כתב רבינו ז"ל בשער הכונות וז"ל מן התחלת התפלה עד ברוך שאמר הוא בעולם העשיה, ומשם עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה, ותפלת י"ח הוא עולם האצילות, ואח"כ אלו יורדים מעילא לתתא לפי שבימי החול אין בנו כח להעמיד כך רק ליחדם לפי שעה ותכף חוזרים למקומם. והנה מן אשרי עד תפלה לדוד הוא עולם הבריאה ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה:

ולכן תקנו קדיש אחד בכל שינוי עולם ועולם חוץ מבין עולם הבריאה לעולם האצילות שהוא בין גאולה לתפלה לא תקנו קדיש, לפי שכל כללות מלכות דאצילות היא בראש הבריאה ואין לך סמיכות גדול מזה ואין צורך להעלות הבריאה באצילות כי כבר הבריאה קשורה קשר אמיץ עם המלכות דאצילות בתכלית האחרון. וזהו טעם מאמרם ז"ל שצריך לסמוך גאולה לתפלה שהיא הבריאה במלכות דאצילות:

וטעם הקדיש שאומרים אחר העמידה קודם אשרי יושבי ביתך, הכונה לפי שבתחלה העלינו כל העולמות למעלה כדי שכל העולמית יוכללו בעולם האצילות לעשות שם זווג עליון דתפארת ומלכות לבדם ושאר העולמות הם נעשים להם כדמיון כנפים החופפים ומכסים עליהם בסוד אגן הסהר הנזכר במאמר הזוהר בכ"י הנקרא סתרי אותיות של השי"ת וע"ש, ואחר הזווג אנחנו צריכים לחזור להעלות העולמות שיקבלו השפע הנשפע מחמת הזווג שנעשה אז ולכן אומרים עתה הקדיש כדי לכלול פעם אחרת הבריאה באצילות לקבל שפע הזווג ההוא וכו', ואח"כ הבריאה מקבלת תוספת קדושה בקדושת ובא לציון, ואח"כ אומרים קדיש ד' לכלול היצירה עם הבריאה ואח"כ היצירה שהוא תפלה לדוד ואח"כ קדיש ה' להעלות העשיה אל היצירה, ואח"כ העשיה היא פטום הקטורת והרי נשלמה התפלה, עכ"ד: