זו, לכן אמרה בדעתה, אע"פ דודאי דברים שלו אלו אע"פ שלא אמר עליהם לשון תפלה יעשו פירות ותתעבר ותלד בן בודאי, עכ"ז דא עקא כיון דחסר מנייהו לשון תפלה, אין לאותו הבן הנעשה מכח דברים בעלמא קיום ותמידות בעולם וכדאמרן, ולכן אמרה לו אל תראני דבר שיפסוק, כלומר שלא יהיה קיום לולד בעולם, הלא יש בידך עתה לבקש רחמים שינתן לי בן, פירוש תתן לי שפע של ההריון ולידת הבן ע"י תפלה ובקשת רחמים שיתהוו מהם צינורות, ואז ממילא יהיה קיום ותמידות לאותו הבן בעולם:

וז"ש הכתוב כאן ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, נקיט ויעתר לפי דרשת רז"ל שהרבה והפציר בתפלה, ועמד בתפלה לנכח אשתו שהיתה היא עומדת ומתפללת בזוית זו והוא עומד בזוית זו בתפלה, והוצרך להביא לה הריון ע"י תפלה, ולא הביא לה ההריון ע"י דבור בעלמא, כי ודאי כמה זמני אתרמי עת רצון, לז"א כי עקרה היא ואין הריון שלה טבעי, ולכך צריך שיבא לה ההריון ע"י תפלה כדי שיהיה לולד קיום ותמידות וכאמור לעיל, ולכך עתה ויעתר לו ה' שנשפע ע"י שם הוי"ה שפועל למעלה מן הטבע, ולא ע"י שם אלהים שפועל כפי הטבע, כי אלהים עולה מספר הטבע, וכנז' בספרי המפרשים ז"ל, ולכך ותהר רבקה אשתו, קרי בה אות ש', כי נתעברה וילדה ליעקב אע"ה הרמוז באות ש' שיש לה ג' יודי"ן, כן הוא זכה לשלשה שמות ישראל יעקב ישורון, שמתחילין בשלשה יודי"ן, וכנגדן זכה לשלשה פסוקים של ברכת כהנים יברכך יאר ישא שמתחילין בשלשה יודי"ן, גם עוד הוא רמוז באות ש' שיש בה שלשה ווי"ן שהם ג' עמודים, ועוד עמוד אחד תחתיה הרי ארבעה כנגד ארבעה רוחות העולם שפרץ בהם, דכתיב ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, וז"ש ותהר רבקה אשתו כלומר אות ש' הוא יעקב אע"ה שרמוז באות ש' שהיה קים ונצחי, כמ"ש רז"ל יעקב אבינו לא מת, והוא אשר יתגלה ויראה באחרית הימים כנודע:

ובמדרש רז"ל איתא ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, שהתפלל בעושר, פירוש ויעתר לשון עושר, כי תרגום עשיר עתיר. וי"ל עושר מאן דכר שמיה הכא, והלא היה עשיר גדול מנכסים רבים שנתן לו אביו בחייו, דכתיב ויתן לו [את כל] אשר לו, וגם הוא הוסיף על עושר אביו דכתיב ויזרע יצחק וכו' ויברכהו ה', ועוד מפורש במקראות כאן ובפרשת הקודם שהיה עשיר גדול, ועתה הוא נצרך לבנים ולמה התפלל בעושר. ונ"ל בס"ד דידוע כי ברכת העושר תלויה בברכת הבנים, כי העושר לחשוכי בנים הוא מורת רוח, שכל ימיהם עצבים בראותם שיעזבו לאחרים חילם, ולכן כתיב וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות, שקשר זו בזו, וידוע דחיים באים משפע החכמה, והעושר מן הבינה, והבנים מדעת, ובזה פרשתי בס"ד ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, כלומר בהשפעת הדעת שמשפיע בלידת הבנים, צריך לזה השפעת העושר, שאם יזכה לבנים הרבה ואין לו עושר לפרנסם בהרווחה יגיע לו צער מן השפעת רבוי הבנים, ואם יש לו עושר הרבה ואין לו בנים יש לו צער גדול כשיראה שיעזוב לאחרים, על כן בדעת, בהשפעת הבנים שבא מן הדעת, צריך לזה עושר דחדרים שלו ימלאו כל הון יקר ונעים, דעי"כ ישמח ברבוי העושר כשרואה שבניו נוחלים אותו, וישמח ברבוי הבנים כשרואה שהוא מפרנסם בריוח וכבוד:

והנה ידוע שיצחק אע"ה אחוז בגבורה, וידוע שהגבורה יונקת מן ספירת הבינה שהיא עומדת למעלה ממנה בקו שמאל, ועל כן יצחק אע"ה יש לו כח ויכולת ועזר להתפלל בעושר מכח מקומו, כי מקומו בספירת הגבורה יונקת מן הבינה שממנה העושר, וידוע כל טוב שיבא לאדם ע"י תפלה לא יהיה משותף בו צער כלל, דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, אבל טוב הבא לאדם מצד המזל, אפשר שיתערב בו צער ועצבון, ולכן התחכם יצחק אע"ה להתפלל לפני הקב"ה שיברכנו בעושר, כדי שיהיה עושרו בא ע"י ברכת ה', וכתיב ברכת ה' תעשיר ולא יוסף עצב עמה, ונמצא ברכת הבנים תבא לו ממילא, שאם ישאר בלא בנים הרי משותף בברכת העושר שלו צער וכדאמרן, והוא ברכת העושר ישיגנה בנקל, יען כי העושר נמשך מן הבינה, והוא מקומו בספירת הגבורה שעומדת תחת הבינה ויונקת ממנה, וברכת הבנים היא בספירת הדעת שאין שם מקום אחיזתו, אך זוכה לברכת הבנים בהכרח מחמת ברכת העושר שהתפלל עליה לזכות בה:

ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה:כה). י"ל למה כיבד הכתוב את עשו לקראו בתואר ראשון, שבאמת מצינו שזרעו היו מתגאים ומתפארים בתואר זה של הראשון הנכתב בתורה על אביהם עשו, וכמ"ש רז"ל במדרש. ונ"ל בס"ד דבא הכתוב לגנותו בתואר זה, והוא ע"ד מ"ש מהר"א גבישון ז"ל בעומר השכחה דף נ"ה, שאם יהיה עבד משכיל במידותיו יבחרוהו יותר מן הבן אשר אביו הוא ת"ח והבן עם הארץ ואינו משכיל במידותיו, שכך אמרו בספר דברי הימים של מלכי הערב, כי בקרטבא חלה דיין העיר למות, והיה לו בן אחד, וגם היה לו תלמיד אחד שהוא בן הקצב, ובנו של הדיין לא היה ראוי כאותו התלמיד שהוא בן הקצב, ולכן אחר שמת הדיין מינו תחתיו את בן הקצב, ואח"כ עברו דברים בין בנו של הקצב ובין בנו של הדיין, והקל בו בן הדיין באומרו שהוא בן הקצב, ויענהו ויאמר לו כן הוא אני בן הקצב, אבל אני עתה התחיל החכמה והיחס ממני, אבל אתה היחס והחכמה נשלם באביך, והתחיל בך הנקלה והסכלות ע"כ ע"ש. וכן הענין כאן, הנה אבותינו אברהם ויצחק היו קדושים חכמים נבונים וידועים, ואם היה עשו אדם טוב וישר והולך בעקבותיהם ודרכם, לא היה נקרא ראשון בדרכם הטוב והישר, אלא היה נחשב שלישי להם מפני שהוא נגרר אחריהם, אבל הואיל ועשו לא הלך בדרכם הטוב והישר, אלא פנה לדרך רע וכסלות שאינו מסוג דרכם אלא להפך, על כן נקרא ראשון שנפסק חבל החכמה והישרות של אבותיו ממנו, שנשלם החבל ביצחק, אבל עשו אחז בחבל אחר של הסכלות והרע, והוא הראשון שאחז בחבל זה, וממנו התחילה התייחסות הנקלה והסכלות, וכאשר אמר החכם בן הקצב לאותו בור שהוא בן הדיין, כי אצלך נשלם היחס והחכמה באביך, אבל בך התחילה הנקלה והסכלות, אבל אני התחילה החכמה והיחס בי:

נמצא זה התואר של הראשון האמור בעשו לא נאמר לכבודו של עשו, אלא לקלונו וחרפתו שנבדל מאבותיו הקדושים, ונעשה ראשון לזרעו בהתייחסות הסכלות והנקלה, מה שאין כן יעקב אע"ה לא נבדל מאבותיו אלא הלך בדרכם הטובה והישרה, ולכן אינו נקרא ראשון בדרך הטוב והחכמה, אלא נקרא שלישי לאבות, כי נמשך אחריהם והלך בדרך שהלכו בה:

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה:כו). נ"ל בס"ד דידוע שיש י"ד עתים לטובה, וי"ד עתים לרעה וכנז' בקהלת סי' ג' עת ללדת וכו', והי"ד עתים שהם לטובה המה כנגד י"ד פרקים שבאצבעות היד של ימין, וי"ד עתים שהם להפך המה כנגד י"ד פרקים שבאצבעות השמאל. והנה תמצא שבכל העתים הקדים קהלת עתים של הטובה על עתים של ההפך, מפני שהימין קדים לשמאל, ורק בעת הארבעה עשר שהוא עת האחרון נקיט להפך, שהקדים עת מלחמה וסיים עת שלום, דנקיט עת הטוב באחרונה כדי לסיים בטוב. והנה ידוע דארז"ל שיעקב אע"ה נוצר מטיפה ראשונה, ועשו מן השניה, צא ולמד מהשפופרת שפיה קצרה, תן לה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשונה, ויעקב שנוצר מטפה ראשנה יצא אחרון, וכמ"ש רש"י ז"ל, על כן יעקב אע"ה שנוצר מטיפה ראשונה דבק בעתים של הטובה שנזכרו בראשנה, ועשו שנוצר מטיפה אחרונה דבק בעתים של רעה שנזכרו באחרונה, אך בשביל שביציאתם יצא עשו ראשנה ויעקב אע"ה אחרון, לכך בסיום העתים הפך המאמר ונכתב עת הרע בראשונה כנגד עשו שיצא ראשונה, ועת הטוב באחרונה כנגד יעקב אע"ה שיצא אחרון, ולכך עת זה שהוא כנגד יעקב אע"ה הוא עת שלום. וידוע כי יעקב אע"ה נכפל שמו דכתיב יעקב יעקב ויאמר הנני, ושני פעמים עקוב מלא בוא"ו עולה מספר שלום, אבל עת מלחמה כנגד עשו שהיה מלא סיגים, שהוא לקח כל הסיגים בהיותו בבטן אמו, כמ"ש רז"ל, ומלחמה עולה מספר סיגים, גם הוא מספר פגם, ומספר נגע, שהיה סיגים ופגם ונגע, והרי נכתבו העתים בקהלת דומה לענין יעקב ועשו, שבעת שנוצרו היה יעקב ראשון ועשו אחרון, ובעת שיצאו נהפכו, האחרון יצא ראשון והראשון יצא אחרון, כהפיכת שתי אבנים בשפופרת, וכן כאן העתים נכתבו ונזכרו הטובים בראשונה, ואח"כ לבסוף הפכו שנזכר עת הרע בראשונה ועת הטוב באחרונה. וז"ש ויצא הראשון אדמוני, כי ביציאתם היה עשו ראשון כנגד עת מלחמה אשר ממנה נשפכים הדמים שהם אדומים כמ"ש אדום כדם, ואחרי כן יצא אחיו שדבוק בעת שלום, שהוא עת טוב, ולז"א וידו אוחזת בעקב עשו, כלומר כמה שרמוז בסוף אותיות עשו, שהם תפ"ז במנין עת טוב שהוא עת שלום. ולז"א אח"כ ויגדלו הנערים, כל אחד בשלו בדבר שאחוז בו, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, כי אוחז בעת מלחמה, ותפס אמנותו לעשות מלחמה כצידה שבשדה, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, לעסוק בתורה אשר דרכיה דרכי נועם, כל נתיבותיה שלום:

ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו (בראשית כה:כו). נ"ל בס"ד מה שבא הכתוב ללמדנו בענין זה. שהיתה ידו אוחזת בעקב עשו, לרמוז על תגבורת יעקב אע"ה על עשו, ועל שליטתו בעולם הזה, אחר שחלקו המזלות שלהם, את העולמות בעת היותם בבטן, ועשו לקח עולם הזה, דנמצא אין ליעקב שליטה בעולם הזה, ואיך הוא שולט ונהנה מטוב עולם הזה, והתירוץ הוא ידוע שזוכה בטוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים, כי העולם לא יתקיים בלי תורה, ואם לא היו יעקב אע"ה וזרעו מקבלים התורה ועוסקים בה, היה כל עולם הזה חרב ואבד, ולכן הטוב שלוקחים מן עולם הזה זוכים בו מן הדין, כמו דין מציל מזוטו של ים שהוא של המציל וידוע כי התורה נקראת לחם שהוא פת, וידוע שהיא שבעה ספרים דכתיב חצבה עמודיה שבעה, דפסוק ויהי בנסוע הארון הוא ספר בפ"ע, וכל ספר נקרא לחם שהוא פת בפ"ע, ונרמזה התורה שהיא ז' פת באותיות שאחר אותיות עשו שהוא ז' פת, ונרמזה בשם פת ולא בשם לחם, לרמוז שבה האדם מתגבר על לילי"ת שהיא כ"ף, והוא כמנין תלמוד וזהו תלמו"ד תורה, וז"ש ואחרי כן יצא אחיו יעקב וידו אוחזת בעקב עשו, ר"ל בתורה שהיא ז' פת הרמוזים בסוף אותיות עשו, ובזה יתגבר על פלונית, וגם בזה יהיה לו זכות בטוב עולם הזה שהוא מזל עשו:

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה:כז). י"ל למאי הוצרך לפרש ולומר ויגדלו הנערים, והלא דבר זה מובן מאיליו, דאחר שגדלו היו זה כך וזה כך. ועוד י"ל דהול"ל ביעקב איש אהלים וכמ"ש בעשו איש שדה, ולמה אמר יושב אהלים ולא אמר איש אהלים. ונ"ל בס"ד ע"פ המשל המובא בספר דביר, בין המשלים הכתובים בסוף הספר, והוא כי מקן הנשר האדיר אשר על ראש המעוז, נפל גוזל אחד ארצה, אל הבקעה אשר היתה מרעה לעדרי עזים. ויתגדל הגוזל ההוא בחברת הטלאים, עד אשר צמחו לו כנפיים, ואז התרומם לעוף השמימה. למקום אשר הטהו טבעו הנשאה, והנה לקץ ימים ראהו אחד התישים אשר גדל אתו, ויכירהו ויאמר השלום אתה אחי הנשר, ויענהו הנשר לא לי ולך ולאחוה, הן אמת בילדותינו התהלכנו יחד ולא נתבוששתי כי שנינו היינו ערומים כי לי לא היו עודנה כנפי הכבוד, ולך לא היה עוד זקן מנבל פנים, אבל עתה תחת הזקן אשר צמח לבשתך, צמחו לי כנפים להתפאר, עכ"ל שם:

והנה המשל הזה יבא נכון על יעקב ועשו, אשר תחלה גדלו יחד בבטן רבקה, וככתוב והנה תומים בבטנה, וגם אחרי לדתם ינקו שניהם ממנה, וגדלו שניהם בבית ביחד, ולא הי' ניכר הפרש ביניהם בין טוב לרע, ולא נודע ההפכיות שיש ביניהם, כי עדיין לא גדלו בשנים המוציאין הכוחות הסגורים בקרבם לפעול פעולותם, אך אחר שגדלו בשנים, ויצאו ונגלו חוצה הכוחות אשר סגורים בקרבם, אז הוכרו ונפרדו ונבדלו זה מזה כגובה השמים מן הארץ, דהיינו יעקב אע"ה בכוחותיו הטובים הסגורים בקרבו נעשו לו כנפים לעוף בהם עד לשמים, שהיה קדוש אלהים וטהור כמלאכי מרום, ועשו כוחותיו הרעים סחבוהו והורידוהו לתחתיות הארץ, להשתקע בחומר הארץ העכור רצוח ונאוף וגזול וכיוצא. ולזה אחר שהכיר הכתוב כי היו תומים בבטנה, שהיו דרים ביחד זע"ז, וגם אחר לידתם שיצא הראשון אדמוני וכו', ועברו ימי היניקה, בא הכתוב להודיע, הן אמת בתחילה בקטנותם היו שניהם בהשוואה אחת לעיני הכל, שאין נודע וניכר הדבר המבדיל בין זה לזה, כי בימים אלו היו כמו אותו הגוזל של הנשר שגדל עם הגדי של העזים הנזכר במשל, בעוד שאין ניכר בהם דבר המבדילם ומפרידם, כן היו שניהם כשדרו זע"ז בתחלה, אמנם אח"כ ויגדלו הנערים, כלומר גדלו בשנים שבהם ניכרו ונבדלו זה מזה, וההיכר היה זה, כי עשו היה יודע ציד איש שדה, כמ"ש רז"ל שהיה צד הבריות לרצוח ולנאוף ולגזול, שאחר שגדל בשנים שבא בהם ההיכר נראה בו ההיכר בכך, שכוחותיו הרעים שהיו סגורים בקרבו סחבוהו והורידוהו מטה מטה לשקעו בטיט היון, הוא חומר עולם הזה העכור שבארץ, במדרגה התחתונה, ויעקב היה איש תם יושב אהלים, כלומר כוחותיו הטובים שהיו סגורים בקרבו העלוהו עד מרום, להיות נחשב עם יושבי השמים הם המלאכים, כי אהלים ר"ל שמים, כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת בלק על פסוק כאהלים נטע ה', כלומר השמים המתוחים כאהל שנאמר וימתחם כאהל לשבת ע"ש, ולכן לא אמר איש אהלים, כי באמת היה מן התחתונים יושבי הארץ, אך רק מחמת קדושתו נדמה כאלו הוא יושב שמים, שהיה חסיד ופרוש מתענוגי עולם הזה. וזה הענין ביעקב ועשו כמו ענין המשל הנז' בנשר ותיש, שאחר גדולם בשנים זה נראה בו נוצת הכנפים שבהם עף ועולה עד למעלה למעלה על הכל, וזה נראה בו הזקן המנבלו שהוא לבשתו וחרפתו, וזה ההיכר נראה בהם אחר גידולם בשנים שמביאים אותם לידי היכר:

ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה (בראשית כה:כז). קשה כיון דאמר איש יודע ציד, מאי קא משמע לן באמרו איש שדה, דזה נודע. דהצידה לא תהיה אלא בשדה שהוא המדבר שנקרא שדה בכל מקום. ככתוב ורבה עליך חית השדה, וכן פן תרבה עליך חית השדה, וכן חלל נופל בשדה, וכן כי בשדה מצאה, וכן גם חית השדה נתתי לו לעבדו, ועוד בכמה מקומות מכנה המדבר בשם שדה, וכאן כיון דאמר איש יודע ציד ידענו שהוא איש שדה, דהצידה לא תהיה אלא במדברות, ומאי קא משמע לן בזה שאמר איש שדה. ונ"ל בס"ד, כי כל האדם ראוי להיות נקרא איש שדה, מפני שעיקר דירתו הוא בקבר, שהוא במדבר הנקרא שדה, אבל כשהוא חי כיון דשניו מועטות אינו נקרא על שם מקום דירתו וחנייתו, ורק אנשי סדום קראם אנשי העיר, דכתיב ואנשי סדום אנשי העיר, מפני כי קברם היה במקום דירתם, וכאן בא הכתוב להודיע כי עשו היה איש יודע ציד, שצד נפשות עד זמן שנעשה איש שדה, דהיינו עד שהלך לקבר ששם נקרא איש שדה. שלא חזר בתשובה בחייו כאשר עשה ישמעאל תשובה בחייו, אבל יעקב היה איש תם. שהוא צדיק גמור ושלם בצדקות עד זמן היותו יושב אהלים, ר"ל עד זמן שנפטר, שהלך לעולם הבא שנקראת מי, ולכך נקראת אהלים אהל מ"י:

ויבא עשו מן השדה והוא עיף (בראשית כה:כט). י"ל מלת והוא לשון יתר, וסגי לומר ויבא עשו מן השדה עיף, ועוד הול"ל ויבא עשו עיף מן השדה. ונ"ל בס"ד דארז"ל עיף ר"ל אחזו בולמוס באותה שעה, כדי שיבא יעקב ויטול הבכורה בנזיד עדשים, ואפשר דזה החולי של בולמוס לא נתהווה בעולם, אלא עשו היה ראשון שנפל בחולי של בולמוס, כדי לזכות יעקב אע"ה בבכורה, ולז"א והוא עיף בחולי הבולמוס, וקודם ממנו לא היה חולי זה לשום אדם, ולכן דקדק הכתוב לומר ויבא עשו מן השדה והוא עיף, להגיד חסדו יתברך שלא הביא לו חולי זה בעודו בשדה, אלא עד שבא מן השדה ונכנס לבית אחזו הבולמוס, שאם היה בשדה היה אוכל שם ומתרפא, אך ויבא עשו מן השדה, נעשה עיף שאחזו בולמוס, כדי שיתאוה לנזיד עדשים וימכור ליעקב אע"ה הבכורה בהם, ותראה דלא נתהווה חולי זה קודם כן, שלא יהיה נודע שחולי סכנה הוא ויאמרו דעשו בע"כ מכר ואנוס הוא, דהא כיון דלא היה חולי זה בעולם לא נודע סכנה שלו, ונמצא לא היה אנוס במכירתו, ולמה נתרצה למכור בדבור הראשון שא"ל מכרה לי הבכורה:

הלעטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי (בראשית כה:ל). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הש"ך, דעשו היה קין, ויעקב אע"ה היה הבל, ולכן רצה להרגו עתה כאשר כבר הרגו קין להבל ע"ש, ודבר ה' בפיהו אמת וכן כתב רבינו ז"ל בשער הגלגולים הקדמה כ"ט דף כ"ט ע"א וז"ל, אם קין לא היה חוטא היה הוא הבכור, והיה הוא ותאומתו בדוגמת חו"ב. והיה הבל ותאומתו בדוגמת תפארת ומלכות, וכן עד"ז יצאו אח"כ עשו ויעקב כדוגמת קין והבל, לו היה עשו ראוי וצדיק היה לו יתרון על יעקב, כי היה הוא בכור במקום חכמה, ויעקב במקום תפארת, וכיון שחטא עשו ניטלה הבכורה ממנו ונטל יעקב אע"ה פי שנים חלקו וחלק אחיו עשו, ולכך נקרא יעקב כנגד תפארת, ונקרא ישראל כנגד חכמה, עכ"ל ע"ש:

ובזה פרשתי בס"ד דקדוק עצום בפרשה זו, דכתיב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ויש לדקדק דקדוק עצום, למה הוצרך לפרש כאן דעשו הוא בנה הגדול ויעקב בנה הקטן, והלא דבר זה מפורש בריש הפרשה ויצא הראשון אדמוני וכו' ואחרי כן יצא אחיו וכו', ובזה נודע דעשו הוא בנה הגדול, ויעקב בנה הקטן. ועוד קשה מאד דהא קודם זה כתיב ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו, ולא פירש בנו הגדול, וכן כתיב ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר, ולא אמר יעקב בנה הקטן, ולמה כאן פירש עשו בנה הגדול ויעקב בנה הקטן. וכפי האמור מובן הדבר היטב, כי ידוע דרבקה היתה גלגול חוה, אשר קין היה בנה הגדול והבל בנה הקטן, ועתה ראתה ברוה"ק שעשו הוא כנגד קין, ויעקב כנגד הבל כמ"ש בספר הגלגולים הנז"ל ועל כן אמרה אע"ג דגזים אינש ולא עביד, הנה ודאי דברים אלו שאומר עשו להרוג את יעקב גזים ועביד, יען כי עשו בגלגול זה הוא כנגד קין בנה הגדול שהיה לה בגלגול הקודם. ויעקב בגלגול זה הוא כנגד הבל בנה הקטן בגלגול הקודם, וקרוב הדבר מאד לומר כמו שעשה לו בגלגול הקודם יעשה לו עתה בגלגול זה. וז"ש ויוגד לרבקה שהיא חוה דברי עשו שהוא כנגד בנה הגדול שהיה לה בגלגול הקודם, ולכך חששה מאד ותאמר ליעקב שהוא כנגד בנה הקטן שהיה לה בגלגול הקודם, הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, מתנחם בודאי שככה יעשה בלי ספק, ואין זה גזים ולא עביד, לכן עתה בני שמע בקולי וקום ברח לך וכו' כדי שתנצל מידו:

ובזה יובן הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, שהוא מאכל הראוי לאוכלי בני אדם שופכי דמים, כל מראה אדום רומז לדם כמ"ש בגמרא דשבת דף ק"ח מנין לדם שהוא אדום שנאמר ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם, ולכן אני מתאוה עתה אל האדום האדום הזה, יען כי עיף אנכי, עיף עולה מספר קין, כלומר קין ששפך דם אחיו הבל, ולכך אני מתאוה להאדום האדום הזה, וכשאמר דברים אלו מזליה חזי שהוא קין, ומדבר דברים אלו ליעקב אחיו שהיה הבל והרגו, ולז"א הכתוב כאן קודם זה, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. דארז"ל אותו היום הרג עשו בשדה את הנפש, ולכך אמר והוא עיף בגי' קין, שאחז ועשה אומנות של קין אשר רצח את אחיו בשדה, דכתיב ויהי בהיותם בשדה ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו:

אנכי עשו בכורך עשיתי כאשר דברת אלי (בראשית כז:יט). י"ל בשלמא מה שאמר אנכי עשו בכורך לא שיקר ח"ו, דמאחר שקנה הבכורה נעשה הוא במקום עשו, ויכול לומר על עצמו אנכי עשו, אך מה שא"ל עשיתי כאשר דברת אלי, היכן דבר. ובסה"ק בן איש חי כתבתי ישוב לזה. ועוד נ"ל בס"ד, דידוע שהאבות למדו תורה זל"ז, והיינו אברהם לימד ליצחק, ויצחק לימד ליעקב, וע"כ בודאי לימד יצחק אע"ה את יעקב אע"ה הלכות כבוד אב ואם ומוראם, ולימדו מצות איש אמו ואביו תראו שחייב לעשות רצון אמו, ולקיים גזרתה שגוזרת עליו, ולכך מצא יעקב אע"ה היתר לעשות מעשה ליקח ברכות בהבאת המטעמים לאביו, מאחר שאמו צותה אותו בכך והכריחה אותו בזה, והסבירה לו סברה אמיתית שאין בזה הפך רצון אביו, אלא סו"ד גם אביו יסכים בכך כשידע מענין הבכורה, ויוסיף על ברכתו לומר גם ברוך יהיה, וכדהוה הכי, והוא נתכוון לקיים בזה כבוד אם ומוראה, וכאשר טענה היא ואמרה לו ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, ואתה חייב לשמוע בקולי כי בני אתה, ועל זה כיון בלבבו באומרו לאביו עשיתי כאשר דברת אלי, כלומר עשיתי כיבוד אם ומוראה, לקיים גזרתה כאשר דברת אלי בהלכות כבוד האם ומוראה אשר למדתני:

הקול קול יעקב והידים ידי עשו (בראשית כז:כב). נ"ל בס"ד, כי פלוני כשנקרא ביושר קשה הוא, כי סם קשה הוא, וכן אותיות אל קשה מלשון אילי הארץ, אבל אם תתהפך קריאתם משמאל לימין, אותיות אל נקראים לא, שהוא דבר שאין בו ממש, וכמ"ש וכל דיירי ארעא כלא חשיבין, וארז"ל בגמרא האי חרגא דיומא לא שמיה, ואותיות סם נקראים למפרע מס, מלשון המס ימס, ונראה לכן כתיבת בני עשו היתה משמאל לימין, לרמוז על השר שלהם שהוא סמאל יתקיים בו קריאת שמו למפרע משמאל לימין, והיינו חציו הראשון שהוא סם נקרא מס, וחציו השני שהוא אל נקרא לָא. ובזה יובן בס"ד הטעם שהקליפה נקראת להט החרב המתהפכת, כי עתידה להתהפך ואז תתבטל. ובזה יובן רמז הכתוב באיוב כ"ז מידו ברח יברח, ר"ל מן הרמז שבידו שכותב בה משמאל לימין מורה על פרענות שלו לעתיד שסופו להיות ברח יברח, משליטה שיש לו בעולם הזה. ובזה יובן הקול קול יעקב, כלומר ע"י עסק התורה יתקיים הרמז הרמוז בידים ידי עשו, והוא שכותבין משמאל לימין, שבזה יש רמז על ביטול השר שלו, וגבר ישראל:

בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (בראשית כז:לה). קשה אם לקחה במרמה אין זו לקיחה אלא הוי לקיחה בטעות והדרא למרא, ומצינו לאנקלוס שתרגם על אחיך בחוכמא, מה תיקן אנקלוס בזה, ומה חכמה עשה לבטל טענה זו דמקח טעות, ונ"ל בס"ד דמצינו לרז"ל במדרש כשאמר יעקב אע"ה כי הקרה ה' אלהיך לפני, אמר יצחק אע"ה זה ודאי הוא יעקב, כי עשו אין ש"ש שגור על לשונו, ולכך קודם שאמר כן כתיב ויאמר יצחק אל בנו, ואח"ז אמר ויאמר יצחק אל יעקב, כי היה ברור לו שהוא יעקב וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל, ולכך אמר גשה נא ואמושך האתה זה בני עשו, ר"ל לא יתכן בעולם שאתה עשו והקשיתי על זה למה עשה יעקב אע"ה כן לעשות סימן לאביו שידע שהוא יעקב, אדרבה צריך לעשות המצאות שיבין מהם שהוא עשו, כדי להשלים רצון אמו, ובודאי יעקב אע"ה יודע שאין שגור ש"ש בפה עשו, וכשיאמר כן יתברר אצל אביו שהוא יעקב אע"ה. ותרצתי בס"ד, יעקב אע"ה חכם גדול היה, ורוצה שיקח הברכה כפי הדין, באופן שלא יהי עליה שום טענה וערעור, ולפי הנראה יש עליה טענה גדולה, כי הברכה צריכה להיות שלימה במעשה, שיניח המברך ידיו על ראש המתברך, וצריכה להיות שלימה במחשבה שיחשב המברך על המתברך, ולא תהיה מחשבתו באדם אחר, כדין התשמיש האיש עם אשתו שלא יחשב באשה אחרת, וכן אע"פ שבמעשה הניח ידו על ראש יעקב מאי אהני ליה, הלא מחשבתו היתה בעשו, לכך נתחכם יעקב כי אע"פ שיהי לאביו הוכחה מן הסמנים על המטעמים ומן עורות עזים שהוא עשו, יהיה לו הוכחה מן הקול ומן המבטא של הקול דהיינו שיזכיר ש"ש דעבריו, שמזה מוכח שהוא יעקב, וכמ"ש רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל, הקול קול יעקב דאיכא תרתי לקול שנראה שהוא יעקב, והידים ידי עשו איכא תרתי בידים, שהם מטעמים שעשה בידיו, ומה שהיו ידיו שעירות דמוכח מנייהו שהוא עשו, וכיון דאיכא תרי ותרי, אז מוכרח כשבא לברכו לא היתה מחשבתו בעשו, דאולי הוא יעקב, כיון דאיכא תרי הוכחות שהוא יעקב, ובזה תהיה הברכה לבטלה, מפני שתהיה המחשבה הפך המעשה, ונמצא הזכיר ש"ש לבטלה ח"ו באומרו ויתן לך האלהים, ולכך הוכרח יצחק אע"ה שלא יכוין במחשבתו בעת הברכה על שם עשו אלא כיון על שם בנו, כלומר שהוא מברך את בנו יהיה מי שיהיה, ואז ממילא לא נשאר טענה וערעור על ברכה זו לומר שהיא בטעות, כי הוא כיון בה לשם בנו, ואדרבה יעקב אע"ה יתייחס להיות נקרא בנו באמת יותר מן עשו, כמ"ש רז"ל שעשו אינו חשוב זרע:

ובזה יובן הכתוב מ"ש יצחק לעשו בא אחיך במרמה ויקח ברכתך, תרגם אנקלוס בחוכמא, וזו היא החכמה שהראה לו הוכחות דסתרי אהדדי, שאז בעל כרחי כדי שלא תהיה הזכרת ש"ש בברכה לבטלה ח"ו, לא אכוין בברכה על שם עשו, אלא אכוין על שם בני והיה מי שיהיה, ואז הוא שנחשב בני יותר ממך זכה בה ע"פ שורת הדין והאמת. אמנם עשו לא הבין דברי אביו, ואמר אח"ז הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וכו', שבא לערער ע"פ הטענה דמקח טעות הנז', לומר שלא זכה בה, יען כי במחשבה לא היתה עליו אלא על שמי, ולכן ויאמר הלא אצלת לי ברכה, כלומר בעת שברכת אותו לא ברכתו ברכה שלמה, כי רק במעשה שהיא בעשיה נתברך, אבל במחשבה שהיא באצילות היתה עלי, ולכך אמר הלא אצלת לי לשון אצילות ששם עולה המחשבה כנודע. ואע"פ שעשו לא ידע כונת דברים אלו, הנה השר שלו ידע, והוא משים הדברים בפיו, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בענין פרעה ודבריו שהיה מדבר עם משה רע”ה ע"י השר שלו:

ויתן לך האלהים (בראשית כז:כח). איתא במדרש יתן ויחזור ויתן, יתן לך ברכה ויתן לך כבושיהון, והוא תמוה. ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש הרב ערבי נחל ז"ל שהאותיות הם צינורות של השפע, ומן אותיות המלוי יבא רבוי השפע יותר גדול, כי מן הפשוט בלבד יבא בצמצום, וכן מן מלוי דמלוי יבא יותר, ולפ"ז אותיות ברכה מהם יהיה צינורות השפע, אך מן הפשוט יבא בצמצום, ומן המילוי ומילוי דמלוי יבא שיעור גדול ורב עצום מאד. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב אדני שפתי תפתח, כי המלוי של אותיות ברכה כזה, בי"ת רי"ש כ"ף ה"י, הם אותיות שפת"י, ומבקש מלבד שתפתח לי צינורות הפשוט של ברכה, אלא תפתח לי גם צינורות המלוי שהם שפת"י. ופי יגיד תהלתך שאודה אותך בשפתי ואהללך. וז"ש המדרש כאן בברכה זו יתן ויחזור ויתן, כלומר יתן באותיות הפשוט ויחזור ויתן באותיות המלוי ג"כ, ופירש הדבר ואמר, יתן לך ברכה, דהיינו באותיות הפשוט של ברכה, ויתן לך כבושיהון, כלומר באותיות המלוי שהם כבושים ומכוסים באותיות הפשוט: