ויכלו השמים והארץ וכו'. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה וכו', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. (ב', ב') מדרש: מלאכתו לא כן א"ר ברכיה משום ר' סימון לא בעמל, ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. ואת אומר "מכל מלאכתו" אתמהה, אלא, להפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שהם מקיימין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה, ומה נברא בו לאחר ששבת, שאנן ונחת ושלוה והשקט. (פרשה י"ג)

המאמר כולו פלאי. א', התשובה על שאלת "לא בעמל ולא ביגיעה" אלא להפרע כו' "שנברא בעמל וביגיעה". ב' השאלה "מה נברא לאחר ששבת" אין לה שחר, וביותר מה שסיים הכתוב: אשר ברא אלהים לעשות. מלת לעשות חסרה הבנה וכבר הרגישו בזה גדולי המפרשים. (ועיין להלן בחלק ה' פרשת האזינו מה שכתבנו שם בבאור מאמר זה).

אמנם הענין כך הוא כי הקב"ה ברא העולם ומלואו בשרשיו הכוללים. שמהם יסתעפו הענפים על ידי עמל האדם ועסקיו, היינו שרצונו יתברך היה שלא להחיות אישי עולמו בלחם שמים, בלי הצטרפות מעשה איש ופעולתו ועבודתו, אבל רצונו יתברך היה לייגע את האדם, ושיהיה מעומס בעמל העולם. כמאמר: אדם לעמל יולד (איוב ה', ז'). ובדרש: זכה לעמלה של תורה, לא זכה לעמלו של עולם, וכמאמרם ז"ל: המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. (אבות ג', ה') ההוראה, שראשית הכוונה מאתו יתברך שיהיה עמל העולם על האדם, והוא המבואר במדרש: כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכים עשיה. כגון החרדל צריך למתק, התרמוסים צריכין למתוק החטים צריכים להטחן, (פרשה י"א, ה') כוונתם על המלאכות שעל האדם לעשותם בתיקוני התבואה עד שיהיו ראויים לאכילה והפשתן למלבוש.

וזהו שאמר: אשר ברא אלהים לעשות. כלומר, כל מה שברא אלהים הוא באופן שיצטרך האדם עוד לעשות בהם, ולעסוק בתיקונם. ממש על דרך כאשר יעשה האומן בית למלאכתו ומכונותיו וכלי מלאכה אשר באמצעותם ועל ידם יוציא כלי למעשהו. כן מעשה ה' יתברך בששת הימים, המה אך מלאכות יסודיות, אשר הצורך אליהם עוד העמל והיגיעה, ומהם ובהם יעסוק האדם ובעמלו ובעבודתו יוציא לחם מן הארץ.

וזהו הכוונה בדברי המדרש, אלא להפרע מן הרשעים הרוצים להשיג העולם בלי עמל ויגיעה, כי הוא יתברך עשה את העולם על אופן שיתנהג בעמל ויגיעת האדם ובעבודתו עלי ארץ יוציא לחמו צמרו שמנו כו'. וזהו: שמאבדים את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. מלות בעמל וביגיעה אינם מוסבים על הבורא יתברך, אבל הרצון כי אדני העולם הטבעו ונבראו על אופן שיהיה עוד הצורך אליה העמל והיגיעה.

ועל דרך זה הוא גם כן ביאור הכתוב: ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, מלת "מלאכתו" לא תוסב על פעולת הקב"ה, חס ושלום, לקרותה על שם מלאכה. אבל הרצון הוא, כי כבר פעל ועשה הקב"ה הכל עבור האדם, להכין לו כל השרשים הכלליים להיות מלאכתו נעשית בלי מחסור. וזהו: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ומלת לעשות מוסב על האדם וכנזכר לעיל.

והנה כל זה הוא בהשגת צרכי ימי החול, אבל ביום השבת הוא להיפך, בו נאמר: ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כלומר, ברכו וקדשו ונתן בו כח אשר בו יושג צרכי האדם ויושפע מבלי שום עמל ויגיעה כי אם מסיבת המנוחה והשביתה. וזהו: כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, כלומר בו פעל יתברך הפעולה השביתיית אשר השביתה והמנוחה תהיה מקור הברכה לאדם היפך מימות החול, אשר בראם אלהים לעשות בהם כמאמר הכתוב: וברכתיך בכל אשר תעשה.

ומעתה אחר אשר השביתה בשבת פועלת השגת הטוב כמו היגיעה בחול, שהוא בריאה מאת ה' על השגת חפצי העולם שלא יהיו רק על ידי עמל ויגיעה, כן השביתה בשבת גם כן אינו מוסב על הבורא יתברך, כי אם שברא אשר השגת הטוב ביום השבת לא יהיה אלא על ידי המנוחה והמרגוע, נמצא שהשביתה היא גם כן בריאה מאת ה'. וזהו: וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה כלומר, ברא בו כח שביתיית.

וזהו מה שאמרו במדרש: ומה נברא לאחר ששבת? שאנן ונחת שלוה והשקט. ר"ל, כמו שבימי החול מושפעת הברכה ע"י המלאכה והיגיעה, כן בשבת מושפעת הברכה על ידי המנוחה והמרגוע.

ובזה יתכן מה שהקדים הכתוב לאזהרת השבת: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, (שמות כ', ט') אשר לכאורה הוא ללא צורך. אולם כוונת הכתוב לומר שכמו שבחול תריק המלאכה ברכה לעושיה, כן המנוחה בשבת תשפיע ברכה מאת ה', וזהו: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. וזהו מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: ברכת ה' היא תעשיר, (משלי י', כ"ב) ודרשו רז"ל על יום השבת, וזהו גם כן מרומז במאמר הכתוב: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ"ה, ו') הנאמר אצל שמיטה כלומר השביתה תשפיע לכם הברכה.

ולהבין הענין ביתר ביאור נקדים לבאר מה שאמר דוד המלך עליו השלום: מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית, (תהלים ק"ד, כ"ד) עוד מה שאמר בנו שלמה המלך עליו השלום: מלך במשפט יעמיד ארץ, ואיש תרומות יהרסנה. (משלי כ"ט, ד')

דע כי האמנם יכולת ה' יתברך היה בבריאתו האדם על הארץ, להצמיח לו מזונו ולבושו בלי עמל האדם מאומה, ושיהיה הכל אך על דרך גזירה כאשר גזר על הסלע ויזובו מים. אבל כוונתו יתברך וחפצו היה שיתנהג העולם בחכמה ובתבונה, ובעמל האדם. אשר בזעת אפו יחרוש שדהו, ויפתח וישדד תלמיה. ומן השמים יריקו טל ומטר להוציא לחם לאוכל וזרע לזורע. יען כי היה מרצון חכמתו יתברך, להעמיס עליהם מצות חבילות בחרישה, בזריעה, בנטיעה, בקצירה ובטחינה עד האפיה. נעשים מצוות חבילות חבילות לרוב, וכמה דינים פרטיים בכל מלאכה עד אשר יתן האוכל לפיהו.

ובכח המצוות הנתקיימים בלחם האדם, הנה בזה הוא פועל הרקת ההשפעה מאוצרו הטוב מן השמים. ולא יעצר הגשם והשלג מן השמים. והאדם המעולה העושה, באשר הוא עמל כפי חוק התורה ומשפטיה, בכח ההוא יענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן והתירוש והיצהר.

והוא ממש על דרך אבן השעות המורה עתים ורגעים על ידי פרטי חלקיו וגלגליו, שעל ידי האדם המשכיל, המעמידו על מכונתו ומריץ רתוקתו על סידור מהלכו ותנועתו, ועל ידי זה יתראה בו השעה וחציה שליש ורביע. כן ממש הקב"ה, ברא עולמות עליונים ותחתונים, שמים ושמי שמים וגלגליהם וצבאיהם, אשר כלם, נמשכים בתנועתם ובמרוצתם ובסיבובם, אך על ידי האדם אשר על האדמה. אשר כח מעשהו עולה הוא למעלה, מגיע השמימה ומניעם על מכונתם כאשר יהיה האופן בתוך האופן, ובזאת עושים פעולתם להריק גשמי ברכה וטל חיים על דרך ההשתלשלות מאוצר הכבוד ב"ה עדי תתראה הברכה על פני הארץ.

אמנם הכסיל, החושב להביא טרפו בסיבת הגזל והחמס ולעשוק אהֵב, נמשל לכלי הלזו, ביד האויל אשר לא ידע מהותה, ואיכות פעולתה. חושב בלבו, אשר ההכרח לקחת תמיד המחוגה ביד ולתתה על רשימת השעות. ואך בזה יחווה עתיו, באם ימשמש בו כל שעה להעמידו על רשימת השעה שאחריה. והיה משפטו, כאשר שמע מאחרים, או מזייגר העיר, הנותן בקולו קול עוז להשמיע על כל העיר מספר השעות, היה גם הוא הולך והניע באצבעו המחוגה והוליכה אל מקום רשימת השעה זו, וכן בכל שעה ושעה. ויהי כראות אדם אחד מה משפט מעשהו והנהגתו עם הכלי ההוא, אמר אליו: סכל! על דעתך, על חנם הרבה האומן המשכיל בחלקים דקים הקבועים בו, ולשוא צרף צורף גלגליו וענינים שונים, כאשר עיניך יראו, יביטו, כי אחד מושך חבירו ואיש את רעהו יעזורו. וכפי סכלותך, די במטרה העליונה שהשעות חרותים עליהם והמחוגה על גבה, ואתה בעצמך תסבב המחוגה באצבעך כל שעה.

כן הרשע אשר כפו מלאה החמס והגזל, וחכמה ומוסר נאץ לבו. עליו המליץ הכתוב: ואיש זרוע לו הארץ (איוב כ"ב, ח') כלומר אם כדעתו וכפי משפטו, היה די שיברא הקב"ה אדם מתהלך על שטח הארץ (ולא יותר) שישיג עליה צרכיו וחמודותיו בבלתי אמצעות כל. רצוני, מבלעדי החכמה והדעת וכשרון המעשה. אך בזרועו ועוצם ידו יעשה חיל למצוא תאות לבו. אולם ישא נא את עיניו ויביט השמימה. ויראה ויתבונן בצבאי השמים, וגלגליהם, ומזליהם המשמשים תמיד בתנועתם ובמרוצתם, עבור האדם שנבראו עבורו ולתועלתו. ולמה הרבה יתברך כל כך במעשים נפלאים כאלה? אם לא, כי רצון חכמתו יתברך הוא, שיתנהג העולם על סדרי החכמה ואושר השכל הטוב, לפני אלהים, שעל ידו יניעו הגלגלים להריק אליהם הברכה והטוב וכנזכר לעיל.

וזהו מה שאמר שלמה המלך עליו השלום: מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ"ט, ד') כלומר, מגמת מלך עולם יתברך ורצונו היה שיתנהג העולם על סדרי החכמה והמשפט, כאשר הורה אותנו בתורתו הקדושה. ואיש תרומות יהרסנה (שם) כלומר, יהרוס יסודי מעמד העולם ומצבה. כי על דעתו, יתרון עשה יתברך במה שהמציאה ובראה, כי די לו שטח הארץ כנזכר לעיל. וזהו גם כן מה שאמר: ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, (משלי ג', י"ט) כלומר, כוננם ויסדם על מוסדות החכמה והתבונה שעל פיהם ינוהגו ובחקותיהם ילכו בתנועתם ושימושם ומחלקותיהם. והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום: מה רבו מעשיך ה' (תהילים ק"ד, כ"ד). והוא כשואל וכמתמה על רוב המעשים שעשו ידיו יתברך, מהמשרתים והכדורים הסובבים והגלגלים המקיפים עד אין מספר, אף הוא השיב אמרים לעצמו לאמר: כולם בחכמה עשית (שם) כלו', המכוון בהם היה לנהג העולם בחכמה וכדברינו, והבן.