חכם וזקן שהנשים נושקין ידיו אין צריך לסרב לדחותם להשיב פניהם ריקם, חדא כי זו הנשיקה שהיא ע"ג היד אין זו דרך חיבה דלא הוי חיבה אלא בנשיקה על הפנים או על המצח או על הדדים וכיוצא המכוסים שבגוף. ועוד אלו הבאים לנשק ע"ג היד של החכם מוכחא מילתא לכ"ע שעושין כן לכבודה של תורה וכונתם למצוה כמו נשיקה שנושקין לספר תורה וכיון דמתכוונים לש"ש לית לן בה ואין בזה חשש הן מצד החכם הן מצד האשה, וכיוצא בזה איתא בגמרא דקדושין דף פ"א רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבא בכנפיה והיתה קטנה ומקודשת, וא"ל רב חסדא לרב אחא אין אדוני יודע שהיא מקודשת והשיב לו אנא ס"ל כשמואל דאמר הכל לש"ש. ופירש רש"י ז"ל דאין דעתי אחריה לחיבת אישות אלא לחיבת קורבה לעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל. וכיון דתלה הטעם בשביל הכונה שהיא מתכוין לחבת קורבה ולא תלה הטעם בשביל שהיא בת בתו דחשיבה כמו בתו ממש, ש"מ דס"ל כהאי גוונא אפילו בשאר נשים לית לן בה. ולכן כתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"ש:

ומ"ש הגאון תורת חיים בשיטתו למס' ע"ז על דף י"ז גבי עולא דלא היה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על המלבוש שמכניסין בו את היד והחזה שהיה נושק למעלה מן הבגדים לא הוצרך לפרש כן אלא משים החזה דלא היה נושק על הבשר של הדדים ממש, אבל על גב היד ודאי לא בעינן בגד מפסיק:

וכבר בהמאסף שנה שניה גליון ח' סי' כ"ו כתבתי הטעם דאמר שמואל אין משתמשין באשה להרמב"ם והטור הוא משום הרהור, ולרש"י והר"ן הוא משום דגזרו חז"ל בזה כדי שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים דמבואר בפוסקים דאיכא פלוגתא בזה בין רש"י והר"ן ובין הרמב"ם והטור. וכתבתי עוד שם בענין בר קפרא לפי טעמו של הרמב"ם והטור ז"ל נראה טעמו של בר קפרא הוא משום דכל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לצורך דבר אחר לית לן בה. הנה נמצא איתא הוכחה רבא מסברת בר קפרא לסברת יש אומרים שכתב מור"ם ז"ל בהגה"ה בש"ע סעיף ה' די"א כל שאינו עושה דרך חיבה רק כונתו לש"ש מותר, ולכך נהגו להקל בדברים אלו ע"כ, וכן י"ל בנ"ד בנשיקה ע"ג היד של החכם הזקן:

[ובסה"ק מקבציאל כתבתי במנהג אנשי אירופ"א כשיבא אורח לבית חבירו ואהובו אחוז האורח בכף בעה"ב או האשה בעה"ב וכן להפך ויתאחזו בכפם זה בזה אחיזה חזקה וזה הוא אות חיבת השלום דודאי ירא שמים צריך שיזהר לבלתי יעשה זאת כיון דהוא אחיזה ונגיעה יד ביד כדרך חיבה דלכך תהיה אחיזתם בכפם בחוזק להורות בזה חיבה יתירה:

והנה בספר חסידים סי' תתר"ץ איתא לא יתקע יהודי בכף הנכרית ולא הנכרית בכף איש יהודי ולא יהודית בכף הנכרי ולא נכרי בכף יהודית אע"פ שהיד מעוטפת בבגד סייג לגלוי עריות עכ"ל, ובודאי החסיד זצ"ל מדבר על השלום שעושין באחיזת כפים שדברנו בו שהיה נוהג בזמנו בערי אירופ"א. והא דנקיט יהודי בכף הנכרית ונכרי בכף יהודית לרבותא דלא תימא כיון דזה הוא מנהג ונימוס הנכרים באותם המקומות אם יהיה היהודי נמנע מלעשות כמנהגם יתלוצצו בו ולהכי מתירין לו לעשות עמהם כמנהג הזה כאשר התירו ללבוש מנעל ביום הצום כשהוא מהלך ברחובות הגוים כדי שלא ילעיגו הנכרים ויתלוצצו. לכך בא החסיד זצ"ל להזהיר בזה גם ביהודי עם הנכרית. אבל יהודי עם יהודית פשיטא דאסור ואם יעזור השי"ת נדבר עוד בזה וכיוצא בזה, ואכמ"ל ואל שדי יעזרנו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון:]

עוד מצינו במדרש רבא פ' ויצא בפסוק וישק יעקב לרחל כל נשיקה לתפלות בר מן תלת, נשיקה של גדולה נשיקה של פרקים נשיקה של פרישות. רבי תנחומא אמר אף נשיקה של קריבות שנאמר וישק יעקב לרחל שהיתה קרובתו ע"כ. וכיון דנשיקה אסורה משום דמביאה לידי הרהור איך הותרה בקריבות כהאי שהיא אינה בתו או אחותו שאסורה לו אלא היא בת אחי אמו דמותרת לו לישאנה ואיך ישקנה, אלא ודאי כיון דאיכא טעמא למתלי דמשום חיבת קריבות הוא דעביד ליכא כאן חשש של הרהור כיון דצורך איכא בזה הנשיקה לפי נמוס העולם ודרך ארץ לא יעלה בלב שניהם הרהור. וכיוצא בזה אמרו ברופא שמרפא אשת איש ונוגעת ידו במקומות המכוסים כיון דבעבור מלאכתו הוא נוגע ועוסק שם לא יעלה בלבו הרהור רע: