חוטי הציצית שנתנן על הכנף למעלה משלשה אצבעות אינו יכול לתקן בעודן על הכנף להרחיב הנקב ולהורידו למטה תוך ג', או להפך אם נתנו למטה מקשר גודל אינו יכול להרחיב הנקב למעלה ולהגביה חוטי הציציות ולתפור מקצת הנקב מלמטה שלא ירדו חוטי הציצית, דיש בזה משום תעשה ולא מן העשוי ופסול, אלא צריך להתיר הציציות ולחזור ולתלותם ולקשרם מחדש אחר שיתקן מקום הנקב כראוי, וכנז' באחרונים ז"ל:

והשעורים הללו שאמרנו בענין מקום הנקב אין צריך ליזהר בזה אלא בשעת הטלת הציצית בבגד, אבל אם לאחר שהטיל הציצית בבגד נתקו מחוטי השתי או הערב ונתרחב הנקב וירדו הציציות למטה מקשר גודל כשר, וכן אם לאחר הטלת הציצית בבגד נסתר הבגד מלמטה בשפתו עד שנפחת מן השפה עד הכנף משיעור מלא קשר גודל כשר, שלא הקפידה תורה על זה שלא תהיה הציצית תחת הכנף שהוא למטה מקשר גודל כי אם בשעת עשיה, שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, ומ"מ טוב לכתחלה לעשות אימרא סביב הנקב שנתחב בו הציציות כדי שלא ינתקו החוטין של הבגד מבפנים סביב הנקב ויפחת משיעור מלא קשר גודל משפת הבגד, ויטעה הרואה לחשוב שהוא פסול, כי יסבור שהיה כן קודם הטלת הציצית, וכן יעשה אמרא שקורין בערבי תכביס בשפת הבגד, הן בצד האורך הן בצד הרוחב כדי שלא יפחת משיעור קשר גודל משפתו עד הנקב, ועיין להגאון ר"ז בש"ע סעיף י"ח וחס"ל סעיף וא"ו:

וכאשר יעשה אימרא סביב הנקב יזהר שלא יעשנה בחוט של צמר בין בבגד של צמר רחלים בין בבגד של שאר מינים, אלא יעשנה בחוט של משי, משום דמשי אינו פוטר אלא בבגד שהוא ממינו. ואם הבגד של משי לא יעשנה בחוט של משי ולא בחוט של צמר רחלים כי הוא פוטר בבגד של משי, אלא יעשנה בחוט של צמר גפן דזה אינו פוטר בבגד של משי, וה"ה בכל תפירה שיעשה בכנף יזהר בכל האמור, יען כי לדעת רש"י ז"ל חשו חז"ל פן ישאר מחוט התפירה ויעשה ממנו ציצית שישלים בו מנין חוטי הציציות, ונמצא עושה בפיסול כי זה החוט של התפירה לא נטוה לשמה, ולכן גזרו שיזהר האדם בכל זה שאמרנו שלא יתפור בחוט שהוא ממין הבגד או בחוט שפוטר בכל מיני בגד כגון חוט של צמר רחלים כדאמרן, ולכן אמרו שיתפור בחוט שאינו ממין הבגד דאינו פוטר באותו בגד דאז ליכא למיחש באותה חששה, ועיין חיי אדם כלל י"א סעיף כ"ט:

וכל זה שכתבנו בחששה הנז' שלא יתפור ולא יעשה האימרא סביב הנקב בחוט שהוא ממין הבגד אינו אלא לפי סברת רש"י ז"ל, דמפרש טעמא משום גזרה דגזרו רז"ל בדבר זה דשמא יצרף חוט התפירה לציצית, אבל רב עמרם ז"ל ורבים וגדולים דעימיה לית להו סברא דגזרה זו ומפרשי טעמא אחרינא, ולדידהו מותר לתפור בחוט שהוא ממין הבגד בכל מקום, וליכא למגזר מידי, וכמפורש כל זה בסי' ט"ו בב"י ובש"ע. וכתבו האחרונים דאם לקח חתיכת בגד משלש על שלש ותפרה במקום הכנף ותפר התפירה של מטה למטה מקשר גודל והתפירה של מעלה למעלה משלש אצבעות, הנה בזה אפילו לפי סברת רש"י ז"ל מותר לתפור בחוט שהוא ממין הבגד כיון דאין ראוי להטיל בו ציצית ואין כאן חששה הנז':

והנה בדעת רש"י ז"ל יש להסתפק אם בדיעבד עשה האימרא סביב הנקב בחוט צמר גפן בבגד צמר גפן שהוא חוט הפוטר בציצית באותו בגד, ונשלם החוט בתפירה שלא נשאר ממנו אפילו שיעור משהו כי הוא חתך חוט הנשאר אחר התפירה, ולא עוד אלא שתלה הציציות של אותו הטלית במקומן בכשרות ובשלימות, מי אמרינן צריך לעקור ולהסיר זה החוט של צמר גפן שעשה בו האימרא סביב הנקב, ולהניח במקומו חוט אחר שאינו פוטר בציצית דאותו בגד, או"ד דלא אסר רש"י ז"ל אלא לכתחלה שלא יתפור פן ישאר מן החוט ויצרפנו לחוטי הציציות, אבל בדיעבד שכבר עשה הנקב באותו החוט הפוטר ואח"כ חתך הנשאר ולא נשאר חוט אפילו משהו יורד ומשתלשל באותו הבגד, ולא עוד שתלה הציציות בשלימות באותו הבגד לית לן בה, ולא גזרינן עליה לעקור אותו החוט שתפור בו הנקב:

והנה נ"ל דהסברא נוטה לצד הב' דשרי בכה"ג, ולא גזרינן עליה לעקור החוט, ולא אסר רש"י ז"ל כיון דלא נשאר אפילו משהו מן החוט וגם שכבר תלה הציציות ותו ליכא למיחש, ואם תאמר אכתי יש למיחש דשמא אח"ז ינתק זה החוט מן סביבות הנקב וישתלשל וגם עוד יפסלו הציציות ויבא להחליף אותם ואז שמא יצרף זה החוט הפסול עם חוטי הציציות להשלים אותם לשמונה והרי זה פסול, הנה זה אינו, חדא, שבזה אתה גוזר שתי גזירות לגזרה זו דשמא יצרף, הא' שינתק החוט מסביב הנקב וישתלשל ויצרפנו, וגם דשמא יפסלו הציציות ויבא להניח אחרים במקומם, הרי שתי גזירות לגזרה אחת דשמא יצרף החוט, ועיין להרח"ף ז"ל בחקקי לב ח"א דף י"ז ע"ג, שכתב וז"ל, כבר ידוע דדבר שאינו אסור אלא משום גזירה לא גזרינן כי אם במה שגזרו בהדיה, דהבו דלא להוסיף עלה לגזור בלחים נמי משום דאתי יבשים, ויבשים גופייהו הוי משום גזירה חמשת מינים של דגן עכ"ל. ועוד יש לטעון טענה אלימתא בדבר זה, דהגזרה עצמה דשמא ישאר חוט אינה מפורשת בדברי רז"ל ולא נזכרה כלל, אלא רש"י ז"ל אמרה מסברה דנפשיה, ורב עמרם ודעמיה פליגי עליה ולית להו האי גזרה, וכיון דרש"י ז"ל עצמו לא פירש ואמר דגזרינן ופסלינן גם בכה"ג דקצץ החוט ולא נשאר בו אפילו משהו תלוי, וגם עוד נמי שתלה הציציות בשלימות ובכשרות, יש לנו לומר בכה"ג יודה רש"י ז"ל דלא גזרינן שמא ניתר מן החוט שסביב הנקב וישתלשל למטה וגם שיפסלו הציציות ויבא להניח אחרים במקומם ויצרף החוט הזה עם הציציות, דכל אלה הם חששות רחוקות מאד ולא חיישינן להו:

ומלבד כל זה יש לי טענה אחרת בזה, די"ל דכל שאין מכשול לפנינו לא חיישינן שאח"ז ישתנה הדבר ויהיה מכשול, על כן כיון דעתה באשר הוא שם נתלו הציציות בכשרות ובשלימות, וגם לא נשאר כלום מן החוט לא חיישינן שמא יפסלו הציציות ויבא להניח חדשים במקומם וגם שיהיה החוט ניתר מתפירתו סביב הנקב ויצרפנו עם ציציות החדשים, וסברה זו הסכים בה הגאון מהרי"ש ז"ל בשואל ומשיב תנינא ח"א סי' פ"ה, בעוף שהיה צוארו מלוכלך בדם ואמר השוחט שאסור למכרו לגוי דשמא ימכרנו לישראל, ואע"פ שעתה ניכר הוא ולא יקנהו ישראל, חיישינן שמא יתרפא ולא יהיה ניכר, והגאון מהרי"ש ז"ל סבר כיון דעתה ניכר לא חיישינן שמא אח"ז ישתנה ולא יהיה ניכר וימכרנו לישראל, דכל דלפנינו אין מכשול מהיכא תיתי להחזיק רעותא, וכמו שהוא עכשיו דיינינן ליה. ועל כן לא מצינו דאסרו למכור בספק דרוסה וגם בחטים מבוקעות באופן שיש לחוש שהישראל לא יכירנו, אבל כל שבעתה ניכר האיסור אין לחוש שמא לא יהיה ניכר, ואף דחטים חיישינן שמא יטחון אותם, היינו כיון דעומדים לטחינה, מה שאין כן כאן שאינו עומד להתרפא עכ"ד ע"ש:

ואנא עבדא נתקשיתי לכאורה על סברא זו דלא חיישינן שמא אח"ז ישתנה הדבר, ממ"ש בשבת דף צ' ע"ב, דסבר ת"ק אסור ליתן לתינוק חגב טמא לשחק בו דחיישינן שמא יאכלנו, ומקשי בגמרא אי הכי אפילו טהור נמי, ומשני הא דאסר ת"ק בטמא משום דחייש דלמא מיית ואכל ליה, אבל חגב חי ליכא למיחש ביה, שמא יאכלנו דהקטן אינו אוכל חגב חי ע"ש. נמצא אע"פ דעתה נותן לתינוק החגב שהוא חי ובודאי שלא יאכלנו, חוששין שמא ישתנה הדבר דהיינו שימות החגב ואז יאכלנו. ונ"ל בס"ד שינוי זה דשמא ימות החגב הוא דבר קרוב, ובפרט בהיותו ביד התינוק ומשחק בו דקרוב מאד שימות על ידו כי מזגו רך וחלוש מאד, ודמי לטחינה דחיטים דקרוב הדבר מאד ודרכן בכך ולהכי חוששין שמא יטחנם, מה שאין כן בנדון השאלה שזה החוט הנתפר בנקב רחוק מאד שיהיה ניתר ונפרד משם וגם פיסול הציציות וחלופם אינו קרוב להיות כלל:

ונ"ל בס"ד לחזק סברא זו דאין דנין אלא על הנראה לעינינו, והוא ממנהג הפשוט ונהוג בכ"מ, והוא עוף שנשמט הגף שלו דאסור למכרו לגוי משום שמא יתרפא לגמרי ואינו ניכר, ואם נעקר לגמרי באופן שא"א שיתרפא, ה"ז מותר למכרו לגוי מפני שיש בו טרפות הניכר ולא ירצה ישראל לקנותו, ואע"פ שהוא עוף נקיבה ג"כ מותר למכור לגוי, ואין חוששין שמא תטיל ביצים וימכרם לישראל, והנה זו אע"פ שדרכה של תרנגולת להטיל ביצים אין חוששין בכך, וכ"ש וקל וחומר דאין לחוש שמא יהיה ניתר החוט מסביבות הנקב ויפסלו הציציות ויניח אחרים במקומם:

ודע דאע"פ שהרב אם לבינה הנדפס מחדש בסניפי השלחן סי' נ"ג ס"ק י"ד כתב, שאם היא נקיבה אסור למכרה לגוי משום שמא תטיל ביצים וימכרם לישראל ע"ש אין המנהג אזיל כותיה, וכ"כ בזבחי צדק סי' נ"ג אות מ"א ע"ש:

וראיתי להגאון מהר"י מברונא ז"ל סי' קע"א שהשיב להרב השואל וז"ל, מה ששאלת היכא שיש בו ציצית כבר אם מותר לתפור, ממילא איפשיט לאיסור דגזרינן אטו היכא דלית ביה. או"ד סתר לציצית ועביד ציצית אחר ויצרף ז' חוטין. ומה שנראה לך לחלק בין לכתחילה לדיעבד כמו בקריעה דאפילו אם נשאר מעט לא דמי דהתם מצוות הא דשירי בכל שהן בכ"מ כדפירש המרדכי בה' ציצית, אבל הכא משום גזירה הוא ואסור עכ"ל, נמצא בדין זה איכא פלוגתא בין מהר"י מברונא ובין הרב השואל, דדעתו של הרב השואל להתיר בדיעבד:

והנה ראיתי להרב נחל אשכול ביאור על ספר האשכול בהלכות ציצית סי' ל"ג ס"ק כ"ב שכתב וז"ל, מיהו אם תופרו בצמר אפילו אם אח"כ מטיל בו ציצית מ"מ אסור משום גזירה עכ"ל. דקדק הרב הנז' לומר אפילו אם אח"כ מטיל בו ציצית ולא כתב אפילו אם כבר הטיל בו ציצית אסור משום גזירה, משמע דס"ל בכה"ג הוי בדיעבד ואין לפסול וכדאמרן, ובספר פתחי עולם על הש"ע סי' ט"ו סק"ה כתב בשם סדר היום בזה"ל, ואפילו בדיעבד פסול משום גזירה, ואין ספר סדר היום מצוי אצלינו כי הוא חסר בתחלתו, ולא ידענו אם אוסר גם בכה"ג שכתבנו שכבר הטיל בו ציציות כשרים ושלמים ולא נשאר מן החוט כלום. אמנם שם בפתחי עולם ס"ק י"א הביא מן ארצות החיים ח"א להגאון מלבי”ם ז"ל שכתב וז"ל, ובלא זה אין לנו הכרח לומר שלדעת רש"י אסור לתפור אפילו כשיש ציצית בבגד, דמן הסברה יש לומר דאין אסור אלא רק באין ציצית, אבל כשיש ציצית שנחוש שיפסלו הציציות ויעשה אחרים ויצרף חוט התפירה היא חששה רחוקה עכ"ל. ולפ"ז נראה מדבריו דאזיל בתר סברא דידן להתיר בהיכא דתלה הציציות:

ואנא עבדא כתבתי בס"ד בתשובה בענין זה ודמיתי דין זה לדין סכך של סוכה שכתב מרן ז"ל בסי' תרכ"ט סעיף י"ז, אם סיכך בחבילה והתירה כשירה כיון דאין איסורה אלא משום גזירה, אבל חבילה שהעלה לייבש ונמלך עליה לסכוך שפסולה מן התורה אינה ניתרת בהתרה אלא צריכה נענוע, ומפורש הדבר בבית יוסף דלא דמי לאותם הדברים שאסרו חכמים לסכך בהם לכתחלה שהם עשבים שריחם רע או שעליהן נושרות, דהנה לאו פסולים אלא משום דילמא שביק להו ונפק, אבל חבילה שפסולה משום דחיישינן דילמא עביד סוכה מן העשוי, הנה בדיעבד נמי פסלינן לה. אמנם רמ"א ז"ל בד"מ כתב על דברי מרן ז"ל הנז' דלא משמע כן מדברי הטור, אלא גם בחבילה אינה אסורה אלא לכתחלה, ולא בדיעבד, ומ"ש לקמן אם סיכך בחבילה והתירה כשרה היינו אף לכתחלה מותר לעשות סוכה ממנה מאחר שהתירה, אבל אה"ן אפילו לא התירה וישב תתתיה כשרה בדיעבד יע"ש, והגאון פרישה ז"ל דקדק כן מדברי הטור כאשר העלה רמ"א מדבריו. והרב עטרת זקנים נטה לסברת רמ"א שכתב ודלא כמ"ש שפסולה אפילו בדיעבד:

ואנא עבדא עבידנא בזה תלת ספיקי, ספק כרש"י ז"ל, ספק כרב עמרם ודעמיה דליכא גזירה בזה כלל, ואת"ל כרש"י ז"ל דאיכא גזירה, שמא הלכה כרמ"א בדין הסוכה וה"ה הכא, ואת"ל הלכה כמרן ז"ל, שמא הלכה כהרב השואל למהר"י מברונא וארצות החיים ונחל אשכול דס"ל בהיכא דתלה הציציות ולא נשאר מן החוט כלום לא חיישינן:

וסו"ד העלתי דגם לסברת מהר"י מברונא דפוסל משום גזירה דחוט גם בהיכא דתלה הציציות, הנה אם הוא תפר האמרא של הנקב בחוט של צמר גפן בבגד צ"ג, וחזר ותפר על האימרא ההיא בחוט של משי וכיסה התפירה של חוט צ"ג בחוט של משי באופן שביטלו, ולא נראה על הנקב אלא רק חוט של המשי בלבד ה"ז מותר ולא חיישינן עוד משום גזירה, ולמדתי זה מדברי רש"י ז"ל בסוכה דף י"ב ע"ב שכתב וז"ל, וחוטט בגדיש קתני אינה סוכה משמע לגמרי אינה סוכה דפסולה מדאורייתא, אלמא בשלא נענע הסכך לשם סוכה קאמר, אבל נענע כשר, דהא אסיק דעתיה ותיקן, וליכא למגזר בה משום זמנא אחריתי, שהרי המעוות תיקן וכל שכן שלא יעות עכ"ל. וכתב הגאון בכורי יעקב ז"ל בס' ערוך לנר דף כ"ב ע"ב, וז"ל, נראה דרש"י רצה לתרץ בזה מה שהקשה הריטב"א מאי שנא דבחוטט בגדיש לא גזרינן מדרבנן כמו גבי חבילים, ולכן כתב, דבעשה מעשה שמורה דחושש לתעשה ולא מן העשוי לא גזרינן, דומיא דמה דאמרינן לקמן דף ט"ו, וע"ש ברש"י ד"ה בטולי תקרא עכ"ל:

ולפ"ז ה"ה בנדון דידן, אם עשה מעשה לתפור תפירה בחוט של משי על התפירה של חוט צ"ג, שהוא מבטל ומכסה את חוט צ"ג בזה החוט של משי, דמורה בזה שהוא חושש לתעשה ולא מן העשוי, לא גזרינן בכה"ג אליבא דכ"ע, ואפילו הגאון מהר"י מברונא ז"ל יודה, והכי מסתבר: