כתב בפ"ת סי' פ"ד סק"א בשם הגאון חתם סופר או"ח סי' י"ח וביו"ד סי' כ"ז, חדר שהחפירה בתוכו ששם מתקבצין כמה בני אדם ורוחצין בחמין אנשים ברגלים ונשים בזמנן חופפות זו יוצאה וזו נכנסת ודאי אין לברך, אבל מי שיש לו בתוך חדרו חפירה מקוה מים חמין לטהרת נשים שבביתו ומתחממת לעת הצורך פעם או פעמים בחודש ומכוסה בכסוי נסרים ואין שם שום אמבטי ושום דבר לצורך הטבילה כי אם החפירה, ונהי שהחפירה נפישה זוהמא מ"מ החדר שהוא נקי רשות לעצמו ובשעה שאין שם נשים אין סברה לאסור שם ללמוד, ומהיות טוב יעמיד מחיצה המטלטלת לחוץ בין הלומד ובין המקוה ע"ש. וכ"כ בתשובת בנין ציון סי' יו"ד, בחדר שדר בו יש אמבטי שלפעמים רוחצין בו מותר ללמוד וטוב לכסות האמבטי בשעה שלומד ע"ש. ועיין יומא דף י"ד דיחיד לא נפיש זוהמיה עכ"ל, ע"ש:

והנה פה עירינו בגדאד יע"א מקרוב עשה בעה"ב א' בבור מים שיש לו בביתו בתוך המרתף מאכ'ינא אחת מחוברת בתוך מימי הבור ומדליק אש בתוכה והבור מתחמם בה שיהיו מימיו מים חמין וטובלין בו הנשים בימות החורף ומחמם אותו בכל יום וטובלוה בו בכל לילה, לפעמים ט"ו נשים, או עשרים, או יותר, הנה אע"פ שבורות שלנו הם באר מים חיים ואינם מקואות עכ"ז ברבוי הימים שרבו הטובלין בהם אם יהיה בהם ריח זוהמא אסור לברך שם על הטבילה, וצריך לשים לב על דבר שאם נמאסו מחמת ריח הזוהמא אם הם מוכרחים לטבול בהם מפני תוקף הקור לא יברכו על הטבילה אלא יהרהרו בלבם הברכה: