והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה גו' וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע (י"א, ד'-י"א)

להבין ענין זה נקדים מאמרם ז"ל על מאמר שמעתי את תלונות בני ישראל (שמות ט"ז, י"ח) אמר הקב"ה גלוי לפני מה שאמרו ומה שעתידים לומר דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר אמור להם בין ב' דברים אתם עומדים ששאלתם לחם כהוגן שאלתם וששאלתם בשר מלא כרס שאלתם (ילקוט שם).

באור זה דע כי מאמר תלונה יסוב על דבר שהמתאונן מתלונן עליו בלבו ובמחשבתו ואינו תובע בפה, משל למשרת אצל עשיר ומאכיל אותו מאכלים פחותים ואינו מסב אותו על שלחנו שהוא אוכל עם ב"ב הנה גם כי המשרת מצטער בלבו עכ"ז אין מן המדה שיתבענו בפיו כי אינו יכול לחייבו על זה בדין ועכ"ז תלונתו בלבו, ומשפט המשרת הזה בכלות זמנו ובא לתבוע שכרו מאת העשיר והוא לא השלים לו שכרו כראוי והמשרת מתעבר עמו לאמר למה יגרע שכרי הראוי לי, ובתוך הדברים מבליע ג"כ תלונותיו אשר בלבו וימלא את פיו ויאמר: למה אתה מגרע שכרי אפשר אתה מנכה לי בעד הבשר והמטעמים שהייתי אוכל בכל יום על שלחנך, ובזה עיקר המריבה הוא על השכירות ומתוך רֹב דבריו נראה ונתודע כי יש בלבו תלונה ישנה.

כדבר הזה ממש היה בהמבקשים תואנה במדבר כי עיקר התביעה היה כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, שזה מורה על בקשת לחם, ובתוך הדברים היו מראים שיש להם תלונה גם על בשר, כי מדוע אמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, אם לא לרמז על מה שבלבם כי עתה אין בשר בסיר, לכן אמר יתברך שמעתי את תלונות בני ישראל, דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר גו'. וזהו מאמר הילקוט אמור להם בין שני דברים אתם עומדים כלומר הבקשה היא לחם והתלונה בלב היא גם על הבשר.

והנה פה במעשה האספסוף היה ענין אחר כי פה היה מאמר מבואר מפורש יוצא מפיהם מי יאכילנו בשר ותלונותם בלב היה מגונה במאד מאד כאמרם ז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסר להם (יומא ע"ב). וראוי להתבונן מאין הוציאו חז"ל את הדרש הזה כי פשוטו של מאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו מורה שהיו בוכים משפחה משפחה לבד.

והנראה כי המאמר בעצמו מורה על זה כי הנה הבכיה תזדמן על ב' אופנים, למשל עני בוכה על שהוא רעב או יחף והוא דבר שאפשר לתקנו ע"י מתנדבים, ויש בוכה על אביו שמת והוא דבר שאין לו תרופה. והמופת עליהם לדעת ענין בכייתם מה היא, כי אם הבוכה משמיע קולו בשוק במקום רואים ואסיפות בני אדם ודאי הוא בוכה על דבר שיראו רבים ויחמלו עליו, יקומו ויושיעו לו, לא כן אם הוא יושב ובוכה בחדר משכבו שאין רואה אותו ודאי בכייתו על דבר מעוות לא יוכל לתקון, על דרך שאמר הוא יתברך ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי גו' (ירמיה י"ג, י"ז) כי למה יבכה במקום רואים וכאמרו אין נוטה עוד אהלי ומקים יריעותי (שם י', כ') וא"כ היא דאגה שאין לה תרופה ולכן במסתרים תבכה נפשי. כן הדבר בהשאלות האלה כי שאלת הבשר הוא דבר שיש לו תרופה לכן שאלוהו בגלוי, אבל התלונה אשר בסגור לבם אין לגלותה בעליל לארץ כי ודאי השאלה הזאת לא תהיה נשמעת ולכן הסתירו בכייתם.

ומעתה המאמר נדרש על פשוטו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו¹ מדוע לא השמיעו קולם בשוק, אם לא כי יש בלבם דבר שאינם יכולים לפרוט בדבר שפתים, וזה על עסקי עריות שנאסר להם והיו בושים מלגלות זאת, וזהו ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, כי הנה פה בענין האספסוף היה באופן אחר ממה שכתוב בפרשת בשלח כי שם היה הנגלה שאלת לחם והתלונה היה על בשר ופה היה דבר השאלה בשר והתלונה בלב – עריות, ולכן קרא הכתוב דבר שלא נתפרש ע"ש תאוה כי היא לא היתה בבחינת שאלה רק שנשארה התאוה בלבם (וכמו שנתבאר בהערה):

footnotes: ¹ ומעתה המאמר נדרש על פשוטו ומה גם כי כבר נאמר דאגה בלב איש ישחנה (משלי י"ב, כ"ה) וכביאורם ז"ל יסיחנה מדעתו יסיחנה לאחרים (יומא ע"ה, א') ומשפטו ללכת אל השכנים ואל אחוזת מרעיו להסיח דעתו, או יספר לפניהם לקחת עצה לא כן פה סיפר הכתוב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו, ומה זאת להבוכה שיבכה בביתו ובאהלו, מדוע לא הלך אל שכניו ואוהביו להציע בפניהם דאגתו, אם לא שהיה בלבו דבר שהיה בוש להעלותו על דל שפתיו. ועל דרך שדרשו רז"ל ותרגנו באהליכם תרתם גנות הארץ שהקב"ה קרא אותה ארץ טובה (במדבר רבה ט"ז) כלומר כי בדו דברים מלבם מה שלא היו יכולים לומר לעין כל וזה מוכרח ממאמר באהליכם. וזהו וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו מדוע לא הלך אצל שכנו, אם לא כי זה היה על עסקי עריות שנאסר להם ומשה רבינו ע"ה כאשר שמע קול הבוכים בעם בא ושאל אותם מה זה תבכו, ויענו ויאמרו כי חפצים בבשר ואין להם. זה שסיפר הכתוב והאספסוף ענינם כן היה, אשר בקרבו התאוו תאוה, ר"ל בקרב לבבם היה ענין תאוה ודבר מגונה, וישובו ויבכו על דבר זה, גם בני ישראל אבל ויאמרו מי יאכילנו בשר ר"ל אבל בגלוי לא אמרו רק כי הם רוצים לאכול בשר, וע"ז יפה סיפר הכתוב ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. למשל התינוק בעת הבוקר אביו מאכילו ומשקהו ואומר לו שילך אל בית הספר והנער עומד ובוכה, וישאלהו האב מה תבכה, ויאמר לו כי הוא חפץ שיתן לו אגוזים ואולי היה לו מעט אגוזים ונתן לו האגוזים ויאמר לך אל בית הספר והוא עומד ובוכה לאמר אני חפץ מעט צמוקים תפוחים, ויקח אביו את הרצועה ויכהו. אמנם כל זה יזדמן כאשר האב אינו איש חכם להשכיל על דבר יחשוב בבנו כי אולי חפצו באגוזים אולי חפצו בצמוקים, אבל איש חכם יבין זאת כי אינו רק התנצלות אבל האמת שאין חפצו ללכת אל בית הספר. כך ממש כי משה רבינו ע"ה גם כי היה קשה בעיניו ענין הבכיה למה אתם בוכים, בשר הלא יש לכם מן הכולל כל הטעמים, אבל עכ"ז אמר בנפשו אולי גברה החמדה והם חפצים בבשר אמנם הקב"ה הבוחן כליות ולב ראה את עומק מחשבתם לאמר בפיכם תאמרו בשר אבל אני יודע את אשר בלבבכם, לכן יפה אמר ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, כלומר בעיני משה רק לא הוטב שאלתם אבל הקב"ה המבחין האמת חרה אפו מאד:

ומה מאד יתבאר בזה עומק דברי חז"ל ויהי בנסוע הארון כו' עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה (שבת קט"ז, א') היינו בין ויסעו מהר ה' שסעו מאחרי ה' ובין ויהי העם כמתאוננים ור"ל שלא יתגלה לעין כל הקורא פנימיות תאותם כ"א שאלתם הגלויה לבד היינו שאלת בשר ולא התלונה אשר בלב הרמוז במאמר התאוו תאוה:

וזה שאמר הכתוב בסוף הענין ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים בא להשמיענו בזה דבר גדול כי לכאורה יקשה ממ"נ אם הקב"ה שונא את האוכל בשר א"כ למה נתן להם בשר, ואם אינו שונא את האוכל בשר למה חרה אפו עליהם עד מות, לזה בא דוד המלך ע"ה וביאר ואמר ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם (תהלים ע"ח, כ"ט) באור זה משל לתינוק שאינו רוצה ללכת לבית הספר רק הוא בוש מאביו מלאמר האמת הוא מעליל עלילה לומר שהוא רוצה פרוטה, מה האב עושה הוא נותן לו פרוטה, ואם עדיין אינו רוצה ללכת אל בית הספר אז הוא מכה אותו מכה רבה.

כך הם העלילו לאמר בשר והקב"ה ידע האמת את אשר בלבם לכן נתן להם בשר עד שנתמלאה תאותם ואז נתקיים בהם ויאכלו וישבעו מאד ותאותם יביא להם, כלומר אז נתגלה עומק מחשבתם אשר הסתירו בלבם ולכן להצדיק דין שמים, קראו למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים כלומר נתברר להם כי העונש הגדול הזה היה רק על התלונה ועל התאוה אשר בלבם לא על מה שאמרו בפיהם (ועיין עוד למעלה פרשת תשא על מאמר נעשה ונשמע מה שכתבנו בבאור זה):