עוד ביאור על זה בשנעיר עוד במאמרם ז"ל: "ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת". עם כולם נשא ונתן. עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן ועם הנחש לא נשא ונתן, אלא קפץ עליו ופסק לו את דינו. (פרשה כ', ב')

וכדי לקרב הדבר מדוע לא הניחו יתברך לטעון, נאמר בהבנת הדבר על פי מאמר רז"ל: חבל על שמש גדול שאבד מן העולם. שאלמלא נתקלל הנחש היה כל אחד מישראל מזדמנין לו שני נחשים טובים אחד משגרו לצפון ואחד משגרו לדרום, להביא לו סנדבלים טובים ואבנים טובות ומרגליות. ולא עוד אלא שמפשילין לו רצועה תחת זנבו ומוציא בה עפר לגינתו ולחורבתו. (סנהדרין נ"ט, ב')

אשר הוראת דבריהם הוא שהיה עיקר מציאות הנחש לסיבת תשמיש האדם, ויהיה בזה מן התימה כי אחר שישמש בו האדם ענין יקר ונכבד ישוב יקחנו לעבודה בזויה ופחותה וענין בהמיי, ואם כן מהראוי לדעת מדוע עשה ה' ככה במחצב בריאתו.

אבל הבנת הענין כך הוא. כי נודע להמעיין בדברי חז"ל אשר קודם החטא היה האדם זך ובהיר מכל סוגי התאות והחמדות, מקודש ומטוהר כאחד מצבאי מרום. דמי לבר אלהין. אשר אז היה הראוי אליו אך המנוחה והמרגוע כעיר וקדיש. ולסיבת טורפו ומזונו והזולת מהצטרכותיו ברא לו אלהים, הנחש אשר על ידו יעשה כל מעשהו למגדול ועד קטן. אבל אחר שהטיל בו הנחש זוהמתו הרעה ועשהו עלול לחטא, ראה יתברך כי לא טוב עוד המנוחה אליו, הכין לו עבודה רבה. והוא בקשת טורפו ומזונו, והזולת ממחסורי האדם מטעם המבואר בחז"ל (אבות) שיגיעת שניהם משכחת עון.

וזהו שאמר יתברך: ארורה האדמה בעבורך, למען הרבות לו עבודתו ויגיעתו. וכאמרם במדרש: אמר רב אחא מי גרם להם שימרדו בי לא על ידי שהיו זורעים ולא קוצרים. מכאן ואילך, זרע וקציר (בראשית רבה פל"ד, י"א). ומעתה נבוא אל הענין. והוא על פי דמיון לעשיר גדול שהיה לו בן יחיד רך וענוג למאד והיה אביו מניח לו מכל עסקיו הרבים אשר לו בבית ובשדה, ויעזוב את כל אשר לו על יד נאמן ביתו בא בשכרו, והוא היה העוסק בכל עניני מסחריו וקניניו, פעם נלוה האיש הזה אל בן העשיר בערמה והיה מבהילו ומפחידו בדמיונות רעות וידבר על לבו משאות שוא ומדוחים המפחידים אוזן שומעם, ויהיה כי נעצב הבן וירא אביו וידע את אשר עשה לו, חבורתו את האיש ההוא. וישאל ברופאים להגיד לו עילת הפגת פחדתו ויראתו ועצבותו. ויאמרו הרופאים הנה רפואתו והצלתו קרובה, כשיהיה מעומס ברב היגיעות, וכובד המלאכות, ונטל העסקים. ושיהיה משאו ומתנו עם הבריות, ואך בזה ינוס לעזרה. כי יבריח משאות הכוזביות מקרב לבו, ויגרשם מרוחו הרגז, במה שיהיה עליו משא הטורח מענינים כאלה, האב בשמעו דברי הרופאים אמר לאשר על ביתו, גש הלאה. כי אין לך עוד חלק בהעסקים אשר לי, מסיבת הפחדתך לב בני, והאיש ההוא דימה בנפשו כי בענש בא עליו, מה שעשה אתו רעה, החל להתנצל לפניו ולהוכיח באמתלאות כי איננו חייב בדבר, אמר לו העשיר הלא בין כך ובין כך הפסדת, כי גם אם אינך חייב בדבר לא תעבוד עוד עמדי כי כל עסקי לבני אתן, יען כי רפואתו ותועלתו קרובה מסיבתם ואם כן מה לך עוד בביתי.

הנמשל מובן מדברינו הקודמים. וזהו מה שאמר יתברך, אל הנחש: כי עשית זאת כלומר, יהיה איך שיהיה, אבל אחרי עשותך זאת שזוהמתך הרעה כבר נתמזגה בהאדם, אשר מעתה הצורך אליו היגיעה ורוב עבודה. אם כן מעתה אין מהצורך לשירותך ולשימושך, ולזאת, ארור אתה כו' ואין מקום להנחש דבר מאומה ולטעון נגדו יתברך כי מה יתן ומה יוסיף.

ונעמיק עוד יותר בהבנת הענין, בשום לב אל מה שהפליג ז"ל באבידת שימוש הנחש באמרם: חבל על שמש גדול שאבד כו', גם מה שדייקו ואמרו: היה כל אחד מישראל מזדמנין לו שני נחשים ולא הסבו דבריהם אל כלל מין האנושי לומר היו מזדמנים לכל אדם שני נחשים.

וכדי לבא אל הענין נקדים מאמר הנביא: כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. (הושע י"ד, י') דע כי כל חפצי העולם הזה כלולים מב' סוגים והם ערב ומועיל, ומתבקשים אל האדם על ידי ב' עילות הם: החכמה והתאוה, כמו עסק מסחר, יש העוסק במסחרו עבור תועלתו למען השיג בו מחיתו ומחית ביתו, ויש עוסק מפאת תאותו כי חפץ בהון ועושר, וכן נשואי אשה ורבים כאלה שיארך זכרם. והן על ב' סוגים האלה דיבר הנביא עליו השלום ואמר: צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.

ובזה נעמוד על דברי החכם עליו השלום: צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר. (משלי י"ג, כ"ה) כי הנה המבחן בזה לעמוד על מחשבת העושה אם הוא מכוון לתועלתו או לערבותו, הקרוב לדעת באם יאונה אליו דבר מה, שעל ידו יוכל לעמוד על השלמת העסק המועיל בקיצורו, ויחדל מעשות עוד בעסק הזה, זהו לעד שאיננו רוצה במעשהו זולת התכלית הטוב והמעולה, כמו מורה השעות שהוא נושא ב' סוגים הנזכרים, כי זולת התועלת הרב המושג ממנו עוד הוא דבר רב היופי והדרת הקנינים, ובאם יבקש אחד לקנות זייגר לביתו ודאי כי נוכל לדונו על ב' פנים, אם מפאת חפצו בהשגת התועלת ממנו, גם מהקרוב לשפוט עליו, כי כוונתו להשביע תאותו ולהתפאר בהדרתו. והדרך הקרוב לבא אל תוכן כוונתו, הוא באם באותו העת, לקח שכנו הקרוב אל ביתו, מורה השעות אשר יתן בקולו קול עוז להשמיע גם אליו מספר השעות ומחציתם וכמוהם, הנה בזה יבחנו עשתונות האיש ההוא. כי אם יניח ידו עוד מלחזור אחר כלי ההוא, יוכיח על פניו כי כל מגמתו ותשוקתו לא היה בלתי אל טוב תכליתו ותועלתו. מה שאין כן אם עוד ירבה לבקש על קניית הכלי הנזכר לעיל, גם אחרי הושג אליו התועלת התכליתיי בזה יתנכר כי מגמתו ותשוקתו אך למה שמפיק ערבותו, ומזה תמשיל על כל עניני וחפצי העולם הזה.

וזהו: צדיק אוכל לשובע נפשו. כלומר, איננו דורש באכילתו זולת השובע ושבר הרעבון, ועל כן בהשיגו תועלתו גם בלי הערבות הנה הוא שמח בלבו. לא כן הרשעים כי יבקשו ערבות אכילתם וכל מגמתם וחפצם למלאות תאותם, ואשר ישאלו עיניהם וגם אחר השגתם התועלת הצורך עוד בקשה נפשם ערבות הדבר אבל סגר עליהם בטנם בלי לקבל עוד. וזהו: בטן רשעים תחסר כלומר, נגרע להם מהבטן כי קטן הוא מלקבל כשיעור חפץ תאותם.

ועל דרך זה נבין דברי הנביא מה שייעד לנו: ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם. (יואל ג', כ"ו) ונמתיק הענין במשל אחד היה לו ב' בנים במרחקים דרים בעיר אחת אחד עשיר והשני איש מסכן ודל, והעשיר עם רב הגעגועים שהיה לו לבוא להתעלס באור פני אביו עסקיו הרבים עצור עצרו על ידו ולא נתנוהו הלוך גם מקיר העיר וחוצה, פעם החליט בדעתו וגמר אומר, יהי מה הנה בקרב הימים אשליך כל עסקי אחרי גוי ואעלה אל אבי, אחיו הדל גם הוא עם ראותו כי כלתה אליו לחיצת הזמן אמר בלבו, מעתה ההכרח אתי להרחיק נדוד ולשוט בארץ לקבל מתת הנדיבים. ולמען העלם יעלים את הדבר מאנשי עירו גלל על שפתיו ואמר אהה כי עבר עלי עדן עדנים ופני אבי לא ראיתי השקט לא אוכל עדי אקום ואתהלך אל בית אבי, וכוונתו היה אשר בדרך לכתו יסור אל נדיבי העם בכל עיר ועיר עדי בואו אל עיר אביו, וכמו כן בשובו. העשיר בהתוודע אליו מאחיו העני כי חפץ לנסוע אל אביו שלח אחריו ואמר לו הלא אני כמוך אזרז נסיעתי לאבינו עתה לכה עמדי, ויסעו וילכו יחד אל אביהם. והנה מגמת וכוונת כל אחד מחולפות בטוחות זה לכבד אביו וזה לקבץ ממון, ויבחנו לאמיתן, ויתברר ענינם, באם אביהם גם הוא געגועיו הרבים העירוהו לנסוע ולבוא אל בניו. והם כצאתם את העיר לא הרחיקו ללכת וישאו עיניהם והנה אביהם נוסע לקראתם, אך אז תתוודע ותתברר כוונתם לעין כל. כי העשיר כראותו את אביו מה מאוד ירבה לשמוח בפגעו בו עודו קרוב אל ביתו. לא כמוהו אחיו הדל כי בפגעו באביו נפרע מועצותיו ומחשבותיו אשר חשב, כי כל עיקרו בנסיעתו היה אך להרבות בנסיעות לקבוץ על יד נדבות המתנדבים.

הנמשל כי הצדיק כל מגמתו וחפצו באכילתו אך להחיות את נפשו ולשבור רעבונו. והרשע בשגם גם הוא אוכל לרעבונו, אולם עודו מחזיק בדרך אכילתו יסור ויקבץ און לו היינו להתעדן באכילתו וללחום במטעמים כאות נפשו התאונית. והבחינה על שניהם היא באם יפגעם השביעה טרם ירבו לאכול, כי הנה הצדיק אם יקרה לו שיהיה שבע גם מאכילה קטנה וקלה מה מאוד ישבע גם נחת כי מה לו להרבות בענין בהמיי כזה. אבל הרשע לרעה יחשבהו כי חפצו לאכול ולהתעדן עוד ובטנו העומד על מילואו עצר עליו. (וכאשר בארנו ובטן רשעים תחסר) וזהו: ואכלתם אכול ושבוע. (ועל דרך מה שדרשו חז"ל אוכל קימע ומתברך במעיו) והללתם את שם ה' אשר עשה עמכם להפליא. כלומר, תהללו ה' על הפלא הנורא ההוא שתשבעו מאכילה מועטת, ומאז: ולא יבושו עמי לעולם. כי על ידי זה יתוודע טוב כונתם אשר אינם רוצים במאכלם מפאת ערבותו כי אם מפאת תועלתו.¹

footnotes: ¹ ועל דרך זה היה ה' יתברך מנהיג אותנו במדבר הנורא. כי המטיר עלינו דגן שמים, מה שהוא מעט הכמות ורב האיכות. רצוני לומר, מין פרטי, והיה כלול מכל הטעמים. כי חפץ בנו ה' שנשיג חפץ המועיל, על דרך הקצר המשובח. אמנם, האספסף התאוו תאוה לאמר מי יאכילנו בשר. כלומר, ולא שנטעום בהמן טעם הבשר:

ומעתה נבוא לביאור המאמר הנזכר לעיל. כי הנה הקב"ה ברא עולמו באופן שגם הרשעים ימצאו ערבותם ובמה למלאות תאותם, אשר על כן ברא יתברך בהמות וחיות איש איש למלאכתו אשר המה עושים, השור לחרישה, החמור למשא, הסוס לרוץ וכאלה. ומה שיעשו הם, לא יעשה העבד כי ידיו רב לו לישא וליתן בעסקים נכבדים לשלחו למרחקים להביא לו אבנים טובות וכמוהם, והוא אך למען הגדיל מעשיו ולהרבות באודותיו למען השביע עינו ולבו השואלים תענוגות בני אדם עד למרבה. אבל האיש הישראלי היה מהראוי שלא יהיה לו כי אם משרת אחד משכיל ומצליח לכל עבודה גדולה וקטנה ויהיה מעט הכמות ורב האיכות. ולעילה זו ברא ה' יתברך הנחש שיעבוד האדם ושרת אותו בכל הענינים, היינו לשלח אותו לאסמפיא להביא לו אבנים טובות ומרגליות, ולא עוד אלא שמפשיל לו רצועה תחת זנבו ומוציא עפר לגינתו ולחורבתו שהוא ממעשי השור והחמור, למען המעיט עליו הטרדות והעסקים ולמען ינוח מרוב העבודה, וכמו שביארנו בדברינו הקודמים. וזהו שדייקו, חבל על שמש גדול כו' היה כל אחד מישראל מזדמנים לו ב' נחשים, לא אל הזולת. כי אליהם אין הקיצור בעניני תענוגי עולם הזה משובח, כי במה ימלא תאות לבו אם לא בהשיגו כל חפציו דבר דבר על אפניו.

והנה כל זה היה כביכול ראשית רצונו יתברך, שלא היה עדיין היצר הרע שולט באדם. אבל אחר החטא ראה יתברך כי טוב להעמיסו ביגיעות ובעסקים רבים כמאמר חז"ל: שיגיעת שניהם משכחת עון. וכמדובר למעלה, אם כן לא יצלח עוד שמש גדול כזה שיעשה כל המלאכות שעל האדם לעשותם, וזהו: ויאמר ה' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה כו'. והדמיון בזה לאחד שהיה לו משרת נאמן רוח, רק היה מטבעו לישן הרבה מאד והיה קשה מאד להקיצו משנתו. עד כי גם בקומו ממשכבו היה דעתו בלתי צלולה ובלתי מיושבת עליו כראוי והיה הולך ומתנמנם, מה עשה אדונו, עת שהעירו משנתו היה מרבה לייגעו בעסקים ובמלאכות זרות למען הסר שנה מעיניו ותנומה מעפעפיו. והנה ראשית מלאכתו עליו בכל יום בבוקר להדליק לו הנר והיה מהצורך לו להוציא האש באמצעיים דקים המיוחדים לזה, והיה משפט אדונו לפזר האמצעיים האלה בכל פנות הבית, למען יצטרך המשרת לחפש אחר כל דבר פרטי ולמשמש בחושך במקומות שונות ובכלים מכלים שונים. ובתוך כך יתעורר היטב משנתו ומתרדמתו, פעם הביא אחד, למכור כלי העלולה להוציא אור עם נגיעה קלה ובמעשה כל דהו, והיו רבים עליה הקופצים לקנותה אך הבעל הבית הזה לא הניח אותו בוא הביתה, למען לא יראנו משרתו עם הכלי ההוא. כי אליו יאתה אך היגיעה והעבודה בענין הזה. הנמשל כבר מובן מדברינו למעלה וזהו: כי עשית זאת כו' כלומר, אין מקום לטענתך, כי כמוך כבר לא תצלח.