ויאמר אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו (ב', י"ח).

הנראה מזה המאמר כי עיקר מציאות מין אנושי הוא האדם, ואך בו היתה רצון אלהים יתברך, בהכינו שמים וארץ וצבאם, אבל האשה איננה זולת עבור, כי ראה ה' בהאדם ויוכח עליו כי לא טוב היותו לבדו עשה לו עזר כנגדו. ואם הדבר כן, נעמוד על פיהו על כוונת מאמר רז"ל: וחנה היא מדברת על לבה (שמואל א', א', י"ג) אמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא על עסקי לבה. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה, עינים לראות אזנים לשמוע פה לדבר כו' דדים להניק בהם, הדדים הללו שנתת על לבי למה, לא להניק בהן, תן לי בן ואניק בהן. (ברכות ל"א, ב') וראוי להבין מה שדייק לומר כל מה שבראת באשה, אם מכבר החליטו חז"ל ואמרו: לא ברא הקב"ה דבר אחד לבטלה, ובמדרש אצל יצירת האדם גם כן אמרו: אמר הקב"ה אני ובית דין נמלכתי על כל אבר ואבר ובראתיו שלא יאמר אדם אילו היה לי ג' עינים כו'.

ואחשוב בזה בשנעמוד על ההבדל (מובא למעלה) בין כלי חפצים, לכלי הכרחיים, והוא, כי הכלי אשר מלבד תשמישה ותועלתה עוד היא עלולה להתהדר ולהתנאות בה מיקרת יפיה ועוצם יפעתה, מדרך האדם החפץ במעשיו להוסיף בנתחים ופרחים וכמוהם בהענינים, למען רבות ביקרה וליפותה כפי השגת יד בעליה. לא כן הדבר הנעשה מפאת ההכרח, אשר לא יספיק שימושי האדם בלעדה, ומהם כלי בישול, וכלי מים כלי שופכים וכמוהם, אשר לא יקחם האדם ולא יאספם הביתה, אם לא מפאת הכרחיותו אליהם, למלאות צרכיו בכמוהם, ממשפט האדם למעט בהם, ולצמצם בל יעדיף מהם יותר מכפי הכרחיותו וצרכו אליהם אם בכמותם ואם באיכותם, וכמו כן העושה לעצמו בגד חדש משפטו להרבות במעשהו במיני ציורין, ועל שפתו יוסיף כמה קשוטים והידורים, וכל אשר ירבה בו, אפילו יותר מהצורך, יהיה משובח בתכלית ההוד וההדר. אבל אם בהזדמן לאדם קרע בבגדו ויהיה מוכרח לתקנו באיזה הטלאות והסחבות למען יורכסו ב' צדדי הקרע, אז ימעיט ויצמצם במדת הטלאה בל תהיה כי אם במדת הקרע, ולא יותר. עבור, כי גם הוא דבר מגונה מאוד אל הבגד, אך בלעדה יותר מגונה בשיהיה הקרע מפולש, על כן יצמצם בה אך כשיעור ההכרחי.

כן הדבר בעניננו כי עיקר המציאות בבני אדם על הארץ המה הגברים והזכרים ואותם ברא הקב"ה כהוראת רצונו וחפצו לתורה ולעבודה, ועל כן יתוארו אצלו (על דעת הצעתנו) על שם כלי חפץ כי חפץ במו ה' לחדש מציאותם. אבל האשה לא ברא המקום ב"ה, כי אם מפאת ההכרח המבואר: לא טוב היות האדם כו', ולולא זאת לא היה שוקד לבראה, ודאי כי במחצבה ובבריאתה צמצם יתברך מאוד אך כשיעור ההכרחי והצורך לקיום העולם, במבחרי ועיקרי הברואים המה הגברים העובדים את ה'.

וזאת אשר דברה חנה עליה השלום: כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה. ודברים סובבים על דעת האפשריות. לומר, האמנם אשר גם באיש לא ברא יתברך שום דבר לבטלה, עם כל זה, לוּ יונח שבו ברא יתברך, דברים נוספים על שיעור ההכרחי, לא היה מן התימה, להיותו אצלו יתברך, בבחינת כלי חפץ וכנזכר לעיל. אולם האשה כי אותה ברא אלהים אך מפאת ההכרח, ודאי יחוייב שלא יהיה במציאותה דבר אחד לבטלה, ואם כן, הדדים הללו למה נוצרו בי על חנם.

ועם דברינו אלה קרוב לומר טעם הגון על מה דקיימא לן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ולכאורה הדבר בלי מובן, למה יגרע גורל האשה במצות עשה שהזמן גרמא. אבל הכלל בזה כי האמנם ידענו אשר התרי"ג מצות בכלליותם המה עצת עליון לנו, עם קרובו אשר בהם ישיגו נפשות עם בני ישראל השלימות והתיקון המעולה כנודע למשכילים. עם כל זה בפרטם ראינו, כי כל הנבראים וכל ההויות שבעולם מוצאים חיותם ותיקונם על ידיהם ועל ידי האדם השוקד על קיומם, (וכמוזכר למעלה באורך), ומהם, מצות התלויות במקום, המה מחיות את המקום. כמו כל מצות התלויות בארץ, היתה הארץ מתעלית ומבורכת, בטוב התיקון והשלימות, מקיום מצות התלויות בה. וכמו כן, כל הבעלי חיים אשר הוקרב מהם קרבן לה' על ידיהם, היה מושג שפעת חיותם וקיומם, איש איש למינהו. ומהם, רבים מהמצות התלויות, בזמן מן הזמנים, המה לתועלת ולמחית הזמן ותיקונו, כי גם הוא נברא ומחודש ככל הנבראים.

כלל הדבר, כי האדם הוא המורם מהעולם ומלואו, וכל ההוויות על ידי מעשיו יכוננו, ועל ידו ישיגו מחיתם וקיומם ותיקוני מעמדם.

ואחשוב עוד כי כל צבא דור פרטי, לו חלק ה', תיקונו המסוגל לזמן שהוא בו. (כהוראת ידיעת רצונו יתברך) וכמאמרם ז"ל: מלמד שהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו כו'. ההוראה: כי כן חייבה הבריאה שיהיה כל דור בזמן הנאות והמסוגל אליו, וכפי ההשלמה והתיקון, הצורך אל הזמן בעתותיו הפרטיים, מאישיו מבחרי מין האנושי, במעשה מצות הזמניות.

ובזה נבוא אל הענין והוא על דרך דמיון סוחר נוסע ועבדו נוסע עמו לשרתו, הנה על הסוחר יאמר איש הזה נוסע למקום פלוני ובזמן פלוני, על כי נסיעתו תלויה בהזמן והמקום, והמה מחייבים נסיעתו עבור תיקון ענינו ומסחרו, והיא לא תצלח בזולת מהזמנים והמקומות, כי רק לעת כזאת ובמקום ההוא, יחרוץ בענין חפצו ולא לעת אחר ולא בזולת מהמקומות. לא כן, עבדו הנוסע עמו לשרתו, אין נסיעתו תלוי בהזמן ובהמקום כי אם בבעליו, כי למתי שיבחר הוא, ואל אשר ישאנו רוחו ללכת שמה הוא נוסע עמו. ולא יתכן לומר על העבד שהוא נוסע למקום פלוני או בזמן פלוני, כי אין נסיעתו עיקריית כי אם טפלה אל נסיעת אדונו.

כן הדבר בעניננו, כי הנה האדם מובחר מין אנושי אותו ברא אלהים בכוונה מכוונת ועיקריית להעמיסו בעול התורה והמצוה, מה שיש בהם תיקון העולם בכללו. על כן האישים והגברים מציאותם והוייתם מתייחס אל הזמן, כי הזמן גורם מציאותם לעתות הפרטיים דור ודור בזמנו, כי לא כל הזמנים שוים בסגולתם ובעילת תועלתם ותיקונם לאישיהם, וכמו כן עסקיו בעבודת ה' לתיקון העולם מהם המתייחסים אל הזמן, כי התיקונים תלויים בזמנים המסוגלים ועל כן שייך בו מצות שהזמן גרמא. מה שאין כן האשה אחרי שמציאותה איננה עיקריית כי אם טפלה, ואך לטובת ולעזרת האדם ואין מציאותה מתייחס אל שום פעולה עיקריית ולא נחצבה מראש להשלים על ידה תכונת נבראי העולם וחיותם, אף לא תיקוני הזמניות לעתותם, אם כן איך יתכן אצלה מצות הזמניות שהוראתם על תיקונים מיוחדים ומציאה עיקריית.