ברכת שעשה לי כל צרכי תקנו אותה על נעילת המנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון דלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו ואז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וכנז' בשלמי צבור שהבאתי זה בסה"ק בן איש חי בפרשה זו. והדבר יפלא, הנאה זו דלבישת המנעלים אינה הנאה גדולה כמו הנאת פוקח עורים ומתיר אסורים וכיוצא, דא"א לאדם לעשות צרכיו בלעדם. אמנם זאת היא הנאה מועטת דאפשר לאדם ללכת ולעשות צרכיו בלא מנעלים, דהא הערביים וכתפים ובנאים וכיוצא דרכם לעשות צרכיהם בהיותם יחפים, ורק מפני הכבוד לובש האדם מנעלים ואין זה נוגע לעיקר עשיית צרכיו, ולמה תקנו על זאת ההנאה ברכה בפ"ע, ועוד כל אותם הנאות שתקנו עליהם ברכה נצרך האדם להם אפילו אם ישאר כל היום בחדרו ולא יצא חוץ מביתו, אבל המנעלים אם ישאר בחדרו וביתו והקרקע מרוצף באבנים ומכוסה אינו צריך למנעל ויכול לעשות מלאכתו בלא מנעל, וגם מפני הכבוד ליכא אם ישאר בחדרו ולא יצא חוצה. ולמה תקנו ברכה בפ"ע על זה:

ונראה לומר בס"ד לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דברכה זו לא נתקנה בעבור הנאה הפשטית שלה הנז', אלא בעבור הנאה וטובה הרוחנית, והוא על החסד הגדול שעשה המאציל העליין בפרציפי תפארת ומלכות אשר הנהגת העולם על ידם, ואנחנו בית ישראל חיים ונזונין ומקבלים השפע על ידם. וחסד גדול עשה המאציל העליון לשמור אותם מן אחיזת החיצינים ויניקתם מהם, והוא כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שיש בפרצופים של תפארת ומלכות אור פנימי ואור מקיף, והקליפות עומדים באמצע בין אוה"פ ובין אוה"מ, פניהם אל נוכח אור הפנימי ואחוריהם אל האוה"מ, לפי שאין בהם כח להסתכל להתאחז באוה"מ, וכיון שהם עומדים באמצע היה להם כח להתאחז ולינק מן אוה"פ של פרצוף המלכות, ואז גם מן אוה"פ של פרצוף התפארת היו יונקים ג"כ באמצעית המלכות. לפי שהיא קרובה אל החיצונים יותר מן פרצוף התפארת:

על כן חסד גדול עשה המאציל העליין בדבר זה שלא יתגברו הקליפות ולא יהיה להם אחיזה ויניקה באוה"פ הנז', והיינו שגזרה חכמתו יתברך שיהיה נמשך מן הבינה העליונה שהיא למעלה מן תפארת ומלכות אור הנקרא חשמל, והחשמל הזה מלביש את פרצופים של התפארת ומלכותו סובב אותם מבחוץ מכל סביבותיהם, וגם מתחת רגליהם, והבחינה המקפת אותם מצדדיהם נקראים מלבושים, והבחינה הסובבת מלמטה מתחת רגליהם נקראים מנעלים, ולכן כאשר האדם ליבש מלבושיו יכוין אל הבחינה הראשנה, וכשינעול מנעליו יכוין אל הבחינה השנית:

ונמצא שהכונה שתכוין בעת נעילת המנעלים היא שהבינה שהיא אימא עלאה, היא הנועלת את בניה שהם פרצופי תפארת ומלכות, באור זה הנקרא חשמל, כדי שלא יהיו יכולים הקליפות להתאחז ולינק מהם, בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, והסוד הזה נתבאר בשער הכונות בהרחבה בדף ב' ע"ג וע"ד, ואני כתבתי מהות הענין בקיצור דברים שכל אדם יוכל להבין אותם:

הרי ידעת שהברכה הזאת נתקנה על חסד גדול שעשה המאציל העליון לבטל אחיזת החיצונים ויניקתם מן פרצופי התפארת ומלכות שהם המנהיגים את העולם, ומהם אנחנו מקבלים שפע פרנסתינו וחיותינו בעולם הזה. ובאמת אין לך חסד גדול כמו זה החסד של ביטול אחיזת החיצונים ויניקתם ממקום הקדושה אשר אנחנו אחוזים בו ומושרשים בו ויונקים ונזונין וחיים ממנו, ולעשות רמז ודוגמה לזה החסד העליון חייב האדם ללבוש מנעלים ברגליו לרמוז בהם על החסר הזה של המאציל העליון שגזרה חכמתו יתברך לבטל אחיזת החיצונים ויניקתם מן פרצופי תפארת ומלכות על ידי אור הנקרא חשמל הנמשך מן הבינה העליונה, שבו נועלת רגלי פרצופי תפארת ומלכות לשמור אותם מיניקת החיצונים, ולכן אזהרה גדולה שמעני מן מרן רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, כשהאדם ינעול מנעליו יכיון אל הבחינה הזאת בחינת האור הנקרא בשם מנעלים, על שם שהוא סובב תחת רגלי פרצופי תפארת ומלכות, וכאשר העתקתי לעיל בשם רבינו ז"ל בשער הכונות:

ונמצא אנחנו בני ישראל הנולדים מפרצופי תפארת ומלכות, בעת שאנחנו לובשים המנעלים עושים בזה פועל דמיוני רמז לחסד הגדול הנז', ועל זה תקנו חז"ל ברכה בשם ומלכות על לבישת המנענים, ולא רצו להזכיר בה שם מנעלים להדיה מפני הכבוד. אלא רמזו אותם בלשון זה שעשה לי כל צרכי. דפנימיות הדברים קאי על ענין המנעלים. ולכך ביום הכפורים וט"ב שהכל הולכים יחפים, ואין אנחנו עושים אותו היום בעצמינו פועל דמיוני רמז לחסד הזה שנעשה למעלה במנעלים, אין מברכים ברכה זו של שעשה לי כל צרכי, כיון דכל בית ישראל אין לובשים מנעלים, כדי לעשות בהם בו ביום זכר ודוגמה לחסד זה הנעשה למעלה:

ובזה מובן בס"ד הטעם שאין אומרים ביום ט"ב ברכה זו מפני כי בו ביום יש תגבורת לקליפות בעוה"ר, ולכן חוששין שלא להתגרות בהם ביום תגבורת שלהם לברך הברכה שנתקנה בעבור המנעלים שהם מורים על ביטול אחיזתם ויניקתם, אבל האבל אע"פ שמדת הדין מתוחה עליו אומר ברכה זו ואינו חושש מקנאת הקליפות מפני כי כל העולם אומרים ברכה זו הקליפות נכנעים, ויוה"כ שאני דכתיב ביה ועניתם את נפשותכם, וילפי רז"ל דאסור לנעול, משום דהולך יחף מקרי עינוי דכתיב בעינוי של דוד וראשו לו חפוי והולך יחף וכנז' בלבוש סי' תרי"א:

ובזה תנוח דעתך במאמר הנזכר בירושלמי פרק וא"ו דשבת הלכה ב' על סנדל המסומר כמה מסמרין יהיו בו, רבי יוחנן אמר חמשה כחמשה ספרי תורה, רבי חנינא אמר שבעה וכימיך דבאך, (פירוש דכתיב ברזל ונחשת מנעלך וכימך דבאך, ודריש ר"ח ברזל שבמנעלך יהיו כימיך שהם ימי השבוע), רבי הוה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמנין משמרות, וכמסמרות נטועים מה משמרות כ"ד אף מסמרות כ"ד, ע"כ ע"ש. והדבר יפלא במה נחשב המנעל הזה לעשות בו רמזים כנגד דברים יקרים וקדושים, ח"א כנגד חמשה חומשי תורה, וח"א כנגד כ"ד משמרות כהונה. ובזה ניחא כי המנעל רומז על חסד גדול העליון הנ' שנעשה למעלה, וכשנועל בו האדם מכוין בו על דבר קדוש ועליון שהוא אור הנקרא חשמל הנמשך מן הבינה:

ולכן בסדר נעילתו תמצא פלוגתא בגמרא דשבת דף ס"א בין החכמים, ובעבור זה תקנו הפוסקים ז"ל לצאת ידי חובת המחלוקת ע"י שילבש תחלה של ימין ולא יקשרנו, ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו, ואח"כ יקשור כל ימין, וביאר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות סוד פלוגתא שיש בזה והתיקון שעשו הפוסקים ז"ל, ומזה תבין שנעילת המנעל יש בה סוד כמוס ועמוק, וממילא תדע כי לא נתקנה הברכה בעבור הפשט של הנעילה כאשר כתבנו בתחלת דברינו, ומה שלא פירשו בה נעילת המנעלים בפירוש מפני הכבוד וכדאמרן:

ודע כי יש עוד שני ברכות כיוצא בזה שנתקנו בעבור כונת הנאת הסוד שיש בהם דוקא, והם ברכת מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח, שנתקנו על מלבושי הנפש. וכמפורש בשער הכונות, וכתבתי דבריו בסה"ק בן איש חי בפרשה זו אות ח: ע"ש: