Od Yosef Chai; Derashot, Vayechi
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה (בראשית מז:כח). צריך לנו להבין טעם למה פרשה זו סתומה, והטעמים שארז"ל הביאם רש"י ז"ל, וגם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל ביאר טעם לזה בדבריו היקרים, ואמרתי אנא עבדא לבאר טעם לזה בדרך רמז ודרשה בס"ד, והוא דארז"ל ארץ גושן כתב אותה פרעה לשרה אע"ה בכתובתה, וכיון שנכתבה על שם שרה אע"ה נסתלקה רוח הטומאה מארץ גושן, ושרתה עליה רוח קדושה, ולכן אמר יוסף הע"ה ליעקב אע"ה וישבת בארץ גושן, והיית קרוב אלי, שלח לו כן להפיס דעתו שלא יתיירא מקליפה וטומאה של מצרים, כי שם לא יש קליפה וטומאה, וכן עשו, ישבו בארץ גושן הוא וכל זרעו, ולכך לא שלטה בהם טומאת מצרים שהיתה ערות הארץ וקשה מאד:
אמנם י"ל והלא פרעה כתב לה ארץ גושן בכתובתה כדי לישא אותה, וכיון שאח"כ לא לקחה נמצא מה שכתב לה ארץ גושן היה בטעות, ונסתלק שם שרה מן ארץ גושן, וא"כ חזרה חנה לשחרותה, והיתה כארץ מצרים שיחזור כח הטומאה לשרות עליה. ותרצנו כי אע"פ שלקח אברהם אע"ה את שרה מבית פרעה, נשאר פרעה חייב לאברהם בעלה של שרה דמי בושתה וצערה, שציער אותה בלקיחה זו, וגם עוד חייב ליתן לו מתנה מרובה, כדי לבטל הלעז כאשר עשה אבימלך שנתחייב ליתן לאברהם אע"ה צאן ובקר, וגם חלק קרקע במיטב ארצו כשהחזיר לו את שרה, לבטל הלעז, דכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות, ויתן לאברהם וישב לו את שרה אשתו, ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, ולשרה אמר הנה נתתי אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך ואת כל ונוכחת, ותרגם אנקלוס ודברתיך וחזית יתיך וכך דעמיך, והכונה שצריך ליתן לה ממון בתורת קנס, בעבור עיניו שנהנו מן ראייתה. ועוד יש טעם אחר שנתחייב לפייסה בממון שנתן בשביל הלעז, כמ"ש רש"י, וז"ל, הממון והכבוד הזה לך כסות עינים לכל אשר אתך, שלא יקילוך, שאילו השיבותיך רקנית יש להם לומר לאחר שנתעלל בה החזירה, ועכשיו שהוצרכתי לבזבז ממון ולפייסך יודעים יהיו שבעל כרחי השיבותיך, ועל ידי נס, ע"כ נמצאתי מחויב לתת ממון כדי לבטל הלעז מעליה, ומצינו שלא הספיק לו הממון שנתן, אלא הקנה לאברהם אע"ה עוד חלק טוב בארצו ג"כ, דכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות וישב לו את שרה אשתו ויאמר אבימלך הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב, נמצא מלבד הממון שנתן לו הוצרך להקנות לו חלק טוב בארצו, ועל כן גם פרעה נתחייב בכך לתת להם ממון ומיטב ארצו בעבור טעמים הנז"ל, שהוא ג"כ זנו עיניו מן ראייתה, וגם בעבור לבטל הלעז שלא יאמרו לאחר שנתעלל בה החזירה, ובאמת הוא לא נתן ממון כלל, כי מה שכתוב ולאברם היטיב בעבורה ויהי לו צאן ובקר וחמורים וכו', פירשנו ויהי לו מאחרים, דלא כתיב ויתן לו, אלא ויהי לו מאחרים, שנתנו לו דרונות לכבוד מלכם, ביום שנכנסה שרה לבית פרעה, וגם זה לא היה אח"כ בעת שהשיב לו את שרה ושילחה מאצלו, ואין בזה תועלת לתקן הלעז, וגם לשלם בעבור הנייתו מן ראייתה, ולכך זכה אברהם בארץ גושן בעבור הטעמים ההם שפרעה נתחייב לתת לו את ארץ גושן, ולכך שרתה רוח קדושה על ארץ גושן, ונסתלקה ממנה רוח טומאה, וכיון שזכה בה אברהם ושרה זכו בו ישראל מדין ירושה שירשו אותה מאברהם, ולא נסתלקה רוח קדושה מעליה, ולא חזרה רוח טומאה עליה:
ואמרתי בס"ד רמז נכון לזה, כי אחר אותיות אברהם יש אותיות בגושן. לרמז שאברהם אע"ה יש לו אחיזה ותפיסה וקנין בגושן, בעבור שרה אשתו, וממילא זכו בה יעקב וזרעו מדין ירושה, ונשארה רוח קדושה עליה בבואם בה, ועל כן זכו שם לנס פלאי שהיו פרים ורבים שם בתוכה שלא כפי הטבע ועוד זכה שם יעקב אע"ה לחיות בה שנים שנקראים חיים, שחי שם שבעה עשר שנה כמנין טוב בלי תערובת צער כלל ועיקר אפילו משהו, מה שלא זכה כן בארץ כנען ובארץ אחרת דקרי להו מעט ורעים, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בזה:
וז"ש וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה, שזכו להיות להם אחיזה וקשר וקנין בה, כי ירשו אחיזה זו מן אברהם אע"ה, אשר אותיות שמו סמוכים ואחוזים באותיות גושן, ומחמת אחיזה וקנין זה שהיה להם זכו לשתים, האחד הוא ויפרו וירבו בה מאד, שפרו ורבו בנס שלא כדרך טבע, מפני כי באחיזה שהיה להם היתה שורה שם רוח קדושה, ומסולקת ממנה הטומאה, ואין הנס נעשה במקום טומאה, אלא במקום שיש בו השראת קדושה, והשנית שזכו עי"כ שחי יעקב אבינו שם שבעה עשר שנה שנות הנקראים חיים שאין בהם תערובת צער, כמ"ש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ולכן פרשה זו סתומה. כי מה שכתוב בה, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה הוא סיום סוף הפרשה הקודמת שהוא סיום פסוק ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, שבזה זכר זכיה ראשנה של פו"ר מאד בדרך נס, ועוד זכו מחמת אחיזתם בה, דעי"כ ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ששנים אלו של חיים היו בארץ גושן, ונמצא זה הפסוק של ויחי הוא סיום פסוק האחרון של פרשה הקודמת, ולכן פרשה זו סתומה, והוא טעם יציב ונכון בעזה"י:
ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה (בראשית מז:כח). הדקדוק ידוע, דאומרו שני חייו נראה לשון יתר הוא. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בס"ד בסה"ק בן איש חי בפרשת ויצא בפסוק ויצא יעקב מבאר שבע ששם יעקב עולה קפ"ב כמנין שבע שמות הוי"ה ב"ה, ששולטים בשבע ימי השבוע, שבכל יום שולט ספירה א' משבע ספירות הבנין שהם חג"ת נהי"ם, ובכל ספירה יש שם הוי"ה, וכמ"ש בדברי רבינו האר"י ז"ל. ובזה פרשתי שם בס"ד מאמר רז"ל שאמר הקב"ה עולמי עולמי מי בראך מי יצרך, יעקב בראך יעקב יצרך, כלומר שבע שמות הוי"ה שרמוזים בשם יעקב שעולה מספרו קפ"ב כמנין שבעה הויו"ת, בהם נבראת ונוצרת. ובזה פרשתי בס"ד, דאחר אומרו והנה ה' נצב עליו והיינו לשומרו כמ"ש רש"י, אמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, כי מאחר שיש בשמו מספר ז' הויות ששולטים בשבע ימי השבוע, נמצא יש לו שמירה ליעקב בכל הימים כולם, ולז"א והנה אנכי עמך, כי שמות הוי"ה שלי רמוזים בשמך, ועי"כ ושמרתיך בכל אשר תלך, דבכל יום אשר תלך בו יש לך שמירה משם אחד של הוי"ה, ששולט בו מיום הראשון עד יום השביעי:
והנה ידוע בכתבי האר"י ז"ל, שהארת שם הוי"ה היא אור פנימי, וצריך להיות עם הארת שם הוי"ה עוד הארה משם אהי"ה שהיא אור מקיף, יען כי א"א שיאיר אור פנימי לבדו בלא אור מקיף, ולכן בכל חודש שולט צירוף אחד מן י"ב צירופים של שם הוי"ה, וצירוף אחד מן י"ב צירופים של שם אהי"ה כנודע, ועל כן כיון שיש הארה ליעקב מן שבעה הויו"ת הרמוזים במספר שמו, שהם סוד אור פנימי, מוכרח שיש לו ג"כ הארה משבעה שמות אהי"ה אלו רמוזים במספר שנות חייו, כי הוא חי קמ"ז שנים כמנין שבעה שמות אהי"ה שעולה מספרם קמ"ז. וז"ש ויהי ימי יעקב שני חייו, כלומר עם הארה של ימי יעקב שהם ז' הויו"ת הרמוזים במספר יעקב, יש הארה אחרת של אהי"ה שרמוזה בשני חייו, שהם שבע שני וארבעים ומאת שנה, שרמוז בה הארת ז' שמות אהי"ה שעולה מספרם קמ"ז, כמנין שני חייו של יעקב אע"ה, ובא הכתוב לרמוז של שלימות הארות שמאירים ליעקב שמאיר לו עם ז' הויו"ת שהם אור פנימי הרמוזים בשמו עוד הארת ז' אהיה שהם אור מקיף הרמוזים בשני חייו:
ועוד נ"ל בס"ד, אומרו ויהי ימי יעקב שני חייו, ולא אמר ויהיו, לרמוז על ששה שמות יה"י שהיו משפיעים בו, והוא מ"ש בסה"ק אדרת אליהו בפרשת בלק בשם הרב ברכת טוב שכתב טעם המקובלים ז"ל, שם יה"י הוא שם קדוש ששמש במעשה בראשית, כמ"ש יהי אור ויהי אור, והוא שם קדוש כולל כ"ה אורות כמנין יה"י. והופיע כ"ה אורות בארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שהם ק"ן אורות, וכנגדן תיקן דוד הע"ה ק"ן מזמורים ע"כ ע"ש. וידוע כי הקב"ה השליט את יעקב אע"ה בארבע רוחות העולם, כמ"ש לו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, וגם השליטו מעלה ומטה, ולכן הראהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו לכבודו, הרי כאן מעלה ומטה, ולכך שקעה השמש בעבורו, וזו היא שליטה של מעלה, וגם קפצה לו הארץ, וזו היא שליטה שנתן לו למטה, וכיון שהשליטו מעלה ומטה וארבע רוחות, נמצא היה יונק מן ק"ן אורות של ששה שמות יה"י שהופיעו בהם, ואלו היתה השפעתם אליו כמו ימים ונחלים שהיה שותה ויונק מים מהם. וז"ש ויהי ימי יעקב כלומר וא"ו שמות של יה"י היו הארות שלהם ימי יעקב, ימי לשון ים, כלומר ימים ונחלים של יעקב ששותה מהם, מאחד בששה קצוות שהופיעו אורות ששה שמות של יה"י בהם, וזה היה לו במשך שנותיו שהיו שבע שנים וארבעים ומאת שנה:
שים נא ידך תחת ירכי (בראשית מז:כח). קשה בשלמא אברהם אע"ה אמר כן לאליעזר, שרצה להשביעו במצות המילה שהיתה מצוה ראשונה אצלו. אבל כאן מה טעם יש בזה שא"ל שים נא ידך תחת ירכי. ונ"ל בס"ד דארז"ל ברא כרעא דאבוהי, ופירש רבינו האר"י ז"ל הכונה שלוקח הבן כח וחלק מן נה"י של אביו, ולכן א"ל לעשות כן בשעת שבועה לרמוז לו, אתה מחוייב לכתת רגליך ללכת לארץ כנען, בעבור כבודי כי אתה יוצא ירכי, שלקחת חלק וכח מן נה"י שלי:
ועוד נ"ל בס"ד, רמז לו כי מחמת שבועה זו יהיה לך טענה שכלית להכריח את פרעה שיתן לך רשות שתעלה אותי, וכמ"ש רז"ל דפרעה סרב בתחלה כשא"ל אבי השביעני, וא"ל עשה התרה לשבועה זו, והשיב לו אם אתה נותן לי רשות לעשות התרה על שבועה של אבי, א"כ אעשה התרה גם על שבועה שלך, שהשבעתני שלא לגלות עליך בשביל לשון הקודש, ואז הוכרח ליתן לו רשות שיקיים שבועת אביו ויעלהו. והנה אחר אותיות ירך יש אותיות שכל, ולכך א"ל שים נא ידך תחת ירכי, לרמוז לו מחמת שבועה יוולד לך טענה של שכל, להכריח את פרעה שיתן לך רשות לעלות:
ועוד נ"ל בס"ד, רצה לעשות בזה פועל דמיוני להגביר את ישראל על כחו של פרעה, יען כי כחו של פרעה הוא בטבעת שהיתה על יד יוסף דכתיב ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף, וישראל כולם הם יוצאי ירכו של יעקב אע"ה, וא"כ כולם כחם רמוז בירך שלו, וכשישים יוסף הע"ה את ידו שבה הטבעת ששם כחו של פרעה תחת ירך יעקב אע"ה, נמצא הם גברו על כחו של פרעה, שכחו שהוא טבעתו הוא תחת מקום מוצאם וגבר ישראל:
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם (בראשית מז:ל). י"ל הול"ל וקברתני עמהם כמו שאמר ושכבתי עם אבותי. ונ"ל בס"ד, דידוע דהמערה היתה מכילה ארבעה זוגות בלבד, שהם אדם וחוה, ואברהם ושרה, ויצחק ורבקה, ויעקב ולאה, ויש פלוגתא בסדר קבורתם וכנז' בזוה"ק, והדיעה המוסכמת היא שסדר קבורתם היה כך,
אברהם יעקב
כדי שכל אחד יהיה דבק באשתו דוקא, ובזה נעשה סדר הקברים מתוקן יפה, שבו מתברר וניכר על כל איש ואיש מהם, דהאשה הסמוכה לו היא אשתו, ולא אשה אחרת, ולכך אע"פ שיצחק נפטר אחר שנפטרה רבקה, לא קברו אותה למעלה בראש השורה, אלא הניחו בראש השורה מקום קבר ליצחק, וקברו אותה תחתיו כדי שיקברו את לאה תחתיה, ויעקב שנפטר אחר לאה יקבר בסוף השורה, ובזה הסדר יהיו הנשים סמוכים זה לזה, וניכר שכל אחד מהם אשתו סמוכה לו, ובזה נעשו הקברים שלמים בתכונתם, שכל קבר מתוקן כסדר מושבו, ויהיה הקבר עצמו מוכח מתוכו שכל איש ואיש אשתו עמו, ולא יש אשה אחרת סמוכה לו:
ובזה פרשתי בס"ד מ"ש בסוף הפרשה, במאמר יעקב אע"ה לבניו, בצוותו אותם על מערת המכפלה, שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו ושמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה, ויש לדקדק על אומרו שרה אשתו, רבקה אשתו, דסגי לומר את שרה ואת רבקה, דידעינן שהיא אשתו, ועוד יש להתפלאת בזה, שרה אשתו רבקה אשתו כאלו הם זרים ממנו, והלא הם אמו וזקנתו, והול"ל את שרה זקנתי ואת רבקה אמי, ובזה ניחא שבא לומר שהם נקברו בסדר נכון, שכל קבר מוכח מתוכו שזאת הסמוכה לו היא אשתו, ולא נקברו כפי זמן פטירתם, וזהו שמה קברו את אברהם ואת שרה בסדר נכון המורה ומוכח שהיא אשתו, ושמה קברו את יצחק ואת רבקה בסדר המורה ומוכח שהיא אשתו, שלא קברו את רבקה למעלה, ואת יצחק שנפטר אח"כ תחתיה, ואת לאה שנפטרה אחריו תחת יצחק, דנמצא יצחק סמוך אצל רבקה וסמוך ללאה, שבזה אינו מוכח מי היא אשתו, וכן אברהם לא נקבר למעלה משרה, דנמצא הוא סמוך לחוה וסמוך לשרה, אלא נקברו באופן המורה ששרה היא אשתו של אברהם, ורבקה אשתו של יצחק, ושמה קברתי את לאה תחת רבקה, וממילא אני לבסוף שמוכח שלאה היא אשתי:
ובזה מובן בס"ד כאן בדברו עם יוסף הע"ה על קבורתו, באומרו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם, חלק מלה זאת לשתים וקרי בה בקבר תם, כלומר בקבר שהוא מסודר בסדר תם, שהוא שלם בתיקון מקומו וסדר מושבו, שמוכח שכל אחד אשתו היא הסמוכה לו, ולהכי קרי ליה תם, ועוד קוראו תם שהוא סיום כל הקברים, שלא נשאר עוד אחריו מקום לקבור בו:
ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך (בראשית מח:ב). נ"ל בס"ד דמה שזכה יוסף הע"ה להוסיף לו חלק שבט שיהיה הוא שני שבטים. שמא גרים שקראתו אמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, מלבד הפשט של דבריה לומר שתתעבר בבן אחר, הנה כיוונה ברוה"ק לומר עליו עצמו יוסף ה' לי בן אחר, כי הוא עצמו יהי' נחשב לפני בנים, דהיינו שני שבטים, כי אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו, ונצצה בה רוה"ק ואמרה כן יוסף ה' לי כבן זה עוד בן אחר, דהיינו שבט אחר, ולכן אמרה רוה"ק ליעקב אע"ה הנה בנך יוסף הידוע שנקרא בשם יוסף מפני שעתיד להיות נוסף בן אחר, דהיינו שבט אחר, בא אליך לקבל דברי הנבואה שנתנבאה אמו עליו כשקראתו בשם יוסף:
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה (בראשית מח:ח). הדקדוקים ידועים, איך לא הכירם והם תמיד היו אצלו, ובודאי יודעם ומכירם, ולמה לא א"ל איך לא תכירם אלא השיב בני הם. ועוד מאי בזה, ורז"ל אמרו הוציא לו שטר כתובה, וקשה למה הביא מעיקרא שטר כתובה והשטר הוא מונח אצל אשתו ולמה לקחו והביאו עמו. ונ"ל בס"ד דארז"ל שצפה יעקב אע"ה ברוה"ק באותה שעה שעתידין לצאת מהם ירבעם ואחאב, ולכן לא היו ראוים לברכה, וקשה כיון דהם צדיקים גמורים מה שייכות יש להיות עכבה בברכתם מחמת ירבעם ואחאב. ונראה ליישב הדבר דידוע ששם אלהים בהיותו ישר מורה על תגבורת החסד ומתוק הגבורה, כי בהיותו ישר יהיו אותיות א"ל שהוא חסד למעלה בראש השם, וזה יורה על תגבורת החסד, אך בהיותו כסדר מי אלה כפי סדר מעלת האותיות, דאותיות מ"י הם למעלה מן אותיות אל"ה כנודע, אז [אין] בו תגבורת החסד שהם אותיות א"ל שהם חסד, בסוד חסד אל כל היום. והנה ידוע כי יצחק אע"ה בירך את יעקב בשם אלהים, דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים, ולכן גם יעקב אע"ה בא לברך את מנשה ואפרים בשם אלהים ובעת שהתחיל לכוין בו כדי למשוך הברכה באותיות שם אלהים לא נצטייר השם לפניו ביושר שהוא אותיות אל שהם חסד למעלה בראש השם, אלא נצטייר בסדר מ"י אל"ה כפי מעלות האותיות דמעלת מ"י הם למעלה מן אותיות אל"ה, כנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל כי אלו הם סוד (הכל) [הבל], ואלו הם סוד מעשה שהם למטה, ומזה הרגיש שיש איזה עכבה בברכה שלהם, ורצה לדעת אם העכבה היא מצד חסרון שיש מצידם, או מחמת חסרון שיש מצד זרעם, ולכן אמר ליוסף מי אלה, שהודיעו שנצטייר שם אלהים לפניו בסדר מי אלה, שאין בזה הוראה על תגבורת החסד שהוא שם אל, והשיב לו יוסף הע"ה, בני הם ר"ל צדיקים דומים לי אשר נתן לי אלהים בזה, פירוש מה שנצטייר לפניך מי קודם אלה, היינו מפני שנתן לי אלהים אותם במצרים, שיונקים מן אותיות מ"י דשם אלהים כמ"ש רבינו האר"י ז"ל, שיניקתם מן אותיות שיש בהם מ"ח צרופים, ולכך נקראו בני חם, וכיון שנתן אותם לי בזה המקום שיניקתו באותיות מ"י, לכך נצטייר שם אלהים בסדר מי אלה, דאותיות מ"י הם בראש השם, ולעולם הם ראויים לברכה ואין חסרון מגיע מצידם, וא"ל א"כ קחם נא אלי ואברכם, אלי דייקא, שבשמי רמוז שני שמות של שלוב הוי"ה אדני, ושלוב אדני הוי"ה שעולים קפ"ב כמנין שני שמות האלהים, שברכני אבי בשם אלהים בתוספת אות ה"א, דכתיב ויתן לך האלהים, וכן הוא זכר בברכה שני פעמים האלהים דכתיב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי. ובזה יובן מ"ש לו עשו מי אלה לך, כי אתה שיש לך כח בהבל פיך, ועל כן אותיות שם [אלהים] מסודרים (לך) מ"י אל"ה, דקדים מ"י שהם סוד (הכל) [הבל] לאל"ה, והשיב הילדים אשר חנן אלהים לעבדך, כסדר שגובר החסד שהוא שם אל:
ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב (בראשית מח:טז). קשה איך הקדים שמו לשם אבותיו, ועוד קריאה זו של השמות אינה בסוג ברכה. ונ"ל בס"ד ע"פ ארז"ל בגמרא דנדרים, מפני מה אין ת"ח מצויין להיות בניהם ת"ח, מפני שלא ברכו בתורה תחלה, ופירש הרב ע"א ז"ל הכונה כי האדם שבא לברך את בנו צריך לברכו תחלה בתורה ויראת שמים שיהיה חכם בתורה וצדיק במעשים לקיים מצות שבתורה, ולבסוף יברכו בעושר ומזונות, משום דאם אין קמח אין תורה, ובזה נמצא הוא מחבב התורה שעושה אותה עיקר, לכך ראוי שיזכה שיהיה בנו ת"ח, אבל הם כיון שלא ברכו בניהם בתחלה על התורה, אלא עשו עיקר הברכה על העושר והפרנסה, ולבסוף ברכום שיהיו ג"כ חכמים בתורה וצדיקים במצותיה, נמצא לא עשו התורה עיקר אלא עשו אותה כמו קנוח סעודה, לכך לא זכו שיהיה בניהם ת"ח עכ"ד. ובזה פרשתי בס"ד מ"ש דוד הע"ה, ואני אליך ה' שועתי ובבוקר תפלתי תקדמך, פירוש כונתי אליך בעבור קיום עבודתך, ולכן בבוקר תפלתי תקדמך, כי אני מקדים להתפלל על דברים השייכים לעבודתך, ואח"כ אתפלל על שאר צרכי, ולכן אנשי כנה"ג תקנו באמצעיות תחלה אתה חונן והשיבנו וסלח לנו, דכל אלו שאלות השייכים לעבודתו יתברך, ואח"כ גאלינו רפאינו ברכנו. ובזה יובן מי הקדמני ואשלם, פירוש מי הקדמני בשאלת צרכיו לשאול תחלה דברים השייכים לעבודתי, ואשלם לו שאלותיו:
ובזה מובן כאן כונת יעקב אע"ה בברכתו שבא לברך אותם תחלה על התורה ועל המצות ועל השמחה של עבודת השי"ת בתורה ומצות, כי השמחה הוא מקצוע גדול בעבודת השי"ת, כדכתיב בתוכחה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה, ואלו השלשה לא אמרם יעקב אע"ה להדיא מפני המקטרגים, אלא רמזם בשמו ובשם אברהם ויצחק, ולז"א ויקרא בהם שמי זו זכיה של התורה שרמוזה בשמו שנקרא ישראל, שהוא אותיות לי ראש, כי התורה נקראת ראש דכתיב ה' קנני ראשית דרכי, ונתנה בארבעים יום כמנין לי, כמ"ש חז"ל ע"פ ויקחו לי תרומה, וכמ"ש רבינו בעל הטורים ז"ל, גם נאמר בה לי כי כל הנאמר בו לי קיים לעולם, וכנז' בדברי רז"ל, ובשם אברהם רמוזים המצות כי נקרא אברהם מספר רמ"ח כנגד רמ"ח עשה, וכנז' בדברי חז"ל, ושם יצחק רמוז בה השמחה, כי תרגום של יצחק חדוה כמ"ש אנקלוס בפסוק צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק, ותרגם חדוה עבד לי ה' כל דשמע יחדי לי, ולז"א ויקרא בהם שמי זו זכיה של תורה, ושם אבותי אברהם זו זכיה של המצות, ויצחק זו השמחה בעבודת השי"ת, וברכם אח"ז בפירוש ברכה גשמית וידגו לרוב בקרב הארץ, שיהיו פרים ורבים כדגים, ולא תשלוט בהם עין הרע כדגים:
ועיני ישראל כבדו מזקן (בראשית מח:י). נ"ל בס"ד, הוצרך לפרש מזקן, כי יצחק אע"ה כבדו עיניו קודם שנפטר בכמה, מפני סיבת העקדה שהציץ לראות, אבל יעקב אע"ה כבדו עיניו סמוך לפטירתו בשנת קמ"ז, ולכן כתיב מזקן, והיינו אות נו"ן דמנצפ"ך משמשת במקום מלת כן, ונשאר אותיות קמ"ז. נמצא מזקן הוא בן קמ"ז:
ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעיך (בראשית מח:יא). הדקדוק ידוע, כי דברים האלו ראוי לאומרם בעת שבא למצרים וראה את יוסף, ומה יש להם שייכות עתה. ונ"ל בס"ד דארז"ל ע"פ בן זקונים הוא, שהיה זיו אוקנין שלו דומה לו. והנה האדם א"א לראות פני עצמו אלא ע"י מראה זכוכית לטושה, וזה אסור משום לא ילבש גבר, אמנם יעקב אע"ה היה רואה את פני עצמו ע"י ראייתו בפניו של יוסף, שהוא דומה לו וצורתו כצורתו, וידוע שצורת יעקב אע"ה חקוקה בכסא הכבוד, והיה לו הנאה בראיית צורתו, כי יש בה סוד נעלם וכמוס, וכשנעלם ממנו יוסף הע"ה פסקה הנאת ראיה זו ממנו, ואחר שחזר ונגלה אליו וראהו היה נהנה מראייתו, כי חזר עתה לראות צורת פניו כבתחלה:
והנה מן הדבר הזה שעשה האלהים שתהיה צורתו של יוסף הע"ה דומה לצורת יעקב אע"ה ממש, יש הוכחה שיש קשר ליוסף הע"ה עם יעקב אע"ה יותר מכל אחיו, ומאחר שיש לו יתרון זה נמצא יש טעם שיהיה יתרון השבט אצלו, שהוא יהיה שני שבטים ולא אחיו, והיינו כי מדבריו יתברך שאמר ליעקב אע"ה קהל עמים יהיה ממך מוכרח לפרש שא"ל קהל אחד מן קהלים שלך יהיה לשנים, אך לא נודע מי הוא, וכמ"ש רבינו אלשיך ז"ל בפסוק ונתתיך לקהל עמים ע"ש, ולא נודע מי זה יהיה שנים. אך בזה שאנחנו רואין שהיה זיו אוקנין שלו דומה נמצא טעם ליתרון זה של השבט להיות אצל יוסף. גם עוד יש טעם בזה, כיון דדומה צורתו לאביו, נמצא היה ליעקב אע"ה הנאה גדולה מפני יוסף, וכאמור, וראוי שישלם לו שכר הנאה. ובזה הטעם פרשתי בס"ד, מ"ש בברכתו בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, פירוש זכית להיות שני בן, שהוא בן פרת יוסף בן פרת, שנעשית שני שבעים, עלי עין כלומר בעבור הנאת העין כלי שהיתה נהנית מראית פניך היקרים לי:
וז"ש כאן ראה פניך שהייתי נהנה מן ראייתו לא פללתי עוד, ועתה תהלות לאל חזרה הנאתי כבראשונה, כי הנה עתה הראה אלהים אותי דייקא, שבעת שאני רואה אותך הנני רואה את עצמי, וזהו הראני בפניך אותי ממש, ועל כן וגם לשון רבוי כלומר רבוי ויתרון השבט בדין הוא שיהיה את זרעך, ולא את זרע אחיך, כי אתה יש לך יתרון מטעם זה:
הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם (בראשית מט:ב). נ"ל בס"ד שמע כלומר הבן, שצריך שתבינו בשם יעקב למה נקרא בשם זה, אלא הוא בעבור ענוה שלימה שהיה לו, הן מצד הנפש הן מצד הגוף, ואות יו"ד שבראש שמו מורה על ענוה מצד הנפש, שהיה מקטין עצמו ורואה עצמו קטן מצד הנפש, כמו יו"ד שהיא קטנה בכ"ב אותיות, ולכך נקרא יעקב הקטן, ונשאר בו אותיות עקב שהיה לו ענוה מצד הגוף, שרואה עצמו עקב ולא ראש, וכמ"ש קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וכו', ולז"א שמעו בני יעקב, כלומר תבינו איך אתם בני יעקב הקטן שמקטין עצמו מצד הנפש ומצד הגוף, וגם אתם תדמו אליו בזה, כי מעשה אבות יעשו בנים. ועוד שמעו אל ישראל אביכם, פירוש תבינו ג"כ בשם ישראל שנקרא בן על שם התורה שהוא עסוק בה יותר מן אבותיו, וכנז' במדרש, ורמוזה התורה בשם ישראל שהוא אותיות לי ראש וכמ"ש לעיל בפסוק ויקרא בהם שמי, ועוד יו"ד במלואה עשרים שהוא מספר כתר, ולמ"ד הוא לימוד התורה, ונשאר ראש, שלימוד התורה צריך להיות ראש לכל דבר, וגם מזה תלמדו מוסר השכל ותבינו איך תעשו:
ראובן בכורי אתה (בראשית מט:ג). קשה והלא כתיב אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אשר דבר אליהם ויברך אותם משמע בירך את כולם, ולא נמצא ברכה אצל ראובן, אלא רק הוכיחו בתוכחה. ונ"ל בס"ד, לעולם ברך את ראובן, אך הוא ברכו ברמז, שא"ל בכורי אתה, רמז במלת בכורי ברך יו"ד ר"ל אתה ברוך ביו"ד ברכות, יען כי עתה כחי וראשית אוני, ולכך ראוי אתה להתברך ביו"ד ברכות, ולכך ראוי שתקח הכהונה והמלכות, וזהו יתר שאת זו כהונה, ויתר עז זו מלכות, וכמ"ש רש"י ז"ל, ברם מפני שהיה לך מהירות שהיית פחז כמים. אל תותר בשתים אלה, ואפילו כי עלית משכבי אביך לא חטאת בזה, וקרי לבלבול המטה בשם עליה, כי באמת היה לו אח"כ עליה בדבר זה ולא ירידה, שבזה הורה תשובה, ולא יצא קלקול מזה, שלא נתבטלה ביאת הנשמות לגמרי, אלא רק נעשה חלול ותמורה, דאיתא בספר הלקוטים המיוחס לכתבי רבינו האר"י ז"ל, בפרשת וישב, בשעה שבלבל ראובן יצועי אביו ומנע משכבה של בלהה, שכבר נזדמנו למעלה שני נשמות תאומים בעבור עיבור בלהה, ונתלבשו באוצר ידוע, והנה להחזירם אי אפשר, מה עשו בית דין של מעלה, הורידו שני נשמות אלו למצרים לאשתו של יוסף הע"ה. והיה א' למנשה וא' לאפרים ע"כ' ונמצא לא נתבטלו אלא נתחללו מצד הגופים שלהם, שנעשו מנשה ואפרים במקום אותם שני תאומים שהיו מוכנים לצורך עיבור בלהה, וז"ש אז חללת יצועי עלה, חללת ולא בעלת, אלא חלל לשון מחולל על המעות, לשון חליפין שנעשו אלו תמורת אלו, שנתחלף יציע של יעקב אע"ה ביציע של יוסף הע"ה, שהיה אסנת שהיא בתה של דינה בת יעקב אע"ה, והוא נחשב יציע אחד, כי גוף וברית הם, נמצא גם בדברי תוכחה השביח אותו, ודבר בשבחו ובסנגוריא שלו:
שמעון ולוי אחים כלי חמס מכורותיהם (בראשית מט:ה). נ"ל בס"ד שגם כאן דבר בשבחן ובירך אותם, והוא כי נודע שכל אדם ההורג את אויבו בערמה נחשב כלי זיין שלו כלי חמס, דאין זה מחוקי המלחמה להרוג בערמה, אלא ילחם להדיה, ואם ינצחהו הנה הוא נושע מאת ה' כי לאדם המלחמה ומה' התשועה. והנה שמעון ולוי היו יכולים להרוג את אנשי שכם בלי ערמה ותחבולה של המילה, אמנם עשו בערמה כי חסר על כבוד אחותם שהיו אומרים העולם היא חשקה בשכם ובקשה ממנו לשכב עמה, ואחיה הפכו דבר הזימה עליו והרגו אותו ואת אנשי עירו, מה שאין כן עתה שעשו תנאי עמהם שימולו ואז תנשא לו, וכן עשו שנימולו כולם, נתברר שהוא חשק בה, ולכך קבל עליו ועל אנשי עירו צער זה של המילה כדי שיקח אותה, וכמ"ש המפרשים ע"פ הכזונה יעשה את אחותינו, והבאתי דבריהם לעיל בפ' וישב. וז"ש שמעון ולוי אחים, שהייתם אחים לדינה, וחסתם על כבודה להרוג אנשי שכם בערמה, אע"פ שבזה נחשב כלי זיין שלכם כלי חמס, כי כן הוא תכסיס המלחמה שכל ההורג בערמה נחשב זיין שלו כלי חמס, וגם עוד שבח אותם שחסתם על כבודי ולא גיליתם סוד זה של ערמת הריגת שכם בתחלה, וזהו בסודם זה של הערמה לא תבא נפשי, כי לא גילו הדבר מקודם מפני כי רצו שבקהלם על שכם להרגם אל תחד כבודי, שלא יתחלל כבודי בעצה זו לדבר עמהם בערמה, וכאשר פרשתי בס"ד לעיל בפסוק ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם, ובאמת הם לא חטאו, אלא באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, וכמ"ש רש"י ז"ל שנחשבו כאלו עקרו בהמות:
ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה (בראשית מט:ז). קלל את אפם, כדי שלא יתגבר עליהם, וזו היא ברכה גדולה להם שיהיה אפם נכנע להם, ואמר שתי חלוקות אחת כנגד האנשים ואחת כנגד הנשים, ואמר עוד אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, ברך אותם שלא יהיו נבדלים מהם שאר שבטים אחיהם, מפני שיודעים שיש להם כעס הרבה, ולכך לא יקחו מבנותם ולא יתנו להם בנות, ולזה בירך אותם שיהיה להם חן בעיני אחיהם השבטים, שיתערבו בהם לתת להם בנות וליקח מהם חתנים, ולכך אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, כי יעקב אלו הנשים, וישראל אלו האנשים, וכמ"ש רז"ל ע"פ כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגד לבני ישראל אלו האנשים:
גור אריה יהודה מטרף בני עלית (בראשית מט:ט). נ"ל בס"ד, דיש לחקור איך מדמה השבטים לחיות טמאות שהם אריה וזאב וחמור, וכן נמי לנחש. ותרצנו זה, כי ראיתי חקירה כזו בספר נחלת יעקב פ' ויקרא, שכתב בשם כתנות אור, איך יש במרכבה העליונה אריה ונשר אשר המה מין טמא, ושם הביא תירוץ על זה לפי שארז"ל כל שיש ביבשה יש בים, ומה שביבשה טהור הוא טמא בים, ומה שביבשה טמא הוא טהור בים, ולפ"ז יש אריה ונשר טהור ע"ש. עוד הביא שם בשם המקובלים ז"ל, שכל בהמות וחיות ועופות טהורים יש להם שפע מן אותיות י"ה, וכל מינים הטמאים יש להם שפע מן אותיות ו"ה ע"ש, ולפ"ז גם כאן דמה את יהודה לאריה, וכן יששכר לחמור, ובנימין לזאב, היינו למין אריה וחמור וזאב שיש בים שהם טהורים וכאמור, ולפ"ד המקובלים ז"ל שכל מין הטהורים יש להם השפעה ומזון מן אותיות י"ה, בזה יובן בס"ד הכתוב גור אריה יהודה, ולאיזה אריה אני מדמה אותך, לא לאריה של יבשה שהוא טמא שמקבל שפע ומזין מן אותיות ו"ה, אלא מטרף בני עלית, ר"ל לאריה שבים שהוא טהור שלוקח טרף ר"ל מזון מלשון ותתן טרף לביתה, שהוא בן יו"ד, כלומר טרף שהוא בן יו"ד, דהיינו בן י"ה, כי יו"ד של בני במלואה יהיה בה אותיות י"ה, שאם תניח אות וא"ו בתוך ד' יהיה ה', הרי נמצא ביו"ד עצמה נרמזו אותיות י"ה, שאני מדמה אותך לאריה של ים שהוא טהור שלוקח טרף של י"ה. ובזה יובן בס"ד מ"ש הכתוב ששם עלו שבטים שבטי יה, דק להו שבטי יה לרמוז שהם נדמו לחיות של ים שהם טהורים, אשר מקבלים שפע ומזון מן י"ה:
חכלילי עינים מיין ולבן שינים מחלב (בראשית מט:יב). נ"ל בס"ד התורה נקראת יין ונקראת חלב, והיינו לימוד הגרסא נקרא יין, כי היין כל מה שיהיה מיושן שנים יותר ישתבח יותר, וכן דברי התורה כל דברים שהם ישנים שנים יותר משובחים ביותר, אבל חלק העיון והסברה שיהיה בה חדושי הלכות ואגדות נקרא חלב, שהוא כמו החלב כל מה שתוסיף בו מים יותר, יהיה בו מראה חלב, כן חלק העיון והסברה כל מה שתוסיף לחדש הלכות ע"י העיון והסברה, הרי הם מקובלים ורצויים ונחשבים כמו עיקר התורה הכתובה ע"י משה רע”ה:
והנה נודע שכל אדם שניעור בלילה כולה משנתו שאינו ישן, יהיו עיניו ביום אדומים, אך יש יתאדמו מחמת עסק התורה שעסק בלילה כולה, ויש מתאדמים מחמת עסקים גשמיים של הבלים, וחכלילי לשון אודם כמ"ש רש"י, וכן תרגם אונקלוס יסמקון העינים שלך ביום מיין, מכח עסק התורה שנקראת יין, שאתה גורס בלילה, ולא מחמת עסק הבליים, ולבן שינים פירוש מתוק הדינין, כי השינים הם סוד הדינין כנודע, והליבון דמי למיתוק, זה יהיה מחלב, מחלק העיון שיש בו קושיות ותרוצים שבהם יהיה מיתוק הדינין יותר מחלק הגרסא, כי בזה משתברים הקליפות, כמ"ש רבינו האר"י ז"ל:
או יובן בס"ד. לרמוז ע"פ מ"ש הרב חומת אנך בשיר השירים ע"פ כי טובים דודיך מיין, בשם הרב מהר"ר יוסף אשכנזי ז"ל, דלכאורה יפלא איך דברי האדם יפעלו כ"כ בקדושה למעלה, אך יש ראיה ודמיון לזה, כשהיין הוא במרתף והוא בחבית סתומה, דכשיהיה זמן דריכת הענבים אף שהוא רחוק כמה מילין מהמרתף, הנה היין שבחבית מתנועע מאיליו וזה ניכר ונודע, ומזה יש קצת דמיון להבין כי כן הדיבור פועל למעלה וכו' ע"ש, ונמצא הת"ח שהם מכונים בשם עינים, כמ"ש רז"ל ע"פ עיניך בריכות בחשבון, וע"פ והיה אם מעיני העדה. קונין להם תואר להתפעל ולהתחזק ולהתאמץ בלימוד התורה שהוא בדיבור שבודאי יעשו פרי ופועל למעלה, מטבע היין שמתנועע מאיליו בזמן דריכת הענבים אף שהוא רחוק, וכמ"ש הרב ז"ל, ועוד נמי מצינו בדברי חז"ל שהדיבור קשה ליין, ולכן הגזבר מקיש בקנה, מה שאין כן הבשמים כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק, וז"ש חכלילי עינים הם הת"ח, מיין תבא להם הוכחה, ולימוד מוסר מן טבע היין:
ולבן שנים מחלב (בראשית מט:יב). והיא כי יש דעתם חסד ונפסד לחשוב שיש ב' רשיות א' פועל טוב וא' פועל רע כי יחשבו א"א להיות פועל הרע הוא פועל הטוב ויש הוכחה לסתור דבריהם ולעקור דעתם מן החלב, כי נודע שזה החלב של האשה שיבא לה אחר הלידה הוא מחמת שהדם נהפך לחלב, ונודע כי החלב הוא טוב, והדם רע, ונמצא פועל הרע הוא הפועל הטוב. ובזה יובן מי יתן טהור מטמא, שיעשה חלב שהוא טהור מן הדם שהוא טמא, לא אחד בתמיה, כי אלו הם שני הפכיים, ובודאי אל אחד בראם, ולז"א ולבן שנים אל תקרי שנים שין בחירק, אלא שנים שין בצירי ר"ל מי שחישב שים שנים רשיות בעולם א' פועל טוב וא' פועל רע, תבינהו ותוכיח לו מן החלב, שהדם שהוא רע נהפך לחלב שהוא טוב:
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט:טז). נ"ל בס"ד בהקדים מ"ש הרב נפתלי שבע רצון, בשם רב אחד מהגדולים, דהמלכות שייכה ליהודה דוקא, משום דכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך, ר"ל מקרב אחיך, מן האמצעי שבאחיך, ממנו תבחר לך מלך, ומאחר שהיו בני לאה ששה מספר השוה, ולא תוכל למצוא אמצעי כי אם במספר שאינו שוה, ע"י שתחלוק לשני חלקים ישאר האמצעי, אבל במספר השוה אם תחלוק אותו לשני חלקים לא ישאר אמצעי בניהם, וה"ה בני השפחות, ובני רחל, שהיה לכל אחת מהם שני בנים, פשיטא שאין בהם אמצעי, על כן נסמכה פרשת כהנים אצל פרשת מלך בפ' שופטים, ושם כתוב על כן לא היה ללוי חלק ונחלה בתוך אחיו, ר"ל שבט לוי לא יהיה במנין השבטים, וא"כ כאשר תסיר את לוי מהם ישארו בני לאה חמשה מספר שאינו שוה, ויהיה יהודה אמצעי בניהם, ומהאי טעמא היה המלכות ליהודה, עכ"ד גדול ז"ל. והגאון המחבר ז"ל הקשה על דבריו, מאי חזית לבחור אמצעי מבני לאה, והלא יותר מסתבר כונת התורה היה לבחור אמצעי מכל השבטים, שאם תצרפם יחד יהיו שבטי ישראל שנים עשר, והוא מספר השוה, ואינו שייך בו אמצעי ותסיר ממנו שבט לוי שלא היה לו חלק ונחלה בקרב אחיו, שלא נכנס בחלוקת השבטים בשעת חלוקת הארץ, א"כ ישארו אחד עשר מספר שאינו שוה, ותמצא שיהיה דן אמצעי ביניהם, והוא מקרב אחיך תשים עליך מלך, שבחלוקת הארץ לא נכנס לוי במנין השבטים, ואז ישאר החשבון אינו שוה שיש אמצעי שהוא דן והיינו מקרב עכ"ד ע"ש. ונפלאתי על דברי הגאון הנז' דודאי אותו גדול יפה אמר, שבאמת אם נוציא את לוי מפני דאזלינן בתר נחלה כפי דרשת הסמיכות, צריך להכניס עוד אחד, כי יוסף בחלוקת הארץ הוא שני שבטים, וחזרו להיות י"ב שהוא מספר השוה שאין בו אמצעי, על כן מוכרח לתפוס החשבון של מקרב על בני לאה דוקא, ואם נוציא את לוי יהיה יהודה אמצעי:
ובזה יובן הכתוב דן ידין עמו, כלומר ידין דוקא ולא ימלוך להיות לו מלכות, יען כי כאחד הם שבטי ישראל דהיינו הם י"ג כמנין אחד ואם תוציא את לוי דאזלת בתר נחלה ישאר י"ב, ואין כאן מקרב, ובע"כ צריך לתפוס החשבון על בני לאה דוקא ויהיה יהודה מקרב, וימלוך, אבל דן ידין בלבד ולא ימלוך:
והנה באמת יש קצת טענה לשבט אפרים לומר אני מקרב אצל בני רחל, שהם מנשה ואפרים ובנימין והגם כי מקרב של יהודה עדיף טפי, עכ"ז יש לו לטעון, ולכך ניתן מלכות לשבט אפרים שמלך ירבעם, אך לא היה לה קיום. ועוד יש טענה לשבט בנימין לומר אני מקרב בבני רחל, כי בתחלה אני הייתי שני, ואחר שנוסף ליוסף שבט לא אהיה נדחה ממקומי, אלא עודני שני, ויבא התוספת ויהיה שלישי וא"כ הסדר יהיה מנשה בנימין אפרים או אפרים בנימין מנשה, ונמצא אני מקרב, לכך מלך שאול הע"ה משבט בנימין אך לא היה מלכות קיימת אלא ליהודה שהוא מקרב אצל בני לאה בלי שום תפונה:
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. נ"ל בס"ד דידוע שם נ"ה מן ע"ב שמות של ויסע ויבא ויט הוא שם מב"ה, שהוא שם נ"ה, והוא מסוגל למזונות, כי מספרו עולה שילוב הוי"ה אהי"ה שה"ם חו"ב. ולכן אמר אברהם אע"ה אדני ה' במה אדע כי ארשנה, במה אותיות מב"ה הוא השם הנז', וז"ש מאשר שמנה לחמו חלק תיבת שמנה לשתים וקרי בה שם נ"ה, הוא שם מב"ה שהוא שם נ"ה מן ע"ב שמות הנז', לחמו הוא המזון כי הוא מסוגל למזון, והוא יתן מעדני מלך מזונות בהרווחה:
או יובן בס"ד, שמנה לחמו שמוציא מעשר כפול, שישאר בידו מן העשרה שמונה, שאוכל לחמו מן השמנה ולא מן הנשמה, זה חשיב נותן מעדני מלך, שזו צדקה מן המובחר שנותן בה מעדנים לספירת המלכות, כי שם הוא תיקון הצדקה:
בן פרת יוסף בן פרת עלי עין בנות צעדה עלי שור (בראשית מט:כב). נ"ל בס"ד הכפל, ע"פ מ"ש הגאון רבי העשל ז"ל בפסוק ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלהים גם את זרעיך, דאיתא בגמרא כל הבא על אשת איש פניו מוריקות, ולז"א יעקב אע"ה ראה פניך לא פללתי, כי חששתי שמא נכשלת ח"ו בא"א, דהפנים מוריקות אך דילמא שתה כוס עקרין ולכך היו פניו מאירות, לכך נאמר והנה הראה אותי אלהים גם את זרעיך, עכ"ד. גם ידוע שבזרע האדם יש חלק מן אור עיניו, דלכך ארז"ל תשמיש נוטל אחד מן ת"ק מאור עיניו של אדם, וכנז' בספר הלקוטים המיוחס לכתבי רבינו האר"י ז"ל. ובזה פרשתי הטעם שהאב אומר על בנו אור עיני, וז"ש בן פרת יוסף שיש לו חן מאור פניו שהיו מאירות, ובזה נודע שלא נכשל ח"ו בא"א זו אשת פוטיפר, אך דילמא שתה כוס עקרין, ולכך היו פניו מאירות ולא מוריקות, לז"א בן פרת עלי עין שיש לו פורת מצד הבנים שמתייחסים לעין, כי זכה שהוליד בנים אחר ענין אשת פוטיפר:
ועוד נ"ל בס"ד, דידוע מ"ש רז"ל ראויה היתה הכהונה והמלכות להיות אצל ראובן. כי הוא הבכור, אך בחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף, וזכה יוסף הע"ה לכהונה ומלכות, וארז"ל בגמרא בשלמא מלכות מצינו בשבט אפרים שמלך ירבעם. אך כהונה היכן מצינו ביוסף. ואמרו דכתיב ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל ותלד לו את פנחס, ופטואל זה יוסף שפטפט ביצרו, וכל כהנים גדולים היו מן פנחס, ונודע כי מה שזכה יוסף הע"ה ליטול הבכורה אשר בעבורה זכה לכהונה ומלכות, הוא בשביל שלא נשא עיניו אל אשת פוטיפר, ולכך קראו כאן בשם פוטיאל שפטפט ביצרו וז"ש בן פרת יוסף מצד זכייתו במלכות, בן פרת עוד מצד זכייתו בכהונה, וא"ת בשלמא מלכות נמצאת אצלו בשבט אפרים, אבל כהונה היכא מצינו אצלו, והלא הכהנים הם בני לוי, ולז"א בנות צעדה עלי שור, ר"ל בנות שלו נתרוממו ונישאו לאלעזר והולידו את פנחס, ושור הוא לשון מעלה עליונה, כי שבט לוי הוא עליון על כל השבטים, ואלעזר בן אהרן הכהן הוא עליון וגבוה על השבט, כשור זה שהוא גבוה ועליון: