הטעם שתקנו חז"ל לעשות אחר קידוש טיבול ראשון שהוא הכרפס בחומץ, פירש רש"י ז"ל כדי להתמיה את התנוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה, שאמירת הגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על השאלות ששאלוהו על הטיבול ושאר דברים הנזכרים באמירת מה נשתנה שנאמר כי ישאלך בנך וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וכו'. וכתב הגאון ר"ז בש"ע כיון דאכילה אינה אלא להתמיה התנוקות אין צריך כזית בשאר אכילה שבתורה אלא די בדבר מועט להתמיה התנוקות. ואע"פ שהוא יושב לבדו יחידי ואין לפניו תנוקות שישאלו אותו חייב בטבול זה שלא חלקו חכמים עכ"ל:

ועל דרך הסוד התמיהא היא כך, דעל ידי מצות דכוס הקידוש נכנסו אורות הגדלות ועל ידי מצות טיבול הכרפם נכנסים אורות דקטנות. ולכן התנוקות שהם קטנים הם עצמם תמהים איך נכנסו האורות שלא כסדרן דראוי שבתחלה נעשה מצוה שבה נכנסים אורות דקטנות ואח"כ נעשה המצוה שבה נכנסים אורות דגדלות, וכמו התימה דתמיהא לאנשי לומר בתר דקשישנא לדרדקי. ולכן אחר שאלה זו הרמוזה באמירת מה נשתנה הלילה הזה וכו' שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו', באה התשובה באמירת עבדים היינו לפרעה וכו' דהכונה הוא לומר דכדי שלא ישלטו החיצונים הוצרכנו להקדים כניסת אורות הגדלות אל אורות הקטנות יען כי עבדים היינו לפרעה במצרים ששם היתה הקליפה קשה מאוד בגדר שאילו לא הוציא הקב"ה אותנו משם עדיין היינו משועבדים וכו' מפני שהיתה מצרים קליפה קשה וכוחותיה החיצונים רבים וחזקים ולכך הוצרך הדבר ליד חזקה וזרוע נטויה, ולכן עתה שאנחנו עושין זכר למה שהיה בשנה הראשנה כסדר שאנחנו מסדרים בלילה, הנה אם לא היינו מקדימים להכניס תחלה את אורות הגדלות היו מתגברים כוחות החיצונים, וכמפורש כל זה בהרחבת ביאור בשער הכונות דף פ"ג ע"ג:

ודע דאע"ג דהתנוקות אין להם ידיעה בכל זה ואין מרגישים בזה, עכ"ז תקנו וסדרו להם חז"ל דברים אלו לאומרם דרך שאלה מפני כי נשמתם היא משגת הסוד של הענין הנז' הרמוז בדברים אלו דאע"פ שהם אומרים דברים אלו בלי ידיעה ובלי הרגשה, הנה נפשם שבתוכם שהיא בסוד הקטנות מרגשת ויודעת סודן של דברים, והוא ע"ד מ"ש רז"ל בגמרא אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי: