וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מדרש (מובא בילקוט): אמר ר' הונא הנה טוב זו מדת הטוב והנה טוב מאד זו מדת יסורין, וכי מדת יסורין טובה מאד אתמהא אלא שעל ידיה הבריות באים לחיי עולם הבא, וכן שלמה אומר דרך חיים תוכחות מוסר. (משלי ו', כ"ג) (פרשה ט', ח)

והנה בשגם המדרש בעצמו שואל ומשיב כענין, עם כל זה לא ידענו מה טובם של יסורים להיותם מתוארים במאד, מה יבצר אם אך על הטוב יזכר שמם.

ואחשוב בזה כי הם ז"ל רצו לבאר מלת "כל" הנראית בכתוב ללא צורך. כי מה מנו יהלוך אם יאמר: וירא אלהים את אשר עשה כו' אי על זאת שמו אל הדרש פניהם לדרוש מה שדרשו. והוא: כשנעיר עוד על עדות הכתוב על מעשי ה' יתברך כי טובים הם, אשר לכאורה לאין צורך הוא, הלא אדם יראה לעינים כל טובות ה' ויבחינם מעצמו כמו עושר כבוד שקט שלוה שלימות ובריאות וכמוהם, ומי זה בא ויכחיש לדבר עליהם סרה, ואם כן העדות מה זו עושה. אבל מה שהעידה תורתנו הקדושה על כל אשר עשה אלהים כו' הוא אך לסיבת הדברים אשר עין הרואה ידין עליהם כי המה דלות ורעות על זה בא הכתוב להעיד עליהם, כי גם המה מן הטובות המאודיות.

והוא כי הנה, מלבד הענינים הרעים ומקריים שונים הברואים ועומדים מהמכאובות והיסורים המעיקים נפש האדם, עוד זאת כי גם הטובות המושפעות להאדם המה בלתי קיימות ועלולים לקבל הפסד וכליון. ויש בזה מחסד ה' ורחמים גדולים. כי לולא כן היתה נעדרה היראה מהאדם והחי לא יתן אל לבו, פן יתיסר או יעני או ימות. וילך שובב בדרך לבו. אבל מדעתו הכליונות והיסורים המוכנים ועומדים לבוא להממרה פי ה', ידע להזהר עוד, ועל ידי כן תהיה הטובה שמורה אתו ונחלתו לעולם תהיה.

וזהו שהעיד הכתוב ואמר: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כלומר גם הרעות המושגות להאדם, אשר כראות אנוש בעיני בשר, ידין עליהם שהמה רעות בהחלט בעצמיותם, אף הם לטובתו נבראו כי על ידיהם יתקיים הטוב בבני אדם, ועל דרך שאמרו ז"ל במדרש: אמר ר' איבו מי גרם להם שימרדו בי, לא ע"י שלא שגמתי אותם ביסורים, הדלת הזו מי מעמידו, שגמיו (פי': ציריו) (בראשית רבה פרשה כ"ו, ו') וזהו מה שאמרו במדרש הנזכר לעיל: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, טוב זו מדת הטוב מאד זו מדת יסורים. כלומר כל עיקר עדות הכתוב הוא אך על המקריים הרעים והיסורים, ועליהם העיר לבב האדם לבל ידבר סרה על מציאותם. וזאת הוציאו ז"ל ממלת "כל" שאמר הכתוב שכוון בזה לכלול בו גם כל חלי, וכל מכה והיסורים. ועל כולם העיד ואמר כי לטוב מועיל נבראו וכמדובר.

ומעתה נשאר עלינו לבאר עוד מה ראו ז"ל כי תארו היסורים במלת "מאד" האם קטן בעיניהם תואר ה"טוב" לתארם בו? ונאמר, כי לתארם על שם טוב לא יתכן מצד כי המה רעות מכאיבות. זולת תואר המאודיי יצדק עליהם, כי המה בבחינתם, ממש כהמאכלים הרעים ומרים בעצמותם אשר לא תאכלנה מרוע, כמו מלח ופלפלין תבלין וכדומה ממינים החריפים, אשר בבלתי מאכל אחר, לא יאכל לכל אדם, אך בהצטרפותם אל המאכל הטוב, כמו בשר ודגים וכמוהם, הגם כי טובים המה בעצמותם, עם כל זה בלעדם אינם טוב מאד. ועל דרך: היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו', ו') אך בהצטרף אל המאכלים ההם מעט מלח או תבלין מתקנים וממתיקים את הטוב להיות טוב מאד. כן ממש, היסורים והתוכחות והכליונות שברא יתברך, האמנם מרים ורעים בעצמותם עם כל זה רב טוב עשה במה שבראם כי טובה היא הצטרפותם אל הטוב שברא, ועל ידיהם יתוקן הטוב ויעמוד טעמו בו, עד כי יהיה הטוב "טוב מאד", כי בלעדם לא יכון הטוב ולא יתקיים באדם וכנזכר לעיל.

ואולי על זה יורה לשון הכתוב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כלומר שאין הקב"ה מקלס היסורים בעצמותם כי אם הוא משבח טוב פעולתם. באשר טוב פעל ועשה, במה שבראן והמציאן, כי מסיבתם ייראו מלפניו יתברך ויתקיימו הטובות בבני אדם.