וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (בראשית לז:א). י"ל למה קראה מגורי אביו, ועוד הכי הול"ל בארץ כנען מגורי אביו. ונ"ל בס"ד, כי יצחק אע"ה הוא היה אחוז בגבורה שבעשר הספירות שהיא בקו שמאל ויונקת מן הבינה שהיא למעלה מן הגבורה. וידוע כי הפחד והמגור הוא בגבורה, לכן גבורה היא אותיות גור בה, ולכן כתיב אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. ומאחר שמדה זו היא פחד ומגור, א"א לעולם לסבול אותה כי אם רק על ידי המיתוק שהיא נמתקת מן הבינה שלמעלה ממנה בקו שמאל. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב מ"ש השי"ת ליצחק אע"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כלומר בארץ הזאת היא המדה שאתה אחוז בה שהיא מדת הגבורה יש שם גור, כי שם הוא הפחד והמגור. וכאשר אמרנו אותיות גבורה הם גור בה, וא"א לסבול מדה זו לבדה. על כן ואהיה עמך שם אהי"ה שהוא בבינה יהיה עמך ובזה אברכך. כי הגבורה התמתק על ידי אור הבינה ששם הוא שם אהיה:

והנה ידוע שהבינה נקראת מי, שמספרה חמשים כנגד נ' שערי בינה. ולכן הבינה מכונית בשם מי, בסוד אם עונות תשמר יה אדני מי יעמוד כנודע, ואותיות גור הם גבורה, ויבואו אותיות מ"י שהם אור הבינה, ויאחזו באותיות גור של הגבורה, מ"ם מכאן ויו"ד מכאן, ויהיה בזה צירוף מגורי שהוא גור באמצע, ומ"ם מצד זה ויו"ד מצד זה. וזה הצירוף של מגורי מורה על מיתוק הגבורה באור הבינה שהיא מ"י. ועל זה רמז הכתוב כאן וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שקבל השפעה מן מקום שאחוז בו אביו שהוא מדת הגבורה, בהיותה ממותקת באור הבינה, שאז גור דגבורה באמצע, ואותיות מ"י מצד זה ומצד זה. ובזה היה יכול לסבול ההשפעה ממקום הגבורה. ולכן כשהביא המטעמים לאביו כדי לקבל על ידם הברכות הביא לו יין וערב בו מים. ואיתא בזוה"ק ויבא לו יין, דארמי ליה מיא בההוא יין, ואי לאו דאתרמי ביה מים לא יכיל למסבל. וכן הענין כאן, בא הכתוב באומרו וישב יעקב בארץ מגורי אביו, להודיע על השפעה שנמשכה ליעקב ממקום המדה שאחוז בה אביו. שאז היתה בסוד המיתוק הנרמז באותיות מגורי שמעורב בה מאור הבינה, ואי לא הוה הכי לא הוה יכיל למסבל, ובכל זה דבר על מושבו בהשפעה של מעלה בארץ העליונה:

ואח"ז הודיענו הכתוב על מושבו בארץ הקדושה התחתונה, ואמר בארץ כנען, כי ידוע מ"ש גורי האר"י ז"ל, כי חג"ת נרמזו בפסוק כנור נעים עם נבל, והמקובלים כשקורין פסוק זה בזמירות של התפלה מכוונים בו על חג"ת, והיינו כנור תפארת, נעים חסד עם נבל גבורה, והוא ר"ת כנ"ען שהם אותיות כנור נעים עם נבל, כנז' בסידורים, ולכן ארץ שבעה עממין כולה מכונית בארץ כנען, לרמוז שניתנה לאבות שהם אחוזים בחג"ת, הרמוזים בר"ת בכנור נעים עם נבל, שהם ר"ת כנען, ובא להגיד כי ישיבתו של יעקב היתה בארץ הניתנה לשלשה אבות, הוא ואברהם ויצחק, היא הארץ הנקראת על שם ג' ספירות שהם חג"ת הרמוזים בר"ת כנען:

וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים (בראשית לז:ג). הנה התרגום תרגם בן זקונים בר חכים הוא ליה, וקשה אם חכם באמת אין נחשב בעיניו יופי המלבושים כלום, כי חשיבות מלבושים הנאים הם אצל ילדים חסירי מדע, ולא אצל חכמים השלמים בדעת ותבונה, כי זהו ענין ילדות, ואין חשוב אצלם כלום, ועוד קשה למה הוצרך לומר לו, ודי לומר כי בן זקונים הוא, כלומר בן חכם הוא לפ"ד התרגום. ונ"ל בס"ד, מי שהוא גדול שיש לאל ידו ללמד דברי חכמה גדולה, אם ילמדם לאדם פתי שאינו יודע ערכם ואינו מבין חשיבותם הרי דברים אלו הם מתבזים, וטוב שלא היה אומר אותם, אבל אם ילמדם לאיש חכם שמבין ערכם הרי אלו מתייקרים כי המוסר דברי חכמה לאדם שאינו מבין, הרי זה כחוגר חגורה זהב משובצת באבנים טובות ומרגליות על בגד שק ומזוהם:

וכזאת תמצא במשפט המלבושים הנאים ויקרים שהם של משי וכיוצא, אם האדם הלובשם הוא יפה אז ניכרת חשיבותם, וכל מה שיהיה יופי האדם ביותר כן תהיה חשיבותם מעולה ביותר, שיהיו מאירים ומבהיקים על נוי צורתו ויופי מראהו, אבל אדם השחור ומכוער, שצורתו משונה ויש לו מומין בפניו, אם ילבש בגדי זהב וארגמן, הרי אלו מתבזים בו והולך מהם חשיבותם, וכמ"ש על פסוק צדק לבשתי וילבשני, יש אדם הוא נאה ואין מלבושו נאה, ויש מלבושו נאה והוא אינו נאה, וכל זה חסרון גדול הוא, אך השלימות היא שיהיה הוא נאה ומלבושו נאה:

והנה יעקב אע"ה היה חכם מאד, ויוסף הע"ה היה חכם ומבין ופקח הרבה, דאפילו לגבי יעקב אע"ה נחשב חכם ומבין, ועי"כ היה לו נחת רוח ליעקב אע"ה למסור חכמתו למי שיוכל להשיג אותה ויודע ערכה, כי מצא לו כלי חשוב להריק בו דברי חכמתו, ומחמת כן אהב אותו הרבה שלא מצא קנקן חשוב כמוהו שיוכל להכיל בתוכו דברי חכמתו. צא וחשוב בדעתך, אם אדם מריק חבית גדולה מלאה יין לתוך כד אחד קטן או כד נקוב, שבודאי היין נשפך חוצה, וילך לאבוד, כמה צער יהיה בזה לבעל היין, מה שאין כן אם מריק היין לכלי גדול ושלם, שהיין נשמר בתוכו כמה שמחה יש לבעל היין, וכן הענין כאן, שמחה גדולה היה ליעקב אע"ה כשראה את יוסף הוא בן חכם לו דייקא, כלומר גם לגביה דידיה נחשב חכם ונבון שאז יוכל להכיל בתוכו כל דברי חכמתו, ולא יאבד מהם טיפה אחת, דאז בזה היה לו שמחה גדולה, ולכך אהב אותו ביותר:

ולכן כדי להראות ולהודיע טעמו, על מה אהב אותו מאד, עשה לו כתונת פסים. שהוא מלבוש יקר של משי, שדרכו להתייקר אם יהיה מונח על גוף נאה ויפה ביותר, יען כי יוסף הע"ה היה יפה תואר ויפה מראה, וכדאסהיד ביה קרא לקמן, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה, ומי שהוא יפה תואר ויפה מראה, אפילו אם ילבש בגד פשוט יתייקר הבגד שלו, וכ"ש אם ילבש בגד יקר של משי, על כן אותה כתונת הפסים שלבש יוסף הע"ה, נתייקרה ונשתבחה עשר ידות מאם היה לובשה אדם אחר, ולזאת נתכוון יעקב אע"ה לעשות לו כתונת פסים, להודיע לכל אדם הטעם שגדלה אהבתו בו, מפני שנתייקרה חכמתו בו, כמו שאתם רואין את הכתונת הזאת מתייקרת בו יותר, מאם היתה על איש אחר. וז"ש וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו, כתרגומו בר חכים הוא ליה, לו דייקא, דאפילו לגבי דידיה נחשב בר חכים, ולכן אהב אותו, מפני כי ידע שבו מתייקרת החכמה שמוסר לו, וגם כי הוא יכיל כל דברי חכמה אשר יריק לתוכו, ולא ילך ממנה אפילו משהו לאיבוד, ובעבור להודיע לכל הטעם של רבוי האהבה שאהב אותו, לכך עשה לו כתונת פסים, לרמוז לכל אדם כמו שכתונת זו אתם רואין שנתייקרה על ידי היותה עליו, כן חכמתו מתייקרת בהיותה בקרבו ולכך הוא אוהב הרבה, נמצא עשיית הכתונת לאו בעבור שיוסף הע"ה ערבה עליו הכתונת ואוהב אותה, אלא יעקב אע"ה עשאה להודיע טעם רבוי אהבתו ביוסף הע"ה:

אמנם באמת עדיין פסוק זה צריך לו ישוב, דקרי ליוסף הע"ה בן זקונים, וכ"ע ידעי כי בנימין הוא בן זקונים. ואע"ג דהתרגום נשמר מזו הקושיא, ולכך תרגם בר חכים הוא ליה. עכ"ז הפשט לא יופשט, דהא קרי ליוסף בן זקונים. ונ"ל בס"ד, דמפורש בכתוב שיעקב אע"ה אהב את רחל אע"ה אהבה גדולה, וארז"ל כ"כ גדולה היתה אהבתו בה שאפילו בשעת פטירתו כשבא לברך את בניו, זכר אותה בברכתו של יוסף הע"ה, ברכות שדים ורחם, שאמר תתברכנה השדים שהניקו אותך, והרחם שנשאה אותך. וקשה למה לא זכר זאת בבנימין בנה, (והפירוש) [והתרוץ] פשוט מפני כי רחל לא הניקה את בנימין, כי נפטרה בעת שילדה אותו, ולכך לא אמר תתברך הרחם שנשאה אותך, מפני שלא היה יכול להביא על לבו הרחם שלה שיצא ממנה באותו הרגע שיצאה נפשה ממנה, ולכך לא אמר בבנימין ברכת השדים ורחם של אמו אפילו בשעה שהוא נפטר מן העולם, ולכן אחר פטירתה כל רחל אע"ה, כל ימי חייו לא היה יכול לצייר ולהעלות על לבו שבנימין הוא בן זקונים לו, ולא היה מראה לו אהבה הראויה להיות לבן זקונים כפי מנהגו של עולם, כדי שלא יזכור פטירתה של רחל, יען כי הוא לא ראה אלא את יוסף יונק מדדי רחל, ויושב בחיקה של רחל אמו. ולכך היה מצייר בדעתו תמיד שיוסף הוא בן זקונים שלו הנולד לו מן רחל, כי הוא ראה רק את יוסף יונק מדדיה של רחל, ויושב בחיקה של רחל, וכל עת שרואה את יוסף הוא זוכר את אמו בזמן שהיתה בחיים. ולכן אמר כאן על יוסף הע"ה כי בן זקונים הוא לו, כי כך היה מצייר יעקב אע"ה בדעתו, שיוסף הוא בן זקונים לו, ולא היה לו ממנה עוד בן אחר:

ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו (בראשית לז:ה). י"ל מלת חלום לשון יתר, דסגי לומר ויחלום יוסף ויגד לאחיו, וכן מ"ש אח"ז שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי. וכן נמי כתב הכי ויחלום עוד חלום אחר ויספר לאחיו, מ"ש חלום לשון יתר, דהול"ל ויחלום עוד ויספר לאחיו. ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דברכות דף נ"ה, כתיב בחלום אדבר בו, וכתיב החלומות שוא ידברו ומשני כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. ופרשו המפרשים ז"ל דסטרא דקדושה היא אחדות שנקראת רשות היחיד, ולכן כל דבר שהוא מסטרא דקדושה מכנהו הכתוב בלשון יחיד, ולכן השבטים ובניהם מכנה אותם הכתוב בלשון יחיד דכתיב ויחן שם ישראל נגד ההר, וכן כמה מקראות יש שמכנה אותם בלשון יחיד. וכן ביורדי מצרים שהיו שבעים נפשות כינה אותם בנפש אחת, דכתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרים, אבל בבני עשו היו שש וקראם נפשות לשון רבים, ולכן החלום שהוא בא מסטרא דקדושה נקטיה בלשון יחיד, דכתיב בחלום אדבר בו, ולא אמר בחלומות. ועל זה תרצו בגמרא כאן ע"י מלאך, שזה החלום אמיתי הוא שבא מסטרא דקדושה, אבל חלום הבא מסטרא דקליפה נקטיה בלשון רבים, דעל זה נאמר החלומות שוא ידברו, ולא אמר החלום שוא ידבר, אלא חלומות לשון רבים דאתי מסטרא דקליפה, ועל זה אמרו בגמרא כאן על ידי שד וזה אינו אמיתי, עכ"ד. ואנא עבדא הקשתי על זה מדכתיב ביואל סי' ג' והיה אחרי כן אשפוך רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלמון, בחוריכם חזיונות יראו, דהול"ל בלשון יחיד חלום יחלמון, דהא מפורש שם דאלו באים מסטרא דקדושה, דהקדים לומר ברישא אשפוך רוחי על כל בשר. ותרצתי כיון דמדבר על רבים דכתיב זקניכם בחוריכם, להכי גם החלום דקאי עלייהו נקטי בלשון רבים, אבל היכא דמדבר באדם יחידי, או דמדבר בסתם שאינו מזכיר יחיד או רבים לא יאמר חלום בלשון יחיד, אלא רק על חלום שבא מסטרא דקדושה, ולא על הבא מסטרא דקליפה:

ולכן כאן בא הכתוב להודיע, דחלום יוסף הע"ה הוא אמיתי שבא מסטרא דקדושה, כדכתיב בחלום אדבר בי, לכך נחת קרא לפרש בהדיה, ויחלום יוסף חלום דמדבר על יחיד, ואמר חלם חלום שהוא מסטרא דקדושה הנקרא חלום כדכתיב בחלום אדבר בו, וגם יוסף הע"ה הודיע לאחיו דחלומו אמיתי הוא שבא לו מסטרא דקדושה, ולכך אמר שמעו נא החלום הזה דייקא, ולא אמר שמעו אשר חלמתי, אלא דקדק לקראו חלום בלשון יחיד, להורות כי הוא מן הכתוב בו בחלום אדבר בו, וכן נמי בתר הכי דקדק הכתוב לומר ויחלום עוד חלום אחר, כדי לקרות עליו שם חלום בלשון יחיד, ולא אמר ויחלום עוד ויספר לאחיו:

ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז:יא). הקושיא ידועה, למה בחלום ראשון אמר וישנאו, ובחלום זה השני אמר ויקנאו. ונ"ל בס"ד, בחלום ראשון אינו מורה שהם ישתחוו, אלא זרעם, כי ראה האלומות היו משתחוים, וגם אינו מורה שישתחוו לו, אלא לזרעו כי ראה משתחוים לאלומתו שהיא קאי על זרעו, ולכך לא נתקנאו בו, כי אין הגדולה הזאת אליו אלא לזרעו, ומי יודע אחר כמה דורות תהיה זאת, ורק שנאו אותו באומרם אתה יודע שאין חלום זה נוגע לנו אלא לזרענו, וגם אינו לך אלא לזרעך ולמה אתה מספר לנו החלום הזה אלא ודאי כונתך לקנטר ולצער אותנו, ולכך שנאו אותו, אבל חלום שני מורה עליהם שהם אחד עשר משתחוים לו ממש, א"כ ודאי יעלה לגדולה מחמת חלום זה, ולכך קנאו אותו:

ועוד נ"ל בס"ד לפרש הטעם שבראשון שנאו אותו, ובשני קנאו אותו, כי בראשון אמרו לו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו, וקשה למה כפלו דבריהם מלכות וממשלה. ופרשתי בס"ד כי דרך הנערים לעשות טיול בדרך משל ודמיון, שעושים א' במקום מלך, וא' משנה, וא' שופט, ועוד דמיון אנשי חיל ובית האסורים וכיוצא, והמלך גוזר מאסר, והמשנה מקיים גזרת מלך ע"י החיל וכיוצא בזה מתכסיסי מלכות, וכל זה עושים בדרך משל ודמיון לפי שעה, בעבור טיול ושחוק בעלמא. והנה יוסף הע"ה כאשר הגיד לאחיו החלום של אלומות והשתחויה, שאלו אותו מה בדעתך להתלמד מן החלום, אם הוא מורה שתהיה מלך ממש במלכות קיימת לעולם, או אם אין זה אלא דרך טיול ושחוק לפי שעה למשל משלים, כתכסיסי מלחמה, ולזה א"ל בדרך שאלה, מה בדעתך לדון בפתרון חלום, אם מורה שתהיה מלכות ממש למלוך, או אינו אלא לפי שעה, דרך טיול במשל ודמיון למלכים והיה צריך שישיב ח"ו אין בדעתי להיות מלך עליכם, ורק דרך טיול ושחוק הדבר הזה, ומאחר שלא השיב כן ש"מ סבר להיות מלך ממש עליהם, ולכן שנאוהו, מה שאין כן בשני ודוק:

ובאופן אחר נ"ל הטעם שאמר בחלום שני ויקנאו אותו ולא אמר וישנאו, כמו שאמר בחלום הראשון, ונ"ל בס"ד, דאיתא בגמרא דברכות דף נ"ה אר"ה לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב, ולאדם רע אין מראין לו חלום רע, והקשה מהרש"א ז"ל, והלא יש כמה צדיקים רואין חלום טוב, ותרץ דוקא חלום טוב שאינו מתקיים אין מראין לצדיק, אבל חלום טוב שמתקיים מראין לצדיק ע"ש. והנה כאן בחלום זה שראה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו אמרו אחיו זה הוא חלום טוב, אבל הוא אינו מתקיים, דאיך יצוייר בדעת שהשמש וירח וכוכבים אשר עומדים למעלה ברקיע ישתחוו לו שהוא עומד בארץ, וכיון דהוא אינו מתקיים מוכח דהוא אינו צדיק ח"ו, כי לצדיק [אין] מראין לו חלום טוב שאינו מתקיים ולכך בתחלה כשספר להם החלום ודאי שנאו אותו כאשר שנאוהו בראשון, אך אחר שגער בו אביו וא"ל הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה, נמצא אין החלום כפשוטו שיהיו השמש וירח וככבים ממש משתחוים לו, אלא שמש וירח וכוכבים קאי על אביו ואמו ואחיו, כי כך פירש אותם יעקב אע"ה בנועם דבריו, א"כ זה חלום טוב המתקיים, ומראין זה לצדיק, ובודאי יעלה לגדולה, ולז"א ויקנאו בו אחיו שעתה נמצא חלום זה הוא חלום המתקיים, ואם תאמר גם לפי פרושו של יעקב אע"ה איך יצוייר שאביו ישתחוה לו, ולז"א ראו שאביו שמר את הדבר שהיה מצפה לכך, וא"כ מוכרח שיחליף השיטה וישתחוה בודאי, ואז מוכרח שגם הם ישתחוו ולכן קנאו בו:

או יובן בס"ד דארז"ל אין חלום בלא דברים בטלים אמנם צריך חכם גדול שיבין וידע מה הם דברים בטלים של החלום, ומה הם דברים האמתיים שבו, והם בשמעם החלום השני בעת שסיפר לאביו ולהם, חשבו בדעתם כי מה שראה אחד עשר כוכבים משתחוים לו, כל זה דברים בטלים של החלום, ולפ"ז אין להם שייכות בזה החלום, כי ראייתו אחד עשר כוכבים משתחוים לו הם דברים בטלים, וכאלו לא ראה כן, אבל מה שראה השמש והירח דקאי על אביו ואמו הוא אמת שראה שמש וירח, ומי יודע ראיה זו מה פתרונה, ועל כל פנים אין כאן דבר הנוגע להם, ולכן לא נתקנאו בו אחיו, כי גדולתו עליהם רמוזה במה שראה אחד עשר כוכבים משתחוים לו, וזה הוא דברים בטלים, והיו כלא היו, אמנם אביו כשגער בו ואמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבא נבא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה, דברים מוכיחין דמה שראה שמש וירח דקאי על אביו ואמו הוא דברים בטלים, דהא עשה קושיא גדולה על זה, ומשמע ממילא דמה שראה אחד עשר כוכבים משתחוים לו הוא דבר אמת של החלום, ונמצא החלום מודיע על גדולהו עליהם, ולכן ויקנאו בו אחיו, והטעם כי אביו שמר את כדבר, הם דברים שאמר בסוף ואחד עשר כוכבים משתחוים לי עשה לסוף החלום שמירה בקושייתו שהקשה על החלום בזאת הקושיא, כי פתר דאלו הם דברים האמתיים, ומ"ש שמש וירח הם דברים בטלים, ולכן ויקנאו בו דהשתא נתקיים גדולתו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר, כי יש להעיר בשלמא אחד עשר כוכבים שהם אחיו מצינו שהשתחוו לו ארצה בבואם למצרים, אבל שמש וירח שהם אביו ואמו היכן מצינו שהשתחוו לו, כי גם יעקב אע"ה שהיה בחיים ובא אצלו למצרים לא השתחוה לו ח"ו, אך נראה כונת החלום להגיד דאחד עשר כוכבים שהם אחיו ישתחוו לו, ואם היה רואה רק אחד עשר כוכבים משתחוים לו, לא היה מוכח שאחיו ישתחוו לו, אלא היה אפשר לפרש שבניהם של אחיו שהם הגדולים ישתחוו לו, יען כי כוכבים הם משל ודמיון לכל הצדיקים, דכתיב ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, דכל הצדיקים נמשלים לכוכבים, וקרי להו כוכבים, וכן כאן מגיד החלום שי"א אנשים גדולים ישתחוו לו, ולא קאי על אחיו אלא על זרעם ובניהם, לכך כשראה את אחד עשר כוכבים ראה עומדים בצידם שמש וירח, ואין ראיה זו מורה על השתחויה, אלא באה להורות דאלו הי"א כוכבים יצאו ובאו מן השמש והירח, יען כי השמש וירח שהם יעקב ונשותיו הולידו אחד עשר ילדים, ולכך היו עומדים שמש וירח בצד הכוכבים להורות אלו הי"א כוכבים נולדו מן השמש וירח, שהם אחיו של יוסף הע"ה, ולפ"ז מ"ש משתחוים לי לא קאי על שמש וירח ג"כ, אלא קאי על אחד עשר כוכבים בלבד. נמצא עיקר החלום הוא חמשה מילות, והוא מ"ש אחד עשר כוכבים משתחוים לי וז"ש ויקנאו בו אחיו, שאמרו בודאי יתקיים החלום ויעלה לגדולה, וזו הקושיא שהקשה לו אביו אינה קושיא, יען כי משתחוים לא קאי על שמש וירח ג"כ, אלא רק על אחד עשר כוכבים, והוא ראה שמש וירח, להורות שי"א כוכבים אלו נולדו מהם, וכדאמרן. ונמצא שראה החלום הזה העיקר הוא חמשה דברים אלו שהם ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, ולז"א ואביו שמר את הדבר, היה מצפה ומיחל על קיום הדבר הזה, וכיון שהוא מצפה לכך ודאי יבואו לידי קיום ויעלה לגדולה:

וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה (בראשית לז:יד). הנה נודע כי נו"ן דחברון הוא נו"ן ההקטנה כמו באישון עינו, וכן שבת שבתון שהוא מה שמוסיפין מחול על הקדש, וכן פירשו רז"ל ע"פ סאון סואן, וכנז' בספרי הדקדוק, וכן שם חברון עיקר שמה חברו, והטיל בה נו"ן בסופה הוא נו"ן ההקטנה לומר שהיא פסולת של א"י, שהיתה טרשים, שהיתה קטנה בחשיבות ועל אות נו"ן דשם חברון אינו נדרש:

ואתה קורא הישר עשה אזנך כאפרכסת, ושמע ממני דברים אלו המוצדקים בעזה"י והוא דידוע מ"ש רז"ל בגמרא שיש שלשה מיני חלוקות, הא' פחות משתות, והב' שתות, והג' יותר על שתות, ושורת הדין הוא דפחות משתות הוי מחילה, ובשתות קנה ומחזיר אונאה, ויותר על שתות הוא ביטול מקח. ופירש רבינו האר"י זלה"ה בשער טעמי המצות פרשת לך לך דף יו"ד ע"ב, שדין חלוקות אלו שיש בין בני אדם, יש להם סוד למעלה בחלוקת האורות בסוד האותיות שא"א לחלקם בשוה, כי הם אותיות שלימות, וא"א לחלק האותיות לחצאין או לשלישים, אבל יכולים להתחלק באופן שלא תהיה אונאה בשיעור שתות אלא בפחות משתות, ולכן גם למטה בהדיוט פסקו בגמרא דפחות משתות הוי מחילה, כי בודאי שהאחד מוחל לחבירו בדבר המוכרח להיות כן, אבל בשתות היא חלוקה בינונית וממוצעת, ולפעמים יזדמן חלוקה כזאת למעלה בסוד התפארת, לכן שורת הדין למטה בין בני אדם בשתות קנה ומחזיר אונאה, ר"ל יתקיים המקח ההוא כי דוגמת זה למעלה כשיהיה חלוקה כזאת בהתפשטות החסדים, לא יצטרך להיות ביטול מקח כלומר להחזיר החסדים לשרשן, אלא תחזור האונאה למקומה, כאשר היה בענין גניבת יוסף הע"ה שגנבוהו תחלה ואח"כ החזירוהו למקומו, כמ"ש והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ודרשו רז"ל שאמר להם יוסף הע"ה החזירוני למקומי שנטלתוני משם, ולכן ואת עצמות יוסף וכו' קברו בשכם, וארז"ל משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו, ולא נתבטלה האחוה שביניהם בשביל מה שלקחוהו, אלא קנה ויחזיר אונאה, וביתר על שתות אין דבר זה נמצא דוגמתו למעלה ולכן גם למטה בין בני אדם בטל המקח לגמרי, עכ"ד רבינו זלה"ה ע"ש:

נמצא לפ"ז ענין גניבת יוסף הע"ה שגנבוהו אחיו היה הפגם בסוד השתות, שיש לדבר זה תקנה שלא תתבטל האחוה שביניהם, והתקנה היא ע"י שהחזירו אותו אח"כ לשכם, כי בשתות קנה ומחזיר אונאה, ולא נעשה בטל מקח ח"ו בדבר זה:

ועתה בא וראה פלאות תורתינו הקדושה, איך רמזה דבר זה שהוא ענין גדול בדרך נסתר, והוא כי כתבנו לעיל עיקר שם חברון הוא באותיות חברו ואם תמלא אותיות חברו כזה חי"ת בי"ת רי"ש וא"ו תמצא סוף המלוי של אותיות חברו הוא אותיות שתות, והמלוי נקרא עומק של אותיות הפשוט, והנה הגניבה שגנבו את יוסף הע"ה היתה בשלוח זה ששלחו אביו ולכך רמזה התורה בשלוח זה הפגם של הגניבה איך היה, וז"ש וישלחהו מעמק חברון, ר"ל בשלוח זה לא היה אלא רק קלקול של שתות הרמוז בעומק אותיות חברון כדאמרן, ותהילות לאל יתברך דהשתות הזה בא שכמה, שנתקן בחזרת האונאה למקומה כדין, שארז"ל שתות קנה ומחזיר אונאה, כן כאן לא נתבטלה האחוה שביניהם בשביל מה שלקחוהו, אלא משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו, וכאשר אמר יוסף הע"ה לאחיו תחזירוני למקום שנטלתוני משם דתהילות לאל לא היה כאן ביטול מקח ח"ו. הא לך קצורו של דבר, בא הכתוב לרמוז בשלוח זה ששלח את יוסף הע"ה, לומר סופו של שתות הרמוז בעומק של חברון, בא שכמה, שהחזירו הגניבה למקומה, דקי"ל בדין השתות המקח קיים ומחזיר אונאה:

נמצא זה הקלקול שהיה בסוד השתות בגניבת יוסף הע"ה, לא נתקן אלא עד שהחזירו אותו לשכם, שהוליכו ארונו לשכם, וכמ"ש רבינו האר"י זלה"ה. והנה בתיקון זה התחיל משה רע”ה לעשותו שטרח ויגע למצוא ארונו של יוסף הע"ה, ומשכו מן נילוס ונשאו וטלטלו, כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו אך לא השלים התיקון להביאו לשכם, מפני שנגזר עליו שלא יכנס לא"י, ורק ישראל הם השלימו התיקון דכתיב ואת עצמות יוסף אשר הוציאו ממצרים קברו בשכם:

ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב בתהלים כי השתות יהרסון צדיק מה פעל, אל תקרי השתות אלא השְתוּת כלומר אם היה קלקול שהיה בסוד השתות היה נהרס ח"ו שלא היו מחזירין האונאה למקומה להוליכו לשכם, אז צדיק הוא משה רע”ה שטרח ויגע כמה ימים למצוא ארונו של יוסף, והוציאו מן נילוס, מה פעל, כי לא היה תועלת במציאתו בלבד אם לא היו מחזירין אותו לשכם ממקום שנטלוהו ודוק היטב, כי נכון הוא בעז"ה:

ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים (בראשית לז:טז). נ"ל בס"ד, ידוע כי אותו האיש היה מלאך כמ"ש רז"ל, וידוע דהמלכות נקראת פה כמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב, מלכות פה תורה שבע"פ, וידוע כי במלכות יש שתי בחינות, והם א' בחינת לאה אשר נשמת לאה אע"ה נמשכה ובאה ממנה, ואחת נקראת רחל אשר נשמת רחל אע"ה באה ונמשכה ממנה, ושניהם בחינת לאה ובחינת רחל העליונים נקראים פה, וידוע כי הצדיקים למטה לפעמים עוסקים בתיקון רחל שעושים יחודים וכוונות השייכים לרחל, ולפעמים עוסקים בתיקון לאה, ועל כן יוסף הע"ה שאל מן המלאך על אחיו באותו עת, באיזה תיקון הם עוסקים, אם בתיקון לאה או בתיקון רחל, שאם הם עוסקים בתקון רחל לבו בטוח שלא ירעו לו, יען כיון שהוא בנה של רחל, שנשמתה באה מרחל העליונה שנקראת פה שהם עוסקים בתיקון שלה אז בודאי לא יריעו לבנה של רחל, אבל אם הם עוסקים, בתיקון לאה שנקראת פה, אפשר שתעלה חמתם ויריעו לו עתה, ולכך לא ילך. וז"ש את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים, חלק מלת איפה לשנים וקרי בה אי פה, ר"ל באיזה פה הם עוסקים נא לעת עתה, אם ברחל הנקראת פה, או אם בלאה הנקראת פה, שאם עוסקים ברחל לבי בטוח שלא יריעו לי ואל אלך אצלם ויאמר האיש נסעו מזה, כי שמעתי אומרים נלכה דותינה, שאינם יושבים במקום אחד ישיבת קבע, כדי שיהיה להם ישוב הדעת לעשות תיקונים ביחודים וכונות, אלא הם נוסעים והולכים ממקום למקום:

ואמרנו חיה רעה אכלתהו (בראשית לז:כ). י"ל למה הוצרכו לומר רעה, וסגי לומר חיה אכלתהו. ונ"ל בס"ד כי הם רוצים שאביו יתייאש ממנו ולא ישלח בני אדם לחפש אחריו, ואם יאמרו חיה סתם אכלתהו יאמר זה א"א, יען כי שליח מצוה היה ושלוחי מצוה אינם נזוקין, ולכן אומרים לו חיה רעה אכלתהו, כלומר ידוע לנו שיש באותו מדבר חיה רעה שהיא מוחזקת ומועדת לאכול בני אדם, ובודאי דאותה חיה רעה שמוחזקת להרע היא אכלתהו, אע"פ שהיה שליח מצוה, דאמרו בגמרא אע"ג דשלוחי מצוה אינם נזוקין היכא דקביע הזיקא שאני, וכנז' בגמרא דקדושין דף ט' בסולם רעוע כיון דקביע הזיקא ליתיה לכלל זה, ועי"כ יתייאש מלחפש עליו:

וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא (בראשית לז:ל). נ"ל בס"ד, דידוע שעל הריגת הצדיקים צריך האדם לכוין בשם א' משמות ע"ב הנקרא אני, שהוא ר"ת אל נקמות ה', ויכוין בזה שהקב"ה ינקום נקמתן מיד ההורגים אותם, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שצריך לכוין בכל יום במזמור אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, בעבור עשרה הרוגי מלוכה שינקום נקמתם ע"ש. והנה ראובן כשבא לבור ולא מצאו, אע"פ שחשב דעל הרוב אחיו הרגו אותו וקברוהו, וכן א"ל במצרים הלא אמרתי לכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, אך ודאי היה מסתפק בזה דשמא אחר מצאו והרגו, ולכן עתה אמר לאחיו הנה אחי צדיק הוא, וחייב אנכי לעשות הכונה של שם אנ"י בכל יום בשבילו לכוין שינקום הקב"ה נקמתו, אך אין אנכי יודע על מי אכוון בזאת הכונה של שם אנ"י, אם עליכם או על אחרים, וז"ש ואני, ר"ל הכונה של שם אנ"י, אנה אני בא, כלומר על מי אכוון אותה. ושו"ר לרבינו הגדול בשער הפסוקים בפרשה זו שכתב וז"ל ר"ת של אנ"י אנ"ה הוא אל נקמות ה' אל נקמות הופיע והענין הוא כי הציץ ראובן ברוה"ק שעתידים עשרה הרוגי מלוכה ליהרג על מכירת אחיו ליוסף אחיהם, ועתיד לינקם מהם עכ"ל, והנה הרמז שאמר רבינו בפסוק זה הוא דרך אחרת ואינו הדרך שכתבתי, ודברי תורה כפטיש יפוצף סלע:

ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר (בראשית לח:ו). נ"ל בס"ד שם ער קריאתו ביושר הוא טוב, כי מורה על התעוררות הפך השינה, כמ"ש ולבי ער, אך קריאתו למפרע לא טוב כי נקרא רע, וכן תמר ב' אותיות ראשנות שלה הוא ביושר הם טוב שהוא תם, אך למפרע הוא צרוף מת, ועל כן ער אם היה הולך בדרך ישרה בזווגו עם תמר, היה נעשה הוא בתמר צירוף תם, שהיה נתקן ונשלם בזווגו עמה, אך כיון שהפך משכבו עמה, שהיפך השיטה והלך בדרך רע, אז גם שמה נהפך לגביה דידיה, שנהפך צירוף תם לצירוף מת, כאשר הוא הפך את שמו מן ער לצירוף רע, ולכן המית אותו ה'. וז"ש ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר, בעת הקיחה היה הוא ער, שמו מורה לטוב, והיא תמר שמה מורה לתם, אך אחר שהיה ער בכור יהודה רע בעיני ה', שהפך שמו מן ער לצירוף רע, אז וימיתהו ה', שגם אותיות תם של תמר נהפכו לו לצירוף מת, ומידו היתה זאת דמעשיו גרמו לו זה:

ותאמר מה פרצת עליך פרץ ותקרא שמו פרץ ואחרי כן יצא אחיו אשר על ידו השני וכו' (בראשית לח:כט). נ"ל בס"ד דאיתא בגמרא דיבמות דף ט"ו, שאמר שאול הע"ה לאבנר על דוד הע"ה זיל חזי אי מפרץ קאתי היי מלכא, כי מלך פורץ גדר לעשות לו דרך, ואי מזרח אתי חשיבותא בעלמא הוי, כלומר שר. ופרשתי בס"ד הענין דמאמר הנז' הוא, כי ידוע יהודה אחוז במלכות שהוא סוד הה' אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה, ותמר ילדה ליהודה שני בנים פרץ וזרח, ובכח אביהם גם המה נאחזים במלכות שהיא הה' אחרונה שבשם הוי"ה ב"ה, אך פרץ אחוז באות ה' הפשוט, וזרח באות ה' של המילוי, נמצא פרץ באות ה' ראשנה וזרח באות ה' שניה שהיא אות המלוי, ולכן אמר אם דוד אתי מפרץ יהיה מלך, כי המלך פורץ גדר לעשות לו דרך דכתיב על כן יורה חטאים בדרך, וכמ"ש בגמרא למה תלוי כרעיה דאות ה', כדי שיכנס משם בעל תשובה. נמצא בעל תשובה נכנס בפרצה זו של אות ה', כי הקב"ה פרץ רגל אות ה' בשבילו. ולכן כיון דפרץ אחוז באות ה' אחרונה שבשם הוי"ה, יהיה מלך, אשר בחוקי המלכות יש לו כח לפרוץ גדר לעשות לו דרך, דוגמת מה שעשה הקב"ה באות ה'. אבל זרח אחוז באות ה' של המלוי, שהיא מדריגה שניה לאות הפשוט ולפיכך גם הוא יהיה מדרגה שניה למדרגת המלך שיהיה שר, והיינו חשיבות בעלמא:

והנה ידוע מה רומז למלכות, שנקראת מה בסוד מה אשיב לה', וז"ש מה פרצת עליך פרץ, פרצת בהפוך אתוון צרפת, כלומר מלכות שנקראת מה צרפת עמך, כי נתאחזת שם, ולכן ראוי שמלכים מחלציך יצאו. וי"ל מספר מה עם מספר פרץ עולה מספר בית אב, כי המלך הוא בית אב לכל ישראל:

ואחרי כן יצא אחיו אשר על ידו השני, קרי בה ב' שני, ר"ל ה' שניה שהיא אות, וידו ר"ל מקומו כמו מציב לו יד, וכן יד אבשלום כלומר מקום שלו הוא באות ה' שניה, שהיא אות של המלוי, מה שאין כן פרץ מקומו באות ה' ראשונה של הפשוט:

ויאמר הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי (בראשית לט:ח). שמעתי בשם המפרשים הכונה שאמר לה, כן אדוני אצלך למשכב עמך, ואין את צריכה לי לאמר שכבה עמי. והשיבה לו לא ידע אתי, מלשון וידע אדם, שאינו יכול לעשות ביאה ותשמיש, וראי' לדברי דכנים הם, ראה מה בבית, ר"ל מה יש ילדים בבית, והלא לא יש ילדים אפילו אחד, ואם היה ראוי לשמש הייתי יולדת ממנו כמה בנים שתראה אותם בבית עכ"ד ולא מחוור אצלי רמז זה, דלפ"ז אין לו קשר עם מ"ש וכל אשר יש לו נתן בידי. ואנא עבדא אמרתי רמז הכתוב כך, שאמר לה הן אדוני על הקב"ה קאמר, שכבודו מצוי כאן, ואיך אעשה עבירה בפניו, והוא השיבה לו לא ידע, כלומר ק"ו לא ידע במעשה התחתונים, וכמ"ש ביחזקאל סי' ח' ויאמר אלי הראית בן אדם אשר זקני בית ישראל עושים בחשך איש בחדרי משכיתו, כי אומרים אין ה' רואה אותנו עזב ה' את הארץ. וכן זאת הרשעה אמרה לא ידע ח"ו. והשיב לה אתי הוא כבודו, כי אני בעצמי מרכבה לאור שכינתו, ואיך אעשה לפניו הרעה הזאת. והיא אמרה לו ראה מה בבית, כלומר הבית והחדר הזה שאתה עומד בו כולו מלא צלמים, ואי אפשר שתשרה שכינה עליך בהיותך עומד בבית זה, וכמ"ש רז"ל על אסתר כשנכנסה לבית הצלמים נסתלקה ממנה שכינה, ולכך אמרה אלי אלי למה עזבתני. ועד"ז אמרה אותה הרשעה ראה מה יש בבית זה שכולו מלא צלמים, וא"א שישרה אור שכינה כאן עליך, אלא בודאי נסתלקה מעליך, ולכן אין רואה ח"ו מה שאתה עושה כאן בבית זה. והשיב לה הנה עוד יש לי טעם אחר לפרוש מן העבירה הזאת, שאת מבקשת ממני לעשות, והוא כי המזון של העולם משתלשל ע"י המדה שנקראת כל וזאת המדה אני אחוז בה, ולכן יוסף הע"ה נקרא בד"ה בשם כלכל, דאחוז במדה שנקרא כל בפנימיות ובחצוניות. ולכך כל השפע משתלשל על ידו. ולז"א וכל אשר יש לו, מדת כל אשר יש לו להקב"ה נתן בידי, שאני אהיה משפיע מזון לעולם על ידי מדת כל שאני אחוז בה, ואם אעשה ח"ו עבירה זו של זנות שהיא פוגמת במדה זו שנקראת כל, נמצא נפסדים העולם ונזוקין נזק גדול, ואיך אהיה ח"ו גרמא בנזקין גדולים כאלה, ונשלם הפסוק בדברים אלו. ושוב חזר ודבר בפסוק שאחריו טענות אחרות שכליות הנוגעים לבעלה, כפי מדה האנושית, והוא שבעליך הטיב עמי טובות גדולות כ"כ לכבדני בגדר שהוא איננו גדול בבית הזה ממני, ולא חשך ממני מאומה באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לשכב עמך וחטאתי גם לאלהים אשר נתן לי החן הזה בעיניו:

ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי (בראשית לט:יב). מצאתי במפרשים ז"ל שפרשו ותתפשהו בבגדו בטלית שלו, ואמרתי טעם לזה. כי הקליפה שלה חששה פן יבואו הציציות של הטלית ויטפחו לו על פניו. כדי לפרוש מן העבירה, וכמ"ש רז"ל בגמרא על אותו תלמיד שהלך אצל זונה יפה, וכאשר פשט בגדיו כדי לעלות למטתה ערום לשכב עמה, אז הציציות של טליתו טפחו לו על פניו בדרך נס, ונשמט וישב על הקרקע, ופירש ולא עשה עבירה, וכן כאן חששה הקליפה שלא יטפחו לו הציציות על פניו ויפרוש, ולכך שמה בלבה שתתפיש כנפות הטלית שבהם תלויים הציציות, כדי שלא יטפחו, ואח"כ אמרה לו שכבה עמי:

ובגפן שלשה שריגים וכו' (בראשית מ:י). נ"ל בס"ד דרז"ל אמרו גפן אלו ישראל, שנאמר גפן ממצרים תסיע, וצריך להבין למה נמשלו ישראל לגפן, ונ"ל בס"ד לומר מה גפן זה גוף האילן הוא רך וחלוש יותר מכל האילנות, ועכ"ז מוציא פרי המשובח מכל הפירות, כי פריו הוא ענבים שהם אכילה וגם שתיה ביין שבתוכם, וגם כי היין משמח וברכתו בפה"ג שהיא משובחת מברכת העץ, מה שאין כן בשאר פירות של שאר אילנות, כך ישראל אע"פ שתמצאם בגלות חלושים ורכים משאר אומות, עכ"ז פירותיהם יקרים ונחמדים שהם תורה ומצות ומע"ט, ולכן נמשלו לגפן. ועוד נמשלו לגפן כי הגפן לא יקבל תערובת שאר אילנות כמ"ש רז"ל, וכך ישראל הם שורש קדוש א"א להיות נטמעים לגמרי ברע, אלא אפילו אם יתערבו ברע סופם להפרד ממנו, כי הקב"ה חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, ומחזיר את האדם בכמה מאות גלגולים עד שיטהר ויזדקק מכל סיגים וכוחות רעות, ולכן כל איש ישראל אשר ירשיע אם הוא פקח ישוב במהרה, כדי שלא ידבק בו סיגים וכוחות רעים יותר, דאז בעבור טהרתו צריך שיהיה לו יגיעה יותר ויסבול צער ויסורין בגיהנם, וגם בגלגולים שלו יותר, מה שאין כן אם לא יאריך ברשעתו הרבה, אז טהרתו תהיה בנקל יותר. משל לשני עבדים שברחו מבית האדון שלהם, וירוצו לברוח, וירדפום אנשי האדון להשיבם, ואחד מהם היה פקח, וכיון שרץ מאה אמה עמד במקומו, כדי שיהיה נתפס ביד אנשי האדון והיו הולכים ומכים בו כל משך מאה אמה, עד שהכניסו אותו לבית האדון, והשני היה טפש ויתחזק לרוץ, ורץ משך שתי שעות ונלאה ועמד, כי לא היה לו כח לרוץ יותר, וכשתפסו אותו אנשי האדון להשיבו לבית האדון, היו מכים בו עד שהכניסו אותו לבית האדון במשך מהלך שתי שעות, נמצא זה הפסיד יותר, נמצא שניהם חזרו לבית אדונם, אך זה שהאריך במרדו לקה והפסיד יותר, ולכן ישראל נמשלו לגפן בעבור שני עניינים אלו:

והנה ידוע תיקון האדם בתשובה שהיא ג' חלוקות, תחלה וראש התעוררות תשובה שיהיה לו בלב דוקא, קודם שום מעשה, ואח"כ תשובה במעשה, וזה נחלק לשתים, תחלה תשובה מיראה, ואח"כ תשובה מאהבה, וז"ש ובגפן שלשה שריגים. ר"ל בגפן אלו ישראל יש ג' חלוקות בתיקון שלהם, הא' והיא כפורחת זו תשובה שבלב שדומה לפרח, ואח"כ עלתה נצה תשובה במעשה, אך היא מירחה וזו נקראת נצה דעודנה פגה, ולא בחר השי"ת בה, והג' הבשילו אשכלותיה ענבים זו תשובה מאהבה, ונקיט בה לשון בישול לרמוז לפי דרכי, שהאדם צריך לנהוג בה מנהג הבישול, כי כל דבר אשר יתבשל בקדרה על האש, אם יכסו אותו יתבשל במהרה, ולא יצטרכו להדליק עצים הרבה תחת הקדרה, מה שאין כן אם יהיה מגולה יאריך בישולו, וצריך לו חום אש ביותר ברבוי עצים, והתורה נמשלה לאש, והיא המבשלת ומתקנת כוחות האדם ונר"ן שלו ע"י הלימוד וקיים המצות, וכל מה שיעשה האדם התשובה ולימוד התורה וקיום המצות בהצנע יותר, יושלם ויגמר בישולו ותיקונו במהרה, ובנקל, כי בתורה כתיב ואת צנועים חכמה, ובמצות כתיב והצנע לכת עם אלהיך:

או יובן בס"ד, ובגפן אלו ישראל, שלשה שרגים, זכות שלשה אבות, כי אין חלק ונחלה לעשו וזולתו בזכות של שלשה אבות. כי הכל הוא לישראל, והיא כפורחת בזכות אברהם אע"ה, עלתה נצה בזכות יצחק אע"ה שהיה גבורה, הבשילו אשכלותיה ענבים בזכות יעקב אע"ה שהיתה מטתו שלימה:

והנה נודע מדברי רבינו זלה"ה בשער הפסוקים, דאברהם אע"ה תיקן מוח חכמה, ויצחק מוח בינה, ויעקב מוח הדעת, ולז"א בחכמה יבנה בית, בזכות אברהם שתיקן מוח חכמה, ובתבונה רמז לזכות יצחק אע"ה שתיקן מוח בינה, יתכונן, ובדעת חדרים ימלחו כל הון יקר ונעים, בזכות יעקב אע"ה שתיקן מוח הדעת: