וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום (בראשית לב:ד). י"ל רז"ל אמרו מלאכים ממש, ולמה הוצרך לכך, ולא שלח מאנשיו ועבדיו. ועוד מלת לפניו נראה לשון יתר. ועור למה הוצרך הכתוב לפרש המקומות שלו שהם ארצה שעיר שדה אדום, וכל דקדוקים אלו כבר נתעורר בהם רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל. ונ"ל בס"ד, דמצינו כשהזכירה התורה שם עשו בפעם ראשונה, קראתו שני פעמים איש בבת אחת דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, והטעם כי יתרון זה שהיה לעשו לקרותו איש ב"פ בזא"ז, הוא גרעון וחסרון, אבל ליעקב שלא קראתו אלא איש אחד הוא יתרון, כי יעקב אע"ה הוא מסטרא דקדושה ששם הוא אחדות, ולכך הזכירה אותו באיש אחד, כי הקדושה היא רשות היחיד, אבל עשו דבק בסטרא דקליפה שהיא נקראת רשות הרבים, ולכן קראתו ב"פ איש, כי מיעוט רבים שנים. וידוע דעשו בוער בו אש דקליפה שהוא דינא קשיא, אך כשהיה יושב בארץ ישראל ומשמש את יצחק אע"ה שהוא אחוז בגבורה דקדושה, בא לו חלק טוב מן יצחק אע"ה, שהוא מחלק אות יו"ד שבשמו, ועמדה אות היו"ד בין אותיות אש שלו, כדי לשבור כח האש ולהפרידו, ועשו אותיות אש שבו צירוף איש ונעשה זה הצירוף של איש בפנימיותו של עשו, ובחצוניותו ולכך נקרא ב"פ איש בחצוניות ובפנימיות שלו, ולכן נאמר בו איש יודע ציד איש שדה, וכל זה בהיותו בארץ ישראל ומשמש את יצחק אע"ה שהוא אחוז בגבורה דקדושה כי אש אוכלת אש, דהיינו אש דקדושה מכבה אש דקליפה אבל אחר שיצא מארץ ישראל שנפרד מאביו והלך לשכון בהר שעיר, נפרדה אות היו"ד שהיתה יושבת ועומדת בין ב' אותיות אש שבו, ונשארו בו צרוף אש בפנימיותו וצרוף אש בחצוניותו, ולכן כשנפרד ויצא לחו"ל שהוא הר שעיר, היו מקומותיו נקראים ארצה שעיר, ונקראים שדה אדום, כי שני מקומית אלו הם ר"ת אש אש, ולכך ישיבתו שם היה נחשב מקום סכנה ליעקב וגונדא דיליה כי שם הוא במדרגת אש בפנימיותו ואש בחצוניותו ואינו איש איש בהפרדת האש ע"י אות יו"ד דיצחק, כי שם נפרד מאביו יצחק:

והנה ידוע דרוה"ק מכונית בשם פנים, ולכן אורים ותומים שהם מדברים ברוה"ק נקראים בשם פנים, וכמ"ש בגמרא דיבמות דף מ"ח, בפסוק ויבקש דוד את פני ה' ששאל באורים ותומים, כמד"א ולפני אלעזר הכהן יעמוד ע"ש. ואמרתי בס"ד טעם לזה, כי בפנים של אדם נרמז שם הוי"ה דמלוי ההי"ן שהוא ב"פ כ"ו, וכמ"ש הגאון החסיד השל"ה ז"ל, וידוע כי רוה"ק היא במלכות הנקראת יראה, שהיא סוד שם הוי"ה דמלוי ההין, ולכך כתיב למען תהיה יראתו על פניכם, יראתו רוה"ק שהיא במלכות שהיא סוד שם ב"ן שהוא בפניכם:

ובזה יובן, וישלח יעקב מלאכים הוא מלאכים ממש, ולא שלח מאנשיו ועבדיו, יען כי לפניו ר"ל ברוה"ק שהיא שורה על פניו, נתנה לו ידיעה על עשו אחיו, ר"ל על שהוא עתה עומד בתוקף האש דקליפה, שהוא ארצה שעיר, ר"ת אש דפנימיותו, שדה אדום, ר"ת אש דחצוניותו דפרח מיניה אות יו"ד מן איש איש, ונשאר בו אש אש, שהם ר"ת מקומותיו, ארצה שעיר שדה אדום, ולכך הוצרך לשלוח מלאכים ממש, ולא שלח לו מאנשיו, כי ודאי היה הורג אותם בבואם אצלו למקומותיו הנז' שהם בחו"ל:

כה תאמרון לאדוני לעשו (בראשית לב:ה). י"ל הול"ל לאדוני עשו, ולמה הטיל למ"ד בעשו להבדילו בפ"ע, ולא הדביק מלת אדוני עם עשו. ועוד הדבר יפלא, איך צדיק קדוש כיעקב אע"ה יעשה כ"כ הכנעה לעשו הרשע לקראו אדוני, ולא חש ח"ו לכבוד הקדושה של עצמו. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו זלה"ה בספר הלקוטים, בפ' ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, דמ"ש רז"ל, ראש עשו נקבר במערה עם יעקב אע"ה, הענין הוא כי העקב של הקדושה לקח עשו בראשו, ויעקב אע"ה הוא אוחז בו להוציאו מידו, בסוד וידו אוחזת בעקב עשו ופירש העקב הזה הוא מה שאוחז בשני שמות אלהים העולים עקב, ואלו השני שמות אלהים פשוט ומלוי, והמלוי דמילוי הם נ"ב אותיות, וב"פ נ"ב עולה ציד, וז"ס כי ציד בפיו, שהיתה בחי' זו בלועה בתוכו, ולזה היה יצחק אע"ה אוהב את עשו, בעבור זאת הקדושה שהיתה בלועה בתוכו וכו', ע"ש:

נמצא בעשו היה חלק טוב וחלק רע, ובעבור חלק הטוב נקבר ראשו במערה עם יעקב אע"ה, ושאר הגוף שהוא כנגד חלק הרע הושלך חוצה. והנה יעקב אע"ה חכם גדול וידע ברוה"ק מה שיש בעשו, ולכן היה מתכוון לקראו אדוני לחלק הטוב שבו, כנגד זה היה אומר עבדך, ועשו הוא בער ולא יבין אבל יעקב אע"ה לב חכם ישכיל פיהו לכוון באומרו אדוני ועבדך לחלק הטוב הבלוע בעשו, ולכן כתיב וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו, ולא אמר אל עשו בסתם וידעינן שהוא אחיו, אלא פירש ואמר אל עשו אחיו, כי בעשו היה ב' בחינות הא' חלק הטוב, וזה נקרא אחיו של יעקב, והב' חלק הרע וזה נקרא עשו בסתם, ואינו אח ליעקב, ולז"א אל עשו אחיו כאלו הוא שני אנשים. ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני, הוא חלק הטוב, לעשו הוא חלק הרע, ולכך לא נאמר לאדוני עשו, שיהיה משמע על אחד הוא מדבר, אלא הטיל למ"ד בזה ולמ"ד בזה להבדילם כאלו הם ב' אנשים, לאדוני הוא חלק הטוב, ולעשו הוא חלק הרע, ונמצא כי אדוני אינה נמשכת על עשו, אלא היא מובדלת בפ"ע על איש אחר וכן המלאכים כאשר השיבו אותו דבר, לא א"ל באנו אל אחיך עשו, שתהיה אחיך דבוקה בעשו, אלא אמרו לו באנו אל אחיך אל עשו, כאלו הם שנים ר"ל אל אחיך הוא חלק הטוב, ואל עשו הוא חלק הרע. ולכן השתחוה יעקב אע"ה ז"פ, כיון להשתחות כנגד חלק הטוב שיש בעשו, ולכך לא נזכר שם עשו בהשתחויה אלא אמר הכתוב וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, דהיינו חלק הטוב שנקרא אחיו של יעקב אע"ה ולז"א לו המלאך כי שרית עם אלהים ועם אנשים, רמז לו על אחיזתו בעקב הנז' שהוא ב"פ שם אלהים, כי שרית לקחת אותו מיד עשו, ועם אנשים אותיות ש"ם אנ"י, פירוש חלק הרע של עשו ששם אני חונה, כי המלאך המדבר עמו כן הוא היה השר של עשו כמ"ש רז"ל, ולכן א"ל עשו ע"י השר שלו מי אלה לך, מי אלה אותיות אלהים, ויאמר לו כן הוא, כי הילדים האלה חנן אלהים את עבדך:

עם לבן גרתי (בראשית לב:ה). ארז"ל עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. נ"ל בס"ד דידוע התורה נקראת חסד דכתיב ותורת חסד על לשונה, יען כי ניתנה מימין שהוא חסד, דכתיב מימינו אש דת למו. וידוע כל לובן רומז לחסד, וכן הכסף שהוא לבן הוא חסד, דכתיב ולא בכסף תגאלו, וזהב שהוא אדום הוא גבורה, ולכן יש מין זהב שהוא לבן, ונמצא עתה במלכות רוסיא, לרמוז שהדין סופו שיתמתק ויהיה חסד שהוא לבן. וידוע דהאבות קיימו כל תרי"ג מצות, ולכן ע"י שקיים תרי"ג מצות זכה להדבק בחסד שהוא מספר ע"ב, ועם מספר שמו ישראל שעולה תקמ"א נשלם בו מספר תרי"ג, וכיון דנשלם בו מספר תרי"ג אין לו פחד מן פלוני ופלונית וחיילותיהם שיש בהם תרי"ג, כי פלוני עם כולל חיילותיו הוא קל"ב, ופלונית עם כולל חיילותיה הם מספר תפ"א, וסך הכל תרי"ג, וכיון דשמר יעקב אע"ה תרי"ג זכה להדבק בחסד שהוא לובן ובזה נשלם בו מספר תרי"ג, ואז אין לו פחד מן סט"א שהם פלוני ופלונית שרים של עשו, שיש להם בשמותם תרי"ג, וז"ש עם לבן רמז לחסד גרתי, יען כי תרי"ג מצות הרמוזים בתיבת גרתי שמרתי, וכיון דנשלם אצלי מספר תרי"ג, אין לי פחד ומורא מן השרים שלך שהם פלוני ופלונית:

ועוד נ"ל בס"ד שהוצרך להקדים לו דברים אלו עם לבן גרתי ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וכו', והוא, כי העושר שיאסוף אותו האדם ביגיע כפיו יהיה חביב עליו, והמעט נחשב בעיניו למרובה, מה שאין כן עושר שבא לו בירושה או במציאה אינו יקר בעיניו כ"כ ומבזבז הרבה ולא אכפת לו. מעשה בשר אחד שהיה שר של עיר גדולה, ונתרוקן עושרו, ויחשוב להתעשר מן עשירים שבעירו, ויקנה שני חפצים של אבן טובה כל אחד בעשרה זהובים, ויקרא לעשיר הגדול שבעירו ויאמר לו תקנה ממני חפץ זה בת"ק זהובים, וזה אע"פ שידע שאינו שוה אלא עשרה מסר לו תכף נו"ט בת"ק זהובים, ולקח החפץ. אח"כ קרא לעשיר אחר שהוא ג"כ עשיר גדול כמו זה והראה לו חפץ השני, ויאמר לו שיקנהו ממנו בת"ק זהובים, ויאמר זה אינו שוה אלא עשרה ובשביל כבודך אקנהו בעשרים ולא קבל, ויוסיף לו עוד עשרה ולא קבל, עד כי אחר עמל וטורח והפצרות הרבה קנהו במאה זהובים. אח"כ א"ל ראה עשיר פ' מכרתי לו חפץ כזה בת"ק זהובים תכף ומיד, ואתה אחר עמל וטורח קנית במאה. ויאמר לו אדוני, אותו עשיר בא לו עושר גדול בירושה אשר לא עמל בו ולא גידלו אך אני עושרי כנסתי לי ביגיעה רבה ובזיעת פני, הרי הוא חביב עלי מאד, ומאה שנתתי לך בעד זה הם בעיני נחשבים בערך אלף זהובים, מה שאין כן אותו עשיר אותם ת"ק זהובים שנתן אצלו נחשבים בערך חמשים כי לא עמל בהם. והנה כאן יעקב אע"ה הסכים בדעתו לשלוח מנחה לעשו לפייסו, כאשר עשה אח"כ, רחלים ועזים ופרים וגמלים וכו', אך חשב שמנחה זו תקטן בעיני עשו, יען כי אומר יעקב אחי ממונו חביב עליו שאפילו קערה של עדשים לא נתן לי בחנם, אלא קנה בה בכורה, ואיך עתה שולח לי מנחה גדולה של תק"ן בהמות, אלא ודאי נתעשר עושר גדול ע"י מציאה או מתנה באופן שלא עמל בו ולא גידלו, ולכן אין הכסף והצאן והבקר נחשבים בעיניו כלום, וכל המנחה זו בעיניו כמו קערה של עדשים, על כן קודם ששלח המנחה שלח לו דברים אלו להודיעו. כי אני לא בא לי עושר במתנה או במציאה, כי עם לבן שהוא אחי אמי ואב לנשי לא הייתי בסוג חתן, אלא בסוג גר ואורח, שלא נהניתי ממנו פרוטה בחנם, וזה העושר שיש בידי עתה הוא עמלי ויגיע כפי, כי ואחר עד עתה כמה שנים עד שהיה לי שור וחמור צאן וכו', ובזה יבין עשו כי המנחה שישלח לו אח"כ היא נחשבת לגבי דידיה מנחה גדולה, וערכה רב בעיניו, ולא תהיה קלה בעיני עשו:

ועוד נ"ל בס"ד אומרו ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור וכו', והוא כי בקהלת מנה י"ד עתים ועת החמישית היא עת לשחוק, וידוע שטובת עולם הזה מכונית בשם שחוק, וכמ"ש רז"ל על פסוק טוב כעס משחוק, שהטובה מכונית בשם שחוק. ובא להגיד לו כי כל שנים שעברו לא בא עת השחוק, דהיינו עת הטובה שיש לו בעולם הזה, אלא עם לבן גרתי בצער ויסורין, ואחר עד עתה, קרי בה עד עת ה"א, ר"ל עד שהגיעה עת החמישית שהיא הטובה שמכונית בשם שחוק, אז היה לי שור וחמור וכו', ולכן לא שלחתי לך מנחה קודם כמה שנים, כי עושר שלי הוא חדש בזה הזמן, וקודם זה מהיכן יש לי עושר לשלוח לך:

באנו אל אחיך אל עשו וגם הנה הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו (בראשית לב:ז). קשה לפ"ד רז"ל שהיו מלאכים ממש ששלחם הקב"ה לשומרו, למה הפחידוהו בדברים אלו, היה להם לומר לו אל תירא כי אנחנו שלוחים לשמרך. וכבר נתעורר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בקושיא זו ע"ש ונ"ל הם הגידו לו מה שעושה עשו הכנה להרע לו כדי שלא יאמין בו, אך בשרו אותו בשורה טובה ברמז, באומרם וארבע מאות איש עמו, כי ארבע מאות הוא מספר אות ת', ותצרף אותה עם אותיות עשו יהיה צירוף תושע למפרע, ע"ד שאמר תושע יאודה וישראל ישכון לבטח, כן הם בשרו אותו, אע"פ שהוא הולך לקראתך להלחם בך, אל תדאג מן הצרה הזאת כי לסוף תושע אתה מזאת הצרה, ולז"א וארבע מאות איש שהוא מספר ת' מצטרפת עמו, דהיינו עם אותיות עשו, ואז יהיה למפרע צירוף תושע. ועוד בשרו אותו בשורה טובה ברמז, באומרם וגם הנה הולך לקראתך, דנראה מלת הנה לשון יתר ובזה ניחא, כי ידוע הקנה של עשו עתיד להשבר ויהיה הנה, כי רגל הקו"ף תקצץ ויהיה אות ה', כמ"ש חז"ל ע"פ גער חית קנה, ואז נזכה ראשון לציון הנה הנם וכן א"ל וגם הנה, אותיות הנה הולך לקראתך, שהקנה של עשו ישבר ויהיה הנה, כדכתיב ראשון לציון הנה הנם:

ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים וכו' (בראשית לב:יג). נ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל, דאחר התחלקות בניו של יעקב אע"ה לי"ב נפשות זכה להתחלקות שבעים בירידתו למצרים. דכתיב ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, ואח"כ זכה להתחלקות ששים רבוא דארז"ל לא נפטר יעקב אע"ה עד שראה יוצאי ירכו הגיעו למספר ששים רבוא. וידוע מ"ש רז"ל ע"פ וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב מכאן שנכתבה בשבעים לשון, ופירשו הראשונים ז"ל נרמזו השבעים במלת היטב, כי היטב ברבוע כזה, ה' ה"י הי"ט היטב עולה מספר שבעים. והנה קודם שהתפלל יעקב כבר זכה להתחלקות של י"ב נפשות, כי אע"פ שלא נולד עתה בנימין, חשיב נולד, כי נפשו היתה מוכנת ומזומנת אצל רחל אע"ה, כמ"ש רז"ל בפסוק ויהי כצאת נפשה וא"כ עדיין נשאר לו הבטחה של שבעים נפש הרמוזים במילת היטב כאמור, ואח"כ התחלקות של ששים רבוא שנמשלו לחול הים אשר לא יספר מרוב, ונרמז המספר באותיות מר"ב, שהוא ר"ת מששים רבוא בנים, ולז"א ואתה אמרת היטב איטב עמך שהבטחתני על מספר השבעים שרמוז באותיות היטב, ועוד אח"ז הבטחה אחרת של ששים רבוא, שהוא ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב:

ועוד נ"ל בס"ד, כי יעקב אע"ה הוא בחינת גוף, ויוסף הע"ה הוא בחי' ברית, וצריך שיהיה להם התחברות זע"ז שיהיו קרובים זל"ז, אך מצינו שלא היה להם התחברות זע"ז, אלא טו"ב שנים בקטנותו, דהיינו מעת שנולד יוסף הע"ה עד שנמכר למצרים, וטו"ב שנים בגדלותו אחר שמלך יוסף הע"ה במצרים, דכתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ופרשתי בס"ד הטעם כי יוסף הע"ה היה בחינת היסוד הנקרא טוב, בין בקטנות בין בגדלות, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפרשת וישב באורך ע"ש, ולכן היה עמו טו"ב שנים מעת שנולד עד שנמכר, דכתיב יוסף בן שבע עשרה שנה, וטו"ב שנים בגדלות כשהיה מלך במצרים, דכתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ולז"א יעקב אע"ה בתפלתו עתה הבטחות שהבטיחו הקב"ה על התחברות שלו עם יוסף שהוא היה שטנו של עשו, ואתה אמרת היטב איטיב עמך, שהבטחתני על התחברותי עם יוסף טו"ב שנים בילדות וטו"ב שנים בגדלות, וזהו היטב איטיב לשון כפול, ואיך עתה יבא עשו ויכה אם על הבנים, ואיך תתקיימנה הבטחות אלו של טו"ב טו"ב הנז':

ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו (בראשית לב:יד). י"ל אומרו מן הבא בידו לשון יתר הוא, וסגי לומר ויקח מנחה לעשו אחיו. ונ"ל בס"ד, כי יעקב אע"ה היה לו צאן, אותם שנולדו מצאן לבן, שהיו עקודים נקודים וברודים ע"י המקלות אשר פיצל, ועוד היה לו צאן שנולדו אח"כ מן הצאן אלו שנולדו מן מעשה המקלות, והוא דקדק לשלוח המנחה מן אותם הצאן שנולדו מצאנו של לבן, ולא מן הצאן שנולדו מהם, מפני שאותם שנולדו מצאן לבן אמותם הם צאנו של לבן, שלא היה חל עליהם שם קדושה, אבל הצאן שנולד מן הצאן שלו שזכה בהם. חל גם על אמותם שם קדושה, כי גם האמהות שלהם הם שלו שזכה בהם, וז"ש ויקח מן הבא בידו, ר"ל לקח מאותם שנולדו ע"י המעשה שעשה בידו במקלות, שאמותם הם צאן לבן ולא מצאן שנולדו מצאנו ממש, יען כי הוא שולחם מנחה לעשו, ולא רצה לשלוח לו מן המובחר שבקדושה:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, דאיתא בפרקי ר"א, דאברהם אע"ה בא לו כח והצלה מן אות כ"ף דמנצפ"ך, ויצחק אע"ה בא לו כח והצלה מן אות מ"ם דמנצפ"ך, ויעקב אע"ה בא לו כח והצלה מן אות נו"ן דמנצפ"ך. והנה עשו היה לו חמה גדולה על יעקב אע"ה כמ"ש לו רבקה עד אשר תשוב חמת אחיך, אך יעקב בכח אות נו"ן שיש בידו הוסיף אות נו"ן על חמה, עשאה נחמה, על ידי שהצליח במנחה שעשה לעשו שנתקבלה אצלו, וסרה חמתו ממנו ע"י מנחה זו שיש בה תוספת נו"ן על אותיות חמה. וידוע כי ידים הוא לשון כח, מלשון ולא היה בם ידים לנוס, וז"ש ויקח מן הבא בידו, מן אות נו"ן הבא בכחו שזכה בו, ועי"כ שלח מנחה לעשו אחיו, שביטל בה החמה שלו, ונעשית צירוף מנחה, וצירוף נחמה, שניחם עשו על הרעה שבקש לעשות ליעקב:

ועוד נ"ל בס"ד, שכתב בספר ירושלים סגולה לבלי תשלוט עין הרע באיש, יחשבו הספרדים בירושלים ככל יתר בני ארץ הקדם את תמונת יד, ועל כן יציירו את הצורה הזאת מעל פתחי בתיהם בצבע אדום, וכן ישימו על ראשי ילדיהם צורת יד מכסף מעשה מקשה לאמר כי היד או הצורה בעלת חמש אצבעות הזאת תזיק בהאיש אשר יחפוץ להכניס עין הרע בילד, או ביושבי הבית הזה, וכמו כן כי ינצו אנשים יחד, ישים האחד את חמשת אצבעות ידיו פרושות מול עיני רעהו, לאמר כי התמונה הזאת תפגע בו לרעה עכ"ל. ועיין בסה"ק בן איש חי בפרשה זו, בפסוק וישא עשו עיניו וירא את הנשים ואת הילדים, מ"ש הגאון חיד"א ז"ל בפ"ע, סגולה לעין הרע לבטל אותה באות ה', ולכן נוהגים העולם לומר חמשה להנצל מעין הרע וכו' ע"ש, ונראה כי סגולה הנז' לקוחה מסגולה זו של תבנית חמשה אצבעות היד, ואיך שיהיה נמצא יש סגולה לבטול עין הרע נעשית ע"י שימת חמש אצבעות היד כנגד המטיל עין הרע להשיב רעתו עליו. וידוע כי עשו היה דבק בקליפת עין רעה, ולכן היה לו כת להזיק בעין רעה, ולזה נאמר בו והנה עשו בא וארבע מאות איש עמו, כי עין רע מספר ארבע מאות, ולכן כשבא יעקב אע"ה לשלוח מנחה לעשו חשב לבטל עין הרע שלו, שלא יזיק כשיבא ויראה הילדים והמקנה. אז עשה לו ממקומו סגולה זו, ששם אצבעות ידיו והעמידם באויר כנגד הצד אשר בא עשו בו, לדחות מעליו את ארס עין הרע שלו, ולהשיב רעתו אליו, וכמ"ש בספר ירושלים הנז', כי ינצו אנשים יחד ישים האחד את חמשת אצבעותיו פרושות מול עיני רעהו, לאמר כי התמונה הזאת תפגע בו לרעה וכנז"ל, וכן עשה יעקב אע"ה שפרש אצבעות ידו באויר כנגד הרוח שבא ממנו עשו, כאלו עשו עומד שם, ופרש ידיו כנגדו, ואע"פ שיעקב אע"ה אינו מודה בעניינים אלו, נהג בזה על פי דעתן ומנהגם של בני ארץ הקדם, דעם עקש תתפתל. ולז"א ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו, ר"ל כששלח לו המנחה לקח ג"כ הצלה מן הסגולה הבאה בידו, דהיינו בפרישת אצבעות ידיו, שכיון לפרוש אותם כנגד עשו, כאלו הוא עומד כנגדו. כן יש לפרש בדרך מליצה:

ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו (בראשית לב:כד). נ"ל בס"ד, דידוע שיש שם נקרא נחל, שהוא ר"ת נוצר חסד לאלפים, והוא מועיל ג"כ לשמירת האדם בדרך מן האוייבים. ובזה פרשתי בס"ד מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש, פירוש שואב ושותה כח ושפע מן השם הנקרא נחל, בהיותו בדרך, על כן ירים ראש על האויבים שבאים נגדו. וכן כאן העביר יעקב אע"ה עמהם הארה משם הנקרא נחל, וזהו ויעבירם את הנחל ר"ל עם השם הנקרא נחל, וגם עוד העביר עמהם כח אות נו"ן אשר לו, כי יעקב אע"ה יש לו כח מן אות נו"ן דמנצפ"ך, וכמ"ש לעיל בשם פרקי ר"א:

ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם (בראשית לב:ל). י"ל מלת זה נראה לשון יתר, ועוד מה קאמר למה זה תשאל, והלא הוא עצמו שאל עתה על שמו, שאמר מה שמך, ועוד מלת שם נראה לשון יתר. ונ"ל בס"ד, דידוע מקשים והלא כתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, ובפרט יעקב אע"ה דמפורש בו להדיה שהיו מלאכים עמו לשמרו, וכמ"ש רז"ל ע"פ והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, דהיו מלאכי ארץ ישראל עולין ומלאכי חו"ל יורדין לשמרו במהלכו בחו"ל, ואע"ג דעתה העביר את בניו וכל אשר לו את הנחל והמלאכים עמהם לשומרם הנה נודע מדברי חז"ל דמלאכי א"י יצאו לקראתו לחו"ל ונעשה אצלו שני מחנות מלאכים וא"כ יש מלאכים עם נשיו ובניו, ואיך נשאר לבדו, והיה המלאך שהוא שר עשו נלחם עמו, והיה מן הראוי שמלאך הנשאר עמו יעזרהו לשומרו מן שר עשו. ומתרצים דודאי נשאר עמו לפחות מלאך אחד לשומרו, אך לא עזרו במלחמה של שרו כדי להראות גבורתו של יעקב, כי המלאך יודע שיעקב ינצח את שר עשו, וכאשר נתפאר בו הכתוב דכתיב וישר אל מלאך ויוכל עכ"ד. ולפ"ז דודאי נשאר עמו מלאך א' לפחות, בזה יתבאר הכתוב כשא"ל יעקב אע"ה לשר הגידה נא שמך, לא רצה השר שהוא עצמו יגיד שמו, אלא א"ל למה זה, דקאי על המלאך שעומד אצלו, למה זה עומד אצלך, ומאי אהני לך, תשאל לשמי ממנו, ומילת זה מורה באצבע על המלאך שעומד שם, ולפ"ד רז"ל באגדת בראשית דאמרו המלאך נקרא זה, דכתיב וקרא זה אל זה יבא נכון מ"ש כאן למה זה, דקאי על המלאך שנקרא זה שעומד אצלו, תשאל לשמי ממני. והנה על מ"ש לו תחלה לא אשלחך כי ברכתני הוכרח לברכו כדי לברוח מידו, אך לא ברכו ברכת עולם הזה אלא ברכו בברכת עולם הבא, ולז"א ויברך אותו שם, כלומר בענייני עולם הבא שהיא עולם שאינו נראה כאן:

וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויבכו (בראשית לג:ד). י"ל מאי קא משמע לן באומרו ויפול על צואריו, מאחר דאמר ויחבקהו וישקהו, מה יתרון יש בנפילתו על צואריו, ועוד מה טעם יש בבכיה של כל אחד מהם. ונ"ל בס"ד קא משמע לן מעשה נס שנעשה ליעקב, כאשר נגש עשו לחבקו, לא היה ראשו זקוף כדרך המחבקים זא"ז, אלא כשבא לחבבו שנתקרב אצלו הרבה, אם היה נשאר ראשו זקוף היו פניו מכוונים כנגד עיניו של יעקב אע"ה, והיה מוכרח להסתכל בפניו, ואסור להסתכל בפני רשע, אך מאת ה' היה הדבר הזה בעת שניגש לחבקו לא נשאר ראשו זקוף, אלא מאיליו ומעצמו נפלו פניו על צואר יעקב אע"ה, באופן שלא ראו עיניו הקדושים את פני עשו כלל, ולז"א ויחבקהו ויפול ראשו על צואריו, וישקהו בצואריו ולא בפניו. ועוד נ"ל בס"ד שנעשה כן שנפל ראשו של עשו על צואר יעקב, להורות בזה על העתיד, שבעת שהכניסו את יעקב אע"ה למערה, ובא עשו לעכב, הכהו חושים בן דן ונעקר ראשו מגופו והושלך מאיליו לתוך המערה אצל יעקב אע"ה, ונשאר ראשו קבור שם, וכמ"ש רז"ל ועתה נעשה כן בנס להורות על דבר זה שיהיה לסוף הימים:

ומ"ש ויבכו, נ"ל בס"ד, בכיית עשו היתה בעבור שיניו, דאיתא בספר חן טוב ז"ל וז"ל, ונקוד על וישקהו שרצה לנשכו ונעשה צוארו של יעקב של שיש, ושיני רשע של שעיה עכ"ל, ולפ"ז בכה, כי חשב שישארו שיניו תמיד רכים כשעוה שאינו יכול ללעוס בהם, והוא היה לו בולמוס של תאות האכילה, דאינו נהנה מן האכילה אלא ע"י שלועס וכוסס המאכל, וכיון דיש לו שינים רכים כשעוה לא יוכל לאכול כל מאכל קשה וחזק שצריך לו כסיסה ולעיסה, ואינו יכול לזה לכך בכה על רוע מזלו בבטול הנאתו מן האכילה, דחשב שישאר בכך, ויעקב אע"ה בכה על רעת לבו של עשו, דעדיין בלבו להרגו, שרצה לנשוך ורק ע"י נס בע"כ נשק:

מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך (בראשית לג:ה). נ"ל בס"ד דידוע כשאמר יעקב אע"ה אנכי עשו בכורך, לא שיקר ח"ו, אלא כיון שקנה הבכורה נעשה במקום עשו, ויכול לומר אנכי עשו. גם ידוע מ"ש רז"ל כך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ולפ"ז כיון שיעקב קנה הבכורה נעשה הוא הגדול ועשו קטן, גם ידוע דלאה ורחל הם כנגד שם אלהים, דהיינו נאה כנגד אל"ה דשם אלהים, שהם אותיות לאה, ורחל כנגד י"ם דשם אלהים, כי רחל נקראת ים, וז"ש מי אלה לך, ר"ל למי לקחת, אם אלה שהיא לאה, לך ע"פ שיטתך שקנית הבכירה ונעשית גדול, וכך היו התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ונמצאת רחל היא שלי, והשיב. לו הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, ר"ל שפע חנינת הילדים בא לי משם אלהים ונמצא כי כל אותיות אלהים שכנגדן לאה ורחל הוא שלי:

ועוד נ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש רז"ל והובא בילקוט ואתחנן, אמר יעקב לבניו שמא תעבדו אלהות הרבה ככם שיש לכם אמהות הרבה, אמרו לו והלא כתוב למשפחותם לבית אבותם, לבית אמותם לא נאמר אלא לבית אבותם, כשם שאין לנו אלא אב אחד ועובד לאל אחד, כך אנחנו אין עובדין אנחנו אלא לאל אחד, הה"ד הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו מדוע נבגד איש באחיו. נענה יעקב ואמר בשכמל"ו ע"כ. לכן עתה כשראה עשו את הנשים והילדים הבין שלקח ד' נשים, ומהם באו כל הילדים, כי ראה כל אשה בניה עמה, על כן עשה עצמו איש מוכיח שבא להוכיח את יעקב אע"ה, דלפי שיטתו שהוא עובד לאל אחד אין מן הראוי ליקח נשים הרבה, שעי"כ יהיו בניו עובדים לאלהות הרבה, וכאשר הוא עצמו היה לו כן, ולז"א מי אלה לך, על הנשים קאי, שלקחת נשים הרבה, ומזה יצא תקלה הפך השיטה שלך. והשיב לו, הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, כי אצלינו הבנים מתייחסים לאב ואני אב אחד לכולם, ועובד לאל אחד, גם הם יעשו כמוני, מה שאין כן אתה שלקחת נשים נכריות, דלפי שיטתם יתייחסו הבנים לאמותם, ולכן בניך יהיו עובדים לאלהות הרבה:

או יובן מי אלה לך, שצרה עיניו בממון, בחשבו שלקח נדוניה גדולה בעבור כל אשה ונתעשר מהם, וזהו אלה לך שלא נשאר בשבילי ממון של אחי אמי, שלקחת כל בנותיו ונטלת כל עושרו. והשיב לו, לא נהנתי מן הנשים, אלא רק הילדים אשר חנן אלהים את עבדך, כי לבן אפילו פרוטה קטנה ואפילו כבשה אחת לא נתן נדוניה לבנותיו:

ויאמר מי לך כל המחנה וכו' ויאמר עשו יש לי רב וכו' (בראשית לג:ח). נ"ל בס"ד המשך הכתובים האלה כי עשו מזלי' חזי שעתיד ליקח מיעקב סך עצום, והוא מה שלקחו בני עשו בזמן החרבן ותוקף הגלות מישראל נכסים רבים ומסים וארנוניות, וחשב עשו שנותן לו יעקב את המנחה הזאת כדי לפטור עצמו בזה המועט, ולכן א"ל תחלה מי לך כל המהנה, דקאי על המנחה ששלח לו ביד עבדיו עדר עדר לבדו, ר"ל מה כונתך בזה, והשיב לו למצוא חן בעיני אדוני, שתקבל אותה ממני בתורת דורון ומנחה, ואמר לו עשו יש לי רב, כלומר מזלי חזי לי שאני יש לי סך רב ליטול ממך ואיך אתה חפץ לפטור אותי בדבר מועט כזה, דאינו חשוב לכלום ויותר טוב שלא אקח ממך זה המועט, אלא יהי לך אשר לך, ותחזור יתקחו מן מובילי המנחה. והשיב לו מה שאתה רואה שיש לך ליקח ממני סך עצום וגדול, אל נא, לא לעתה הוא, אלא לזמן רחוק מאד, כי נא, לעת עתה מצאתי חן מאת השי"ת שלא תוכל לשלוט עלי, אלא אדרבה אני אשלוט בך, ומציאות חן שיש לי עתה ראית אתה בעיניך את מציאות החן שנתן לי השי"ת, דאתה ראית זה בחוש הריאות, דקודם שבאת אצלי ראית כתות מלאכים ששלח לי הקב"ה לשמרני, והיו דוחפים אותך ואת אנשיך, ואומרים לאנשיך של מי אתם ואומרים של עשו, והן אומרים הכו הכו, ואלו אומרים הניחו לו בנו של יצחק, ולא היו משגיחים עליו, בן בנו של אברהם הוא ולא היו משגיחין עליו, אחיו של יעקב הוא אומרים א"כ משלנו אתם וכו', וכמ"ש רש"י ז"ל, א"כ הרי ראית בעיניך מציאות חן שנתן ני השי"ת בזה"ז, שאני אשלוט בך, ואיך אפשר לחשוב שאתה תשלוט בי ותקח ממני סך רב, על כן מה שאתה רואה הוא על זמן רחוק מאד, וא"ת לפי דבריך שהזכרתני צרתי מה שעשו עמי המלאכים, איך אפשר שאקח המנחה ממך, כי עתה יכוני ויאמרו גזלת את יעקב. ולכך סיים וא"ל ולקחת מנחתי מידי, כי אני בעצמי נותנה לך ולא אתה בקשת ממני, והמלאכים ידעו האמת שכך הוא, שברצוני אני נותן, כי על כן, כלומר על מציאות חן זה שנתן לי השי"ת הועיל לי שאע"פ שראיתי פניך תחלה בזעם כראות פני אלהים הוא השר שלך שבח להלחם עמי בזעם, הנה כשקרבת אלי נתפייסת ותרצני מאליך ומעצמך, שכל זה היה לי מכח מציאות החן:

ובאופן אחר נ"ל בס"ד, ויאמר עשו יש לי רב וכו'. והוא כי זלה המנחה בעיניו באומרו דאיש עשיר ומלך בארץ שעיר שדה אדום, מנחה כזו היא זילותא לגבי דידיה לקבל אותה, ועוד טוען מצד הנותן נמי זינא מלתא, כי הנותן הוא יעקב שהיה עשיר, ושר שנתברך ביעבדוך עמים ומטל השמים ומשמני הארץ זילותא לגביה לשלוח מנחה מועטת כזאת ולכך בא יעקב אע"ה והשיב לו כהוגן על דבריו, והוא ע"פ מעשה שהיה בנערים שהיו עומדים ברחוב אחד ומשחקים ביניהם, והשחוק שלהם היה באופן זה, שנטלו הכובע מנער אחד שביניהם דרך שחוק וקם נער אחד מהם ונטלו בידו להכריז על מכירתו, והיו הנערים זה אומר עלי בשלש פרוטות, וזה אומר בחמש, וזה בשבע וכן עזה"ד, היו מוסיפים זע"ז בדרך טיול ושחוק. ויעבור המלך ויראה אותם ונכנס ביניהם לשחק גם הוא עמהם, ולקח המלך את הכובע מיד הנער המכריז עליו, ויהי המלך בעצמו מכריז בו דרך שחוק, והנה הנער שהכובע שלו הוא ניגש אצל המלך ויאמר לו, דע כי זה הכובע שלי הוא, ואתה לא תניחנו מידך ולא תגמור המכר שלו פחות מאלף דינר זהב, אמר לו המלך איך יתכן זה, וכי ימצא בעולם שכובע אחד ימכר באלף דינרי זהב, א"ל הנער וכי ימצא בעולם שהמלך יכריז הוא בעצמו למכור כובע, ועל כן מוכרח שהכובע הזה שהמלך בעצמו מכריז עליו במכירתו נתכבד, ונעשה יקר מאד, שנעשה ערכו אלף אלפים על דמי שוויו, ולפי כבוד המלך שהוא עצמו מכריז במכירתו ראוי שימכר באלף דינר זהב, ויצחק המלך על דבריו, ויכריז עלי זה הכובע באלף דינר זהב, ויתן לבעל הכובע אלף דינר זהב והלך לו. ועל כן בא יעקב אע"ה להשיב על טענת עשו שטען, שזו המנחה היא דבר מועט לפי כבוד המקבל שהוא עשיר ושר, ולפי כבוד הנותן שהוא ג"כ עשיר ושר, והשיב מאחר שאני עשיר ושר גדול שיתקיים בי יעבדוך עמים, ולי טל השמים ומשמני הארץ, אין ראוי להביא המנחה בידי, וכיון שאני מביאה בידי נתייקרה המנחה ונתכבדה וכאשר טען אותו הנער לפני המלך על אותו הכובע, דאע"פ שהכובע אינו שוה יותר מארבעים פרוטות, עכ"ז כיון שהמלך בעצמו אוחזו בידו, ומכריז על מכירתו נתייקר הכובע ונתכבד ואין ראוי שיהיה נמכר ע"י המלך פחות מן אלף דינר זהב:

וז"ש ויאמר עשו יש לי רב, ר"ל עושר רב, ואין מנחה זו חשיבה כלום לגבי עושרי, וגם אתה הנותן את המנחה הנה אתה אחי, ר"ל שוה אלי בעושר ושררה, שגם אתה עשיר גדול שזכית בטל השמים ומשמני הארץ, וגם בשררה יעבדוך עמים, וגנאי שתשלח מנחה מועטת כזאת ולז"א אחי אתה בעושר ושררה, יען כי בוודאי יהי לך אשר לך מצד הברכה של טל השמים ומשמני הארץ, ושל יעבדוך עמים, וזה גנאי שתשלח מנחה קטנה כזו. והשיב לו יעקב אבינו ע"ה, מה שאני גדול בעושר ושררה מחמת הברכות, אל נא, אין עתה הוא זמן נטילת הברכות, אלא זה אקח לזמן רחוק מאד, והגם כי בלא"ה הנני עשיר גדול ויש לי עבדים ושררה לעת עתה, הנה עכ"ז המנחה הזאת יש לה ערך גדול מפני שאני מביא אותה בידי, ועשיר ושר גדול כמוני אין מן הראוי להביא המנחה בידו, וכיון דהבאתי אותה בידי נתייקר כבודה וגדל ערכה, ואינה נחשבת לפי מספר עצמה, ולזה אמר ולקחת מידי דוקא, שבזה נתייקרה המנחה, וגדל ערכה מאה ידות על עיקר חשיבותה שיש לה מפאת עצמה, על כן קח נא את ברכתי אשר הובאת לך בידי, כי חנני אלהים וכי יש לי כל, וכיון שאני עשיר מופלג בעושר ובעבדים, אז בהבאתי את המנחה תתייקר ערכה וירבה כבודי שנחשבת למתנה מרובה:

נסעה ונלכה ואלכה לנגדך ויאמר אליו אדוני יודע כי הילדים רכים וכו' (בראשית לג:יב). הדקדוקים ידועים, ונ"ל בס"ד, ע"פ מ"ש הגאון חתם סופר ז"ל בפסוק עם לבן גרתי, כי עשו אמר הכי קרא לשמו יעקב ויעקבני זה פעמים, באומרו כי יעקב יושב אהלים והוא עצל לבלתי יגע ביגיעת עולם הזה, על כן הוא שקט ושאנן, ואין לו טרדה ויגיעה כדי שיתבלבל דעתו בהם, ולכן תמיד בימים ובלילות חושב מחשבות, ומוליד המצאות ואופנים שיוכל לרמות בהם, מה שאין כן אני כשור לעול שמלאכתי היא לצוד ציד וטרוד כל היום כולו, ולעת ערב אבא לבית עיף ויגע ומוכרח לישן במהרה, ואין לי פנאי ולא ישוב הדעת לחשוב מחשבות של מרמות ותחבולות, ולכן אין אני יכול עליו, ותמיד הוא מצליח ברמאות שלו. כך היה דעתו של עשו לחשוב, ולזה בא יעקב אבינו ע"ה להגיד לו דבר שתתיישב בו דעתו, ותתבטל חששתו באומרו לו גם לפי דבריך שאני מוליד המצאות של רמאות מחמת הבטלה שלי שאני שקט ושאנן ואין לי טרדה, הנה כל זה היה בזמן הקודם כשהייתי בארץ מולדתי בבית אבי, אך אח"כ עם לבן גרתי, ובפועל ידי ובזיעת אפי היה לי שור וחמור וצאן וכו', ומחמת טירדה הגדולה הזו לא יש לי ישוב הדעת, ואין אני פנוי לחשוב מחשבות של מרמות ותחבולות, ואשלחה להגיד לאדוני מענין טרדתי זו, כדי למצוא חן בעינך, שבזה יהיה לבך בטוח שלא יגיע לך מצידי שום מכשול ודבר רע כלל, ולא יהיה לך עוד חששה מצידי, כי עתה כמוני כמוך עיף ויגע בעסק עולם הזה, עכ"ד בשינוי קצת ע"ש:

ואחשוב שגם ללבן דבר יעקב אע"ה כן בפרשה הקודמת, אחרי שמעו מלבן שאמר למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי וכו', כי גם לבן בא בטענה זו של עשו, באומרו אתה מצליח ברמאות ותגנוב חכמה זו של רמאות ממני, ולז"א ותגנוב אותי, ושעתא קיימא לך בזה מפני שאין לך טרדת הזמן, והשיב לו יעקב אע"ה מאין לי ישוב הדעת ומאין לי זמן פנוי להוליד בו מרמות ותחבולות, אשר אתה חושד אותי בהם, הלא הייתי ביום אכלני חרב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני, זה לי עשרים שנה בביתך עבדתיך וכו', וא"כ מהיכן יש לי ישוב הדעת וזמן פנוי לעשות המצאות של תחבולות הלא אדרבה אתה שהיית שקט ושאנן רמיתני כמה פעמים ותחליף את משכורתי עשרת מונים, ומה שהצלחתי וגברתי עליך בבריחה שלא הרגשת בי לא היה זה ע"י מרמה טבעית, אלא הצלחה נסית נעשה לי, כי לולי אלהי אבי העזרי כי עתה ריקם שלחתני ברמאות ותחבולות שלך, והראיה שכל זה נעשה לי בעזרתו יתברך ובהשגחתו, והוכחה זו הוכיח אותה אמש, במה ששלח לך צוי דבר ואזהרה עם המלאך בחלום הלילה:

והנה לפי ביאור הרב ז"ל הנז' במ"ש ויהי לי שור וחמור, רוצנו לומר ולהגיד בזה על רבוי הטרדה שהיה לו, שעי"כ אין לו לחוש ממנו כאשר היה לו בארץ כנען, הנה עתה כשבא עשו וראה בעיניו רבוי הילדים שיש ליעקב אשר יש לאל ידם לשאת את משא הצאן והבקר וכל המקנה וקנין נכסים שקנה, אשר בודאי יהיה עתה יעקב שקט ושאנן ואין לו שום טרדה, הנה בעתה חזרה חששה למקומה, דכיון שאין ליעקב טרדה ויש לו השקט וישוב הדעת אז יבא להוליד לו המצאות של רמאות, כאשר חש עשו לזה בתחלה בהיותו בארץ כנען, ולכך בא עשו לומר ליעקב אין לי תקנה להנצל מן רמאות שלך, אלא רק בזאת דנסעה ונלכה שנינו ביחד, כדי שבהיותי מתחבר עמך אז אלכה בעניינים שהם נגדך, ר"ל נגדיים אליך, כי אם להטרידך ולבלבלך שלא תהיה פנוי ושקט בישוב הדעת וזה כונתו של עשו באומרו ואלכה לנגדך, כלומר בעניינים שהם נגדיים לך כדי לטרדך, והשיב לו יעקב אע"ה הן אמת שעתה יש לי בנים הרבה, אך אדוני יודע שהילדים שלי הם רכים, כי הכרת פניהם תעיד בהם שהם מפונקים וחלושי המזג, ואין להם יכולת לשאת משא העסק, אלא כל הטיפול של הצאן והבקר עלות עלי, שאני בעצמי צריך להטפל בידי, ואדוני יודע כמה קשה טיפול הצאן שצריך להם שבעה עינים בהשגחת שמירתם, שאם דפקום יום אחד מחמת חסרון ההשגחה אז ומתו כל הצאן, ונמצאת שעתה טרדותי רבו ועצמו, על מה שהיו קודם, כי אינו דומה טיפול של אלף לטפול של עשרת אלפים, והכל צריך להיות בידי, ואין לי עוזר מן הילדים, כי אדרבה להיותם רכים הם צריכין השגחה של שימור מצידי, ולכן תהיה אתה בטוח מאותו חשש שהיית חושש בו ואין אתה צריך לעשות לי טרדה בעניינים שהם נגדיים אלי, כי בלא"ה אני טרוד מאד במלאכתי ואני מוכרח שאתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני, שהוא טיפול הצאן והבקר, ולרגל הילדים שגם הם צריכין טיפול גדול להיותם עודם רכים חלושי המזג, עד אשר אבא אל אדוני שעירה לדור עמך:

שכם בני חשקה נפשו בבתכם וכו' (בראשית לח:ח). יש לדקדק בפסוקים אלו כמה דקדוקים. הא' למה תלה החשק בנפש ולא אמר חשק בבתכם. והב' הול"ל בדינה ולמה אמר בבתכם בסתם. והג' אומרו תנו נא אותה לו לאשה, תנו לשון מתנה ושכם אמר לאביו קח לי את הילדה, נקיט לשון קיחה שהוא בכסף מלא ולא יטלנה בחנם, והיה לומר גם הוא לשון קיחה, שיאמר חשקה נפשו בבתכם לקחת אותה לו לאשה, כדי שיבינו שהוא יקחנה בכסף, כי קיחה לשון מקח הנעשה בכסף מלא. והד' מ"ש והתחתנו אותנו, למה הוצרך לומר דבר זה עתה, ומי בקש זאת ממנו לעשות קשר זה, הלא הוא בא לקחת את הנערה לשכם בנו. והה' מ"ש בנותכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם, שזכר באחת לשון מתנה שהיא בחנם, ובאחת לשון קיחה שהיא בכסף מלא, והיה לו להזכיר בתרווייהו לשון מתנה או בתרווייהו לשון קיחה. הוא"ו מ"ש ואתנו תשבו, מה חידש בזה והלא הם יושבים אצלם בלא"ה באין מכלים ואין פוצה פה ומצפצף כנגדם. הז' אומרו שבו וסחרוה והאחזו בה, והול"ל והאחזו בה וסחרוה, כי תחלה יהיה להם אחוזה שהוא קנין קרקעות, ואח"כ יעשו המסחר בטח בחצריהם ובטירותם. הח' למה קפץ שכם ודבר טרם שישמע תשובה מהם על דברי אביו. הט' למה הקדים לומר בתחלת דבריו אמצא חן בעינכם. היו"ד מ"ש ואשר תאמרו אלי אתן הוא ללא צורך, מאחר שאומר הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי. הי"א מ"ש ותנו לי את הנערה לאשה, למה זכר לשון מתנה והלא בכסף רב הוא רוצה ליקח אותה והול"ל ואקח לי את הנערה לאשה. הי"ב מ"ש ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו, שתפס בחדא לשון מתנה, ובחדא לשון מקח במעות, ולא השווה למנקט בתרווייהו לשון אחד. והי"ג דנקיט הפך דברים של אביו, כי במה דנקיט אביו מתנה הוא נקיט קיחה, ובמה דנקיט אביו קיחה הוא נקיט מתנה. הי"ד מ"ש ויוטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור, שהקדים חמור על שכם, ובתחלה הקדים שכם על חמור, דכתיב ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור. הט"ו למה פלגנהו לגמרי לומר בעיני חמור ובעיני שכם, והול"ל בעיני חמור ושכם, או יאמר וייטבו דבריהם בעיניהם וידעינן דעל חמור ושכם קאי, דהא כתיב תחלה ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור. הט"ז מ"ש וישבו בארץ ויסחרו אותה, והלא מתחלת דבריהם נראה דעדיין לא סחרו אותה, דהא כתיב שבו בארץ וסחרוה. הי"ז מ"ש את בנותם נקח לנו ואת בנותנו נתן להם, ולא די דנקטי בחדא לשון מתנה ובחדא לשון מקח אלא ששינו הסדר ולא נקטי לאו כמו שדברו הם עם השבטים, ולא כמו שדברו השבטים עצמם עמהם. הי"ח מ"ש מקניהם וקניינם וכל בהמתם וכו' זה הדבר היה צריך לאומרו קודם דבור אך בזאת יאותו לנו האנשים:

ונ"ל בס"ד, דודאי לשון קיחה יפול על קנין בכסף דכן כתיב כי יקח איש אשה, והיינו שצריך לתת לה כסף קדושין או דבר אחר, אך לשון תנו יפול יותר על מתנת חנם, והנה שכם מרוב חשקו ותאותו בקש מאביו שיקח את הנערה בכסף מלא, כדי שיתרצו לתת אותה לו במהרה, ולכן א"ל קח לי את הילדה לשון קיחה בממון, אך חמור היה צר עין ולא רצה לתת כסף בעבורה, כי אם ליקח אותה בחנם, ומפני דידוע דתאות המשגל וחשק האשה היא כאש בוערת בלב האדם, ומי שחשק אשה יפה מאד אפשר שימות אם לא יקחנה, על כן חשש חמור פן בני יעקב לא ירצו לתתה בחנם, כי יאמרו זה חשק בה לרוב יופיה, וימות אם לא יקחנה, ועל כן נסרב אנחנו בתחלה ואז כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, שיהיה מוכרח להרבות לנו מתנות עד שנתרצה לתתה לו, ולכן בתחלת דבריו עמהם בעבורה, שיקר וכיזב לכסות חרפת בנו, ואמר להם שכם בני חשקה נפשו בבתכם, כלומר אין זה החשק נמשך מצד החומר האנושי שבו שהוא בעבור יופיה, כי אם זה הוא חשק רוחני הבא מצד הנפש, כי טבע הנפש לחשוק להדבק בבת אנשים טובים ומיוחסים, וזהו חשקה נפשו דוקא בבתכם, בעבור שהיא בתכם, כלומר בעבור היחס שלה שהיא מיוחסת מאנשים טובים, והודיע להם בזה שאם יסרבו לא אכפת לגוף כלום, ולא חלי ולא מרגיש בחשק הנפשיי, אלא יבקשנו בבקשה בעלמא, ואם נמצא בידו הנה מה טוב, ואם לאו אינו מגיע צער לגופו בהעדר בקשתו. ועוד התחכם לדבר עמהם תנאים אחרים דלא ניחא להו בהם, שקשים להם מאד, כדי שאם יסרבו יכנס אמצעי לפשר בניהם למחול התנאים האלה, ויקח הילדה בחנם, ועשה ג' תנאים לומר אפילו שתתנו לנו את הבת בחינם, אין אני רוצה שאקח אותה לבני, אלא רק ע"פ ג' תנאים אלו, הא' והתחתנו אותנו, באופן שבנותכם תתנו לנו במתנה, ואת בנותינו תקחו לכם בכסף מלא, כלומר כאשר נרצה אנחנו ליקח בנות שלכם ניקח אותם בחינם, שלא נצטרך לתת לכם בעבורם כסף נדוניה, וכאשר תרצו אתם ליקח את בנותינו תקחו אותם בכסף מלא, שתתנו לנו בעבורם. והתנאי הב' כי אתנו תשבו, שאין רשות לאחד מכם שיוליך את בנותינו לעיר אחרת, אלא הוא יהיה נגרר אחריה לשבת בעיר הזאת. והתנאי הג' הוא והארץ תהיה לפניכם, באופן זה שלא תהיו יכולים לקנות כאן בתים וחצרות אלא עד שתשבו שנים מספר, שתעשו בה סחורה ויהיה הנאה לאנשי העיר מן המסחר שלכם, ואז אח"כ והאחזו בה שתהיה יכולים לקנות בה בתים וחצרות. וחשב חמור בדעתו להעמיס עליהם השלשה תנאים אלו, כדי שאם לא יתרצו יכנס אמצעי ביניהם, לפשר ולומר תמחול התנאים האלה, ולא תהיינה, ואת הבת הזאת יקחנה שכם בחנם, שלא יתן בעבורה ממון לאביה ואחיה:

והנה שכם כששמע דברי אביו חרה לו מאד, וחשש פן בני יעקב יחר להם על דברי השוטה הזה, שאמר אפילו במתנת חנם לא יקחו בנותיהם, אלא רק ע"פ השלשה תנאים שעשה, וברוב כעסם על אביו השוטה יהיו נשבעים שלא לתת לו הילדה בשום אופן, על כן קודם שישיבו בני יעקב על דברי חמור, קפץ שכם ודבר עמהם דברי רצוי, וסתר כל דברי אביו החמור, וכנגד מה שהיה אביו מתגאה בדבריו ומדבר גדולות, שנראה מדבריו שאם יקח מהם הבת הוא נחשב בעל הטובה, וטובתו עליהם שלקח בתם, פתח בתחלת דבריו ואמר, אמצא חן בעיניכם, כלומר אני איני ראוי ליקח בתכם כי אם ע"י מציאות חן, ואתם בעלי הטובה בחיתון זה שעושים עמנו טובה גדולה בתתנם את הבת לי לאשה, ועל כן הנני מודה ואומר את אשר תאמרו אלי אתן, ולא כמו שאמר חמור שדבר דברי חמורים, לומר ראוי שתתנו הבת בחינם. והנה דרך העולם שאם הקונה אמר להמוכר מסרתי הערך בידך, וכאשר תגזור אני אתן, הנה בודאי לא יגזים המוכר בערך החפץ לבקש סך מרובה, מאחר שהקונה מסר הערך בידו, אך כאן אע"פ שאמרתי לכם ואשר תאמרו אלי אתן שמסרתי הדבר בידכם, עכ"ז אני נותן לכם רשות להגזים בערך לבקש ולפסוק ערך מרובה, וזהו הרבו עלי מאד מהר ומתן, ואל תחושו פן אם אשמע הגזמה גדולה בערך המהר ומתן אחזור לאחור, ואביא סרסורים לפשר בינינו, אלא דעו נאמנה, שגם אם תרבו ותגזימו בערך מאד, עכ"ז אתנה כאשר תאמרו אלי, בלתי שום פשרה ובלי איחור ועכוב. והנה הגם שאני לוקח אותה בדמים יקרים עכ"ז נחשב אצלי כאלו אני לוקחה במתנה, וכאלו לא נתתי לכם כלום, וזה אשר סיים ואמר ותנו לי את הנערה לאשה, לשון מתנה כלומר כך נחשב דבר זה אצלי, אע"פ שאני לוקחה בדמים רבים:

ואחר שסיים שכם את דבריו, השיבו בני יעקב אותם דבר בחכמה, ויאמרו להם הנה סיבת המניעה שאנחנו נמנעים לתת אותה לכם, אינה תלויה בממון, כי אם בענין הנוגע לדת, כי לא נוכל ע"פ הדת שלנו לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה, יען כי חרפה היא לנו, אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להמול לכם כל זכר, ואחר שתוסר סיבה הנז' שיתוקן הדבר הזה במילה, אז אנחנו נרצה לתת את הבת הזאת ושאר בנותנו במתנה, שאין אנחנו צריכין למעות, ועוד כל התנאים שאמר חמור נקבל שהם הא' ונתנו את בנותינו לכם במתנה, ואת בנותיכם נקח לנו בכסף, והב' וישבנו אתכם שלא נוכל להוליך האשה לעיר אחרת, אלא נהיה נגררים אחריכם, והג' והיינו לעם אחד ע"י המסחר שנעשה עם יושבי הארץ שיהיו נהנים מן ממון שלנו, וכל זה נקבל ברצון לב. אך אם לא תשמעו אלינו להמול, שהוא דבר הנוגע לדת, אז ולקחנו את בתנו והלכנו, כי לעבור על דת אין שום תיקון עומד כנגד הדת, ואין תקוה לקיים דבר זה בשום אופן:

והנה דברים אלו הגם שהיו טובים בעיני שכם, כי ראה שהודו וקבלו לתת את הבת אליו ע"פ אופן זה של המילה, לא הוטבו בעיניו כמו שהוטבו בעיני חמור אביו, כי חמור היה צר עין, וראה שקבלו לתת אותה בחנם, שמח בזה שמחה גדולה, אבל שכם לא הוטב בעיניו, כמו שהוטב בעיני אביו, מפני שדבר זה של המילה מעלה ארוכה ער שיתרצו אנשי העיר כולם לימול, ושמא לא יתרצו, ואם נתרצו צריך איזה ימים כדי להשלים הדבר, מה שאין כן אם היו מרוצים לתת את הבת ע"י רבוי ממון שיתן להם כאשר אמר, הוה ניחא ליה טפי, כי דבר זה היה נגמר בשעה אחת, והוא לא אכפת לו על הממון, ולכך אמר הכתוב ויטב הדבר בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור חלקם לשני חלוקות, שאמר בעיני לכל אחד מהם, להגיד שלא היתה ההטבה שוה בשניהם, כי בזה נקיט לחמור קודם שכם, להורות כי ההטבה קדמה אצלו יותר:

ועכ"פ לא איחר הנער לעשות הדבר וכו', וידברו עם אנשי עירם לאמר, פירוש דברו תחלה בשבח בני יעקב, כדי לאמר להם אח"כ המבוקש, שרוצים מהם שימולו, ונתחכמו לרצות אנשי עירם בזה השבח אשר הציעו לפניהם על בני יעקב, שלא יאמרו אם שכם משיג תאותו אנחנו מה הנאה לנו לצער עצמנו במילה, לכך הציעו לפניהם תחלה שבח בני יעקב, והנאת אנשי העיר מהם, ולזה א"ל האנשים האלה שלמים הם אתנו, וטוב לנו להדבק בהם, וגם בעתה יוצא מהם הנאה לכללות העיר, כי וישבו בארץ ויסחרו אותה, ואנשי העיר מרויחים מהם בכמה דברים של מו"מ ושל שירות ושל מלאכא וגם כוללות העיר מרווחת מהם מסים וריוח המדיני, ועוד אנחנו רואין כי הארץ נעשית רחבת ידים לפניהם כי נתברכה ארצינו לרגלם, ולכן אם לא נדבק בהם יתפרדו ויצאו וילכו מאתנו, ובזה יגיע הפסד לאנשי העיר מכל דברים הנז"ל, אבל אם נדבק בהם ונתחתן מוכרח שיהיו נשארים תושבים אצלינו. והנה מן הראוי לפי ערך כבודם שנקבל עלינו להכנע להם ולרצותם בכך, והוא את בנותם נקח לנו לנשים, נקח בממון, אבל את בנותינו ניתן להם במתנה, כך ראוי להתנהג עמהם לפי כבודם ומעלתם, אך עכ"ז הם לא יתרצו להתחתן בנו ולהתערב עמנו, אלא רק בדבר זה שנהיה אנחנו נמולים כמותם. והנה אנשי עירם לא ערכו להם דבריהם שהפליגו בהם, להיות דבר זה להם, שבני יעקב יקחו בנות אנשי שכם בחנם ואנשי שכם יקחו בנות בני יעקב בדמים, ולכן כשראו שכם וחמור אביו שלא ערבו לאנשי עירם דבריהם הוסיפו קמח ומתיקה בדבריהם, שהוסיפו לומר מקניהם וקניינם הלא לנו הם, כלומר אח"ז כשיהיו מעורבים עמנו נמשול בהם ונירש כל אשר להם לאט לאט, אך נאותה להם לפי שעה, עד שיתיישבו אתנו ישיבת קבע, שאין יכולים לברוח מאצלינו, ואז אנשי העיר כששמעו שלבסוף יקחו כל מקניהם וקניינם ובהמתם נתרצו לדבר זה וימולו כל זכר, וסו"ד עזרם ה' וגבר ישראל: