ויגש אליו יהודה (בראשית מד:יח). איתא במדרש תנחומא אמר יהודה ליוסף מה נאמר לאבא, אמר לו אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי. הנה פרשתי בסה"ק אדרת אליהו, כי חבל רומז לבנימים, כי הוא בחינתו להעלות מ"ן, וכן החבל מעלה ומושך מלמטה למעלה, ודלי הוא יוסף שהיה בחינת היסוד הנקרא דלי ע"ש. ושו"ר בספר הקדוש מאורי אור, שכתב היסוד נקרא דלי השואב מים בששון, וסמניך הלך החבל יעקב חבל נחלתו, אחר הדלי יוסף עכ"ד. ובמ"א פרשתי הטעם שהיסוד נקרא דלי, ע"פ מ"ש בקה"י ז"ל, דלי הוא מזל אחד מן י"ב מזלות, והוא מזל של ישראל כמ"ש התוכנים, וכ"כ הגאון יהונתן בלוחות העדות, והטעם כי הדלי פעמים מלא פעמים ריקן, כן ישראל פעמים מלאים טובה ועושר ומעלה, פעמים רקנים ע"ש, וכן בחינת היסוד פעמים מלא פעמים ריקם ח"ו, ולכן תמצא פועל זה ביוסף הע"ה שהיה פעמים מלא בהיותו אצל אביו, פעמים ריקם כשנמכר למצרים, וישב י"ב שנה בבית הסוהר, ואח"כ חזר ונתמלא כשמלך במצרים, ונשאר במילואו עד עולם ולא נתרוקן עוד, ולכן קודם שנמכר נתגלגל הדבר שהשליכו אותו בבור ריק, דכתיב והבור ריק אין בו מים, לרמוז כי אותו זמן הגיע עת ריקנות הדלי, ואח"כ כשהגיע זמן מלואו שמלך במצרים כתיב וירצוהו מן הבור, ר"ל מן אותה הוראה שהיה מורה הבור על ריקנות שלו:

ולפ"ז עתה כשדבר יוסף הע"ה עם יהודה בזמן שבא בנימין שהוא החבל אצלו, היה זה בזמן שהדלי שהוא יוסף הע"ה מלא, כי באותו עת היה מושל ושליט ומלא טובה ועושר וכבוד. והנה נודע כי החבל נמשך והולך אחר הדלי, בזמן שהדלי מלא הרבה, דאז מחמת כובד הדלי נפסק החבל מקצה השני שלו, ויורד והולך אחר הדלי, כי הדלי מחמת כובדו ימשוך החבל אליו וז"ש אמור לאביך הלך החבל הוא בנימין, אחר הדלי, כלומר לעת עתה הדלי שהוא יוסף אינו ריקם אלא מלא טוב, ולכן החבל שהוא בנימין נפסק והלך אחריו, כלומר נפרד מאביו והלך אחר אחיו יוסף, שהוא מלא מכל טוב:

ועוד נ"ל בס"ד שרמז בדברים אלו לפי דרכו, על ירידתם למצרים שתהיה סופה לטובה, ולא יהיה להם עתה פחד ממנה, והוא דאיתא בגמרא דשבת דף פ"ט, א"ר יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ופירש רש"י ז"ל בחבלי אדם בשביל חבת האדם משכתים בחבלים למצרים ולא בשלשלאות ע"ש. נמצא כינה הכתוב ירידתם למצרים בשם חבל. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, כלומר בשביל דחלק ה' עמו שחביבין אצלו, לכך נחלתו של יעקב כלומר המחלה שלו שהוא הגלות מלשון נחלה מכתיך, שהוא לשון חולי, היתה בסוג חבל ולא בסוג שלשלת. ובזה פרשתי בס"ד הטעם בפרשת וישב, שכתוב שלשלת בתיבת וימאן, אשר בפסוק וימאן ויאמר הן אדוני, והיינו, כי אמר בלבו באותה שעה שתבעתו לעבירה, אם אחטא ח"ו אז תהיה ירידת יעקב אבי למצרים בשלשלת שהיא ירידה קשה ומרה כלענה, כי הוא ידע ברוה"ק שתהיה ירידתו בחבל, מחמת שהוא ירד תחלה וימשול שם, ואז ירידתו הוא ובניו תהיה בדמיון חבל, וכל זה השיג אותה שעה ברוח הקודש, ולכך מיאן כדי להציל את אביו מירידה קשה שדומה לשלשלת, ולכך כתוב על וימאן טעם של שלשלת:

והנה נודע, כי הירידה הזאת שהיתה תחלה בחבל שהוא דרך כבוד ולא בשלשלת, גם סופה ואחריתה היתה טובה מאד, שהיתה היציאה שיצאו משם דומה לירידה כי יצאו ועלו משם ברכוש גדול הגשמי והרוחני:

והענין הוא ע"פ מ"ש בס"ד בביאורי על ההגדה, בדברי המגיד על אחת כמה וכמה טובה כפולה וכו'. והוא דידוע שכל דין ועונש ויסורין, הן גלות ושעבוד, הן דבר אחר, הכל נעשה ע"י ספירת המלכות ששם הוא שם אדנ"י בסוד דינא דמלכותא דינא, והיינו דינ"א אותיות אדנ"י, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בעשר מכות שכולם יצאו מן בחינת המלכות מעשר ספירות שיש בה, ופרט אותם אחת לאחת בשער הפסוקים יע"ש. ואמרתי בס"ד רמז נכון בזה כי שם אדנ"י שהוא במלכות מספרו עולה ס"ה כמנין מכה, רמז שכל מכה ומכה משם יוצאה ובאה, וידוע שגם הטובה וההשפעה לא נוכל לקבל אלא מן המלכות שהיא אמנו. ומטעם זה ביום כפור אנשים ונשים מתענים, ולכן כתיב בה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ולאו דוקא שפע של ישראל אלא גם שפע הכללי של עולמות בי"ע, ועולם הזה השפל, ג"כ הכל נמשך ע"י המלכות, בסוד ואתה מושל בכל:

והנה בסוף גלות מצרים נתקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, דהיינו למצרים נהפך להם מספר שם אדנ"י למספר מכה, ובאו עליהם עשר מכות, ונתקיים דן אנכי, ולישראל נעשה להם שם אד"ני למספר כמה, שהוא לשון רבוי, כמו מה רב טובך המורה תיבת מה על רבוי, אך תיבת מה אע"פ שיש בה לשון רבוי, יש בה נמי משמעות של מיעוט, כמו ואהרן מה הוא, אך מה בתוספות אות כ"ף שהוא תיבת כמה, אין לה משמעות של מיעוט כלל, אלא דוקא לשון רבוי, שהוא משמעות מאד, על כן כיון שנעשה לישראל מספר ס"ה למספר כמה, זכו לרכוש גדול שהוא רכוש מאד, וכיון ששם אדנ"י הוא כפול בחצוניות ופנימיות בסוד וה' בהיכל קדשו הם מפניו, דהיינו היכל גי' אדנ"י והוא בחצוניות, כי היכל הוא חצוניות, הס מפניו שיש ה"ס שהוא מספר שם אד"ני, מפניו ר"ל מבחינת הפנימיות, ועל כן שני שמות שם אדנ"י שהם של פנימיות וחצוניות נעשו לישראל מספר כמה וכמה, כלומר כמה שהוא לשון רבוי ברכוש גדול הרוחני, וכמה לשון רבוי ברכוש גדול הגשמי:

עוד ידוע מ"ש בזוה"ק פ' בשלח דף נ"ב, רבי חזקיה פתח ואמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, הדא הוא דכתיב אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה, ובהאי קב"ה דאין דינוי לתתא, ודאין דינוי לעילא בכלא ע"ש. ופירש הרמ"ק ז"ל, אחת היא המלכות ששם הדינים בפועל ונפעלים על ידי המלכות, ולזה אמר בהאי קב"ה דאין דינוי וכו', נמצא אחת הוא כינוי למלכות, והוא הדבר אשר דבר בקדשו רבינו האר"י ז"ל, שכל הדינין נעשים בפועל למטה ע"י המלכות בסוד דינא דמלכותא דינא, ולכן אתמר בה אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, וכמ"ש בזוה"ק:

ובזה יובן על אחת היא מדת המלכות שנקראת אחת שממנה הגיעה המכה למצרים במספר שם אדנ"י שהוא במלכות, הנה לישראל נעשית כמה וכמה כי מספר שם אדנ"י שהיה בו מכה למצרים נהפך לישראל מספר כמה וכמה, מן חצוניות ומן פנימיות של השם, לקיים בהם הבטחת רכוש גדול בפנימיות, ורכוש גדול בחצוניות:

והנה אותיות שאחר אותיות דלי למפרע בסדר ישר אותיות כמה, וז"ש המדרש א"ל יוסף הצדיק אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי, רמז בזה על גלות מצרים שתחילתו יהיה בסוג חבל, ולא בשלשלת, סופו הולך אחר הדלי, שתתהפך המכה לאותיות כמה, שהם רמוזים אחר אותיות דלי כסדרן למפרע, והוא ע"ד מה שבארנו בס"ד במאמר, על אחת כמה וכמה טובה כפולה:

ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (בראשית מד:יח). נ"ל בס"ד דאיתא בפרקי ר"א פרשה ט"ל, למה מת יוסף עשר שנים קודם לאחיו, רבי ישמעאל אומר עשר פעמים אמרו האחים ליוסף עבדך אבינו ושמע יוסף הדבר ושתק, וכיון ששתק הו"ל שתיקה כהודאה כאלו הוא עצמו אמר כן ח"ו ע"ש, ולפ"ז אנחנו רואין טובה גדולה עשה יהודה עם יוסף הע"ה, בפרשה זו שאמר לו ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, דהיינו בלא מתורגמן, מפני שהיה דרכם לדבר עמו ע"י תורגמן, ואם היה מדבר יהודה עמו כאן ע"י תורגמן, היה מתחייב בעבור מ"ש לו עבדך אבי שתים, אחת מה שהיה שומע מן יהודה ואחת על מה שהיה שומע מן המתורגמן, לכן כיון שדבר באזניו בלא תורגמן לא נתחייב אלא על מה ששמע מיהודה, כי לא נכפלה מלת עבדך ע"י תורגמן ג"כ, וידוע דהמקטרג נקרא בשם אף, ולכל אדם יש לו מקטרג כפי מעלתו, וז"ש ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני שלא ע"י תורגמן, וממילא אל יחר אפך זה המקטרג שלך בעבדך, ר"ל בעבור מלת עבדך שאני אומר על אבי, דנמצאת אתה שומע אותה כפולה ממני ומן המתורגמן, דבזה יחר אפך זה המקטרג הנקרא אף, יען כי כמוך כפרעה, כמו שפרעה יודע שבעים לשון שבכללם לשון הקודש, כן אתה יודע, ונמצא דאע"פ שאני מדבר עם המתורגמן בלשון הקודש, היית אתה מבין ושומע ושותק בדברי ובדברי התורגמן:

ועוד נ"ל בס"ד קשר הדברים אומרו כי כמוך כפרעה עם מ"ש אל יחר אפך בעבדך, שיש אדם מדבר דברים שנראין לעיני השומעים אותם שהם דברי שבח, אך למבין נכרים שהם דברי בזיון. וכמ"ש בספר שיחת ת"ח, שאדם אחד ריקן מחכמה בא לפני גאון לבקש ממנו כתב תעודה בספור שבחיו לעיר אחרת להגאון והרב של אותה העיר כדי לקבלו בכבוד ולעטרו בבגדים, ובקש ממנו שירבה בשבחיו בתוך המכתב כדי שיתכבד בעיני הרב והקהל שלו ויעשו לו נדבה הגונה. והגאון כתב במכתב להרב של אותה העיר בזה"ל, זה האיש המוביל כתבא דנא אם תרצה לידע ערכו, דע שאם היה בזמן אלישע הע"ה עומד לפני אשת עובדיה הנביא לא עמד השמן, וישמח זה האיש במכתב הזה, דנמצא הגאון מחזיק אותו לצדיק גדול, שאם היה עומד שם לפני אשת עובדיה היה השמן יורד בזכותו, ולא עמד ולא פסק, והלך לאותה העיר, ותכף ומיד מסר המכתב הזה להרב, ובאותה העיר היה להם מנהג ותקנה בעבור האורחים שיש להם שבעה מדרגות בבעלי הבית, שאם האורח אדם גדול יתאכסן בבית הגביר הגדול שבעיר, וכן עזה"ד, כל אורח יתאכסן אצל בעל הבית לפי כבודו, והקטן שבאורחים יתאכסן אצל שמש בית הכנסת וזה התחתון שבכולם, והרב הבין דברי המכתב וידע ערכו של זה האיש, וכתב פתקא להשמש של בית הכנסת שיקבלו להתאכסן אצלו, וזה בע"כ הלך שם, אך נצטער מאד על הדבר הזה, ויתפלא מאחר שהביא להרב מכתב שכתוב בו שבח גדול עליו, שלפי השבח הזה צריך שיתאכסן אצל הגביר שבמדרגה העליונה, ומדוע הורידו למדרגה התחתונה, וישאל מן השמש על פתגמא דנא, ויאמר לו השמש אתה חשבת שהבאת המכתב הזה לכבודך, אינו כן, אלא הגאון בעל המכתב לא שיקר ח"ו להגדיל אותך בשקר, אלא הוא הודיע האמת שאתה כלי ריקם שאין בך שום חכמה ושום חשיבות ומעלה, ולכך כתב שאם היית עומד לפני אשת עובדיה לא עמד השמן, כי לפני אשת עובדיה הביאו כלים רקים, ואז היה השמן יורד מן הפך וממלא אותם הכלים הרקים, וכאשר לא נשאר כלי ריקן עמד השמן, אבל כל זמן שהיה לפניה כלי ריקם לא עמד השמן, וכן אתה כלי ריקם אם היית עומד לפניה לא היה עומד השמן, ע"כ. נמצא יש מדבר דברים שהם שבח ומעלה בעיני הטפשים שאין מבינים סודם, אבל המבינים מכירים ויודעים שהם דברי לעג ובזיון. וכן כאן יהודה אמר כי כמוך כפרעה, והטפש חושב שבא לשבחו לומר עליו שהוא חשוב מלך כפרעה, אך באמת סודן של דברים שבא להלעיג לומר כמו פרעה שמסתבח בשקר שאומר על נילוס שהוא משקה ע"פ מאמרו, כן אתה משתבח לומר שאתה יודע הנסתרות, כמ"ש הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני, שאדע הנסתר מעצמי בלתי גביע, ואינו כן:

והנה נודע כי דבור הוא קשה, אך יש דבור קשה דהקושי שלו גלוי ונראה, ויש הקושי שלו נסתר, דנראה באזני השומעין דבר שבח ומעלה, ובאמת הוא להפך, וז"ש ידבר נא עבדך דבר, ר"ל דבור קשה שאינו נרגש הקושי שלו אלא רק באזני אדוני, מה שאין כן אחרים יחשבו שהוא שבח ומעלה, ואל יחר אפך בעבדך בעבור קושי של הדבר הזה, מאחר שאני מסתיר הקושי ואינו נרגש אצל אחרים, ופירש מה הוא הדבר שיש בו קושי נסתר, ואמר הנה אנכי אומר כי כמוך כפרעה, והאחרים יחשבו שאני משבח אותך לדמותך בשררה ומעלה כפרעה, ולא כן, אלא אני מגנה אותך ואת פרעה, לומר כמו שפרעה הוא ריקם ומשתבח בשקר, כן אתה ריקם ומשתבח בשקר, לומר נחש ינחש איש אשר כמוני:

ויאמר עבדך אבי אלינו אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי (בראשית מד:כז). קשה אומרו אתם ידעתם, דיחס וידיעה זו להם, והלא כל העולם יודעים דבר זה ששנים ילדה לו אשתו, ומה יתרון יש לבניו בידיעה זו טפי מאחרים. ועוד קשה אומרו ויצא האחד מאתי, מלת מאתי נראה לשון יתר, ודי לומר ויצא האחד. ועוד י"ל אומרו טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה, דאם טרוף טורף איך אפשר שיראהו, דלשון לא ראיתיו לא יצדק אלא על נאבד ונעלם. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בלידת בנימין שהוצרכה רחל אמו לתת לו חלק נפשה כשנולד, מפני שלא נתן בה יעקב אע"ה רוחא לצורך בנימין כנהוג, ולכך נפטרה תכף בעת שנולד כמ"ש ויהי בצאת נפשה כי מתה, שבלידת בנימין יצאה נפשה, כי הוא היה חלק נפש אמו ממש. גם ידוע שכל השבטים הם בנוקבא, ורק יוסף הע"ה הוא בדוכרא, שהוא קשור עם יעקב אע"ה יותר מכל אחיו, כי יעקב אע"ה היה סוד גוף, והוא בסוד ברית, ואיתא בזוה"ק גוף וברית חשיב חד, ולכך אהבו ביותר. גם ידוע מ"ש בקה"י דאות מ"ם רומזת ליסוד. ופרשתי בס"ד הטעם כי מ"ם במלואה עולה יסוד. גם ידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל דיוסף היה יסוד התפארת, דהיינו יסוד ז"א, ובנימין היה יסוד דמלכות, זה יסוד בדוכרא, וזה יסוד בנוקבא:

וז"ש אתם ידעתם כי שנים ילדה לי אשתי, רמז בזה על ידיעה סודית, ומלת שנים תחלקנה לשתים, וקרי בה שני מ"ם פירוש אשתי ילדה לי שני בנים, שכל אחד הוא ביסוד הרמוז באות מ"ם שילדה לי שני יסודות, כי יוסף הוא ביסוד דדוכרא שהוא בתפארת, ובנימין ביסוד דנוקבא היא המלכות, ויצא האחד מאתי קרי בה מ"ם אתי, ר"ל יסוד שהוא אתי כי יעקב אע"ה הוא בחינת התפארת, ויוסף הוא יסוד שבתפארת, ובודאי הוא עודנו חי ולא נטרף ח"ו, אלא רק נתעלם ממני עד עתה, מסיבת כי ברית כרותה לשפתים, שאני שגגתי ואמרתי אך טרוף טורף, שיצאו מפי דברים, לכך נתעלם ממני ולא ראיתיו עד הנה, אבל באמת הוא חי, ורק מחמת שאמרתי אך טרוף טורף זה הדבור גרם לי שלא ראיתיו עד הנה, אבל באמת לא קרה לו אסון של מות ח"ו, ואם לקחתם גם את זה מעם פני, יש לחוש על הרוב שיקראהו אסון, שימות ממש, יען זה הנשאר אצלי הוא יסוד דנוקבא, שהיא קרובה למקום הקליפה שהיא סופה דכל דרגין, שרגליה יורדות מות כנודע, ובזה והורדתם את שבתי וכו' בעבור האסון הזה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ויצא האחד מאתי זה יוסף, וקראו בשם אחד, כי הוא עתיד להשלים מספר אחד בשבטים שהם י"ב, ומחמת שנחלק שבטו לשנים שהם מנשה ואפרים, נשלם בו מספר י"ג שהוא מספר אחד, ולכך קראו בשם אחד. ואומר אך טרוף טרף, כלומר ידעתי בבירור שביציאתו מאתי לא מת ח"ו, אלא הוא עוסק במלאכתו הראויה לו יותר מכל אדם, שהיא מלאכת הבורר שטורף רפ"ט ניצוצין בסוד הכתוב טרף נתן ליראיו, כי רפ"ח ניצוצין עם הכולל הם רפ"ט, וכנז' בשער הכונות בסוד פסוק זה של טרף נתן ליראיו, לטרוף אותם ולבררם, וז"ש אך טרף טרף, שטורף את טר"ף ניצוצין, ע"ד מש"ה והנה עלה זית טרף בפיה, כן הוא טורף אותם בפיו בעסק התורה שלומד בפיו, ומה שלא ראיתיו ברוה"ק לידע היכן הוא יושב ומה הוא עושה, היינו מפני כי עד הנה, כלומר נסתלקה ממני השמחה שמכונית בשם הנה, כמ"ש רז"ל במדרש בפ' קרח הנה לשון שמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו ע"ש וידוע מ"ש רז"ל ע"פ ויאמרו כל השרים והשרות בקינותיהם על יאשיהו עד היום, שהוא ר"ל עדא יומא וכן ובחוץ לעוברים תרגומו בשוק לעדן, וידוע כי הטעם שלא שרתה רוה"ק על יעקב אע"ה כשנעלם יוסף הע"ה שאז היה יודע ברוה"ק איה הוא, מפני כי אין הנבואה שורה אלא מתוך השמחה, וכיון דנסתלקה ממנו השמחה כשבשרו אותו הכר נא הכתונת בנך היא, לכך לא שרתה עליו רוה"ק, שאז היה יודע מה נעשה ביוסף, ולז"א ולא ראיתיו ברוה"ק במראה הנבואה, היינו מפני כי עד הנה ר"ל עדה ונסתלקה השמחה שמכונית בשם הנה, גם הנה ר"ת השפעת נצח הוד, שמשם יניקת הנביאים:

ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מד:ל). נ"ל בס"ד רמז בזה מדרגת בנימין וכח יניקתו, והוא אם תקשר אותיות נפש באותיות נפש יהיה מזה צירוף פשפש ושני נו"ן, וצירוף פשפש הוא מדרגת בנימין לגבי מדרגת יוסף הע"ה, כי ידוע דיוסף הע"ה היה ביסוד העליון שהוא בתפארת, ובנימין היה ביסוד התחתון שהוא במלכות וכנז"ל. וידוע דיסוד העליון שהוא בתפארת נקרא בשם שער, כמ"ש בקה"י ז"ל בשם זוה"ק פרשת אמור דף ק"ב, בסוד הפסוק וזה שער השמים, ועיין מקדש מלך שם. וידוע מ"ש במשנה נטל את המפתח ופתח הפשפש, והיינו שבתוך שער הגדול יש שער קטן, וזה נקרא פשפש. ולפי האמור דיסוד עליון נקרא בשם שער בסתם שהוא שער גדול, הנה יסוד התחתון שהוא שער קטן נקרא בשם פשפש, יען כי פשפש הוא ר"ל שער קטן. ובזה נרמז מדרגת בנימין שהוא בשער הקטן שנקרא פשפש, אשר נעשה צירוף זה מן קשר ועירוב אותיות נפש באותיות נפש, ונשאר שני נוני"ן, רמז בזה יניקתו של בנימין הצדיק שיונק מן שני נו"ן של ויהי בנסוע הארון. וכתב בקה"י ז"ל בשם זוהר חדש, דשני נוני"ן אלו הם עקרו של עולם, ויעקב אע"ה בירך את בניו בהם, דכתיב וידגו לרוב, ותרגומו וכנוני ימא, ואוה"ע אין להם חלק בנונין אלו, ועל אלו הנונין מבקשים אוה"ע עלילות על ישראל שנאמר אמרו בלבם נינ"ם יחד, ובאלו הנוני"ן יגאל אותנו שנאמר לפני שמש ינו"ן שמו עכ"ד. ולז"א על בנימין כאן ונפשו קשורה בנפשו, שרמז בקשר זה של נפש בנפש כח יניקתו, וגם מקום מדרגתו של בנימין:

והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם (בראשית מה:יב). נ"ל בס"ד הנה נודע כי כל קשות שדבר עמהם מתחלה ועד סוף, כונתו היתה כדי להביאם לידי תשובה מעליא בחרטה גדולה שיהיו מתחרטים באמת על עון שעשו במכירתו כי רב הוא. וידוע כי אות ה' היא אות של התשובה. וכמ"ש רז"ל בגמרא דמנחות דף כ"ט, מאי טעמא תליא כרעיה דה"א דביה עייל בעל תשובה, ומקשו לעילוהו בפתח התחתון הגדול, ומשני לא מסתייעא מלתא ע"ש. ופרשנו בס"ד במ"א, דשני הפתחים צריכין, דבתחלה עביד האדם תשובה מיראה, וזה עייל בפתח העליון הקטן, דלא מסתייעא מלתא לעשות מתחלה תשובה מאהבה, אך אחר שעשה תשובה מיראה ודבק וקרב לדברים שבקדושה יש תקוה שיהיה לו יכולת לעשות תשובה מאהבה שאז בזה עייל בפתח הגדול של אות ה', דעל זה וכיוצא בזה ארז"ל מתוך שלא לשמה בא לשמה, נמצא עיקר אות ה' הוא על תשובה מאהבה:

וכאן יוסף הע"ה ברצונו שיעשו תשובה מאהבה, אחר שראה שעשו תשובה מיראה, כי כן מורין הדברים בכתוב במה שאמרו הודוי והחרטה על עונם, דכתיב ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. נמצא לא התוודו ולא התחרטו על עונם, אלא בעבור הצרה שבאה עליהם, ואין זו תשובה מעליא, ורצה שיהיו עושין תשובה מאהבה שאינה תלויה בצרה, ולכך דבר אתם קשות עוד שהעליל עליהם בגביע. ואחר שפטרם מן העונש ותפס רק את בנימין שלא היה לו עון במכירתו, ראה דעתה עשו תשובה מאהבה, דהא אין עליהם צרה שפטרם, ועכ"ז הם קבלו להשתתף בצרתו של בנימין, באומרם שיהיו עבדים הם ג"כ עמו, ובעת שהוא לא רצה בכך, וא"ל עלו לשלום, הם מסרו עצמן בעבורו ונלחמו, אע"פ שבזה מסכנין עצמן, ואז אח"כ נודע להם משום תשובה מעליא, שהיא העקרית של אות ה', כי תשובה מיראה הרמוזה בה אינה אלא התחלה, שממנה יבא האדם לתשובה מאהבה הרמוזה בפתח הגדול של אות ה' כאמור לעיל:

ובזה יובן והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין, בבכיה אשר בכיתי, דיש בזה הוכחה גדולה כי פי אשר דבר אתכם קשות וצער הכל הוא בעבור אות ה"א של התשובה, הוא היה מדבר אליכם דבור קשה וחזק, כדי שתעשו תשובה מעליא הרמוזה באות ה"א. אי נמי מדבר מנהיג, מלשון דבר אחד לדור, והמדבר תחלקנה לשנים וקרי בה הא מדבר אליכם, דהיינו בעבור אות ה"א של התשובה היה פי מדבר אליכם שתעשו תשובה מעליא הרמוזה באות ה"א:

ויתן את קולו בבכי וישמעו מצרים וישמע בית פרעה (בראשית מה:ב). קשה הול"ל וישא קולו ויבך, ומה זה אומרו בבכי, דמשמע דקאי על בכי ידוע. ונ"ל בס"ד ע"ד מה שכתבו בשם הרב אריה ליב ז"ל, ע"פ ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה, משמע מחמת בכייתו הכירה בו שהוא מילדי העברים, ומהיכן נודע לה זה, ופירש דפעם אחת יצאה פקודה מאת המלכה על גירוש היהודים מארץ בעהמען, ושלחו היהודים חכם מפורסם כי ילך וידבר עם שר הפנים על הדבר הזה, ויבא אליו ויתחנן וירד בבכי עד כי הגדיל קולו, ויאמר לו השר מה זה הרימות קולך, ויענהו קולי מעורב בקולות ילדי העברים הצועקים לעזרה, הם אחי בני עמי, וכן הענין כאן היא ראתה קול בכייתו היה גדול מאד, כמ"ש רז"ל ע"פ והנה נער בוכה, שהיה ילד קטן וקולו גדול כנער, וחקרה בדעתה למה בוכה בהרמת קול כזה שאינו כפי מזגו וכמותו, ולכך אמרה מילדי העברים זה שהם בוכים על צרתם, וקולו מעורב בקולות ילדי העברים, והוא צועק לא רק בעדו אלא בעד כל העם, ולכך קולו גדול, עכ"ד:

וכן הענין כאן כשבא יוסף הע"ה להתוודע אל אחיו אשר מכרוהו, ראה ברוה"ק היסורין הקשים והמרים שעתידין אחיו לבכות עליהם בזמן עשרה הרוגי מלוכה, שמתגלגלים חלקים של אחיו בהם, ולכך היה עתה קול בכייתו קול גדול מאד, כי בכי של אחיו שעתידין לבכות בזמן עשרה הרוגי מלוכה שבכו במרום שבטי יעקב, נתערב עם בכייתו שצייר בדעתו קולות הבכי של אחיו, ולכך הרים קול בכייתו ביותר כנגד כל הבכיה של אחיו, ולזה היה הקול גדול ורם כ"כ, עד ששמעו אותו מצרים וישמע בית פרעה. וז"ש ויתן את קולו עתה בבכי של אחיו, שעתידין לבכות לעתיד ונתערבו זב"ז, והיה גדול ורם עד גדר ששמעו מצרים וישמע בית פרעה:

ועוד נ"ל בס"ד, אומרו ויתן את קולו בבכי, כי באמת כל הבכיות שבכה יוסף הע"ה קודם זה וגם עתה שהגדיל לעשות בכיה גדולה הכל עשה כדי לפדות את אחיו מן כחות הדינין שהיו מתעוררין לקטרג בעבור מכירה שמכרו אותו, דידוע שהבכיה יש בה תועלת לפועל זה לעשות פדיה מכחות הדינין, מפני שבבכיה יהיה מיתוק הדינין, ואז ממילא יהיה פדות מהם. ואמרתי רמז נכון לזה באותיות בכי במלואם כזה בי"ת כ"ף יו"ד, תמצא אותיות המלוי הם אותיות פדות, כי בבכי יהיה לאדם פדות מכחות הדינין, ולז"א בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, ולז"א ושמתי פדות בין עמי ובין עמך דנקיט לשון פדות:

וז"ש ויתן את קולו בבכי, אות ב' של בבכי משמשת במקום תוך, כמו מי בחצר, דר"ל מי בתוך החצר וכן בכף רעך שאות ב' משמשה במקום תוך, וזהו בבכי ר"ל נתן קולו לבכות בשביל רמז הרמוז תוך אותיות בכי, ששם רמוז הפדות, דע"י בכייתו גורם פדות לאחיו ולכל ישראל:

והקול נשמע בית פרעה באו אחי יוסף ויטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו (בראשית מה:טז). י"ל הול"ל בעיני פרעה ועבדיו, ולמה חילקם לשתי חלוקות להפרידם זה מזה, ונ"ל בס"ד דארז"ל בעת שבא פרעה להמליך את יוסף הע"ה, טענו עבדיו איך ימלוך וימשול בנו אדם זה שאינו ממדינתנו, וגם זר מאמונתינו ודתנו, ואין זה הוא מנימוס המלכות, ופרעה השיב הנמצא כזה איש נבון וחכם אשר רוח אלהים בו, וכיון דהוא יחידי בעולם יתבטל המנהג והנימוס הזה, ונמשילו אע"פ שהוא זר, והם בע"כ שתקו מפני כבודו של פרעה, אע"פ שיש להם להשיב על דבריו שאמר הנמצא כזה, שיאמרו לעולם נמצא ונמצא, ואם תבקש תמצא, ואין זה יחידי בעולם כדי שיהיה נדחה המנהג והנימוס כנגדו, ואחר שידעו כולם שהוא נגנב מארץ העברים, וכאשר הגיד הוא לשר המשקים כי גנוב גינבתי מארץ העברים, ובודאי הגיד שיש לו אחים, ואינו יחיד לאביו, היה פרעה מצפה מתי יבואו אחיו לבקש אותו, ואז יהיה נראה מביאתם שיוסף יחיד בחכמה ובנבואה שאין לאחיו דמיון אליו, ובזה יצדקו דבריו ותצדק סברתו, וגם עבדיו היו מצפים מתי יבואו אחיו לבקשו, ויהיו נכרים ונראין שהם ג"כ חכמים גדולים כמוהו, ובזה יצדקו דבריהם שיוסף אינו יחיד בדור כאשר חשב פרעה, וכיון דגם אחיו כמוהו, ממילא י"ל שיש עוד אחרים ג"כ כמוהו. ולכן כיון שהקול נשמע בית פרעה באו אחי יוסף, אז הוטב הדבר הזה בעיני פרעה, כי אמר עתה תתברר סברתי אשר החלטתי החכמה ליוסף ואמרתי יחיד הוא בדור בזה, כי לכך היה הוא מצפה מקודם, וגם בעיני עבדיו הוטב הדבר הזה שבאו אחי יוסף, כי אמרו עתה תתברר סברתינו אשר אמרנו על יוסף שנמצא כמוהו, ומאחר שהטבת הדבר הזה הפכיית בין פרעה ובין עבדיו, כי הוא מצפה לסתור דעת עבדיו ע"י ביאת אחיו, והם מצפים לסתור דברי פרעה ולקיים סברתם ע"י ביאת אחיו, לכך חילקם הכתוב ואמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, ולא אמר בעיני פרעה ועבדיו:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד וניישב עוד דקדוקים בכתוב הזה, חדא תיבת לאמר לשון יתר הוא ואין לה מושג כאן, דאינו לאמר לאחרים, ועוד מ"ש ויטב בעיני פרעה, פשיטא ודאי יטב הדבר הזה, כי מקודם היה לבם נוקפם בראותם עבד משל עליהם, ועתה שבאו אחיו ניכר שהוא מיוחס וגונב מארץ העברים. ונקדים לתרץ קושיא עצומה, אחר שבאו אחיו למצרים ב"פ ועמדו לפניו ודאי שמעו מאנשי המדינה, שהאיש אדוני הארץ שמו יוסף, שבודאי כל אנשי המדינה היו קורין אותו יוסף. וכן פרעה כשהביאו לפניו מבית הסהר אמר קראו את יוסף, דכתיב וישלח פרעה ויקרא את יוסף, וכיון ששמעו אחיו ששמו יוסף, היה להם להרגיש שהוא יוסף אחיהם שמכרו אותו למצרים, כי שם יוסף לא היה נמצא בעולם אלא הוא שחדשה אותו אמו עליו דוקא, דכתיב ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, ואיך לא הרגישו בו מחמת השם שלו. ונראה לתרץ בס"ד כי מצינו בכתוב דכתיב ויקרא פרעה את יוסף צפנת פענח. ונראה שכך גזר שלא יקראו אותו בשם יוסף אלא דוקא בשם צפנת פענח, שפירושו גברא דמטמרן גליין ליה, וכתרגום אנקלוס. והוא להורות כי הוא ראוי לגדולה זו מפני כי רוח אלהים בו, ולא יהיה קל בעיני המצרים לומר עבד מושל בנו, וגם כדי להפיס דעתם שלא יהיה נקרא בשם שהיה נקרא בו בהיותו עבד ובהיותו חבוש, כי מעת שירד למצרים הגיד ששמו יוסף, והיה נקרא בפי הכל בשם יוסף, ורק כשמלך גזר פרעה שלא יהיה נקרא בשם יוסף, אלא בשם צפנת פענח, ולכן כשבאו אחיו ידעו ששם האיש אדוני הארץ צפנת פענח, ולא היה נזכר שם יוסף כלל בפי כל אדם, ולכך לא הרגישו אחיו בזה, והוא טעם יציב ונכון בעזה"י:

ומה שתמצא כתוב בפרשת מקץ בתחלת שנות הרעב, ויאמר פרעה לכו אל יוסף, שקראו בשם יוסף ולא קראו בשם צפנת פענח, כונתו לומר להם לכו אל אדם שהיה עבד כשהיה שמו יוסף אשר מאסתם בו מקודם להיות מושל עליכם, ועכ"ז עשה בחכמתו קיום למזון אשר אצר אותו ולא נרקב, ואתם שהייתם שרים וחכמים בעיניכם לא יכולתם לעשות קיום לחיות שלכם, כאשר [עשה] הוא קיום להחיות עם רב:

באופן כי מתחלת ממשלתו במצרים לא היה נקרא בשם יוסף, מפני ששם זה נקרא בו כשנמכר לעבד, ובזמן שנחבש בבית האסורים שהיה עודנו עבד לשר הטבחים. והנה עתה אחר שבאו אחי יוסף שהם זרע אברהם יצחק ויעקב שהם נשיאי הארץ ומיוחסים גדולים שבעולם מבני שם, ונמצא שהוא בן גדולים ונשיאים, אז אמרו אנשי ביתו של פרעה לפרעה, (ראו) שעתה תתבטל הגזרה שגזרת שלא לקראו בשם יוסף שהוא שמו העקרי שקראו לו אבותיו, מאחר שנודע עתה שהוא בן גדולים ומיוחס, אדרבה יתכבדו מצרים בקראם אותו בשם שקראוהו אבותיו, ואין צורך לשנות שמו עוד. וז"ש והקול נשמע בית פרעה, כלומר נשמע דבר זה מבני ביתו של פרעה, שהם חדשו הצעה זו, והיינו לאמר באו אחי יוסף בשמו העקרי, ולא לומר באו אחי צפנת פענח, ואין צורך להזכיר שינוי השם צפנת פענח. והנה הצעה שחדשו אנשי ביתי על פרעה להחזיר שם יוסף אליו, ולא יעשו עוד שינוי, כי אדרבה שם יוסף הוא עטרה וגדולה, היטב הדבר הזה בעיני פרעה ובעיני עבדיו, שראוי עתה להזכיר את צפנת פענח בשם יוסף:

ואתה צוית זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם (בראשית מה:יט). נ"ל בס"ד, מן השמים שמו בפיו דברים אלו, בעבור רמז הרמוז בתוכם, דידוע מ"ש רז"ל שצריכין ישראל לגלות בשבעים אומות, כדי לברר נ"ק מן ע' קליפות שלהם, אך אינו צריך שיגלו כולם בכל אומה ואומה מן השבעים אומות, אלא זה גולה לאומה זו, וזה לאומה זו, וכאלו גלו כולם, וכמ"ש רז"ל ע"פ שה פזורה ישראל, מה שה זה אם לקה באחד מאבריו כאלו כולו לקה, כן ישראל זה גולה לכאן וזה גולה לכאן. וכאלו כולם גלו למקום אחד. ונודע דגלות בשבעים אומות מתחיל מן גלותם בארץ מצרים, כי זה היה הגלות הראשון. וידוע טעם הגלות כדי לברר נ"ק שנתפזרו בחטא אדם הראשון, שזה הוא נעשה חוב והלואה על כל אחד ואחד מזרע אדם הראשון ע"ס כל הדורות, וכל אחד יברר חלק הנוגע לנפשו, וגם צריך שכל אחד יברר ניצוצות שיצאו ממנו ע"י קרי שהם שלו. וז"ש קחו לכם מארץ מצרים עגלות, וחלק התיבה לשנים וקרי בה ע' גלות, דהיינו גלות ע' אומות שמתחיל ממצרים, וצורך הגלות הזה האחד הוא לטפכם, לשון טפין וטיפה של זרע, ר"ל בעבור הטיפין של קרי שיצאו מכם, ועוד לנשיכם, לשון חוב והלואה, ר"ל מה שאתם חייבין לברר מתערובת טו"ר שהיה בחטא אדם הראשון, שכל אחד מזרעו צריך לברר ולתקן חלק הנוגע לו, ועי"כ ונשאתם את אביכם הוא אדם הראשון שהוא אב לכל אדם, שתעשו לו נשיאות והרמת ראש בתיקון זה, ואז ובאתם, חלק המלה לשתים וקרי בה ובא תם, הוא יעקב הנקרא איש תם, שהוא ישלוט בעולם לבסוף, כנז' בספר הלקוטים הנדפס בירושלם תוב"ב:

ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא (בראשית מה:כ). קשה איך אפשר שיודה בכך שיקחו טוב כל ארץ מצרים, וישארו הוא ועמו ערומים. ונ"ל בס"ד הכונה כי יש מדה טובה שהיא מדת הסתפקות וזו המדה נקראת כל, כי בעל מדה זו דומה בעיניו שיש לו כל טוב שבעולם, ואינו חסר כלום, ואע"פ שאין בידו ממש אלא פת לחם דומה בעיניו שיש לו כל מעדני עולם ואינו חסר כלום. מעשה באדם אחד שהיה מתפאר לפני חביריו ויאמר תהילות לאל אני מאוכלי המן, אמרו לו אנחנו יודעים מאכלך כל יום פת לחם וירקות אמר להם אני נתן לי הקב"ה מדת ההסתפקות שהיתה באוכלי המן, כי בעת שאוכלים אותו משתנה לכמה מאכלים אשר תתאוה נפשם, וכמ"ש רז"ל ע"פ והיה טעמו כטעם לשד השמן, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין, כן המן טעמו מתהפך לכמה מטעמים, שאם אוכל מן ובעודו בפיו התאוה לבשר שמן, יתהפך טעמו לטעם בשר שמן, וכעזה"ד, כן אני נתן לי הקב"ה מדת הסתפקות שבעת שאני אוכל פת חריבה נהפך טעמו של פת בפי לטעם בשר, שאני מרגיש הנאה מן הפת כמו הנאה של בשר שמן, וכשאני אוכל ירק מרגיש הנאה בירק כהנאת מעדני עולם:

ולכך זאת המדה נקראת בשם כל, שבעל מדה זו דומה בעיניו שיש בידו כל טוב שבעולם. ובזה פרשתי בס"ד מאמר רז"ל בגמרא משמת יוסי בן יועזר בטלו האשכולות, ושאל בגמרא מאי אשכולות, ואמר איש שהכל בו, כלומר מדה טובה זו שנקראת כל, שדומה בעיניו באמיתות שיש לו כל טוב שבעולם, וזו המדה צריכה מאד לבעלי תורה, שעי"כ ילמדו תורה בישוב הדעת, אע"פ שהם עניים לא יתבלבל דעתם מחמת חסרון טובה, ועל זה אמר התנא בברייתא דאבות כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, פירוש כך דרכה של תורה, דאע"פ דפת במלח תאכל וכו' שחסר אתה מכל תענוג עכ"ז בתורה אתה עמל ולא יתבלבל דעתך, ואם אתה עושה כן באמת ובתמים, ואין לך צער בלבבך על חסרון זה שיש לך, אשריך וטוב לך, אמר לך לרמוז על מדת כל שיש לך בזה, כי לך בהפוך אתוון כל:

ובזה יובן מ"ש יעקב אע"ה לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלהים וכי יש לי כל, כלומר אל תחוש כי מצטער אני בלבי ברבוי המנחה בראותך כי עדשים בחנם לא נתתי לך, וכ"ש מנחה גדולה זו, שתחשבני לצר עין ח"ו, לא כן, אלא קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, כי אני אין לי צרות עין יען כי חנני אלהים שאני עשיר גדול, ואין זאת המנחה חשובה בעיני כלום לפי רוב עושרי, ועוד יש לי כל, כלומר מדה הנקראת כל, שאין אני רואה עצמי חסר כלום, אלא דומה בעיני בכל עת שאני יש לי כל טוב שבעולם:

ובזה יובן בס"ד, זאת קומתיך דמתה לתמר ושדיך לאשכולות, והיינו ע"פ מ"ש בגמרא מאי אשכולות נטרקון איש שהכל בו, כלומר שדיך אלו החכמים והצדיקים, שמשקין תורה לישראל דומין לאשכולות, איש שהכל בו שיש לו מדת הסתפקות הנקראת כל באמת ובתמים, שאינו מצטער על עניות שיש לו, אלא דומה בעיניו שהוא עשיר מופלג שכל טוב שבעולם יש בידו. ובזה פרשתי בס"ד מאמר הכתוב בשבחה של תורה, דכתיב בה בשמאלה עושר וכבוד, וקשא בשלמא כבוד מצוי אצל בעלי תורה, אך עושר איה הוא, והלא רובם עניים, אמנם הכונה הוא שיש להם מדת הסתפקות הנקראת כל, שדומה בעיניהם שיש בידם כל טוב שבעולם ונמצא הם עשירים גדולים:

והנה כאן פרעה רצה שיבואו יעקב אע"ה ובניו וב"ב במהרה ולא יתעכבו בארץ כנען וכיון שהם אוכלוסין רבים אם יהיו נוסעים מארץ לדור במצרים א"א שיביאו כל המטלטלים שלהם עמהם מפני טורח משוי הדרך, ומוכרח שימכרו כל כלים שהם גסים וכבדים שם בארץ כנען, ויקנו במקומם בארץ מצרים וכיון שהם ממונם חביב עליהם יתעכבו ימים הרבה עד שימכרו כליהם בערך טוב, שאם ימכרו במהרה לא יכולים למכור אפילו ברביע מחירם, ולכך בא פרעה לתת להם עצה שלא יחושו להפסד העולה להם מחמת מהירותם במכר הכלים, באומרו כיון שהם צדיקים יש להם מדת כל שנחשב בעיניהם כאלו כל טוב ארץ מצרים הוא להם, וא"כ הם עשירים מופלגים שאין נחשב פחת זה של מחיר הכלים אצלם לכלום, ולכן אם תמכרו חפץ וכלי פחות ממה ששוה אפילו לשליש ולרביע, ואפילו אם תשליכו אותו שם ולא תמכרו אותם בדמים כמו חביות גדולות, וכיוצא לא אכפת לכם כי אתם עשירים גדולים בעיני עצמכם, וז"ש ועינכם אל תחוס על כליכם, להמתין עד שימכרו הכל כפי ערכם, אלא אפילו אם ימכרו לשליש ולרביע, ואפילו אם לא ימצא להם קונים ותשליכום שם לא אכפת לכם, יען כי בודאי אתם יש לכם מדת כל, שדומה לכם שטוב כל ארץ מצרים לכם, וא"כ אתם עשירים גדולים, ואין פחת זה נחשב אצלכם כלום:

ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני (בראשית מו:ב). צריך להבין הטעם שהיה זה במראות הלילה. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב סמיכות חכמים בסוף פ"ק דברכות, דנקרא יעקב על שם הגלות מלשון עוקבה, ואם היה נעקר שם יעקב על ידו יתברך שוב לא היה יכול להיות שם גלות, כי כל דבור שיצא מפי הקב"ה אינו חוזר, ובאמת הגלות הוא הבריח לטובת ישראל עכ"ד ע"ש. וידוע כי אחר שקראו הקב"ה בשם ישראל לא הדר לקרותו בשם יעקב אלא כאן, כי זה היה פעם ראשונה שחזר הקב"ה וקראו יעקב, ולכן הקדים הכתוב לפרש שזה החזרה של הקריאה בשם יעקב היה במראות הלילה, להודיענו עי"ז הטעם שחזר וקראו יעקב, מה שלא עשה כן גבי אברהם, היינו מסיבת הגלות הדומה ללילה, שהוא צורך בשביל טובת ישראל, ואם לא היה חוזר וקוראו בשם יעקב היה מתבטל הגלות, כמ"ש הרב סמיכות חכמים ז"ל:

ועדיין צריך להבין, למה עתה שהוא פעם ראשונה שחזר לקראו יעקב כפל שמו. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הרב סמיכות חכמים ז"ל שם, באופן כ"א הטעם ששם יעקב לא נעקר, מה שאין כן גבי אברהם, היינו מפני שיש בספירות הקדושים למעלה פרצוף ספירות שנקרא יעקב, ופרצוף ספירות שנקרא ישראל, ובשניהם נאחז יעקב אע"ה, ונקרא על שם שניהם, ולכן לא נעקר שם יעקב ממנו ע"ש. והשתא אתי שפיר הטעם שכפל שמו כאן בפעם ראשנה דאהדריה לשם יעקב, והיינו להגיד לו הטעם שאני חוזר לקרא אותך בשם יעקב אשר לא עשיתי כן עם אברהם, מפני כי אתה יעקב התחתון כנגד יעקב העליון למעלה, ולכן א"א שיעקר ממך שם יעקב לעולם:

ובזה יובן בס"ד מה שסיים ואמר ויוסף ישית ידו על עיניך. והוא כי ידוע מ"ש הגאון חיד"א ז"ל הטעם שנשאר לו שם יעקב מפני כי למראה עינים נשא שתי אחיות, אבל באמת לאה ורחל בסודן למעלה כחדא חשיבי, וכמו שביאר רבינו האר"י ז"ל בסוד הפסוק עקב ענוה יראת ה', ורמוז זה בשם יעקב כיצד יו"ד רומז לרחל שהיא ספירה עשירית מלכות, ועקב היא לאה בסוד עקב ענוה, ולכן נשאר לו שם יעקב לרמוז דלאה ורחל כחדא נינהו, ולא עשה איסור ח"ו עכ"ל. והנה אם ח"ו הוי איסור שתי אחיות ממש, הערעור היה על יוסף הע"ה ח"ו, כי את רחל לקח באחרונה, ואיך זכה יוסף הע"ה לחכמה גדולה ולמלוכה. וכתבו הראשונים ז"ל בענין בת שבע, שאם ח"ו היתה אשת איש איך זכה שלמה הע"ה שנולד ממנה לחכמה גדולה ולמלוכה, דאע"פ שמת אוריה הלא היא אסורה לבועל, אלא ודאי דלא הוה איסור, וכן הענין כאן, ולכן אחר שקראו יעקב להודיע דאין כאן אסור שתי אחיות, כי הם היו נחשבים לגוף אחד, א"ל עוד הוכחה אחרת לבטל הלעז מחמת יוסף כאשר אמרנו, ולכך סיים ויוסף הידוע שזכה לחכמה גדולה דלא נמצא חכם ונבון כמוהו, וגם זכה למלוכה וממשלה, הוא ישית ידו, ר"ל כוחו על עיניך לבטל הלעז מעליך, ועל זה נאמר בן חכם, ישמח אב: