מדרש: אמר רבי סימון בשעה שבא הקב"ה לברא את האדם נעשו מלאכי השרת כתות כתות חבורות חבורות מהם אמרו אל יברא ומהם אמרו יברא, הדא הוא דכתיב: חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, (תהילים פ"ה, י"א) חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אמר אל יברא דכולא קטטה, מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ הדא הוא דכתיב: ותשלך אמת ארצה, (דניאל ח', י"ב) (פרשה ח', ה').

הנה רבים וכן שלמים נתקשו אם רצונו יתברך היה להשליך אחד מהמחייבים למען ירבו המזכים מה ראה להשליך דוקא אמת ארצה, ולא אחד מהמחייבים זולתו.

והנראה פשוט עם מה שכתבנו (ב"קול יעקב" שיר השירים על מאמר הכתוב: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה) בביאור המדרש הזה. והמורם מדברינו שם, כי בכל מקום שמזכיר הצדקה מקדים להזכיר המשפט, ומהם: שמרו משפט ועשו צדקה (ישעיה נ"ב) משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (תהלים צ"ט, ד') עשיתי משפט וצדק. (שם קי"ט קכ"א) והוא: כי האמנם מצות צדקה גדולה ויקרה מאוד בעיני השם יתברך, עם כל זה מהצורך שיהיה המשפט אליה ליסוד ואבן פנה. רצה לומר, כי מי שסגל את אשר לו בצדק ובמשפט, אזי מה שנותן לדל משלו הוא נותן, לא כן מי שעושה עושר ולא במשפט ונותן צדקה במה שגזל, בכמוהו נאמר: אני ה' שונא גזל בעולה (ישעיה ס"א, ח') עיין שם באורך.

ובזה יאותו לנו דברי המדרש כי כל דעות המקטריגים בשגם בטענתם המה מתנגדים לדברי המזכים, אבל עם כל זה, לא עקרו ולא בטלו בטענתם, דעת שכנגדם, רק כוונו להחזיק ולהעמיד דעתם הקטרוגיי. מה שאין כן מדת האמת באמרו אל יברא, שכולו שקרים. עוד הרס ועקר טענת מי שלעומתו, הוא החסד והצדק. (באמרם שכולו מלא חסדים ושהוא עושה צדקות) כי אחר שהחליט שכולו שקרים ואין אמת ואין משפט בארץ, חסד וצדק כליל יחלופו. כי מה לחסד וצדקה הבאים אחרי העושק והגזל והצומחים על אדמת השקר.

נמצא אחרי טענת האמת מלבד קטרוגו נופלים ב' דעות מהמזכים. ומעתה אף אם ישליך הקב"ה אחד מהמחייבים הזולתיים עם כל זה ירבו המחייבים על המזכים אם אמת ישאר על עמדו. לכן השליך ה' יתברך אמת ארצה, ואז יכונו חסד וצדקה לב' מזכים וירבו בזה על המחייבים, והבן.