וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת גו' הבצלים ואת השומים ועתה נפשנו יבשה גו' (י"א ד'-ו').

באור זה ע"פ משל לב' סוחרים נסעו בדרך ויבואו אל בית אכסניא ונתנו לפניהם מאכלים יקרים בשר שמן ודגים מטוגנים ופרפראות הרבה, גם כן העלו על השלחן מה שדרך המעונגים לאכול אותם עם הבשר יחד כמו שמעלים צנון וחזרת ובצלים ערוכים יפה בחומץ ודבש, למחר באו אל אכסניא ולא מצאו שם מאומה לאכול אמר אחד מהסוחרים איה יום האתמול ואיה האכסניא המפוארה עם הבשר ועם הדגים, ויאמר לו חבירו מה לך לזכור את הבשר והדגים היקרים אשר אכלנו שם ומה תדבר מהם בחנם כי לא נשיג פה את זאת בשום אופן, ספר אתה הפרפראות מי יתן והיה זה לפנינו עכ"פ להשיב נפשנו הרעבה וכל מר יהיה מתוק.

זהו ממש מאמר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים זה ודאי חנם כי זאת ודאי לא נשיג פה, אבל מי יתן עכ"פ שנשיג את השומים ואת הבצלים כי עתה נפשנו יבשה אין כל:

עוד יתכן בזה בהקדים מאמר ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עליה וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע גו' וצויתי את ברכתי לכם גו' (ויקרא כ"ה, י"ט). וכבר כתבנו בבאור זה דברים נמרצים בחלק ויקרא על מקומו ע"ש, ולפי הענין נאמר עתה בביאורו על דרך מאמר ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו והשיג לכם דיש את בציר גו' ואכלתם לחמכם לשובע גו' (שם כ"ו, ד'). וראוי להתבונן מדוע הוסיף הכתוב מלת לכם במאמר והשיג לכם דיש את בציר ולא אמר כן תחלה ונתנה הארץ לכם יבולה ועץ השדה יתן לכם פריו. ואחשוב כי הכתוב בא לבאר לנו מאמר נכון שלא יקשה בעינינו למה לנו הברכה הגדולה כ"כ לאין צורך שזהו אך למותר, לזה אמר ונתנה הארץ יבולה גו' והשיג לכם דיש את בציר כי הנה הצדיקים נבדלים מן הרשעים בב' דברים, א'. כי הצדיקים זכות מעשיהם גדול ורב, והרשעים אם הקב"ה יביט במעשיהם וישפיע להם כפי ערכם הראוי וכמעשה ידיהם יתן להם יגיע להם מן השפע מעט מן המעט. ב'. כי מלוא תאותם הוא רב מאד כי הוא כמות ולא ישבע לאכול הרבה ולשתות הרבה ולהתענג בכל התענוגים הערבים, והצדיק מדתו הטובה להסתפק במועט ההכרחי כדי סיפוקו כמאמר כך היא דרכה של תורה פת במלח כו' (אבות). נמצא לפי מדת הצדיק אם יתן לו הקב"ה די מחסורו אם יצורף לזה מועט הסתפקותו ודאי ישאר לו מן הברכה מסבת קימוץ סיפוקו, כי דרכו להסתפק במועט ההכרחי שלא להשביע יצרו, נמצא כי סבת מציאות המותר שיהיה נשאר מן החדש על הישן אינו מסבת שנתן הקב"ה יותר מדאי כי אם מסיבת התגברותו על תאותו שלא לאכול כי אם די סיפוקו. וזהו המשך המאמר ונתנה הארץ יבולה לא יותר, ועץ השדה יתן פריו לא יותר מן הראוי, והשיג לכם דיש את בציר ר"ל שלכם היא הסיבה מה שישיג דיש את בציר, יען - ואכלתם לחמכם לשובע, לא למלוא כרס רק להשביע נפשכם ואם כן מכם יהיה הסבה שישיג דיש את בציר.

ומעתה גם מאמר זה הוא כפשוטו ונתנה הארץ פריה באין עודף כל מאומה, ואתם - ואכלתם לשובע, ועל ידי כן - וישבתם לבטח עליה, היינו אם תהיו צדיקים ושלמים תשבו לבטח כי ודאי יהיה לכם מותר ע"י הקימוץ והצמצום להסתפק במועט ואז ודאי לא תשאלו מה נאכל אבל אם לא תתנהגו כך ממילא תשאלו מה נאכל, ובהכרח אצוה את ברכתי היינו אוסיף משלי כאשר לא יהיה מותר משלכם וזהו ברכתי גו':¹

footnotes: ¹ ובדרוש המתקנו בזה מאמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י', כ"ב). ירצה בזה לבאר את אשר יקשה בעיני האדם כי רבים יחלו פני נדיב יתברך ולא אחד בהם נענה שיתמלא רצונו, והטעם על דרך מאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון (תהלים קמ"ה, ט"ז). משל למכניס אורח שהיה נדיב גדול מפורסם עד שכל הנכנס רעב יצא שבע, פעם בא אורח לביתו והזמינו על שלחנו לאכול עם שארי אורחים ויענה ויאמר כי לעת עתה איני רעב בלתי אם תתן לי תחלה כוס יי"ש אולי זה יעורר לי תאות האכילה, ויאמר לו חלילה לי מעשות זאת כי אני אין מדתי רק להשביע את מי רעב, לא להרעיב את מי שבע ואיך אתן לך סבה להרעיב את נפשך שיהיה לך תאוה לאכול. זהו ממש מדתו יתברך פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון ר"ל אם ההשפעה תהיה סבה להשביעו לא אם ההשפעה תהיה סבה להרעיבו וכאשר יהיה לו מנה יבקש מאתים בלתי אם אינו מתאוה כ"א ההכרח ובהשיגו חפצו יודה לה' חסדו ונפשו תשבע ולא יבקש עוד. וזהו ברכת ה' היא תעשיר, בתנאי שלא יוסיף עצב עמה, היינו אחר השיגו הברכה לא יתעצב ולא ישתוקק ליותר מזה כמליצת מאמר תאות לבו נתתה לו ואז וארשת שפתיו בל מנעת סלה (תהלים כ"א, ד') בכל יום ויום יבקש ויתאוה יותר ויותר וכבר תמצא קצת מזה בסוף ספר בראשית מחבורנו זה:

ומעתה נבוא אל הענין ונאמר כי כוונת האספסוף שהתאוו תאוה קרוב הדבר לומר שכוונתם היתה למלאות תאותם ולהשביע יצרם באכילת הבשר לשובע עד שלא יתאוו עוד אל הבשר כי זה כל יקר וכל שלימות האדם לשבר התאות שלא יתור אחר המותרות רק להסתפק בההכרחי לבד. וזה ראוי לכל ירא ה' ללחום עם יצרו מלחמה תמידיית כהוראת מאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (ברכות ה', א') ויען כי העם הזה בהיותם במדבר היו חסרים מכל האוכל אשר יאכל על כן היתה תאותם בהפלגה רבה ועצומה עד כי השתוקקו והתאוו גם לדברים קלי החשיבות הבלתי ראויים שתחול עליהם החמדה רק מחמת העדר מציאותם חמדו להם כמו כן, כי כן משפט כח התאוה להתגבר באדם ביותר אל דבר קושי המציאות עד כי חז"ל המליצו ע"ז ואמרו אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו (יומא ע"א). ולזאת היה קשה עליהם כמשא כבד עול התאוה והחמדה בהיותם צריכים לשבר תאותם גם לדברים שאין ראויים שתחול עליהם התאוה רק התאוה באה מסבת העדר מציאות הדברים. וזהו ויאמרו מי יאכילנו בשר כלומר מי יתן שיאכילנו להשביע נפשנו להשקיט ולהרגיע המיית התאוה ושאונה, לא כאשר אנחנו עתה זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים ומתאוים אנחנו היום אל הדגים שאכלנו שמה וזה על חנם כי אינם כדאי שיתאוה להם אדם, אבל אין זה כ"א מסבת העדר מציאותם. והמופת כי הלא אנחנו חומדים ומשתוקקים גם לדברים פחותים הרבה מערך דגים כמו שומים ובצלים וזה הכל רק בעבור כי עתה נפשנו יבשה אין כל, והבן.

וכבר בארנו על דרך זה מאמר הנחמדים מזהב ומפז רב (תהילים י"ט, י"ד) ובמקום אחר (ריש פ' ויקרא) בארנו עוד מאמר מאשר יקרת בעיני נכבדת (ישעיה מ"ג, ד'). כי חביבות וחשיבות דבר מן הדברים תהיה לאחד מב' פנים, א'. לסבה אמתיית ב'. לסבה כזביית. כמו הענבים והתאנים וכדומה מן הפירות היקרות חשיבותם מחמת עצמותם כאשר המליץ הכתוב ואמר ותאמר להם הגפן גו' המשמח אלהים ואנשים (שופטים ט', י"ג) ויש שיהיה בו חשיבות לא בעבור יקר עצמותו כי אם מסבת מעוט מציאותו וכאשר יתרבה מציאותם יתמעט חשיבותם כאשר כלל שלמה המלך ע"ה ואמר על דרך כלל נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק (משלי כ"ז, ז') (עי' הדברים במקומם ויהיו בפיך כדבש וחלב). ככה מישרים אשפוט על דור המדבר שאמרנו זכרנו את הדגה גו' פירושו כי הזכרון ברעיוננו את הדגים שהיה לנו בימים הראשונים הוא חנם שאין הדגים ראויים לכך, כי במצרים היו הדגים מבוזים מאד לרוב מציאותם ולכך נתנו אותם לישראל, והראיה כי הלא גם את הקשואים ואת האבטיחים אשר פחיתותם נודע לכל עכ"ז גם את אלה תתאוה נפשנו אבל אין זה רק מסבת כי עתה נפשנו יבשה אין כל, וכמו שאמרנו: