ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת¹ ואחשוב עוד, כי הקרבנות שהביאו קין והבל היו על דרך הקרבנות שהביא איוב. שהביא עולות מספר כלם, כי אמר איוב: אולי חטאו בני. והבל חשש לזה מאד, לכן הביא מבכורות צאנו ומחלבהן. אבל קין לא חשש לזה כל כך, על כן הביא מן הבא בידו, וכאשר לא שעה יתברך אל מנחתו, חרה לו. אחר שאינו יודע מחטא, אמר לו יתברך: אשכילך ואורך דרך היצר הרע, כי לא ירפה ידו מן האדם בכל עת, אשר על כן אמרו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". מאמר "לעולם" מורה, כי האף אמנם נדמה בעיניו שהיצר אינו אורב עליו, אינו אויב ולא מבקש רעתו ואינו מפתהו לשום חטא. ידע! כי זה שקר, היינו אין לאדם דרך ממוצע כלל. כמו שכתב החסיד ז"ל בחובת הלבבות (ברביעי משלישי). רק, או: אם תיטיב תקבל שכר. ואם לא תיטיב, תדע בטח כי לפתח חטאת רובץ. היצר הרע עומד ומשמר לך כי מיד כאשר תתעלם משמירתך ממנו, יכנס אליך ויחטיא אותך. כמו שכתב החסיד ז"ל (בחמישי מחמישי): בן אדם, ראוי לך לדעת כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הרע. ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממך. ואם תהיה נזהר ממנו תנצל ותמלט. וזהו: ואליך תשוקתו בתמידות, לא ירף עין ממך. רק, ואתה תמשל בו כי יש בכחך למשול בו, להרגיז היצר טוב עליו. אם כן הקרבן מוכרח. כי יש לאדם לדאוג תמיד כדאגת איוב: אולי חטאו כו': ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (א', ו')

footnotes: ¹ ויחר לקין מאד ויפלו פניו ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ (א', ו'). ואשר אחזה אנכי בבאור הדברים הסתומים וחתומים האלה כך הוא. כי הבל לא עלה על לבו להביא מנחה לה', מרוב ענותנותו מסבת שפלת ערכו. כי מה האדם ומה הודו, איך יגש להקריב את פני מלך הכבוד יתברך שמו. ומה גם, וכי הקב"ה צריך חס ושלום את ברואיו שיביאו לו מנחה, הלא כבר נאמר: אם ארעב לא אומר לך וגו' וכמו שמצאנו בראש הכהנים אהרן קדוש ה', שהיה בוש לגשת אל המזבח להקריב קרבן לה'. עד שאמר לו משה רבינו עליו השלום: מה אתה בוש לכך נבחרת. כך היה ענין הבל, כי היה פחות מאד בעיני עצמו. לא כן קין כי מגודל לבב עשה זאת, כי היה בעיני עצמו נכבד מאד. לכן אמר בלבו, כי נכבד כמוהו אם יביא מנחה גם מן הדברים הפחותים, עם כל זאת תהיה מקובלת להיותה מיד איש נכבד ומעולה. לכן הביא מפרי האדמה מנחה לה'. והבל גם כי תחילה לא הרהיב בנפשו עוז להביא מנחה לה', אולם אחר כך כאשר ראה כי קין הביא מנחה, אמר, אם כן מוכרח אני גם כן לקחת מנחה. וזהו: והבל הביא גם הוא על ידי ראותו שהביא קין, הביא גם הוא. אבל עשה בחכמה בדרך כבוד, מבכורות צאנו ומחלבהן. "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" פירוש: בעבור כי הבל היה אהוב בעיני ה', בעבור הכנתו, וישע ה' אל הבל לכן שעה גם כן אל מנחתו. "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" בעבור: כי לא שעה אל קין, לכן לא שעה אל מנחתו. ויחר לקין מאד על מעלת הבל אחיו ורוב חשיבותו. אבל: ויפלו פניו היינו בעיני עצמו נפל מרום לבבו. ויאמר ה' אל קין למה חרה לך, על חשיבותו של הבל. ולמה נפלו פניך, מדוע נפלת בעיני עצמך, הלא אם נפלו פניך ונפשך יודעת מאד, כי הסכלת עשה. למה אם כן חרה לך על הבל? אשר החמה והכעס מורים, כי עודך מחזיק ברוב לבבך וברוב גאונך. כי על כן יחרה אפך, מדוע לא נתקבלה מנחת נכבד ומעולה כמוך. הלא מה שעבר עבר, ומעתה ראוי להשית לב לתקן עצמך: הלוא אם תיטיב מעתה את מעשיך, שאת. יסובב לך נשיאת עון. ואם לא תיטיב, דע! כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו כו', הציע לפניו כח היצר הרע וגדרו. כי גדר גדר בעדו, שלא יבוא אל הבית לפתות את האדם לעבירה רק על פתח הבית יעמוד כעני על הפתח, כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב): מתחילה הלך ואחר כך אורח כו' וכמו שכתוב בפנים. "ויאמר קין אל הבל אחיו" פירוש: כי קין חשב, כל מה שהגיע לו עתה מן הקצף ומן הבזיון, היה הכל על ידי הבל אחיו, שנכנס גם כן לעשות כמוהו, והביא גם כן מנחה. כי לולא שהקריב הבל מנחתו ודאי היתה מנחתו מתקבלת. ויהי בהיותם בשדה, פירוש: כל המעשה הזה היה בהיותם בשדה, היינו שניהם יחד. לכן ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.שפת היריעהוחוץ לדרכנו יש לפרש עוד, מאמר: הלוא אם תיטיב שאת כי קין היה חרה לו על היצה"ר אשר נמזג בהאדם. כמו שנתבאר בפנים. ע"ז השיב לו ית', כי הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד. כי אם תיטיב תהיה המצוה והטוב, רם ונשא ביותר. ויהיה שכרו גדול מאד, לא כפי ערך המעשה למטה, רק כפי ערך הפעולה למעלה. ע"ד שפירשו הראשונים ז"ל מאמר: צדקתך כהררי אל. ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ החטאת ירבץ למטה, כמו שהוא ולא יעלה שמים, להעריכו יותר מאשר למטה. וזהו שנאמר בדור המבול: וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ כי גם בארץ הוא רב גדול ורחב ידים.

הנה לכאורה לא ידענו מה היה לו לקין ומה הגיע אליו כי יחר אפו? ומה גם, מה שהוא יתברך שאלו: למה חרה לך כו' כביכול כמתנצל לפניו, אתמהה!

ואחשוב בביאור הענין עם מה שביארנו למעלה ההבדל בדבר הסתת היצר בין קודם החטא לאחריו. כי טרם שחטא היה היצר הרע עומד מנגדו וחוץ ממנו ולא היה כחו אלא בפה, לפתות האדם בחלק שפתיו. אבל בקרב לבו לא היה מעורב כח אחר ושמץ מהתאוה והחמדה, למה שהזהירו הבורא ממנו, ומאז חטא ואשם נתהווה ברוחו רמיה ותאוה זרה מה שממשיכו לרע לו, רצוני, לעבור תורות ולהפר חק הבורא יתברך.

והנה בזאת האדם הוא נבדל מכל ברואי מטה, ויתרון להבהמה מן האדם. כי טבע כל אחד מרחיקו ממה שמזיקו ומקרבו למה שמועילו, ואין עליהם כי אם לשמור עצמם מפגיעת זרים, מהצד ציד ומהטורפים וכמוהם. אבל לא כן האדם כי מהצורך אליו לשמור עצמו גם מפגיעת עצמו. כי יצר לבו שולט בו לרע לו, ומטבעו הוא כרוך בעקבי אויבי נפשו ודורשי רעתו, המה תאות לבו וחמדתו ותשוקתו אל מה שמתנגד לתועלתו. ואם ירצה האדם לעמוד נגד תאותו הרי הוא לוחם מלחמת עצמו ועליו אמרו ז"ל: איזהו גבור הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט"ז, ל"ב) וכאמרם: בטל רצונך מפני רצונו (אבות פ"ד מ"א ופרק ב' משנה ד') והוא מן הקשות על האדם שהוא צריך ללחום עם רצונו ולעשות ההיפך ממה שיחייבהו חוק טבעו, והוא נושא בנפשו אויב אורב לו כארי במסתרים.

והוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום: הביט ימין וראה ואין לי מכיר אבד מנוס ממני. (תהלים קמ"ב, ה') ירצה כי מפגיעת אחרים בהאדם נקל עליו לשמור עצמו בסיבות שונות. גם אח לצרה יולד שיעמוד לעזר לו, יען כי פגיעה כזו גלויה ונראית בעליל לארץ יראו רבים ויהיו לו לעזרה. מה שאין כן ההיזק אשר יפגיע להאדם מיצרי לבו אין רואה ואין יודע כי מי יראה ללבב. וזהו: הביט ימין וראה ואין לי מכיר. רצה לומר, אין מכיר ברעתי שאני משיג מעצמי ובשרי. וגם: אבד מנוס ממני כלומר מעצמי כי אנה אברח מפני. וזהו גם כן מה שכתוב: שמרני כאישון בת עין בצל כנפיך תסתירני מפני רשעים זו שדוני איבי בנפש יקיפו עלי (תהילים י"ז, ח') כלומר, איבי אשר בנפשי, המה יקיפו עליה. וזהו מה שאמרו: אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני (אבות א', י"ד) כלומר, כי איש זולתי איננו מכיר ברעת נפשי אשר בקרבי. וגם כשאני לעצמי כלומר, ואם אמרתי כי אני אשתדל בעדי להיישיר עצמי ולפקוח עיני על מעשי, מה אני. כלומר מה אועיל לנפשי בשכבר החליט החכם עליו השלום: כל דרך איש ישר בעיניו (משלי כ"א, ב') וכנזכר לעיל.¹ ועיני תלויות בך ואני יחיד כנגדם כו' לכך: כי יחיד ועני אני ומבואר כדברינו. וזהו גם כן שדייק ואמר: הביט ימין וראה ואין לי מכיר כלומר, אך לי מה שאין כן זולתי:

footnotes: ¹ ועל פי דרכנו נעמוד עוד על מאמרם ז"ל (במדרש תהלים כ"ה ומובא בילקוט): פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. וכי יחיד היה דוד כו', וכי עני היה דוד כו', אלא אמר דוד לפני הקב"ה: לפי ששמתני למלך על בניך עיניהם תלויות בי ועיני תלויות בך ואני יחיד כנגדם כו'. והנה תכלית מוצא דבריהם נמשך, ממה שאמר דוד: פנה אלי. שהוראת מלה זו בכמה מקומות פנה לך מכל עסקיך. וכאשר יבקש אחד העניים את פני הנדיב לאמר, אנכי אנכי הראוי למתת נדבת ידך, יתר על עניים זולתיים העוטרים על ידך. כמו כן הוא הוראת מאמר דוד המלך עליו השלום: פנה אלי. וכדי להבינו על מה זה הפליג ככה, לבקש חנות אל. באו הם ז"ל במדרשם הלז לבאר הענין ואמרו: אלא כך אמר דוד כו'. והדברים מובנים פשוט עם המונח בפנים. אשר אין אדם בארץ, יחזיק במעוזו, מפאת הכרת עצמו והבחנתו ביצרי לבו, כי ברע הם. כי דרך כל איש זך בעיניו, מפאת התאוה והחמדה המשימים מסוה על פניו מהביט בגנות מעשיו. אבל יתברר לו ענינו, על ידי זולת האנשים ממורי הדרך ברי הלבב. וכאשר כלל שלמה המלך עליו השלום במאמר: הולך את חכמים יחכם וברז"ל: עשה לך רב כו'. והן לזאת, נדיבות יעץ בוראנו יתברך להקים לנו נביאי הדור, למען יהיו עיניהם פקוחות וצופות על דרכנו, לבל נלך בנתיבות הישרים והזכים לעינינו. ולעילה זו הקדים יתברך ועשה על פי נביאו הצדק משה רבינו עליו השלום, עת היותנו במדבר, שרי עשרות שרי חמשים שרי מאות ושרי אלפים למען ידריכום בדרך ילכו. (ועל ידי כן נקראו עיני העדה, כמאמרם ז"ל: מה הגוף הולך אחר העינים אף ישראל הולכים אחר גדוליהם) ובזאת היה כל איש ישראל שמור בדרכיו בל יט ימין ושמאל, יען כי מושגחים מכמה ממונים ופקידים משרי העשרות עד האלפים. ואולם שרי העשרות, להם היה נחסר ממונה א' ממספר הממונים והמשגיחים אשר לעם, להיותם בעצמם שרי העשרות הממונים עליהם. ולהם אך משרי החמשים עד האלפים. ולשרי החמשים היה נגרע עוד ממונה א' ולא היו מושגחים כ"א ממי שלמעלה מהם, וכן כולם עד שרי האלפים לא היו עוד גבוהים עליהם. ומעתה, לפי רוב היתרון אשר להממונים מאחד על הזולת, כן ימעט מהם שרי העם המשגיחים העומדים על משמרת בני ישראל. וליותר, אותו שהוא פקיד ונגיד על עם ה' להיותו מלך לכולם, הוא משולל ההשגחה מהשרים בעם והמשגיחים כל מאומה להיותו גבוה מעל גבוה. על כן הרחיב ומילא עם פיו דוד המלך עליו השלום לשאול מאת הי"ת: פנה אלי וחנני כלומר, יותר ראוי אליך פנות אלי לחנני בעין השגחתך יותר מאל הזולת. והטעם: כי יחיד ועני אני. כי הנה העני, אשר לו קרובים ומיודעים ומכיריו רבים, איננו מדוכא כל כך כהעני המשולל מכל קרוב ונעדר כל מכיר, כי ממי יבקש עזרה. כן ממש המולך על עם ה', כי האמנם כל אדם הוא מעונה מיצרי לבו, עם כל זאת ישועתו קרובה לבוא על ידי מיודעיו וקרוביו והמכירים בו, המה שרי העם עיני העדה, מורי הדרך המגידים להם טעותם ולא כמוהם המלך. וזהו שאמר: עיני תמיד אל ה' כלומר אך בה' עוז לי כי הוא יוציא מרשת (היצר) רגלי, ועל זה אמר: פנה אלי וחנני והטעם: כי יחיד ועני אני. כלומר בלא מכיר ובלא משגיח. וזהו מה שכתב המדרש: וכי יחיד היה דוד כו' אלא אמר דוד לפני הקב"ה: לפי ששמתני למלך על בניך עיניהם תלויות בישפת היריעההנה במאמר: "עיניהם תלויות בי", כוון דהע"ה אל כוונת מאמרו במק"א: ה' נחני בצדקתך למען שוררי הישר לפני דרכך (תהלים ה'). ר"ל, כי להיותו מלך והכל רואים ומביטים בו, להתנהג כמנהגיו. דאג ופחד מאד שלא יכשל בדבר אסור. כמאמר: שגגת תלמוד עולה זדון. כי ההמון יסמכו עליו לאמר: כי הת"ח עושה כן. לכן שאל מאתו ית': נחני אתה בצדקתך, ושמרני מכל חטא, למען שוררי, כי עיני ההמון תלויות בי. ומה שהם רואים אני עושה יעשו ג"כ, ע"כ: נחני בצדקתך למען שוררי והישר לפני דרכך.

וזהו גם כן מה שכתוב: אדברה ולא איראנו כי לא כן אנכי עמדי. נקטה נפשי בחיי כו' (איוב ט',ל"ה. י',א'). הפליג לקבול על פתויי היצר כי הוא משונה מזולת המפתים אשר מהצורך להמפתה לדבר על לב הנוכחו שירצה ויסכים לעצתו, ואם המפותה לא ישמע לקול עצתו לא יצר לו מאומה אחר שעשה כחפץ לבו. ולא כן היצר הרע, שהוא תאוה בקרב לב איש ונפשו מתאוה למה שיצרו מפתהו. וזהו: אדברה ולא איראנו כלומר, אלו לא היה יראת ה' יתברך על פני, הייתי דובר גבוהות על רוע מזגי, ועל ענין הרע אשר נתן אלהים באדם, והוא: כי לא כן אנכי עמדי כלומר, אין אני נכון עמדי! ואני מתנגד לעצמי. (ויהיה מלת כן על דעת הקשבתי ואשמע לא כן ידברו) ואמר: נקטה נפשי בחיי. כלומר, מהצורך אלי ללחום מלחמת עצמי ולהתקוטט עמדי.

ועל דרך זה יתבארו דבריהם ז"ל (במדרש פרשתנו): האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל, ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל. (פרשה י"ט, י"ב) אשר לכאורה מן הזרות הוא שיאמר יציר ליוצרו כדברים האלה, להמרותו חס ושלום. אולם על פי דרכנו, יתכן שהיה אדם הראשון מרגיש התאוה הנתנוססה בו מאז אכל מהעץ. והיה קובל ונאנח על עצמו לאמר: מאז אכלתי מפריו רוח אחרת נהיתה בי ורוח המושל עלה על לבי הוא היצר הרע השולט באדם לרע לו וזהו "ואוכל". ובא מדרשם: "אכלתי ואוכל" כלומר, מה שאכלתי הוא מסיבת האשה כי היא נתנה לי. אבל מאז אכלתי רואה אנכי כי הנני נאחז בסבכי התאות והתשוקות לאמר מי יאכילני עוד.

ומעתה הקרוב לומר כי זה היה ענין החרון שהיה לו לקין כי היה לבו חולה עליו על אודות שליטת היצר הרע באדם כי הוא היה המרגיש הראשון בשליטת היצר הרע שבאתהו מסיבת אמו שקלטה זוהמתו ונשתרבב ממנה אל תולדתה והוא הראשון לקבלה. (וביותר יתכן לפי המבואר במדרש שכולם אכלו מפרי עץ הדעת) והיטב חרה לו לאמר, מה האדם שיהיה נקלה ועבד למלך זקן וכסיל הזה ולא יהיה הוא המושל ברוחו. וזהו: ויחר לקין מאד ויפלו פניו. על זה אמר לו יתברך: למה חרה לך כו' הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. ביאורו שמעתי בשם אדוננו רשכבה"ג הגאון החסיד המנוח מוהר"ר אליהו מווילנא זצוק"ל: כי אין להיצר הרע שליטה על האדם להטותו מדרך הטוב כי אם במקום שפתח פתוח לפניו ופרצה עומד נגדו, כמליצת רז"ל: פרצה קורא לגנב (סוכה כ"ו, א'). רצוני, שהדבר שעלה על רוחו לעשותו לה', עדנה היה בלבו על צד הספק אם לעשותו או לא, ולבו לא נכון עמו. או אז מקום להיצר לבא להשתרר עליו על ידי הפתח ההוא. ועל נקלה יכריענו לרצונו הרע אם לא יכבשנו בחזקה. לא כן אם האדם דעתו ורצונו שלם אתו ותמים עם ה' עשות מה שצוה עליו ודאי כי אין מקום להיצר לבוא אצלו. אשר על כן נשבעו דוד ובועז ליצרם כדרש רז"ל, אך למען, החליט הדבר להסיר הספק מלבם כי הספק הוא פתח ומבוא ליצר הרע שיבוא וזהו: לפתח חטאת רובץ.

ועל דרך זה מצינו לרז"ל שדרשו: א"ר חסדא א"ר ירמיה בר אבא מאי דכתיב: לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך (תהילים צ"א, י') שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שתבוא מן הדרך. (סנהדרין ק"ג, א') וכתב רש"י ז"ל: כשימצא את אשתו ספק נדה יותר קשה עליו מנדה ודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע, עד כאן. והוא מה שאמר יתברך לקין: למה חרה לך כו' כלומר על דעתך כי אין בידך עוד לבחור בטוב לפני אלהים. דע לך, כי לא כן הוא כי ככחך אז כחך עתה, רק כי מעתה מהצורך עליך לסגור הדלת בעד בואו לבל יעבור פתח ומפתן הבית, רצוני, שיהיה לבך שלם עם ה' לעשות רצונו. כי כשתפתח לו פתח להיות כמסתפק במצות ה' יתברך אם לעשות, אתה בעצמך תשליטהו עליך. וזהו: לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו. כלומר, תשוקתו אליך שתתחיל אתה לפתוח לו, אבל בלעדי סיבת פתיחתך, יהיה נכון לבך בטוח כי לא יקרב אליך ולא תגור ממנו.

עוד זאת כי: ואתה תמשל בו. ונמשיל משל וימתק כל הענין בע"ה, אחד בא לעיר והביא עמו מיני סחורות והיה רצונו לסבב בעיר מבית לבית מחנות לחנות למכור סחורתו, עמדו עליו סוחרי העיר והזמינוהו לדין יען כי לא נתנוהו לקפח פרנסתם, ויצא המשפט כי הרשות אתו ללכת על פתחי יחידי העיר אחר השלימו ג' תנאים. האחד. שלא יכנס לבית זולת כשיהיה פתחו פתוח, הב'. שלא ידבר על לב מי לשבח סחורתו או לפתות את הקונים כי אם בשישאלנו אדם על הסחורה או אז ישיב, הג'. גם כשיכנס לבית כפי התנאים האלו ויתחילו לשאת ולתת עמו ויקרבוהו ויעלוהו למרומי ארמונם אם אחר כך ירצו לדחפו חוצה לא יצטרכו להוליכו עד הפתח שבא בו כי אם הרשות בידם לדחפו ממקום מעמדו להוציאו חוצה דרך פתח המקום ההוא שיהיה בו.

הנמשל מובן מאליו, כי הקב"ה דבר על לב קין לאמר: אל תירא ואל תחת הנך גם היום כמאז, ובידך לבחור החיים והטוב באין מוחה, והוא בשיהיה אך לבבך שלם עם ה' ויכלת עמוד. וזה כלול במה שכתוב: לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו וכאשר ביארנוהו. ועוד זאת כי: ואתה תמשל בו כלומר, בשגם כבר פתחת לו פתח וכרע רבץ במשכן לבך, חדר לפנים מן החדר, (וכמליצת רז"ל (סוכה נ"ב) מעיקרא הלך ואחר כך אורח ולבסוף איש) עם כל זה, מהנקל אתך להדיחו ולדחפו ממקומו בשעה קלה, ולא תצטרך עסוק בדחייתו כימים שעסקת בקרבתו, כי גם בכמעט קט בידך להמיש אותו ולהפרידו ממך, כי דלת פתוחה לשבים ועוז ימינו פשוטה לקבלם. והוא שאמרו רבותינו עליהם השלום: קו"ף קדוש, רי"ש רשע, מאי טעמא כרעי' דקו"ף תליה דאי הדר ביה ליעול וליעול בהך. מסייע לה לר"ל כו' הבא לטהר מסייעין אותו (שבת ק"ד, א'). והרצון, כי הקב"ה המציא לבעל תשובה דרך קרוב עד שבשעה קלה יהיה בוקע ועולה עד כסא הכבוד. וזהו דאי הדר ביה ליעול כלומר בשביל הקרוב ממש כהבא בארמנות מלכים ושרים כי גם אם יכנס חדר לפנים מן החדר בכמה חדרים ברצותו לצאת חוצה אין מהצורך אליו לחזור דרך כל אותם החדרים עד הפתח שבא בו כי גם ממקום היותו ימצא דלת פתוחה לפניך לצאת בו.

וכבר רמזו רז"ל במדרש על מאמר הנביא: התנערי מעפר קומי (ישעיה נ"ב, ב') וזה לשונו: כהדא תרנגולתא דמתנערא מן קטמא. פירש כמו התרנגולת גם אם כל היום תחבק אשפתות ותתפלש בעפר עם כל זאת, אם אך נוע תנועה עצמה להתנער מעפרה בכמעט קט תעמוד נקיה, ועל דרך זה ממש עם בני ישראל, גם אם ארכו להם חלילה ימי החטא, בתנועה קלה יתבררו ויהיו נקיים. והוא מה שרצינו בביאור מאמרו יתברך לקין: ואתה תמשל בו אשר מהנקל לשוב בתשובה לה' ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.