ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה וכו' (בראשית כח:יב). פירש עט"ר אדוני אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו, סולם מספר ממון, הוא מוצב ארצה, שהאדם רואה בעיניו דע"י עסק משא ומתן שעושה בארץ הלזו הוא מרויח ואוסף ממון, אך באמת ראשו מגיע השמימה, שהכל תלוי בהשגחת הבורא יתברך ורצונו, דאם ירצה השי"ת שיהיה לזה ממון הוא מרויח, ואם לאו יפסיד ויהיה בע"ח לאחרים, לכן הניח מלאכי אלהים הם הממונים על הפרנסה עולים ויורדים בו, דהיינו יש בני אדם שהם עולים בעסק שעושים בממון ומשא ומתן, ויש בני אדם יורדים בעסק שעושים, שמאבדים ממון הקרן שבידם ויהיו חייבין לאחרים עכ"ד זלה"ה. ואנא עבדא אמרתי טעם נכון לדרך זה שרמז בו את הסולם על הממון, ולמה לא רמז מספר הממון במילות אחרים שג"כ יהיה מספרם עולה ממון. ואמרתי בס"ד טעם לזה ע"ד המוסר, ע"פ המשל שכתוב בשעשועים, סולם היה לו עשר מעלות, כלומר עשר מדרגות, והיה הסולם נשען על קיר הבית, ואע"פ שהיו כל מדרגות שבו שוין זה עם זה בעובי ובמין העץ, עם כל זאת נתגאית המדרגה הגבוהה העליונה על כל אשר תחתיה, וכ"ש על התחתונה מכולם הסמוכה לארץ ותפתח פיה בגאון ותאמר לחברותיה, נתנני בעל הממון הזה עליונה על כולכם, וישימני לראש לכם, ובלי תפונה מצא בי סגולה, כי על כן נתן לי זאת הגדולה. והנה איש מהלך לדרכו וישמע את הדברים האלה שדברה המדרגה העליונה, ויגש אל הסולם במהרה ויהפכהו ותהי עתה העליונה לתחת והתחתונה ממעל. והנה זאת אשר נתגאית בראותה הפגע אשר קרה לה, תכף ותתנתם על דברי גאותה, וזו התחתונה אשר הורמה ברגע לא נתגאית כרעותה, כי יראה פן יבא איש אחר ויהפכנה, שאז כמקרה העליונה ההיא יקרנה. והנמשל הוא, אליכם אישים אקרא אל תתגאו בעשרכם, כי העושר הוא כמעלה של הסולם, גלגל הוא שחוזר בעולם עכ"ד:

ובזה מובן היטב הרמז שביאר הרב אבא מארי זלה"ה, שרמז הסולם על הממון, ובעי טעמא, ובזה יבא נכון שרמז באותיות סולם, ללמד לאדם מוסר שלא יתגאה בממון שבידו, אלא יחשוב ויביט תמיד שהממון הוא כמו סולם העשוי מדרגות הרבה, שעתה תמצא לזו המדרגה עליונה על הכל, וברגע אחד יבא אדם להסיר הסולם ולטלטלו ממקום למקום, והוא מניחו להפך תחתונה למעלה ועליונה למטה, וכן הוא ענין האדם בממון:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דסולם רומז לממון, ע"פ מעשה דנכנס פקח אחד אצל רעהו במשתה שהיה שם כמה אנשים קרואים לסעודה וכשנכנס לחדר המסיבה ראה עליונים למטה ותחתונים למעלה, שהעשירים שהיו עמי הארצות וחסירי מדע הושיב אותם למעלה, והחכמים שהיו מלאים חכמה ומדע הושיבו אותם למטה תחת העשירים, וחרה לו ושב לאחוריו, ויצא מן הבית ההוא, ויביא מאזנים אחד וסלע כבד עמהם, ויתלה המאזנים בהיותה רקנית בחבל היורד מן התקרה באמצע המסיבה, ובהיות שתי כפות המאזנים ריקנים היו הכפות עומדין בהשוואה אחת זה כנגד זה, ואח"כ שם הסלע הגדולה הכבדה בתוך כף האחת, ואז תכף קפצה הרקנית ועלתה למעלה ואותה המלאה הכבדה ירדה למטה. אמר לו בעה"ב מה עשית בדבר הזה, ויאמר עשיתי כאשר עשית, שהנחתה האנשים הריקים למעלה ממעל והמלאים חכמה למטה מתחת. וז"ש והנה סולם, הממון שעולה מספר סולם, מוצב ארצה, כי באמת הוא תחתון ודומם ואין לו מעלה לעלות בה למעלה, אך ראשו הוא האדם בעל הממון מגיע השמימה, דהממון מגביה את בעליו עד לשמים, דדרך העולם מחניפים לבעלי הממון ונותנים להם כל המעלות היקרות ומכבדים אותם בכל מיני הכבוד, אך באמת אין בעלי הממון שוים בדברים אלו הנוגעים לחכמים, כי יש בעלי הממון מלאים דעת והשכל, ומלאים יראת שמים ודרך ארץ שמכירים ביקר ותפארת החכמה והתורה שביד החכמים, ומנשאים אותם ומושיבים אותם בראש, ומכניעים עצמן לפניהם, ונמצא החכמים מגיע להם מעלות מן הממון של העשירים הללו, שעל ידם יתעלה החכם בעיני המון העם ויגיע לו כבוד גדול, ויש בעלי ממון שהם ריקנים מן ההשכלה, וריקנים מיראת שמים ודרך ארץ, שמבזים את החכמים ומתקלסים בם, ונמצא מן ממון של אלו מגיע בזיון וירידה להחכמים בעיני המון העם, כי עשיר שהוא ריק, כל שיש לו ממון יותר יבזה ת"ח ביותר, ולז"א והנה מלאכי אלהים אלו החכמים השלמים שנקראים מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, קאי בו על הממון שדיבר בו הכתוב בתחלתו ברמז הסולם, כי יש מגיע להם עליה מצד הממון של העשיר, כשאותו עשיר מחבב החכמים ומיקר אותם, ויש מגיע להם ירידה מצד הממון של העשיר, כשאותו עשיר בעל הממון מבזה החכמים ומתלוצץ בהם:

ועוד נ"ל בס"ד, רמז הכתוב והנה סולם, הממון מוצב ארצה וכו', ע"פ מ"ש בגמרא רבי עקיבא מכבד עשירים, ורבינו הקדוש מכבד עשירים, ופירש הגאון חיד"א ז"ל הטעם בשם רבינו האר"י ז"ל, דחייב אדם לכבד העשירים, מפני כי העושר הוא שפע קדוש הנשפע מאתו יתברך, והאדם שזוכה להיות עשיר הוא נעשה כלי מוכן לקבל השפע מהשי"ת תמיד, כי העשיר השפעתו תמידית, ולכך צריך לכבד העשירים שזכו להיות כלי מוכן לקבל שפע גדול מן הקב"ה תמיד. נמצא לפ"ז דהממון הוא שפע הנשפע מלמעלה מהקב"ה, לכך ראוי להיות לו חשיבות גדולה אצל האדם, וצריך האדם להזהר שלא יזלזל בו, ולכן יעקב אע"ה חזר על פכים קטנים, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל, ולכך ראוי לכבד עשירים שהם נעשו כלי לקבל השפע הגדול הנשפע מהקב"ה. ועוד יש טעם אחר לכבד עשירים, והוא שהעשירים מרבים לעשות צדקות מן ממונם, ועל ידי רבוי הצדקות מרבים להעלות ניצוצי קדושה מתתא לעילא וממילא יורד כנגד זה שפע מעילא לתתא להאיר בכל העולמות העליונים עד עולם התחתון הזה, וממילא יורדין נשמות לעולם הזה להתתקן בגופים של בני אדם. ובזה יובן והנה סולם בגי' ממון, אמת שהוא מוצב ארצה, הנה ראשו מגיע השמימה, שהוא שפע קדוש וראוי לכבדו, ולכך צדיקים חביב להם ממונם, ולכך חזר יעקב אע"ה על פכים קטנים בעבור חבוב ממונו, שהוא שפע הנשפע מהשי"ת. ועוד שנית ראוי לתת מעלה וחשיבות לממון, יען כי בו מלאכי אלהים הם נצוצות קדושה, ונשמות המגולגלים בדצח"ם עולים מתתא לעילא, ע"י מצות הצדקות שעושים העשירים בממון, וגם יורדים על ידו נשמות מעילא לתתא להתקן בגופים של בני אדם בעולם הזה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דהנהגת האדם בעולם הזה בעניינים הנפשיים שהם תורה ומצות, ובעניינים הגופניים שהם קנין ממון ונכסים, צריך להיות מהלכו והנהגתו בהם בהפכיות, כלומר יתנהג בנפשיות הפך הנהגתו בגופניות, ועי"כ יתעלה ויזכה להיות נשכר שכר טוב, אבל אם יהיה משוה הנהגתו יפול ויאבד ויפסיד אחריתו, והעיצה היעוצה לאדם הוא שבעניינים הנפשיים הנז' יביט בגדולים ממנו, דאז ימצא עצמו קטן וחסר, וממילא יראה חיוב על עצמו שיהיה מתאזר ומזדרז להיות כמותם, בקנאתו מהם קנאה של קדושה, ע"ד שאמר הכתוב קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בעניינים הגופניים צריך להביט ולראות בקטנים והדלים ממנו, שעי"כ יראה עצמו מלא וגדוש מטוב עולם הזה, דאז אינו צריך לו לאבד זמן לרדוף אחר קניינים הגופניים, אלא יהיה תמיד שמח בחלקו, כי רואה עצמו עשיר לגבי אלו הדלים, וממילא יוכל לסגל תורה ומצות ומע"ט להשלים נפשו, ואם יראה ויביט בשני העניינים הנז' הנפשיים והגופניים, בבני אדם הגדולים והעליונים ממנו, הרי זה יפסיד ויאבד זמן הרבה, כדי להשיג עושר וטובה מרובה בעניינים הגופניים, וכן אם יראה ויביט בשני העניינים הנפשיים והגופניים, בבני אדם הקטנים והדלים ממנו, גם זה יפסיד, יען כי ימצא עצמו מלא וגדוש בעניינים הנפשיים, שהם תורה ומצות לגבי בני אדם הדלים והקטנים בדברים אלו, ואז יהי' בעיניו עשיר ושמח בחלקו, ויתעצל מלהיות רודף אחר תורה ומצות, בחשבו כי כבר הוא שלם במה שיש בידו מהם, אע"פ שהוא חלק מעט ודל. ובזה פרשו המפרשים ז"ל רמז אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, כלומר בענייני השמים שהם תורה ומצות, שהם עניינים נפשיים שיתייחסו לשמים, תביט בבני אדם שהם ממעל ממך, שעי"כ תמצא עצמך חסר, ואז תשתדל ותתאמץ להשלים חסרונך, אבל אשר בארץ בקנייני עולם הזה שיתייחסו לארץ, שהם עניינים הגופניים תביט בבני אדם שהם מתחת ממך, שעי"כ תמצא עצמך שלם ועשיר, שאין אתה צריך לרדוף להשיג קניינים אלו, ולא תאבד זמן בעבורם:

ואמרתי בס"ד על זה משל שהובא בספרים בענין אחר, ואמשלהו על זה, והוא כי בעה"ב אחד היה לו חצר שיש לו גג גבוה מאד, ואין לו מדרגות בנויות בכותל שיעלו בהם לגג, אלא רק יש שם סולם של עץ שישבו בו שלשים שליבות של עץ קבועים בו במסמרים, ועולים לגג באותו הסולם דרך אותם שלשים השליבות. ויצו בעה"ב לעבדו לעקור השליבות שהם מדרגות שעולים בהם בסולם לגג, כדי שלא יוכל שום אדם לעלות לגג על ידם, והעבד היה טפש, וכשבא לעקור השליבות התחיל לעקור אותם מלמטה למעלה שעמד על מדרגה השניה ועקר התחתונה שלמטה ממנה, ועלה על השלישית ועקר השנית שתחתיה, וכן עזה"ד, עד שעמד על הגג ועקר המדרגה האחרונה הסמוכה לגג, בא לירד לחצר ולא יכול כי מן הגג עד קרקע החצר יש גובה גדול שיעור שלשים מדרגות. ויצחקו עליו כל העומדים בחצר, ויאמרו לו שוטה, היה לך לעלות תחלה כל מדרגות הסולם, ותתחיל לעקור השליבות מלמעלה למטה עד שתגיע לקרקע החצר. וסוף דבר אחר כל עמל וטורח עלו בני אדם לגג ושלשלו אותו בחבלים עד שהורידוהו לקרקע החצר והנה באותו חצר היה בור עמוק עשרים אמה, והיה סולם זקוף בתוכו ויורדים לבור דרך מדרגות הסולם וכן עולים ממנו ע"י הסולם, ואח"ז אמר בעה"ב לאותו העבד שיעקור השליבות שהם מדרגות הסולם כדי שלא יוכלו בני אדם לירד לבור ע"י הסולם, והעבד אחר ששמע מאותם האנשים בעקירת מדרגות הסולם שעולים בהם לגג, שצריך להתחיל לעקור תחלה מן שליבה העליונה עד שיסיים בתחתונה, גם בזה עשה כן והתחיל לעקור העליונה ולעמוד על השניה, ועמד על השלישית ועקר השניה, וכן עזה"ד, עד שירד לקרקע הבור, בקש לעלות מן הבור ולא יכול מאחר שעקר כל השליבות שהם מדרגות איך יעלה למעלה, התחיל לבכות, ויצחקו עליו אותם העומדים בחצר, אמרו לו שוטה היה לך לירד תחלה לקרקע הבור ותתחיל לעקור מן השליבה התחתונה הסמוכה לבור עד שתעלה לקרקע החצר. ויאמר להם הלא אתם אמרתם לי באותו היום לעקור מעילא לתתא, ואיך אתם אומרים לי עתה להפך לעקור מתתא לעילא. אמרו לו שוטה וכי כל המקומות שוין, בראשונה היה הסולם עומד בחצר ועולים בו לגג, שאין הישוב בגג אלא בחצר, ולכך צריך לעקור השליבות מעילא לתתא כדי שבאחרונה תהיה אתה עומד במקום הישוב שהוא החצר, אך בשנית הסולם עומד בבור ומקום הישוב הוא בחצר, צריך להתתיל מתתא לעילא, כדי שבאחרונה תהיה אתה עומד במקום הישוב שהוא החצר, ואתה עשית להפך שעמדת באחרונה בקרקע הבור, שאין זה מקום הישוב ואיך תעלה לחצר שהוא מקום הישוב. נמצא העבד קלקל והפסיד לעצמו, שהשווה הנהגתו במעשה השנית של הבור כמו הנהגתו במעשה הראשונה של הגג, שבשניהם עשה העסק שלו מעילא לתתא וקלקל בזה שהיה צריך לנהוג בהפכיות, שבעובדא דגג יעשה מעילא לתתא, ובעובדא דבור יעשה מתתא לעילא. וכן האדם שהוא משוה הנהגתו בעניינים הנפשיים כמו עניינים הגופניים, או נוהג בעניינים הגופניים כמו עניינים הנפשיים, ה"ז מקלקל ומפסיד, אלא ראוי לו להיות מביט בעניינים הנפשיים בגדולים ממנו, ובענינים הגופנים בקטנים ממנו ובזה יהיה זריז ונשכר בעולם הזה ובעולם הבא:

והנה בין תבין מאשר לפניך, כי בסולם רמוז קנין הנפשיי וקנין הגופניי, והיינו כי קנין הנפשיי הוא התורה והתפלה שהם קול, והסולם עולה מספר קול, וקנין הגופניי שהוא הממון הוא ג"כ רמוז בסולם, כי סולם עולה ממון. וז"ש והנה סולם, כלומר קנין הנפשיי שהוא קול תורה שמספרו סולם, וקניין הגופני שהוא ממון שמספרו סולם, זה וזה הוא מוצב ארצה, דקול תורה ותפלה יוצא ונבטא ונשמע בארץ, אך ראשו מגיע השמימה, שפועל אורה ותיקון בשמים ממעל בעולמות העליונים, וכן הממון הוא מוצב ארצה, שמציאותו ועניינו בארץ ששם העסק שלו ושם אוספים אותו, אך ראשו מגיע השמים, כי העושה ממנו צדקות וג"ח הנה הוא פועל אורה ותיקון בשמים ממעל בעולמות העליונים, והנה מלאכי אלהים הם הצדיקים שנקראים מלאכי אלהים עולים ויורדים בזה הסולם שרמוז בו קנין הנפשיי וקנין הגופניים, והיינו בקנין הנפשיי עולים בהבטה שלהם להביט בגדולים ובעליונים מהם, ועי"כ ימצאו עצמן חסידים, וממילא משתדלים ומתאזרים להשלים חסרונם בזה, ובקנין הנפשיי הרמוז ג"כ בסולם הם יורדים מהבטתם, שהם מביטים ומסתכלין ורואין בבני אדם הדלים והקטנים מהם, שעי"כ ימצאו עצמן עשירים לגבי אלו, ואין חסרים, וממילא יהיו שמחים בחלקם, ולא יבקשו להשיג יותר מן הנמצא בידם, באופן שהם מתנהגים בשני ענינים וקנינים אלו בהפכות, אלא יהיו עולין בזו ובזו, או יורדין בזו ובזו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד רמז הכתוב ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, ונקדים מ"ש רז"ל בירושלמי בפרק ט' דברכות, א"ר פנחס בשם רב יהודה בר סמון ע"ז נראית קרובה ואינה אלא רחוקה, מאי טעמא ישאוהו על כתף יסבלוהו וכו' סוף דבר אלוהו עמו בבית והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיעו מצרתו. אבל הקב"ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו, דאמר לוי, מהארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, ומרקיע לרקיע מהלך ת"ק שנה, ועביו של רקיע ת"ק שנה, וכן לכל רקיע ורקיע, וא"ר ברכיה ורבי חלבו בשם ר' אבא סמוקא אף טלפי החיות מהלך ת"ק שנה וחמש עשרה כמנין ישרה, ראה כמה גבוה הוא מעולמו, ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחרי העמוד ומתפלל בלחישה, והקב"ה מאזין את תפלתו, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, והאזין הקב"ה את תפלתה, וכן כל בריותיו שנאמר תפלה לעני כי יעטוף, כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע, וכי יש אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו, כפה לאוזן. א"ר תנחומא מעשה בספינה אחת של גוים שהיתה פורשת בים הגדול, והיה בה תינוק אחד יהודי, עמד עליהם סער גדול בים וכל אחד מהם התחיל נוטל יראתו בידו וקורא ולא הועילו כלום, כיון שראו שלא הועילו כלום, אמרו לאותו יהודי קום קרא אל אלהיך, עמד התינוק בכל לבו וצעק, וקבל הקב"ה ממנו את תפלתו ושתק הים, וכיון שירדו ליבשה ירדו כל אחד ואחד לקנות צרכיו, אמרו לאותו תינוק לית את בעי למזבן לך כלום, אמר להם מה אתם שואלים ורוצים ממני אני האכסנאי העלוב שאיני יודע להיכן אלך, אמרו לו וכי אתה אכסנאי עלוב, אדרבה הן הם שראוי לקרותם אכסנאי עלוב, שהם כאן ויראה שלהם בבבל, והם כאן ויראה שלהם ברומי, והם כאן ויראה שלהם עמהם ואינה מועלת להם כלום, אבל אתה כל מקום שאתה הולך אלהיך עמך, הה"ד מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו ע"כ ע"ש:

ובזה יובן רמז הכתוב כאן ויחלום והנה סולם מוצב ארצה, שראה יעקב אע"ה המראה הזה בסולם רמזו לו מן השמים בסולם על קולו בתורה ותפלה, כי סולם עולה מספר קול, והראו לו כי הקול של תורה ותפלה הוא יקר מאד, דאע"פ שהוא מוצב ארצה דירה התחתונה בתכלית, עכ"ז הנה הוא ראשו מגיע השמימה דהקול נשמע אליו יתברך כאלו הוא קרוב לו ממש כפה לאוזן, וע"י הקול הזה אז נצוצי הקדושה של נשמות הקדושות עולים בסוד אור ישר מתתא לעילא, ויורדין בסוד אור חוזר מעילא לתתא, שכל זה יהיה ע"י הקול שעל ידו יהיה האדם דבק באור השכינה, וכמ"ש ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ולז"א כאן שראה והנה ה' נצב עליו, דאפילו שיש הרחק גדול ועצום ונורא מכאן עד כסא הכבוד, והאלהים בשמים והאדם על הארץ, עכ"ז כאשר יתפלל האדם ויוציא קול התפלה, השי"ת שומע קולו ומאזין אליו, הרי קרוב אליו כפה לאזן, והראה לו הקב"ה דבר זה עתה בחלום כדי שיביט איך הקב"ה הוא קרוב אליו, וכמ"ש והנה ה' נצב עליו, כדי שיתנחם בזה ולא יצטער ביציאתו ממקומו ומארצו להיות אכסנאי בעיר אחרת, כי בזה ידע באמת שאין הוא נחשב כאכסנאי, יען שבכל מקום שהולך הנה הקב"ה עמו, וכאשר אמרו אותם גוים שבספינה לאותו תינוק שקרא עצמו אכסנאי עלוב, ואמרו לו אין אתה אכסנאי, מאחר שכל מקום אשר אתה הולך ה' אלהיך עמך:

אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך וכו'. והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח:כ-כא). וי"ל אטו עד השתא אין ה' לו לאלהים, כי אמר שישוב לבית אביו ועוד למה דבר זה שאמר והיה ה' לי לאלהים הזכירו בסוף בקשתו. ונ"ל בס"ד דידוע שאין ראוי להיות האדם שואל מהקב"ה כמה שאלות בבת אחת, וכמ"ש בגמרא דתענית בזמן שהיו צריכין לשאול על ירידת המטר ועל סילוק הדבר, שאמרו חכמים היכי נעביד, נשאל על שתיהן א"א לשאול על שתים בבת אחת, וסוף דבר שאלו על המטר בלבד, ואמרו אין צורך לשאול עתה על הדבר, אלא הוא בטל מאיליו בלא בקשה, משום דמסתברא כד יהיב רחמנא שיבעא לחיי יהיב, דכתיב ומשביע לכל חי רצון. אמנם כתבו חכמי המוסר אפילו אם ישאל אדם כמה שאלות בבת אחת, אם כונתו בהם בשביל עבודתו יתברך נחשבים כולם שאלה אחת כי רוצה בכך וכך כדי לקיים ולהשלים בהם עבודת הבורא ית', שאם יחסר מאלו אינו יכול להשלים עבודת הבורא כראוי, ולכן יוכל לשאל כמה שאלות בבת אחת ואינו חושש. ובזה פרשתי לתרץ הקושיא בתפילתו של רב שנזכרה בגמרא, שהיה מתפלל בכל יום יהרמ"י או"א שתרחמנו ותחיינו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה וכו' וכו' והם י"א שאלות ולבסוף אומר חיים שתמלא משאלות לבנו לטובה לעבודתיך, כי ודאי א"א לשאל כמה מיני שאלות בבת אחת, אמנם כיון דסיים לעבודתיך, שרוצה כל מיני הטבות אלו בשביל קיום עבודת הבורא יתברך נמצאו כולם שאלה אחת:

ובזה יובן בס"ד המדרש בפסוק אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, אמר הקב"ה דוד שאלות הרבה שאלת ואמרת אחת, א"ל רבש"ע ממך למדתי שאמרת מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואח"כ נאמר ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך וכו' לשמור את מצות ה' ואת חקותיו וכו' ע"ש. וקשא מה תרץ דוד הע"ה בזה, ולפי האמור מובן שפיר בפשיטות, כי הקב"ה אמר כי אם ליראה דמשמע שואל אחת דוקא, וזכר כמה פרטים ללכת וכו' לאהבה וכו' ולעבוד וכו' לשמור וכו', ומוכרח לומר אע"פ שהפרטים הרבה המכוון הוא אחד, שכל פרטים אלו צריכים להשלים בהם היראה, דאם יחסר מהם אין כאן יראה שלימה, וכן הענין אצלי, אע"פ ששאלתי שתים ושלש דברים, המכוון שלי הוא אחד, שאני מבקש כל זה כדי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, ולכך אני אומר אחת שאלתי מאת ה'. ובזה יובן כאן הכתוב גבי יעקב אע"ה, שאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וכו' ועוד ונתן לי לחם לאכול וגם בגד ללבוש וגם שבתי בשלום אל בית אבי, וא"ת כמה מיני שאלות בבת אחת שאלת ואין ראוי לשאול הרבה בבת אחת, לזה סיים דבריו בזה שאמר והי' ה' לי לאלהים, כלומר כל שאלות אלו אני שואל כדי שיהי' לי על ידם הכנה להשראת שכינה עלי, שאהיה עובד את ה' בשלימות, ולא יטרידו אותי מחסורות הזמן והטבע, דאז אוכל לעבוד אותו יתברך עבודה תמה ושלימה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, אם יהיה אלהים עמדי וכו' ע"פ מ"ש המפרשים ז"ל בפסוק וזכרתי את בריתי יעקב, שהקדים את יעקב אע"ה תחלה אע"פ שהוא אחרון לאברהם ויצחק, והיינו שבזה עשה דוגמה לאוצר הזכיות של האבות זיע"א לשלשה חדרים זה לפנים מזה, ע"ד מש"ה ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. דהשני חדרים לא אפשר ליכנס בהם אלא ע"י פתח הראשון החיצון, ועשה דחדר הראשון יהיה על שם יעקב אע"ה כדי שלא יהיה כניסה ומגע לישמעאל ליכנס בחדר זכות אברהם אע"ה, אלא ע"י פתח החיצון, וכיון שאינו יכול ליכנס בחדרו של יעקב אע"ה דאין לו שייכות בו, אז גם בחדרו של אברהם אע"ה לא יכנס, וכן עשו א"א ליכנס בחדר זכות יצחק אע"ה אלא ע"י פתח החיצון, וכיון דאין לו שייכות בחיצון שהוא של יעקב אע"ה, אז גם בחדרו של יצחק אע"ה לא יכנס, לכך זכר ברית יעקב תחלה שעשאו ראשון וחצון, ששאר חדרים נכנסים להם על ידו עכ"ד וידוע כי חדרי זכות של אבותינו זיע"א נרמזים באות שי"ן שהיא שלשה ווין, ועליהם ג' יודי"ן שהם העטרות ומספר יעקוב מלא בוא"ו שהוא קפ"ח עם מספר ש' עולה פתח, וז"ש אם יהיה אלהים עמדי, רמז על הפתח של חדרו שהוא מספר שם שלשה החדרים של שלשה אבות שהם בסוד ש' שרמוזים בשם אלהים דיודי"ן שעולה ש' שמתחברים עם שמו של יעקוב אע"ה, וזהו אלהים גי' ש' שהוא עמדי דייקא, דהיינו עם מספר שמי, שהפתח של שלשה חדרים הרמוזים באות ש' הוא אצלי, דנמצא יש לי הגנה ושמירה והשפעה מכל שלשה החדרים, כיון שאני חיצון, ועי"ז ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, שזה יהיה לי מחדר שלי. ועוד ונתן לי לחם לאכול מכח חדר זכיות אבי אברהם, שהוא חסד, ובגד ללבוש מכח חדר זכיות אבי יצחק, שהוא בסוד גבורה, כי אני וזרעי יש לנו הגנה והשפעת טובה מכל השלשה הנז"ל:

ויאמר להם השלום לו ויאמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן (בראשית כט:ו). י"ל מה קשר יש בדבר זה של רחל בתו באה עם הצאן עם השלום. ונ"ל בס"ד, דרך הרועה שילך אחרי הצאן כדי שיהיו כל הצאן לנגד עיניו, ולא יוכל אדם לחטוף מן הצאן כלום, שבזה תהיה עין השגחתו עליהם בטוב, אך רחל אע"ה לא היתה נוהגת כשאר רועים ללכת אחרי הצאן, אלא היתה הולכת בתוך הצאן, באופן שתהיה מוקפת מן הצאן מכל צדדיה, כדי שיתכסו פסיעות הנאות שלה בצאן מכל צד, ולא יהיה נראה חצי התחתון של גופה לעוברים ושבים וההולכים במדבר, והיא היתה מתכונת בזה משום צניעות. ועתה הרועים עשו הכריח וראיה והוכחה ממנהג הזה שלה לומר דודאי יש שלום לאביה עם כל אנשי עירו, דהא בתו שהיא הרועה את צאנו הולכת עם הצאן, דהיינו בתוכם, ואינה הולכת אחרי הצאן, מפני כי לבה בטוח שלא יגש שום אדם אל צאנו לחטוף מהם או להרע להם, ולכך לא היו צריכין שמירה, ולזה אחר ששאלם השלום לו עמכם ועם אחרים, ויאמרו שלום בינו ובינינו ובין אחרים, והראיה דהנה רחל בתו שהיא הרועה באה עם הצאן ביחד, עם דייקא, דהיינו הולכת בתוך הצאן ואינה הולכת אחרי הצאן:

ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם, ויאמרו מחרן אנחנו (בראשית כט:ד). קשה מלת אנחנו לשון יתר, דדי לומר רק מחרן ולמה אמרו אנחנו, דודאי עליהם שואל דאמר מאין אתם. ונ"ל בס"ד כי הם לא רצו שיאריך בדברים עמהם, וכיון ששמעו שאמר מאין אתם חשבו כי רוצה לחקור ולדרוש בענייני העיר ואנשיה, אם נשתנו בה סדרים ובניינים על שנים שקדמו שהוא היה מכירה מקדמת דנא, ולכך כדי לסלקו מעליהם אמרו לו מחרן אנחנו, אבל אבותינו לא היו מחרן אלא מעיר אחרת, ורק אנחנו חדשים באנו לדור בעיר זאת, ואין אנחנו בקיאין ויודעים מה שהיה בה קודם זמן זה, ומה נתחדש, גם אין אנחנו בקיאין במשפחות העיר ואנשיה, וטוב שתשאל ותדרוש ותחקור מתושבי העיר שהם נולדים בה, וישבו בה הם ואבותיהם:

ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור (בראשית כט:ה). קשה הול"ל את לבן בן בתואל, כי בנו של בתואל היה. ונ"ל בס"ד דארז"ל בגמרא המזכיר שם צדיק חייב לברכו דכתיב זכר צדיק לברכה, והמזכיר שם רשע חייב לקללו דכתיב ושם רשעים ירקב, ולכן כיון דידע יעקב אע"ה שלבן הוא רשע וצריך לקללו בעת שזוכר שמו נתכוון לקללו ברמז מפני הכבוד, ואמר לבן בן נחור ר"ל בן שהוא רשע וראוי לנחרו שהיא מיתה מנוולת טפי מן שחיטה, וכמ"ש על עם הארץ שהוא רשע ורודף הערוה ראוי לנחרו, אך לעיני הרואים חושבים שאמר בן נחור על זקנו נחור שהוא אביו של בתואל:

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא (בראשית כט:ט). י"ל שיש כמה יתורים בלשון הפסוק הזה, ועוד קשה על רחל שהיתה צנועה מאד כי תקבל להיות רועה צאן. ונ"ל בס"ד כי, רחל אע"ה היתה לובשת על פניה פרגוד שהוא סודר מנוקב נקבים קטנים שקורין בערבי (כיליי) שהיא רואה ואינה נראית, ובזה יובן טעם נכון שיש בכתוב הזה הפסק בין תיבת רחל ובין תיבת באה, לומר שהיה דבר מפסיק בין פניה ובין מראה עינים של האנשים. ועוד למדנו הכתוב הזה דאל תחשוב שצאן אלו הם אלה שנתן לה אביה מעת הלידה בשביל נדוניא שלה כדרך מנהג אנשים הקדמונים, וכמ"ש רבינו מהר"ם אלשי"ך ז"ל בפ' שמות בבנות יתרו, דפעם כתיב צאנם ופעם כתיב צאן אביהן ע"ש, לז"א את הצאן אשר לאביה, כי לה לא היה לה אפילו כבשה אחת, והגיד דאע"פ שהיתה הולכת בדרך צנוע ע"י הפסק, אפ"ה אם לא היה הדבר נוגע לכבוד אביה לעשות רצונו לא היתה רועה, ועוד הגיד כי רועה היא, שבהילוכה לא היתה מטיילת לרוח היום לפי דרכה, אלא רק רועה היא שעוסקת במלאכתה דוקא. ואמר היא, להגיד כי היה לבן צר עין, ששם עול כל הצאן עליה, ולא הניח עמה עוד רועים בשכרן לעזור אותה, ולז"א רועה היא לבדה דוקא:

וישק יעקב לרחל (בראשית כט:יא). קשה איך נשקה, והלא עדיין לא היתה אשתו, וכי מותר לישק הפנויה אע"פ שהיא קרובתו, ועוד ארז"ל כי לאה ורחל נשאו כל אחת בת עשרים שנה, כי תאומות היו, ואולי באותו זמן היה לה וסת. ונ"ל בס"ד דכתבו חכמי הדקדוק, דאות למ"ד משמש במקום על, כמו זבולון לחוף ימים ישכון, שהוא ר"ל על חוף ימים, וכן כאן לא אמר וישק יעקב את רחל אלא לרחל כלומר על רחל, דהיינו על הבגד שלה, או על כפה שבראשה, ולא נשק את גוף רחל עצמו. ומ"ש רז"ל ששמע מן הרואים מרחוק שהיו מהרהרים עליו בעבור הנשיקה, היינו כי הם ראו מרחוק וחשבו שנשק במצחה או בפניה, ולא ידעו שנשק הכיפה שעל ראשה, ולא ידעו שהיתה קרובה:

אך עצמי ובשרי אתה (בראשית כט:יד). נ"ל בס"ד הטעם שהקדים העצם לבשר ואין זה סדרן, אלא בשר קדים לעצמות שהם המכיסים בבשר, וכן הכתוב אומר עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסובבני. ונ"ל דארז"ל ע"פ זה דעור ובשר וכו', א"ר אבהו טובה גדולה עשה הקב"ה עם האשה בעולם הזה, שלא התחיל יצירת הולד בגידים ועצמות, שאלו כן היה מבקע כריסה ויוצא. ובזה פירשו המפרשים ז"ל מ"ש אדם הראשון זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, כי אצל אדם וחוה שלא נולדו מבטן התחילה בריאתם מן העצמות, ולכן אדם הראשון בעי רחמי זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, שקדם העצם לבשר, מפני כי לא היה זה עובר בבטן האם ויזיק לה, אבל הבאים אח"כ בכולם יקדים בשר לעצם כדי שלא יהיה בזה נזק לבריות בהיותם בבטן, עכ"ד. וידוע כי יעקב אע"ה היה אדם הראשון בעצמו, ולכן שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון, ובא לבית לבן שהוא דוגמת הנחש, וכמ"ש הוא על עצמו נחשתי, כדי ליקח שתי צדקניות אשר הם לאה ורחל, שהמה שלו מעיקרן ונכנסו שם בחטא אדם הראשון ע"י הנחש, ולכן עתה מזלי' חזי מכח השר שלו שיעקב אע"ה הוא אדם הראשון בעצמו שהוא קדם בבריאה שלו העצם לבשר, מה שאין כן בכל הנולדים, ולז"א אך עצמי ובשרי אתה, שהקדים העצם לבשר:

ועיני לאה רכות (בראשית כט:יז). נ"ל בס"ד רמז הכתוב לפי דרכו עוד בזה דבר א', שעתידה לאה להוליד ששה שבטים, וידוע שכל שבט יש לו כתר נשיאות בפ"ע, ונמצא שבניה של לאה יש להם ששה כתרים וידוע שהבנים נחשבים עינים לאביהם ואמם, וז"ש ועיני לאה ר"ל בניה של לאה רכות, וא"ו כתר יש להם, אבל רחל יצאו ממנה רק שני שבטים, אמר בה יפת תואר, כנגד יוסף שהוא שבט מנשה, ויפת מראה כנגד שבט אפרים, ונקיט וא"ו לרבות שבט בנימין, ומשום דלא גידלה היא את בנימין, כי יצאה נפשה בלדתה אותו, לכך נרמז בהעלם באות וא"ו של ויפת:

ורחל היתה יפת תאר (בראשית כט:יז). י"ל תיבת היתה נראה לשון יתר, ודי לומר ורחל יפת תאר ויפת מראה. ונ"ל בא הכתוב לספר בשבחה, כי יש נראית יפת תואר ויפת מראה ע"י קשוטין של צבעונין, וע"י דברים המעדנים הבשר ומצהיבין את השער, לכך פירש היתה יפת תואר ויפת מראה, דהויה ובריאה שלה היתה כך ולא על ידי דבר אחר. או יובן לומר היתה לבדה, שבדור שלה לא היה אשה אחרת דומה לה בזה:

ועוד נ"ל בס"ד לפרש קשר הדברים בפסוקים אלו, ועיני לאה היו רכות, אבל רחל היתה יפת תאר ויפת מראה, ובאמת ויאהב יעקב את רחל, כלומר מצד שרשה העליון, שהיתה כנגד שרשו העליון למעלה, ולא בשביל שהיתה יפת תואר ויפת מראה, על כן כדי להנצל מן החשד שלא יאמרו שבחר בה בעבור היופי, ולא בחר בלאה בשביל שעיניה רכות, לכן הפריז על המדה בשיעור קדושין שלה, שקבל מאליו ומעצמו לעבוד בעבורה שבע שנים, אע"פ שלא בקש לבן ממנו על זאת, ולא עוד אלא שהקדים השנים של השעבוד קודם נשואיה:

ויתן לבן לרחל בתו את בלהה שפחתו לה לשפחה (בראשית כט:כט). קשה מלת לה נראה לשון יתר, כיון דכבר אמר ויתן לבן לרחל בתו, ועוד שינה כאן הלשון דנקיט גבי לאה, דכתיב ויתן לה. ונ"ל בס"ד, דידוע הנותן מתנה לאשה הרי זו יש לה דין נכסי מלוג, והבעל אוכל פירות שלה ואם מתה ירשנה, אבל אם ניתן לאשה מתנה ע"מ שאין לבעל רשות לא קנה הבעל כלום. וזה סברת הר"ש והגאון והרמב"ן, ומצינו להרב בעל התרומות דס"ל אם התנה ע"מ מה שתרצי תעשי בלא רשות הבעל, אז אם מתה לא ירשנה הבעל, ועיין ב"ש סי' פ"ה ס"ק כ"ג ע"ש. והנה לבן היה צר עין, ואפילו פ"ק לא נתן נדונייא לבנותיו, ורק שפחות נתן, מפני שזה הוא דבר הניכר לעיני העולם, מה שאין כן כסף וזהב יכול לומר שנתן הרבה דלא ניכר ונודע שקריו לאחרים, ולכן זו השפחה שנתן לרחל בעל כרחו לכבוד עצמו לא נתנה בסתם, שאם יתן בסתם יהיה שליטה ליעקב אע"ה עליה, אלא נתן בפירוש לה לעצמה דוקא, ע"מ שתעשה מה שתרצה בלא רשות בעלה, וכיון בזה כדי שאח"ז יכול ליקח אותה ממנה במתנה, שהיא תתן אותה לו במתנה, או לפחות אהני ליה דאם מתה לא ירשנה יעקב, אלא הוא ירשנה כדעת בעל התרומות ז"ל, ולז"א ויתן לבן לרחל בתו את בלהה לה לשפחה, לה דייקא, שלא נתנה בסתם, אלא פירש ואמר שהוא נותנה לה דוקא, שתעשה מה שתרצה בלא רשות בעלה:

ויהי בבוקר והנה היא לאה (בראשית כט:כה). נ"ל בס"ד, דידוע שבלילה בעת המשתה קודם שנכנס לחדר אשתו, היו הנשים מאנשי העיר עומדים. והם היו יודעים שהחליף לבן ונתן לו לאה, ולכך היו בוטים בזמרתם בהרמת קול לאה לאה לאה, אך היו האותיות של לאה שמזכירין אותה בפיהם כמה פעמים בזא"ז דבוקים זב"ז, ואינם מחלקין שם לאה כל אחד בפ"ע, שיהיו שמותיה מפורדים זמ"ז שניכר שמה להדיה לאוזן השומע. ואמרתי טעם נכון על אשר יעקב אע"ה לא הרגיש מן המבטא שלהם שקורין לאה, מפני כי קול באשה ערוה, ואע"פ שבע"כ נכנס קולם באזניו, לא היה משים לב היטב לדקדק במבטא שבוטין בפיהם, אמנם בבוקר כשראה שהיא לאה באמת, אז הבין למפרע את קול הנשים שהיה בעבור זה להודיעו שהיא לאה ולא רחל, וז"ש ויהי בבוקר הרגיש על קול הנשים ששמע בלילה שרצונם להודיעו שהיא לאה ולא רחל, ורק שמותיה היו מזכירין אותם בערבובייא ולא הרגיש בהם בשעתם:

מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת (בראשית כט:כז). י"ל מה בא לשלול ולדקדק במלת זאת, וסגי לומר מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת. ונ"ל בס"ד דידוע מ"ש בכנפי יונה, דאותה לילה שלקח את לאה היתה ליל שבת, ופרשתי בס"ד, כי זו היתה סיבה שיכול לבן להחליף, כי הם הדליקו נרות הרבה בחדר הכלה כנהוג. אך לבן לימד לתנוקות שיכנסו לחדר קודם שיכנוס יעקב אע"ה ויכבו הנירות, וכן עשו קודם שנכנס קדמו ונכנסו וכיבו, א"ל יעקב אע"ה מדוע עשיתם כן לכבות הנירות, ויאמרו משום דאסור לשמש לאור הנר, ובע"כ נכנס בחשך לחדר הכלה, יען כי האבות היו שומרים שבת, וא"א שידליק ויראנה, ובע"כ סמך על הסימנים ובעל, ואם היה בחול היה רואה אותה באור הנר, והיה יודע שאין זו רחל אלא לאה ולא היה בועל. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון על אשר קראה לאה אע"ה את בנה הראשון אשר נתעברה בו מביאה ראשונה בליל חופתה כמ"ש רז"ל ע"פ ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני, בשם ראובן, והיינו אותיות ראובן הם אור בן, כלומר בן זה בא לי מסיבת האור דאם היה אותה הלילה אשר נתעברתי בו אור בחדרי, היה יודע שאני לאה, ולא היה בא אלי, ולא הייתי מתעברת בבן זה. והנה בבוקר אחר שנודע שהרמאות עשה אותה לבן מחמת שהיתה אותה הלילה שבת, ולא היה יכול להדליק נר לראות, על כן אמר לו לבן בבוקר שהיה יום שבת, מלא שבוע זאת דייקא, שהיא אחר יום זה, שהשבוע מתחיל ביום א' ומסתיים ביום השביעי שהוא שבת, מלא אותה עם לאה, ואחר השבוע הזאת שסופה שבת נתנה לך גם את זאת היא רחל בראש השבוע שמתחיל מיום א', כדי שלא תהיה ביאה שלך ביום שבת, אלא ביום חול, שתוכל להדליק נר ולראות קודם שתבא אל רחל, ולא תחוש פן ארמה אותך עוד רמאות אחרת לתת לך במקום רחל את בלהה, או אשה אחרת, ולכן א"ל מלא שבוע זאת דייקא, שהיא מסתיימת בסוף יום השבת, שאז החופה תהיה בחול:

ויבא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט:ל). הדקדוק ידוע, למה הוצרך הכתוב ללמדנו עתה עוד הפעם שהיה יעקב אע"ה אוהב את רחל יותר מלאה, מאחר שכבר הגיד הכתוב וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ידענו מזה שאהב את רחל יותר מלאה, ועוד נמי אמר ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. ונ"ל בס"ד כי באמת יש כאן חקירה גדולה על מה עשה ה' ככה, לגלגל הדבר הזה שיעקב אע"ה יתרמה ויבעול את לאה, ומחשבתו היתה ברחל, דלפי הנראה ראובן שנתעברה בו אמו בביאה ראשונה היה בן תמורה ח"ו. דהן אמת שמצידה של לאה לא היה בן תמורה, שהיא יודעת שיעקב בעל אותה, אך מצידו של יעקב אע"ה נראה שהוא בן תמורה ח"ו, ואיש קדוש כיעקב אע"ה שלא ראה קרי פ"ד שנים והיה בן הראשון, ראש שבטי יה שנולד מטיפה ראשונה שלו, אין מן הראוי שיהיה נקרא עליו שם זה של בן תמורה, והיה מן הראוי שלא יניח השי"ת את יעקב אע"ה לטעות בכך, אלא מאחר שהקב"ה יודע שלאה ורחל שניהם שייכים ליעקב, וצריך שיקח את שניהם, כי שניהם בנו את בית ה', ויעקב אע"ה היה נביא, והיה מן הראוי שאחר שהחליף לבן והביא לו לאה, יודיע הקב"ה את יעקב אע"ה קודם שיקרב אליה ויגיד לו שזאת היא לאה, אך אתה אל תפרוש ממנה כי ממני יצאו הדברים, ותבא עליה בלילה הזאת ואח"כ תקח את רחל, ובודאי היה יעקב אע"ה עושה זווג שלו בלב שלם וששון ושמחה, מאחר שהיה יודע שרצונו יתברך בכך ליקח את שתיהן, והיה ניצול מן חשש זה של בן תמורה:

ונראה ישוב חקירה זו בס"ד, ע"פ מדרש רז"ל באיכה, בעת חרבן בהמ"ק שגלו ישראל ונמסרו ביד האויבים, פתח אברהם אע"ה לפני הקב"ה ואמר רבש"ע על למאה שנה נתת לי בן וכו'. ואמרת לי העלהו עולה וכו' ואני בעצמי כפתתי אותו וכו'. פתח יצחק ואמר רבש"ע, כשאמר לי אבא אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון וכו'. פתח יעקב ואמר רבש"ע, עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכו'. פתח משה ואמר רבש"ע רועה נאמן הייתי וכו'. וכל דברי האבות ומשה רע”ה שטענו לפני הקב"ה בשביל טובת ישראל לא עשו פירות, ולא נעתר להם הקב"ה, ורק דברי רחל אע"ה עשו פירות והצליחו כנז' שם, באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע, זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן שיכיר ביני לבין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב החליפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה וכו' והיה מדבר עמה והיא שותקת, ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי, וגמלתי חסד עמה ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, [פירוש יעקב אע"ה לא נזדווג עמה אלא אחר חצות לילה, אבל קודם חצות נכנס וישב על מטתו והיא על מטתה ולא היה רואה אותה, מפני שהתנוקות נכנסו בעת שנכנס לחדר וכיבו הנרות כמ"ש רז"ל, והוא היה מדבר עמה ממטתו כדי לברר הסימנים ולכן רחל נכנסה תחת המטה של אחותה והיסה משיבתו על כל דבר ודבר כדי לאמת לו הסימנים ויחשוב שהיא רחל, ומאחר שהדיבור היה רחוק ממנו, ובודאי היתה מדברת בקול נמוך, לא הרגיש בה, ואחר שנתברר לו ע"י הסימנים שהיא רחל והחדר היה סגור מבפנים, הלך אחר חצות למטה של אשתו לקיים מצות הזווג, ושכב עמה בשתיקה, דאין לדבר בשעת הזווג, כן נ"ל לישב המאמר ודוק] ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי, ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקים ורחמן, מפני מה קנאת לעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית בני והרגום בחרב ועשו בהם האויבים כרצונם. מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה, ואמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הה"ד כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו, וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתיך, וכתיב ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם, עכ"ל המדרש:

ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב, מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום, והיינו כי רחל אע"ה טענה טענה של קל וחומר, שאמרה ומה אני בשר ודם וכו' ונתקבלו דבריה להציל את ישראל והבטיחה הקב"ה על גאולתם, שאמר בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן וכו', וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הם כנגד י"ג מדות של אל רחום וחנון וכו', והקל וחומר הוא כנגד מדת אל שהוא חסד גדול, ולכן ע"י שאמרה קל וחומר נתעורר מדת אל שהיא מדה ראשונה של י"ג מדות, ושם הוא חסד גדול ונתקבלו דבריה ברצון על גאולת ישראל, וז"ש מה תתהלל ברעה הגבור, זה עשו מה שמתהלל ברעתם של ישראל, שהוא אורך הגלות שגולים אצלו לחשוב שאין להם עוד תקוה על הגאולה, והלא יש לנו חסד אל כל היום, הוא אלף הששי שיש לנו הבטחה בו על הגאולה מכח טענת קל וחומר שעשתה רחל כנגד מדת אל, שהוא חסד גדול שנתעורר על ידה, ולכך קבלה הבטחה מהשי"ת עי"ז בעבור הגאולה שתהיה באלף הששי שהוא יום, כי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים:

נמצא חסד שעשתה רחל עם לאה אחותה הועיל לישראל, שזכו בעבור זה בהבטחה שהבטיחם הקב"ה בגאולה, כמ"ש בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן ושבו בנים לגבולם, ואע"פ שהאבות ומשה רע”ה כולם הגישו טענות ודברים כדי להציל את ישראל בעבורם, לא הועילו אלא דבריה של רחל, והטעם מפני כי מלבד שסבלון עלבון זה שסבלה על עצמה הוא דבר קשה מאד נגד הטבע, הנה עוד בסבלון זה יש כח מספיק יותר להצלת ישראל, מפני שהוא דומה בדומה לדבר המבוקש לישראל, יען כי המבוקש הוא שהקב"ה יסבול כביכול לשכך חמתו ויכבוש כעסו, ולא יעשה בישראל כפי שורת הדין המחייבת אותם להשתקע בגלות בעבור עונותיהם הרבים, אלא יעשה עמהם משורת הדין, ומזה הזכות שיש ביד רחל אע"ה בסבלון עלבונה יצא הקל וחומר הזה, לומר ומה היא סבלה עלבונה ועשתה לפנים משורת הדין, ושורת הטבע, בעבור להטיב לאחותה, וכ"ש שהקב"ה שהוא אב רחמן מלא רחמים חי וקים לעד, שיסבול ויכבוש כעסו לעשות עם ישראל לפנים משורת הדין להשיבם למקומם:

הרי מכל הדברים והאמת הנז"ל אנחנו למידין, שמעשה רחל שעשתה עם אחותה נעשה קרן קיים לישראל, אשר רק בעבור הדבר הזה יהיו ישראל נגאלים וישובו לארצם ונחלתם, ועתה הבט נא וראה חסדי השי"ת עמנו בדבר זה, כי הוא יתברך אשר גלגל כמה דברים כדי להמציא לנו בית ישראל הקרן הזה אשר בו תלויה גאולת ישראל, והוא כי השי"ת צופה עתידות ויודע מה שעתיד להיות מקדם קדמתה, הוא ראה שעתידין ישראל לחטוא ויחרב ביהמ"ק ויגלו ישראל מעל אדמתם, ואין שום זכות מספיק לגאולתם ולחזרתם למקומן, אלא רק זכות חסד שיהיה אצל רחל, שבו וממנו יהיה נולד קל וחומר לגאולתם, לכך בהשגחתו יתברך גלגל הדבר הזה ליעקב אע"ה שירמה אותו לבן להחליף את אשתו, והוא ורחל ירגישו בדבר בתחלה, ויעשו ביניהם סימנים, כדי שיכיר יעקב אע"ה בחליפין, ושוב תתנחם רחל, מפני שיתגלגלו רחמיה על אחותה ותסבול תאותה, ותסבול עלבונה, ותמסור הסמנים ביד אחותה, ותעמיד את אחותה במטה המוכנת לה, והיא תשב לה אחורנית, ורואה בעיניה איך אחותה נוטלת עטרה שלה, ושוכבת עם בעלה על מטה שלה, ולא עוד אלא עשתה לה סיוע בענין קול דברים שהיתה משיבה היא על כל דבר ודבר שבא יעקב אע"ה לבדוק בו, כדי שלא ירגיש בחליפין ויוציא את אחותה בחרפה ח"ו, ומחמת כן נמצא ונולד בידה טענה גדולה ע"י קל וחומר לפני הקב"ה, שראוי להיות גם הוא יתברך יסבול ויכבוש כעסו לנהוג לפנים משורת הדין עם ישראל, לגאול אותם ולהשיבם למקומם, וכנגד הקל וחומר הזה לא מצאה מדת הדין פתחון פה לקטרג ולהרהר אחר טענה זו של רחל, נמצא כל ענין זה מתחלה וראש נעשה בהשגחתו יתברך, שגלגל הדבר הזה בשביל להמציא לישראל קרן קיים, אשר ממנו יהיה להם פועלת אחר חטאם בזמן החורבן, שעל ידו יזכו להבטחה זו של גאולתם והשבתם לגבולם. מה רבו מעשי השי"ת, ומה עמקו מחשבותיו, ברוך הוא וברוך שמו:

והנה בזה שנתיישבה חקירתינו היטב בס"ד, שחקרנו למה לא גילה הקב"ה מתחלה ליעקב אע"ה דלבן החליף, אך הוא יעשה הזווג בלאה, כי הוא צריך ליקח את שתיהן, כי אם היה נגלה לו הדבר הזה, לא היה נולד ונעשה ונמצא הקרן הזה, שהוא חסד של רחל, אשר ממנו יגיע תועלת לישראל בעבור הגאולה לעתיד. ברם עדיין צריכין אנחנו לבאר בס"ד בענין זה דבר אחד, והוא כי לכאורה יחשוב האדם שיש פתחון פה לאיש שוגה ופתי לומר, מה שעשתה רחל אע"ה הטובה הזאת עם אחותה לא היתה כונתה לש"ש, אלא לכבוד עצמה עשתה כן, והוא בהקדים דוגמה לזה, מעשה באחד שהיה לו אשה נאה ויפה עד מאד, והיתה אשת חיל נאה במעשיה וזריזה מאד, גם היו כל מדותיה נאים וטובים ויפים עד מאד, וגם היתה חכמנית ודעתנית במאד מאד, באופן כי מכל הצדדים היתה משובחת על כל הנשים שבדורה, ולא היה נמצא בדור שלה אשה דומה לה בכל פרט ופרט מן שבחים הנמצאים בה. ויהי היום היה בעלה שותה יין בבית אדם אחד, ואותו אדם היה לו בת בתולה, ונתן אביה עיניו בזה האיש להשיאו את בתו הזאת, ויהיה לו שתי נשים, ומה בכך, הלא בזמן קדמון היו לוקחים שתים ושלש, דכתיב ויהי ללמך שתי נשים עדה וצלה, וגם אתה כך תעשה, וזה מחמת שכרות נתפתה ביינו, ותגש הנערה ויושיט לה כסף קדושין בפ"ע ויקדשנה כדת משה וישראל, והוא כשקדשה לא ראה פניה היטב ולא ידעה, ואח"כ קם מן השלחן וילך לביתו, וביציאתו מאותו החצר נתנחם על והדבר הזה אשר עשה, ויאמר בלבו איך אשא פני לפני אשתי היפה והטובה אשר אין כמוה בארץ, ואיך אשא אשה עליה, ואביא לה צרה, וגמר בדעתו לגרשה, אך יודע הוא שאבי הבתולה וקרוביה הם אנשים אלמים וחזקים, וקשה הדבר הזה לעשותו, כי לא ירצו לגרש אפילו בשוחד ממון, ויועץ בלבו ויאמר, טוב שאגלה הדבר הזה עתה לאשתי והיא תתן לי עצה באיזה אופן אוכל לעשות גרושין להבתולה הזאת, יען כי היא חכמנית ודעתנית יותר ממני. ויכנס לביתו ויגש אצל אשתו וישב לפניה ופניו כבושים בקרקע, ויאמר לה עתה הסכלתי מאד ויצא מידי דבר שאינו הגון, ותאמר מה הדבר הזה, ויאמר הייתי בבית איש פלוני שותה יין על השלחן, ויפתה אותי לקדש את בתו הבתולה, ומסרתי לה קדושין בפני עדים, ואח"כ נחמתי על הדבר ואיני יודע מה לעשות, תתני לי עצה באיזה אופן אפטור אותה בגט, וכיון שאמר לה בתו של פלוני, ידעה כמה היא רעה ומכוערת וחסרת מדע, כי היתה מכרת אותה מקודם זה, וכשסיים דבריו שאמר לה שתתן לו עצה איך יפטרנה בגט, אמרה לו מה בכך, תשאנה בסימן טוב ולמה תגרש אותה וזה שהיו פניו כבושים בקרקע נשא עיניו אליה ויאמר מה את מדברת עתה בשחוק, ותאמר אין אני מדברת בדרך שחוק, אלא אני אומרת לך בפה מלא בסימן טוב תשאנה, ואין אני מקפדת בדבר זה כלל. ויאמר לה אביה התנה בשעת קדושין שאעשה הנשואין אחר חודש אחד, ותאמר לו למה אחר חודש, תעשה הנשואין בשבוע הבא, שהיום יזמינו הכלה, ובשבוע הבא תעשה החופה. ויאמר מה את אומרת, אם באמת וצדק את מדברת, ותאמר כן הוא, ויאמר איך יתכן זה, והלא צריך אני לשכור בית שאעשה בו הנשואין, דלא יתכן שאביא אותה אל החצר הזה שאת דרה בו, ותאמר למה זה, תביא אותה לחצר זה ותתן לה חדר החשוב שבחצר, ורק אני אלך בזה היום לבית אבי, ואשב שם חודש ימים ואח"כ אחזור לכאן, ואתה תעשה הנשואין בזה החודש ותשמח בה, ומה שאני הולכת לבית אבי לא מפני שאני מצטערת לראות צרתי לפני, אלא בשביל שלא תתערבב שמחתך ושמחתה ושמחת קרוביה כשרואין אותי פה בחצר זה. והנה יום זה הוא ער"ח, ואני הולכת לבית אבי, ואבא מאילי ומעצמי ביום ער"ח הבא בסוף היום שעה אחד עשר, אך בתנאי שאתה לא תבא אצלי לבית אבי כל משך ימי החודש הזה, ולא תראה פני ולא תשלח לי דברים עם שום אדם. ותאמר הבא ידך ונשבע שנינו בתקיעת כף על הדברים האלה, שלא יהיה בהם שינוי הן מצידך הן מצדי, וזה בע"כ פשט ונשבעו שניהם בתקיעת כף. אח"כ אמר לה יש לי פליאה גדולה ונשגבה מאד, וארצה ממך תשובה עליה לשכך דעתי, ותאמר מה היא, ויאמר אני קודם שבאתי אצליך חשבתי בודאי כשמעך תטפחי על פני ותרוקי בי על אשר בגדתי בך, ועתה אני רואה הכל בתר איפכא שצחקת בשמעיך ותאמרי בס"ט, וגם אמרת למהר הנשואין בשבוע הבא, ושיהיו הנשואין בחצר זה בחדר החשוב שבחצר, ואיך יתכן להיות כן כפי טבע האנושי. ותאמר ודאי קושיא גדולה היא זאת, אך ודאי לכל קושיא יש תירוץ, תדע אבי היה חכם ובליל ראשון נתקשה קושיא א' בענין אחד, ועמד עליה כל הלילה, וגם בלילות אותו שבוע ולא היה יכול לתרץ אותה, אך ביום שבת היה לומד בנביאים ראשונים, ומן הדברים שהיה לומד שם נתחדש לו תירוץ פשוט לקושייתו, ונחה דעתו, כן אתה אל תדחוק את השעה להשיג תירוץ לקושיא זו עתה, אלא המתן ותראה התירוץ מונח מאיליו לפניך ותכף לבשה הצעיף ותרץ ותלך לבית אביה באין אומר ואין דברים עוד, ובעלה הלך לבית אבי הבתולה ויאמר לו שיכינו הבת, והחופה תהיה בשבוע הבא בליל חמישי וכן עשו. ואחר שנכנס בליל חמישי לחדר כלתו והדלת סגר אחריו, הביט בה וירא כי גופה שחור ורק מחופה בצבעונים, וצורתה מכוערת מאד מכף רגל ועד ראש, וימת לבו בקרבו, ויאמר איך יעמיד זו לפני אשתו שהיא יפת תואר ויפת מראה, ויאמר נניח זה לצד אחד, ונראה אם יש שבח של דעת והשכלה, ויבא להכנס עמה בדברים וישאלנה זאת הלילה מה היא, ותאמר חופה, ויאמר אדע כי היא חופה, אך אני שואל מה היא בשבוע, ראשנה שנית שלישית, ותאמר שלישית, כי לקטה תיבה אחרונה שבדבריו, ויאמר ליל אתמול מה היתה, ליל שישי, ויאמר לילה הבאה מה, ותאמר כשתבא נדענה. יתכן תהיה ליל שני או ליל רביעי. ויצטער מאד כי ראה אין לה דעת ולא תבונה, אלא היא בהמה בצורת אדם, וימת לבו בקרבו, כי אמר גם חשיבות זו אין לה כאן אפילו רושם מעט ויתנחם ויאמר כיון שאין לה דעת נוכל להעמיס עליה עסק בבית כשור לעול וכחמור למשוי, כי אין לה דעת להרגיש בכובד העסק והמשא, ולכך רצה לבדוק אותה בדבר זה, ויאמר לה הביאו לי קתון של מים מסוף החדר, ותקם בעצלות גדולה ותביא לו, והרגיש כי היה כבד עליה עסק הקל הזה, ותמסור הכלי בידו, ותשב, ולא המתינה ליקח אותו ריקם מידו אחר שישתה, והוא שתה, ויאמר לה תחזירי הכלי למקומו, ותאמר למה צריך להחזירו, תניחנו אצלך, כי טרחה לקום עוד הפעם. וירא כי זו אפילו למלאכה קלה של השקיני מים לא תצלח, אלא צריך להביא לבהמה זו שפחה שתשמשנה, ויצטער מאד, ולא היה בו כח לבעול בעילת מצוה מרוב צערו, ויבך כל הלילה בזכרו שבחים של אשתו מצד כל המעלות הטובות שנמצאים בה, וימתין עד כלות שבעת ימי המשתה, וילך אצל סרסור אחד פקח, ויתן לו עשרים זהובים בתנאי שירצה את אביה ואת אחיה על ידי שוחד ממון שיתרצו לפטרה בגט, ועלתה בידו ע"י ריבוי ממון שהוסיף לשחד בו ויגרשנה וינצל, ולא הלך אצל אשתו, כי שמר התנאי שעשתה עמו בתקיעת כף, והמתין עד ער"ח, והנה בסוף היום באה אשתו ודפקה על פתח החצר ורץ ופתח לה הדלת ויחבקנה וישקנה, והושיב אותה על כסא מהודר, ויאמר לה הקושיא הגדולה שהיה לי ואת אמרת לי שתהיה מתורצת מאיליה, כך היה כאשר אמרת, כי נתרצה מאיליה, כי אח"כ ידעתי טעמך אשר יעצת אותי לישאנה ולהביאה אל חצר שאת דרה בו כי חשבת בלבבך אם אתן לו עצה שיגרשנה קודם שיראנה, וידע במומין הרעים שיש בה, הוא יחשוב שהיא טובה, ואולי תדמה אלי במעלות, אך אניחנו להביאה אצלו והוא יבדוק אותה בכל עניינים הצריכים, וימצאנה רעה בכל מכף רגל ועד ראש אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה, אז הוא מאיליו ידע ערכי, והוא יאזור חיל ויתרצה לפזר ממון רב כדי לגרשה, וכאשר היה כן ובודאי זאת היתה הסיבה, ותאמר כן הוא כאשר דמית אתה ע"כ המעשה:

ועל כן אפשר שיחשוב איש שוגה ופתי לומר, גם רחל אע"ה עשתה שתבא אחותה בחיקו של יעקב אע"ה תחלה לכבוד עצמה, והוא כי אמרה הן אמת כי יעקב אהבני הרבה ועבד בעבורי שבעה שנים, אך מימיו לא הביט בפני אשה ולא הסתכל בנשים, ולא שם לבו ודעתו עליהם כלל, דעל כן חי פ"ד שנים ולא ראה קרי אפילו שהוא אינו נשוי, ורק בי הסתכל וראה קודם שקדשני, ויתכן שיחשוב בדעתו שנמצא בנשים כמוני הרבה, ולא ידע כי בדור הזה אני יחידה בעולם ביופי ומראה טוב ויפה, ולא נמצא כמוני אפילו באחותי, לכך כשראתה שאביה החליף והביא אחותה שהיתה עיניה רכות, שיש הפרש גדול בין זו לזו, אע"פ שהם שתי אחיות, על כן היא סייעה בדבר של החילוף, כדי שבבקר יסתכל בה ויראה הפרש גדול שיש ביני לבינה, אע"פ שהיא אחותי ומבטן אחת יצאנו, וכ"ז שיש הפרש גדול ביני לבין נשים אחרים, ואז אהיה חביבה יותר, ולא עשתה כן אלא לטובת עצמה כדי שיכיר יעקב אע"ה ערכה ויחבבנה לפי ערכה שלא נמצא כמוה אפילו במשפחתה ובית אביה:

אך באמת דברים אלו שיחשוב הפתי על הצדקת רחל אע"ה, שעשתה כן לכבוד עצמה, הם דברים בטלים ומבוטלים, וההוכחה לביטולם הוא ממה שמצינו ברחל אע"ה בהנהגתה בבית אחר נשואין שלה, דלא מבעיא שלא היה לה נשיאות ראש על אחותה, מצד שהיא הביאתה לחיקו של יעקב אע"ה, אלא היה נוהגת עמה כבוד גדול, שהיתה מנשאה ומרוממת את לאה עליה וחושבת אותה לגבירה, אע"פ שבאמת רחל היא עקרת הבית, ובעבורה עשה יעקב אע"ה בבית לבן עסק זה מתחלה וע"ס, והיא אשר הכניסה את לאה במקומה, על כן א"א לחשוב כן שעשתה רחל בשביל כבוד עצמה. ולכן יעקב אע"ה כשראה הנהגתה עם לאה אחותה אחר הנשואין, שנראה ממעשיה והנהגתה שחושבת שהיא באה אצלו מכחה של לאה, ולא בהפך כאשר הוא באמת, דלאה באה ונכנסה מכחה של רחל, על כן הוסיף לה אהבה גדולה יותר ממה שהיה אוהב אותה קודם נשואין, יען כי ראה כשרון לבה וטוב מדותיה, דתחת שהיה ראוי לה שתתנשא על אחותה ותחשוב כי אחותה זכתה ונכנסה מחמתה, אלא אדרבה חושבת להפך שהיא נכנסה ובאה וזכתה ביעקב מחמת לאה, לכך היא נכנעת אליה בכל דבר, לכך אהבה עתה ביותר, וז"ש ויבא אל רחל, ועתה אחר שנשא את רחל אהב לרחל אהבה חדשה נוספת על מה שהיה לה כבר, וזו יען כי ראה שהיא חושבת שזכתה לכבוד זה מלאה, ר"ל מחמת לאה, ובאמת הוא להפך שלאה זכתה מחמתה:

והנה בישוב חקירה הנז' שיישבנו בס"ד, תמצא תירוץ מספיק לקושיא גדולה ועצומה שהאדם יתקשה בדברי לאה אע"ה, אשר דברה עם רחל בענין הדודאים כשבקשה אותם ממנה, ותאמר רחל ללאה תני נא לי מדודאי בנך, ותאמר לה לאה המעט קחתך את אישי ולקחת גם את דודאי בני, והדבר יפלא, הא' היתכן שתי אחיות שהם אוהבות זא"ז, ואחת מהם עקרה ואחת בעל בנים, ויש לבעלת בנים סממנים שבהם תתרפא אחותה מעקרותה, תצר עיניה ולא תתן לה מהם בחנם אין כסף, ואיך יתכן שתהיה מדה זו אצל לאה אע"ה הצדקת שלא תתן הדודאים לאחותה שתתרפא בהם. ועוד מה שאמרה לה קחתך את אישי, באיזה פנים תאמר לה כן, והלא יעקב אע"ה עבד ברחל, והיא באה ולקחה את מקומה ושכבה במטתה, ולא עוד אלא סייעה אותה רחל בדבר זה במסור לה הסמנים, וגם בקולה שדברה עם יעקב אע"ה כדי שלא ירגיש, וא"כ איך תאמר לה המעט קחתך את אישי, מי עשאו ליעקב אישה של לאה, ושל מי היה, ותחת שצריכה להחזיק לה טובה כל ימיה תדבר כן עמה, הא ודאי דברים אלו לפי פשוטן הם הפלא ופלא:

אמנם הענין הזה יתבאר היטב ע"פ מה שישבנו בס"ד לעיל, דמעשיה של רחל בחסד שעשתה עם אחותה לאה, הוא היה קרן קיים לכל ישראל, שבעבור זה תהיה הגאולה וישובו ישראל למקומן, ולאה אע"ה ידעה זה ברוה"ק שחסד זה של רחל יצא ממנו תועלת גדולה לישראל, או נפשה הקדושה השיגה זאת, לכן נתכוונה לאה אע"ה בדברים אלה שדברה עם רחל אע"ה לחזק ולפאר בזה מעשה הטוב של החסד הזה שעשתה עמה אחותה, מאחר שידעה ששכר החסד יהיה קרן קיים לישראל, ולכך כשאמרה לה רחל תני נא לי מדודאי בניך, אמרה לאה בלבבה בא העת לפרסם ולרומם ולפאר צדקת אחותי שעשתה, ולא יוכלו הפתאים לומר לכבוד עצמה עשתה זאת, לכן אמרה לה דברים שהם נגדיים לחסד זה שעשתה עמה, ואין טבע האנושי יכול לסבלם, כי אמרה לה המעט קחתך את אישי, ועתה תוכל רחל להשיב לה כאשר הקשינו לעיל, וכי אישך הוא, אישי הוא, ומי עשאו אישך אני הוא שעשיתיו, ובכחי ועוצם ידי הבאתי אותך בחיקו בחדרי מטתי, וכזאת וכזאת תוכל לריב את אחותה על דבריה אלה אשר כל השומע ואמר צדקה רחל בדבריה, ובאמת יודעת לאה הצדקת אותה שגם אחרי שמעה הדברים האלה ממנה לא תריב אתה ולא תוכיחנה, אלא מקבלת דבריה שאמרה קחתך את אישי כנתינתם מסיני, והוצרכה לשלם לה שכר הדודאים, באמרה לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך:

ראה עתה כמה נתייקר ונתרומם ונתפאר החסד הזה שעשתה רחל עם אחותה בדברים אלו שדברה לאה עמה, ובודאי נתעלה מאה ידות על מה שהיה נראה ממנו בתחלה קודם זה, וגם עוד שבזה נסתמו פי כל המהרהרים לומר דרחל בתחלה עשתה לטובת עצמה לכבודה. ועד"ז פרשתי בס"ד בחדושי למס' תענית פ"ג, המעשה דאבא אומנא מה שא"ל החכמים בשוק לקנות הסדינין, ולא עוד אלא שאמרו על ערך שנתן להם שמא אתה משקר בנו והם שוים יותר, עד שא"ל בכך קניתי אותם, דכל זה עשו להפליג בשבחו זצ"ל:

ויאמר התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן (בראשית ל:ב). נ"ל בס"ד, דיעקב אע"ה ראה ברוה"ק שראוי לצאת מרחל בן שנקרא יוסף על שם צדיק העליון שנקרא יוסף למעלה כנודע, ולכך עבד בה שבע שנים, ויאהב יעקב את רחל, וכל זה בעבור שתלד את יוסף שהוא בחינת צדיק העליון למעלה שהוא שקול כנגד כל בניו, ולמעלה מבניו, כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, ופרשתי במ"א כי יוסף עולה מספר תתע"ו, כי [אות פ' דמנצפ"ך עולה ת"ת] כמנין תתע"ו נימין שנמשך הארתם ליוסף, והם תתע"ו נימין קדישין דתיקוני דיקנא דע"ק. וכתב הרב בני יששכר ז"ל דף ס"א בשם ספר הקרנים ודן ידין, שבתיקונים העליונים הנקראים תיקוני דיקנא קדישא יש תתע"ו נימין ע"ש:

איך שיהיה, הנה יוסף עולה מספרו תתע"ו והוא נרמז בתוך אותיות בטן במילואם בי"ת טי"ת נו"ן, המלוי עולה תתע"ו כמנין יוסף, ובזה פרשתי בס"ד ויהי ה' משגב לדך משגב לעתות בצרה, עתות עולה מספר יוסף, ולכן כיון שידע יעקב אע"ה ברוה"ק שעתידה רחל שתוליד בן שנקרא יוסף, שהוא מספר תתע"ו הרומזים למקום עליון, כשאמרה לו הבה לי בנים, אמר לה התחת אלהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן, כלומר יודע אני שצריך לצאת ממך יוסף הרמוז שמו בתוך אותיות בטן, ועתה איני יודע מה היא הסיבה אשר מנע ממך פרי זה, ומי יוכל לעמוד בסוד ה'. ובזה פרשתי בס"ד במ"א רמז הכתוב בישעיה מ"ו, שמעו אלי בית יעקב וכל שארית בית ישראל העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם, פירוש מני בטן מן מלוי בטן שהוא יוסף המאיר מן תתע"ו נימין קדישין, הנשואים מני רחם הוא החסד העליון הנקרא אברהם שהוא עולה מספר רחם:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דאיתא בספרים בשם המקובלים ז"ל, ששם אלהים בחו"ל הוא דין, ובארץ ישראל הוא רחמים, כמו שם הוי"ה בחו"ל, אמנם שם הוי"ה בחו"ל הוא רחמים ובארץ ישראל הוא רחמים יותר גדולים עד מאד עכ"ד. ואמרתי בס"ד לפ"ד המקובלים הנז', ששם אלהים בא"י הוא כמו שם הוי"ה בחו"ל, על כן צריך להיות נקרא שם אלהים בא"י בתוספת ה"א, דהיינו שנקרא האלהים בתוספת ה"א, מפני כי מספר האלהים בה"א עולה צ"א כמנין הוי"ה אדנ"י, שהם שני שמות הקודש, ובזה יתורץ הכתוב בפ' וישלח דכתיב ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל, כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו, וק' הול"ל נגלה לשון יחיד ובזה ניחא כי האלהים עולה שני שמות הקודש הוי"ה אדנ"י לכך אמר נגלו על שני שמות הקודש הרמוזים בשם האלהים, כי זה היה בהיותו בא"י, אשר מקודם היה בחו"ל ששם שם אלהים בלי תוספת ה"א, אך כאן נגלו אותיות האלהים בתוספת ה"א שהוא מספר שני שמות הקדושים שהם א' בכתיבה וא' בקריאה. ולכן כתיב אח"ז ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, ואיני יודע מה בא ללמדנו, ובהכי ניחא שבא ללמד על שם אלהים שהיה לו בחו"ל נתעלה למעלת רחמים כמו שם הוי"ה בחו"ל, וזה העלוי היה במקום אשר דבר אתו שהוא בא"י, שאם היה בחו"ל לא היה זוכה שיתעלה שם אלהים להיות רחמים:

ובזה יובן הפסוק כאן שאמר יעקב אע"ה לרחל התחת אלהים אנכי, אות ה"א משמשת במקום תיבת הלא, כמו הכמכת מכהו הכהו, שפירש רש"י הלא ראיתם שכמכת מכהו הכהו, וכן פסוק הנגלה נגלתי, שפרושו הלא נגלה נגליתי, וכן כאן א"ל הלא תחת אלהים אנכי בחו"ל, שהיא תחת אלהים שהוא דן, ולא תחת אלהים בה"א שהוא רחמים:

ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (בראשית ל:כה). י"ל כל ויהי לשון צער, והיה לשון שמחה, וכאן בלידת יוסף הע"ה היה שמחה גדולה בעליונים ובתחתונים, וא"כ הול"ל והיה כאשר ילדה רחל את יוסף. ואיך אמר ויהי שהיא לשון צער. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש במדרש רבה פ' כ"ו, רבן גמליאל אסיב ברתיה, אמרה לה אבא צלי עלי, אמר לה לא יהא לך מחזורי להכא. ילדה בן זכר אמרה ליה אבא צלי עלי, אמר לה לא יושלם ווי מפומך, אמרה לו אבא שתי שמחות שבאו לי אתה מקללני בהם, אמר לה תרוויהון צלוון, מן גו דאת הווית שלם בביתך לא יהא לך מחזורי להכא, ומן גו דיהוי בריך קיים לא ישלה ווי מפומך, ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבית הכנסת, פירוש מתוך שאת תהיי שלוה וטובה בבית בעליך לא יהא לך חזרה לכאן ומתוך שיהא בניך קיים בשלום וטובה לא תסור מלת אוי מפיך, שבכל עת תאמרי אוי שעדיין לא אכל בני אוי שעדיין לא שתה, אוי שעדיין לא הלך לבית הכנסת וכיוצא בזה ע"ש:

וכן הענין כאן אצל רחל בהיותה עקרה יושבת גלמודה בביתה בלא ילד, על מה תאמר אוי כנז"ל, אך אחר שבא לה בן שתשים עיניה על אכילתו ושתייתו והלוכו ויציאתו וביאתו, לא פסיק אוי מפיה, וכמ"ש רבן גמליאל לבתו, וז"ש ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ר"ל קול ווי היה נשמע בבית יעקב ובאהל רחל כאשר ילדה רחל את יוסף. מה שאין כן קודם שנולד לא נשמע באהל רחל קריאה של ווי, והכתוב רמז זה אחרי שאמר ותהר ותלד בן וגו', ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אי נמי נ"ל בס"ד ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, שרו של עשו אמר ווי, כי נולד שטנו של עשו, וגבר ישראל: